מוות בוונציה

מאת: צבי ינאי
מחשבות 33-34 | מרץ 1972

הקדמה:

שתי נשמות בקירבי שוכנות,
אחת לרעותה צרות ועוינות  :
האחת בתשוקת אהבה עזה,
כבמלקחי אש בעולם אוחזה  ;
השנית חורגה מעפר וצללים
ברב־עוז אל שדות־זהר אבות נעלים.

״פאוסט״ מאת גיטה תרגום: יעקב כהן

התצלומים — ברשותם האדיבה של חברת ורנר־פוקס ו״מעריב״

דיון בכשלונם של אמנים הוא כרגיל ביטול זמן, אלא אם כן יש דבר־מה בכשלון העשוי להרחיב את הדעת. סרטו של ויסקונטי, ״מוות בונציה״, איננו אפילו ממין זה. הוא פשוט כשלון המטויח במספר תמונות מרהיבות. כשלונו של ויסקונטי אינו נעוץ בכך שסילף ועיוות את כוונתו של תומס מאן (כטענת מבקרים אחדים), ואף לא משום מעשה הכלאים שעשה עם יצירה אחרת של תומס מאן (״ד״ר פאוסטוס״), אלא מן הטעם הפשוט שנטל אבן חן ספרותית והפכה לסרט אפור, משעמם ובנלי.

אם כך הוא הדבר, מוטב לעקוב אחרי גיבורו המקורי של תומס מאן במקום לפשפש במעשה הסרוס של ויסקונטי.

פתיחת הנובלה מוצאת את גוסטב פון אשנבך בשיא תהילתו הספרותית. נערץ ע״י בני עמו, עמוס אותות הוקרה וכבוד, חשוב בעיני קוראיו כאחד הקלאסיקונים הגדולים שבכל הזמנים. אכן, כאחד הענקים מטיל איש זה את צילו על תקופתו. אשנבך הוא אדם נוקשה, חמור, סגור, השולט שליטה מוחלטת בעצמו, בתוקף רצון אדיר שאין דומה לו. אף כי כבש את פסגת ההצלחה, והוא רק בשנות החמישים לחייו, נוהג עדיין אשנבך לפתוח את יומו במקלחת צוננת, לאחריה ישב לאורם של שני נרות ״להקדיש עצמו לאמנות״ למשך שלוש שעות תמימות, בקנאות ובדבקות של משמש בקודש. מרכיב בשקידה מילה למילה, מעשה נמלה בגרגירי חיטה, ומשפט למשפט לכדי חומה זקופה וגאה, המתגבהה והולכת בכוחם של מאות ואלפי רגעים בדידים. התמדה ללא גבול וכוח אדיר לדבוק בנושא אחד בלא להרפות ממנו שנים – באלה טמון סוד השראתו של אשנבך. מעולם לא ידע אשנבך רגע של בטלה ואף לא את טעם המבוכה וחוסר המטרה הפוקדים אנשים צעירים. כל ימיו סגד אשנבך לתבונה הצרופה, בז למסתורין ודחה את גילויי החולשה האנושית. יצירתו היא פרי הילולים של אנליזה שכלתנית ולא מוצר מפוקפק של רגשות פריכים ואינטואיציה עיוורת. כעבדו המסור של השכל ונושא לפידו חתר אשנבך כל ימיו ליופי הטהור, היופי המנותק, המרומם, הסימטרי, הנקי מעשביהם השוטים של החושים.13

תכונות טרומיות אלה, כותב מאן, עשו את אשנבך פה לכל העמלים עד כלות הכוחות, לנושאים משא מנשוא, לאלה שכוחם תש אך מוסיפים להחזיק עצמם זקופים, לאלה הבונים את גדולתם בכוח בלתי נדלה של חריצות ושקידה.

אך הנה זמן שעננה החלה מעיבה על שמיו הצלולים של אשנבך, משהו בלתי מוגדר ובלתי ברור, המדיר שינה מעיניו בלילות. מן מועקה בלתי נתפשת, המתמזגת־כמו עם אי השקט החולף באושה חרישית על אירופה ערב מלחמת העולם הראשונה.

יום אחד, בעת טיולו היומי, נקרה לפני אשנבך טיפוס מחר. נווד אדום שער, החובש מגבעת קש ברישול מופגן, שכל ישותו מקרינה מן קלילות פוחזת ופריקת עול חצופה אך מושכת. אך רגע נמשך המפגש עם הנווד הבוהמי, אולם דיו לעורר ב־ אשנבך געגועים עזים לארצות רחוקות ולנופים טרופיים השורצים חיות טרף וציפורים אכזוטיות.

