מחשבות 28 | 1969/10

טור המערכת

אך לעתים רחוקות קורה, שהסתלקותו של אדם דגול נתפשת לחברה שלמה לא רק כאבידה קונקרטית לאותו תחום שפעל בו וייחד לו את חייו, אלא כאבידה כוללת, ויותר מכך — אישית. תחושה כזאת אפפה את הציבור הרחב בהיוודע דבר מותו של פרופ׳ עמוס דה-שליט ז״ל. ובה, יותר מבכל גילוי אחר, טמונה ההוכחה למעמד המיוחד שקנה לו פרופ׳ דה-שליט בקרב החברה.

גם עבורנו היתה זאת אבידה אישית. בלי ספק היה פרופ׳ דה-שליט התומך הנמרץ ביותר לפופולריזציה של המדע. בכתיבה הפופולרית ראה פרופ׳ דה-שליט את אחד המכשירים החשובים לנטיעת אהבה למדע, להבערת הסקרנות לדעת ולהגברת הזיקה בין איש המדע לחברה בתוכה הוא חי. בכנות האופיינית לו הדגיש פרופ׳ דה-שליט, כי אין הכתיבה הפופולרית מכשיר חד־סטרי, בו צד אחד — המדענים — הוא המעניק ואילו צד שני — הציבור — הוא המקבל. העברת מידע מדעי בצינורות התיקשורת ההמוניים יוצרת לדעת פרופ׳ דה-שליט אוירה מסויימת בקהל אנשי המדע, המשפיעה במידה רבה על בחירת נושא מחקרם.

זיקה זאת שבין איש המדע, או הטכנאי, לחברה, היא שעומדת, במרומז, ביסוד ספרו של מאכס פריש — ״הומו פאבר״, הנסקר בגליון זה של ״מחשבות״. גיבור הספר, מהנדס המכונות פאבר, מנסה להשקיף על החיים מבעד לתריס השקוף של סרגל החישוב ולאכוף עליהם את המתודה הטכנולוגית. כשלונו של פאבר הוא כשלון השכל האנושי, שהישגיו הדיחו אותו להאמין כי בידו כבר להמיר את הומו ספיאנס בהומו פאבר או בהומו לוגוס.

שתי רשימות נוספות בגליון זה, על שנת 2000 ועל מוצא האדם, קשורות ב״הומו פאבר״ יותר מכפי שהדבר נראה במבט ראשון.