“שלי סנדרו”/ דליה הוכברג

 

“שלי סנדרו”/ דליה הוכברג

כשראיתי אותך שם מרחוק חשבתי שאתה יול ברינר. כשהתקרבתי אליך – חייכת אלי ולחצת לי את היד.
יד חמה סדוקה, קצת מחבקת וקשוחה.
לחיצה שהרגשתי אותה עוד כמה זמן אחרי שנפרדנו.
התקשרתי אליך למחרת. רציתי לראות אותך. מצאתי את התירוץ הכי זמין שהיה לי על הכתפיים – חייבת אותך להרצאה.
כבר אז ההרצאות של אחרים היו לא מעט מהמילים שרציתי להגיד.
אתה ראית אותי עם כנפי צניחה, דרגות קצינה מבריקות, כובע אדום. לא ידעתי מה יעשה לך את זה.

והיום אתה עושה את זה לי.

4 שנים שאתה לא איתי ואיתנו ובכל זאת אתה מופיע אצלי לביקור מדי פעם. וכל פעם אני עומדת נפעמת ומופתעת.

הרי לא האמנת בכל השטויות האלו .

רוצה לשמוע?
זה קרה לפני חודשיים, הגיעה אלי טליה פלד קינן לשיחה במשרד, היא רצתה למקד איתי נושא להרצאה. נכנסה לחדר הישיבות, אני התעכבתי בכמה דקות. ואז נכנסתי. “אני לא מאמינה” “אני לא מאמינה” היא מילמלה. אוחזת בידה את עיתון “לאשה” ובו כתבה עלי .
“מה קרה?” שאלתי. “את היית בת הזוג של צבי ינאי?” “כן” אמרתי וניסיתי למשוך אותה לכיוון הפגישה שלנו.”
“אמא שלי היא מספרת לי כל השנים…” ואני חושבת לעצמי – מה אמא שלה? זה נושא ההרצאה? והיא ממשיכה “אמא שלי העריכה מאד את צבי ינאי. מאד אהבה את כתיבתו והספר היחידי שהיה ליד מיטתה כל השנים היה “שלך סנדרו” אותו קראה כמה וכמה פעמים.
היא הייתה מדברת בשבחו ובחכמתו.” ואז כשאושפזה לפני מותה בבית חולים ביקשה את “שלך סנדרו” ליד מיטתה. “אני רוצה להרגיש בבית” אמרה. כשמתה ביקשה להיקבר בבית קברות חילוני. “חיפשנו בכל בתי הקברות מקום ומצאנו את “מנוחה נכונה” בכפר סבא.” דליה היא אומרת לי .” אמא שלי – רעיה, קבורה משמאלו של צבי ינאי.”

כך, בכל פעם שאתה מופיע לי כך במציאות של חיי, אני נזכרת בלחיצת היד שלך המחבקת והקשוחה. אני מספרת לילדים שבאת לבקר ואחר כך ממשיכה הלאה.

***התמונה צולמה על ידי בבית עם חופן החתולה שליוותה את צבי 17 שנה על הכתף.

צצצ