עוצמת התגובה מדהימה את אשנבך, שהרי מונע היה עצמו כל ימיו ממסעות, מחמת ביטול זמן שבהם. אך אט־אט מתחוור לאשנבך, כי דחף פתאומי זה אינו אלא ביטוי לכמיהה כמוסה שקיננה בו לברוח מפני החובה הקרה והקנאית של עבודתו הספרותית, לחמוק מן המאבק היומי בין הרצון המחושל והמאומן היטב לבין העייפות המתגברת; ובעצם לפטור עצמו מרגע הקפאון שהיה תוקפו כל אימת שנצרך להמשיך את חוט הכתיבה של יום אתמול. רגע זה של קפאון, שהיה נוהג לגבור עליו בכוח המשמעת המיומנת, היה לו תמיד שיאה של חדוות היצירה, והתעלה בעיניו לכדי תמציתה המזוככת של הספרות. ואילו עתה הדליקה בו דמותו החצופה של האדמוני תשוקה אחת: לנשום מלוא ריאותיו אויר צח, חופשי, משוחרר מחובות וצווים.

ימים ספורים לאחר קרות הדברים האלה מחליט אשנבך לצאת לחופשה בונציה. שם עתיד הוא, בסוף כל גלגוליו, לפגוש שנית איש אדמוני. אך בניגוד לראשון לא יעורר איש זה את ליבו לנופים קסומים, כי אם ימוד את החולי הנורא שפשה בו.

אותות בדרך לונציה

ונציה האגדית, זו שגופה שוכן במערב, אך תעלותיה מדיפות ריחות חריפים של בשמי המזרח, נראית לאשנבך מקום מפלט אידיאלי. אך כבר על סיפונה של ספינת הקיטור, העושה דרכה לשם, מוזהר אשנבך בכתב סתרים דק מפני התהפוכות הצפויות לו.

בינות לחבורה שוקקת של בני נעורים בולט במעשי קונדס אויליים איש קשיש מפורכס לחיים ולבוש בגינ־ דור. מאמציו הנואלים של הזקן לשאת חן בעיני הצעירים, כרכוריו הדוחים וכיווני החן המגוחכים שלו מעוררים באשנבך תיעוב עמוק. התבטלותו העצמית גרועה בעיני אשנבך ממעשה זימה בראש חוצות, שכן היא בעיטה גסה בכל הקדוש והיקר לאשנבך. הוא, שהריסון העצמי והאיפוק היו לו תמצית היופי והרוחניות. הוא, האריסטוקרט הגדול של השליטה העצמית, הגורס כי גם אם אדם נאכל ומתמוטט מבפנים עליו להסתיר מעיניים זרות את ״הגחלים הדועכות של האש הגוססת״; חוזה עתה בשאט נפש אחר הפגנה מחליאה זאת של זיקנה, המתפלשת בעפר העלומים.

כך מהרהר אשנבך לעצמו, בלא לדעת שהחימה שהעירה בו התנהגותו של הקשיש אינה אלא ביטוי לא מודע של דחיה עמוקה שבעתיים לנוכח גילויו הדמוני של האלמנט הלא רציונלי באדם, שהוא עצמו עתיד לקרוס תחתיו. בלא לדעת שפרכוסיו המאוסים של הזקן הם גלגוליה המוצפנים של שפת הגוף; שפתם הארכאית ואדירת הכוח של יצרי הגוף והתאוות, שפה העתידה לכתוש עד דק את הסכרים הרופסים שהציב להם שכלו בין קירות ה־ אקוואריום האינטלקטואלי שהיה לו, באווילותו, כים האמיתי.

וכאילו לחזק את האות הראשון נקרה לפניו האות השני, בדמות הגונדולות, היוצאות לקדם את פני הספינה. אשנבך שם לב, כי אותו כלי שיט רומנטי מימי הבלדות, ״הוא שחור מכל דבר אחר בעולם זולת ארון המתים״.

אך גם רמז זה נמחק חיש ממוחו לנוכח החזיון המרהיב של ונציה, המתגלה בכל הדרה לעיניו. ותוך שעה קלה מוצא אשנבך את עצמו שוקע בריפוד הרך והשחור של אחת הגונדולות, האמורה להביאו למעבורת השרות. אך כאן מצפה לו הפתעה. לאשנבך מתחוור כי הגונדולה פונה במישרין לחצות את הלאגונה. אשנבך מוחה ודורש בתוקף מהגונ־ דולייר להשיט אותו למעבורת, אך לשווא. לרגע הוא נחרד, שמא מבקש הגונדולייר לחמוס אותו ואולי להטילו המימה, אך הגונדולייר מוסיף לשתוק, ורק ככלות שעה ארוכה מפטיר הלה לעברו משפט חצי סתום; ״אני שייט טוב, אשיט אותך כהלכה״. דומה כי הפעם ישכיל אשנבך לפענח את הרמז לבאות בדבריו הדו־משמ־ עיים (משייט כהלכה, אבל לאן?) של הגונדולייר המוזר, אך משדורכות רגליו על חוף הלידו מתרצים אנשי המלון את התנהגותו של הגונדולייר (שנעלם בינתיים בלא ליטול שכרו), בכך שאינו מורשה ליטול נוסעים, והסבר זה מניח את דעתו של אשנבך. כך חולף־עובר האות השלישי והאחרון, ורק רוח החמסין החמה של השירוקו, האוטמת בפוך עבה את ריאותיה של ונציה, בוהה לעבר אשנבך בציפיה לבאות.

התגלות היופי העליון

אשנבך מוצא את מלונו, הוטל דה באן, הומה אורחים. זהו ערב־רב של בני המעמד הבינוני הנוהרים14 לונציה מכל קצות אירופה, חשים להציל את שעת העונג האחרונה מתוך דמדומי המלחמה העטים על היבשת. דומה גילתה אירופה בונציה את בבואתה האותנטית: ונציה, בירתה המפוארת לשעבר של המזרח והמערב, עתה עיר זקנה, שוקעת (תרתי משמע), שמלח הים מכרסם את שיש ארמונותיה, שרועה תחת רוח השירוקו כפרח מעולף שחלף אביבו. אך כאותו זקן מפורכס שבספינה מצפה ונציה את רקבונה בקירות מהוגוני בוהים, ברהיטי בארוק מפוארים ובצלילי רומנסות מתוקים.

בלב תפאורה מחניקה זאת, העוטה שלל שמלות ססגוניות וכובעים משופעי תיתורת, המשובצת זרי ענק של חרציות בשלות מדי באגרטלים גדולים מדי, רואה אשנבך לראשונה את דמותו המופלאה של טאדז׳ו. יופיו של הנער מזכיר לו את ״הרגעים הנאצלים ביותר של הפיסול היווני״. איבריו שופעים חן – כמותו לא ראה מעולם ״לא בטבע ולא באמנות״. ויופי זה היה בעיניו הדבר המושלם בעצמו, התגשמותו של משהו שהוא מיצוי הכל.

שעה ארוכה עוקב אשנבך אחרי טאדז׳ו מכורסתו שבסלון, ספק נדהם ספק סקרן, משל נקרה לפניו בהיסח הדעת פרח נדיר חן בפינה נידחת של גן ציבורי. אך כבר למחרת היום, על חוף הלידו, חש אשנבך בתמורה עצומה המחלחלת בעצמותיו. דמותו הנהדרת של טאדז׳ו, המרקדת לעיניו על החוף הצהוב, נתפשת בראשו כמו ״יצירת מופת שנבראה במו ידי הטבע עצמו… דמות בתולית טהורה, יפה כאליל ענוג וצעיר״.

דימוי עז זה אינו מותיר בנו כל ספק באשר למקור כיסופיו ואופי התפעמותו של אשנבך: ״מי שנתקדש לא מכבר בקידושי הסוד שממעל״ (סוד היופי העליון והאהבה הנעלה), שח סוקרטס באזני פיידרוס, ״הרי בראותו פני אדם שכמוהם כפני אלוה, והם מייצגים את היופי ייצוג מעולה; או בראותו דמות של גוף שכך טבעו – יהא בתחילה אחוז רעדה ובליבו פחד מהפחדים דאז, ולאחר מכן יביט אל אותה דמות ביראת כבוד כאילו אלוה הוא…״ אכן דומה קלע סוקרטס, בלא דעת, בדיוק נמרץ לליבו של אשנבך וכי הרגש הלוהט המתעורר בו אינו אלא הכמיהה עתיקת היומין ליופי הצרוף, שהתגשם עתה באורח פלא בבשרו של טאדז׳ו.

פירוש אפלטוני לאהבתו של אשנבך עשוי להעיד לכאורה על תפישתו המוטעית של ויסקונטי, לפי שסרטו הציגה בגלוי כתאוות בשרים. אך דוקא תפישה זאת אין למנותה בין ״חטאיו״ של ויסקונטי. פירוש הומו-סקסואלי עולה בהחלט בקנה אחד עם כתב הנובילה של תומס מאן. לפי שכל המצוי בדרכיהם הנפתלות של יצרי הגוף, החותרים בעקשנות ללגיטימציה של התודעה על ידי התעלות לרמת האידיאה, אינו צריך ללכת שולל אחרי הטוניקה האפלטונית, לא כל שכן אחרי דימוייו האפלטוניים של אשנבך. פרשנותו של ויסקונטי, איפוא, היא לגיטימית.

צרתה שהיא שטחית, נדושה ומשעממת. כי משעה שמצמיד ויסקונטי תוית הומוסקסואלית לאשנבך, לא נותר לו יותר מה לומר, אלא להציג בנטורליזם שחוק את מאבקו הנואש ביצרי ליבו. נסיונו של ויסקונטי להציג את משיכתו של אשנבך לטאדז׳ו כתאווה של איש מזדקן לגופו של נער הוא רדוד כמו הנסיון להציג את תאוות ההרס הנוראה של מכאל קולהאז (בספרו של היינריך פון קלייסט), כחתירה פשוטה לצדק, או את רדיפתו של אחאב אחרי מובי דיק כפרשת נקם. כל הפירושים הללו לגיטימיים הם, אך הם מבטאים את טבע הגיבורים באותה דלות שקצה הקרחון מבטא את שלמותו. כי מה שכובש ומגרה את שכלנו במטאמורפוזה של אשנבך איננה ״העובדה״ ההומוסקסואלית, אלא מנגנון הסובלימציה שלה, הערום והחמקמק מכל דמיון, הלובש צורות עדנה מופלאות של כמיהה ליופי העליון.

התמורה

התמורה שמתחוללת בנפשו של אשנבך דומה לכדור שלג: תנועתו ההתחלתית איטית, אך כבר גלגולו הראשון טומן בחובו את תעצומות הפורענות של סוף דרכו. הופעתו של טאדז׳ו מעבירה רעד עמום באשיות עולמו של אשנבך. אותו עולם מוצק, מאורגן, מחושב ומדוד של איש השכל המיושב, שאינו יודע מבוכה, תהיה או ספק. אותו עולם של תבונה צרופה, בו אין לרגש דריסת רגל. אותו עולם הצועד בכוח הסדר, המשמעת וההגיון לנצחונה הסופי של הרוח. ואילו עתה ניצב אשנבך, לראשונה בחייו, מול יצירת מופת מושלמת – שידי שכלו ושקידתו והגיונו קצרו להשיגה. אפילו לא להבינה. השלמות הניבטת אליו מדמותו של טאדז׳ו אין לה הסבר ולא פירוש בשכל, אלא בעצמה.

ומראה מדהים ובלתי נתפש זה משרה על אשנבך רגש מסעיר ״כפי שבעל יופי יכול להשרות באדם שהקדיש עצמו בלב ונפש לברוא יופי״. ארבעים שנה שקד אשנבך על בניית טאג׳ מהאל ליופי; מקדש הוד, מסותת על פי כללי האסתטיקה ; עד כי ברבות הימים נתחלף לו מקדש זה ביופי עצמו. אך לנוכח טאדז׳ו מגלה אשנבך, כי כללי ההרמוניה והסימטריה, באמצעותם15 דימה לפלס לו שביל אל היופי העליון, הביאו אותו רק אל פתח הצורות. כי כל הכללים שבעולם אין בכוחם להגדיר מהו אותו יופי הטמון בניצוץ יחיד של גאווה ותום שבעיניו של טאדז׳ו. גם המילים, מהן בנה את כתלי מקדשו, מוצגות עתה בכל ריקותן; לפי שהמילים עשויות לקלס את היופי, לפארו ולרוממו, אך לעולם ישארו צרופי אותיות ריקים ולא הדבר עצמו, היופי.

הכרה זו באפסות כוחה של התבונה, בקוצר ידו של ההגיון ובאי אונה של הכתיבה ליצור עולם ממשי, ממוטטת את מסד עולמו של אשנבך. ומבין ההריסות מבקיעה לעברו שפה חדשה, זרה עד כאב, שפת החושים. זו הקדומה בשפות, המורכבת מבליל אין סופי של תחושות, אשר לשון הדיבור אך לשווא מנסה להצמיד להן מילים ותגים. זו השפה, אשר אנטונין ארטו אומר עליה, כי היא חודרת במישרין לגוף מבעד לתאי הגוף — זולת תאי השכל — והיא פוגעת באזורים החבויים והמסתוריים ביותר של גוף האדם. זאת השפה, אשר דובבה מתוך כרכוריו המתועבים של הזקן המפורכס שפגש אשנבך על סיפון הספינה.

אם זאת התמורה (או בדומה לה) וכאלה הן דקויותיה, כיצד יכול היה ויסקונטי להציגה בתמונות ? אמנם לא יכל. על כן ביכר ויסקונטי להציג פרובלמטיקה פובליציסטית ופסאודו פילוסופית (שאת עיקרה שאל מ־ ״ד״ר פאוסטוס״) על הספונטניות של היצירה וכיוצא באלה דיונים בגרוש.

עם זאת מחייבת ההגינות לשאול, שמא לא כשלונו של ויסקונטי הוא, אלא כשאנה של אמנות הקולנוע להתמודד עם הפרוזה. כמעט היינו מסכימים לכך אלמלא הראה זפירלי מה במאי גדול מסוגל להפיק מתמונות. מי שחזה בסרט ״רומיאו ויוליה״ לבטח לא שכח את הקטע הנפלא המפגיש לראשונה את רומיאו עם יוליה בנשף המסכות בבית קפולט.

באורח פלא מצליח זפירלי ללכוד את רגע ההתאהבות, באמצעות תנועה איטית של המצלמה, הנעה מאחורי מעגל האנשים, כאילו היא עצמה כושפה במבטה של יוליה. כל הדברים הנפלאים שעתידים השניים לומר זה לזו הופכים צל חיוור ונמלץ של כל מה שלא נאמר, אבל הוצג, בקטע זה.

ויסקונטי, איפוא, נכשל לא משום אי ההפיכות כביכול בין פרוזה לקולנוע, אלא משום שלא ניסה כלל להתמודד עם תוכנה של היצירה והסתפק (כבסרטיו האחרים), בויזואליזציה של המסגרת.

המהפך

כל יום חדש העובר על אשנבך מפיח במשנה עוז את אהבתו לפרי הילולים זה של הטבע, אך גם מעמיק את יאושו. פניו הלאים הנשקפים לעברו מהמראה, שערו המאפיר והכיסים הרכים תחת עיניו, כמו מתריסים נגדו כי לעולם לא ישיג את לב אהובו. כל התהילה והערצה שכשרונו ערם לו אין בכוחם לקרבו למשאת נפשו. השכל, בו נתן את כל מבטחו, נתגלה כוזב כאבן החכמים של האלכימאים. כבן דמותו, נרקיס (״נרקיס וגולדמונד״ להרמן הסה), ניצב אשנבך מול יומרנותו הנואלת לבנות עולם משכל טהור. אך כשלונו של אשנבך גדול שבעתיים, שכן נרקיס מודע היטב לאי יכולתו של האינטלקטואל ״לחיות את החיים במלואם״. נרקיס, ההוגה האמיתי בניגוד לאשנבך, השכלתן הצר, מכיר את מגבלות השכל (וההכרה) ועם זאת אינו מנסה להמיר אותם ב חושים, כי השכל הוא הכלי היחידי האפשרי בשבילו להשיג את מהות העולם; והבנה עמוקה זאת של עצמו מאפשרת לנרקיס לרסן את תשוקת ליבו לגולדמונד בלא שיופר איזונו הפנימי. לא כן אשנבך. במקום להודות בכשלונו של השכל הוא משתעשע ברעיון מטורף כאילו טאדז׳ו אינו אלא ההתגשמות ה־ חומרית של היופי האלהי הגלום במחשבתו. טאדז׳ו, הוגה אשנבך, ״הוא המהות הפנימית של היופי, צורה שמימית כמו המחשבה -הצורה היחידה והטהורה השוררת בראש — אשר דמותה, נדירה וקדושה, עלתה כאן למען יסגדו לה״. אשנבך מדמה לזהות בפניו האלהיים של טאדז׳ו את הכוח שהיה פועל בקירבו כדי ״לשחרר מגוש השיש16 של הלשון את הצורות הענוגות של אמנותו״.

במעשה הונאה מדהים זה הופך אשנבך את היופי הגשמי העויין של טאדז׳ו לבשר מבשרו. בכך חדל יופי זה להוות עדות מאשימה לכשלון המחשבה הצרופה להשיג את היופי המושלם, שהרי הוא האילוסטרציה של המחשבה הטהורה, אשר ברצותה להתגלות לעיני הרבים, היא נאלצת לקרום עור וגידים. אשנבך מדמה עצמו לאותו מתימטיקאי, שבכדי להקנות לתלמידיו מושג על הצורות הטהורות של המתמטיקה הוא נאלץ ליעזר בסמלים ותמונות; ואולי ל־ אלהים, ״אשר ברצותו לחשוף את הרוח לעיני כל הוא מעניק לה את הצורות והצבעים של הנעורים ומצפה אותה בכל היופי האפשרי״. ומשתמה מלאכת הסיגול וההטמעה, תם גם מהלך שלם בחייו של אשנבך.

האיש שסגד לשכל וליגלג לחולשה האנושית; האיש שהפך גבו למסתורין ולעג למשוררים; מגלה עתה, כי ״רגשות שיכולים להתמזג כליל במחשבות — הם חדוותו הגבוהה ביותר של האמן״.

המגיפה

מרגע זה ניתצים אחרוני הבמות של השכל וההכרה ותחתן מתנשא ארוס, כאל חדש וכל יכול. אשנבך מתמכר ללא סייג לאהבתו, להיטותו הופכת שגעון, דיבוק, אובססיה. מבטו אינו סר מטאדז׳ו לרגע ומוחו מתחבל אלפי תחבולות משונות כדי לבוא עמו במגע. דומה נתקיימו באשנבך דבריו של סוקרטס על חלקיקי היופי הזורמים מהאהוב ומולידים באוהב את התשוקה, ותשוקה זאת פורצת אל הספירות הנעלות של האהבה השמימית ומשחיתות את פניה בחריצי תאווה.

אך לא רק באשנבך מתחולל מפנה קודר, כי אם גם בונציה. משהו חמור ומאיים מבשיל ברוחו החמה של השירוקו. בלילות מתיזים על קירות בתיה חמרי חיטוי, וציבעם הלבן כמו עוטה על גופה תכריכי מתים. לשווא מנסה אשנבך לחקור את פשר המעשה. דומה קשרו התושבים קשר שתיקה נגדו. ונציה, העיר שחיה על תייריה, אינה רוצה להבריח את תרנגולת הזהב שלה. אבל אשנבך אינו מרפה, התכחשות התושבים רק משיאה אותו לחקור במשנה מרץ בדבר המגיפה. אושרו של אשנבך, כאושרה של ונציה, תלוי עתה על אותה בלימה.

הגזרה השווה, עליה רומז תומס מאן, בין גורלה של ונציה לגורלו של אשנבך, קורעת את הצעיף האחרון מעל המיטאפורה השקופה. שהרי גלוי עתה לכל, כי המגיפה הפוקדת את ונציה על כנפי השירוקו אינה אלא צידה האוזר של סערת היצרים הטורפת את דעתו של אשנבך. סטיכיה מחרידה זאת איננה מגיפת הדבר החרישית והפאטאליסטית של קאמי, אלא המגיפה הנוראה של אנטונין ארטו (במסתו ״התיאטרון והמגיפה״), ומחוללה איננו נגיף גשמי, אלא גורם מיסטי בלתי נתפש. זאת המגיפה, אשר נוזליה העכורים והרוגשים ברקמותיו של השכיב מרע הם ההיבט הגופני של הקונפליקטים, המאבקים והחורבן הפוקדים את הנפש. ואמנם, לא רק הסימפטומים של שתי המגיפות דומים, כי אם גם אופי הפורענות שהם מותירים אחריהם : השתוללות יצרים והרס מוחלט – זו ברקמותיה של החברה וזו ברקמות העדינות של השכל והתבונה. כוחה המניע של הפורענות הראשונה הוא הפשע ואילו של ה־ פורענות השניה התאווה. והתאווה, כמו הפשע – כותב תומס מאן אינה משגשגת בקרב הסדר הטוב והמקובל.

ההקבלה המפורשת שעושה מאן בין תאוות היצרים לפשע כאילו לקוחה מספריו של אשנבך. שהרי בעיני אנשים מסוגו התאווה והפשע הם ממין הדברים שאינם דוברים לשכל ולנפש ואינם מעוררים דבר זולת החושים, ועל כן מצטיירים בעיני אנשי התבונה והדעת כצד האפל והחייתי של המית האדם.אשנבך, איפוא, הוא קרבן נוסף במאבק עתיק הימים בין בני האור לבני החושך, בין אורניה לפאנדימוס, בין החומר לרוח, בין המוח הישן ל

מוח החדש. מישהו עשוי לגעור בתומס מאן על כי הציג ביסוד יצירתו מאבק כה נדוש ובנלי. אכן כזה הוא, אבל בנלי כפי החיים עצמם ועל כן לעולם לא מגונה ולא נלעג ולא נקלה, כי אם מעורר עצב על שום חוסר השחר שלו.

אך נשוב לאשנבך. הידיעה כי אכן שרויה ונציה במגיפה כמו מפעילה פעמון אזעקה בראשו, המלווה בצלצולו הנואש את כל מעשיו ומחשבותיו של אשנבך. ״ליבו ובינתו היו שכורי תאווה, צעדיו היו מודרכים ע״י הכוח הדמוני שתחביבו לדרוס את התבונה האנושית ולחלל את כבודה״. אפילו החרדה הנוראה פן יתגלה טרופו ברבים ויהיה ללעג ולשנינה, שוב אינה מעכבת אותו. דומה תופשת המגיפה בנפשו אותו מקום ועוצמה שהיו שמורים קודם ליופי, וכי היא־היא הופכת עתה ״התגשמותו של משהו שהוא מיצוי הכל״. מכל מקום, יחסו אליה הוא יותר מאמביוולנטי. שכן היא מזמנת לו הזדמנות להיות מושיעו של טאדז׳ו (ע״י שיזהירו מפניה), אך גם רוצחו (ע״י שישתוק). בפרצופה הנתעב רואה אשנבך את פרצופה המנוול של תאוותו, אך הוא גם יכול לראות בה עדות לחשיבותו – שהרי הטבע בכבודו ובעצמו כאילו נזעק להענישו על הסתאבותו. המגיפה היא לאשנבך מה שתמונת הפורטרט היתה לדוריאן גריי: בבואת הרקב הפנימי.

17

ואכן משהו מהחלחלה שפקדה את דוריאן גריי למראה תמונתו המפלצתית עוברת גם באשנבך למראה כיעורו נוטף הזימה של הזמר האדמוני הבא לעת ערב לשעשע את אורחי המלון. למראהו מהרהר אשנבך: ״הנה כי כן, התאווה משתקת את הטעם הטוב ואונסת את קרבנה לקבל בהתפעלות מה שאדם בשפיון דעת היה לועג לו או דוחה אותו מחמת מיאוס״.

הופעתו המבחילה של הזמר, שכאילו לא נועדה אלא בעבורו, מציינת־כמו את נצחונה הסופי של האנתרופיה על הוויתו של אשנבך – אותו אי של סדר ומשטר מתוקן, שניצב גאה על יסודות הלוגיקה המוצקים, בלב עולם מתפורר ורוחש סתירות. עתה, מששוטפים אותו גלי הפאתוס והמבוכה של המצב האנושי, מופיע נצחונה של האנתרופיה בחלומותיו בדמות הורדות של שבטים ברברים, המגיחים על סוסיהם מן ההרים וזורעים הרס וחורבן, ואשנבך מצטרף בהתלהבות לחינגת הטבח והביזה.

אשנבך־פאוסט הגיע סוף־סוף לתחנתו האחרונה; כאן, בעמק הוולפור־ גות, חוגג דיוקנו האפל את נצחונו הסופי. מעמק זה נראה לו עולמו הקודם רחוק וטפל, והמחשבה שישוב אליו היא בעיניו אווילית ומבחילה. הידיעה כי הוא שותף ״לסודה של העיר, לחטאה״, מעבירה בו רטט ריגשה. אשנבך הוגה באסון המפלצתי המאיים על ונציה, וחזיון זה מתוק לנפשו מכל: ״מה היא אמנותו ומהו מוסרו בהשוואה לחזיונות אלה, בהשוואה לחדווה הצרורה בכנפי התהו ?״

הקץ

שעתו של אשנבך קרובה, ואף כי אינו יודע זאת הוא מכשיר עצמו לקראתה על פי כללים מדוקדקים של טכס פולחני קדום. במספרה קטנה מפקיר אשנבך את פניו בידיו הזריזות של ספר ונציאני: שערו האפור נצבע לשחור, שפמו נגזם לקו דק, עיניו נעגלות בכחל, לחייו נאבקות בפוך ועורו נזלף בבושם. אשנבך מציץ בסקרנות בקלסתר המטורזן והמלוקק הנשקף לעברו מהמראה; כלום רואה הוא לנגד עיניו את הזקן המפורכס שפגש על ספינת הקיטור ? לא. אשנבך איבד לחלוטין את כושרו לחשוב ולנתח את מצבו. כפרש ללא ראש, הרוכב על גבו של נמר, דוהר אשנבך בנשימה חטופה לקראת אבדנו. מעתה לא יסור לרגע מעקבותיו של טאדז׳ו. כצל הוא אורב לו בקרנות רחוב ומתחת לקמרוני הקשתות. וטאדז׳ו, כמו חש את נשימתו היוקדת בערפו, ממתין לו שיקרב אליו ושולח לעברו מבטים מפתים, משל ביקש לרמוז לאיש מוזר זה לחצות את המחיצה הסמויה שהקים במורן ליבו. אך אשנבך, שכה טרח להתקין את גופו לרגע הגדול, שכח להכשיר נפש נחושה שתרהיב ליטול את היד המושטת לעברו. אשנבך מחמיץ את ההזדמנות האחרונה והוא צונח באפיסת כוחות לצידי מזרקה ברחוב. אדם מוכה, שבור, גלמוד ומנודה. צל נלעג של הסופר הדגול, גוסטב פון אשנבך, האיש ששמו נישא בהערצה בפי כל. איש התבונה הצרופה שהתדרדר לאשפתות. וכאילו מתוך רשרוש המים המפכים מן המזרקה מדמה אשנבך לשמוע את שיחו של סוקרטס באזני פיידרוס על יומרתם הנואלת של המשוררים להשיג את היופי באמצעות החכמה והדעת, שעה שדרכם ליופי הלוא עוברת דרך החושים.

בוקר אחד מוצא אשנבך ליד דלפק השרות את חפציהם עול טאדז׳ו ומשפחתו ארוזים למסע. בפנים קפואות למד הוא מפי הפקיד, כי אכן עומדים הללו לצאת את ונציה בצהרי היום. ללא אומר נפנה אשנבך לרדת לחוף. שם, מפורקד על כסא נוח, בעוד עיניו לטושות לעבר דמותו התמירה של טאדז׳ו, הניצב במי הלגונה הרדודים, נופח גוסטב פון אשנבך את רוחו.

שלא כויסקונטי, אשר (כדרכו) פיאר את תמונת המוות בכתמי קיטש זוהרים של שמש שוקעת ובצלליתו של טאדז׳ו המניף ידו כלפי האופק בפוזה סימבוליסטית מנופחת -נוטל תומס מאן את חייו של אשנבך בקול דממה דקה. משל היה המוות אקורד חרישי־מסתורי החותם ומשלים את קולות הסערה שחלפה. משל נושא עמו אשנבך את דברי צוואתו של נרקיס: ״עד כה דימיתי, כי מאחר שהאדם הוא תערובת מפוקפקת של חומר ורוח, ומאחר שהרוח מסוגלת להביא את האדם לידיעת הנצח — בעוד החומר מסוגל רק למשוך אותו שאולה — צריך הוא להתרחק מחושיו, לקרוב אל הרוח ולהעניק בכך משמעות לחייו. רק עכשיו אני מתחיל להבין, כי ישנן דרכים רבות המובילות לידיעה, וכי ההשכלה לא רק אינה הדרך היחידה, אלא אולי גם לא הדרך הטובה ביותר״.

אכן דומה הגיע אשנבך בסוף דרכו לאותה ידיעה עמוקה, הצומחת מתוך ניגודי הגוף והרוח, אך גם ניצבת מעליהם. אותה ידיעה אשר תומס מאן מגדירה בספרו ״לוטה בווהימר״, כנחלתו של הגאון וסודה של האמנות המוחלטת. ״אצל האדם הגדול״, כותב שם מאן, ״מגיעה הרוח לשיאה ללא השפלת הטבעי, כי בתוכו שמה הרוח את מבטחה בטבע כאילו היה הטבע יסוד היצירה עצמה״. ברגע חייו האחרון משיג סוף סוף אשנבך אותו איחוד מופלא לו ייחל כל חייו.

• •18