הקדמה:
הסרט הוצג בקולנוע ״פאר׳׳, תל-אביב, במשך שבעה שבועות.
הדבר ארע בשוודיה בשנת 1889. אלווירה מדיגן – לוליינית קרקס זהובת שער ועתירת יופי – נטשה את להקתה וברחה עם אהובה – סיקסטן.
הרוין סיקסטן לבית ספארה – קצין פרשים בצבא הוד מלכותו, אוסקר השני מלך שוודיה – ערק מיחידתו ונעלם עם אהובתו – אלווירה.
עקבות השניים אבדו. אך חודשים ספורים לאחר-מכן הגיעה ידיעה מדנמרק על התאבדותם. אלווירה מדיגן והרוין סיקסטן לבית ספארה נמצאו מתים ביער שעל אי בודד.
אנבל-לי
זה היה לפנים ולפני שנים
במלכות על ים ערפלי.
שם דרה ילדה — שמה לא תדע ;
קראתי לה אנבל-לי.
משא-לב אחר מלבד אהבה
לא היה גם לה וגם לי.
ילד הייתי, והיא ילדה
במלכות על ים ערפלי ;
אך ידענו אהוב מכל אוהבים —
אני ואנבל-לי :
וראונו שרפי המרום בקנאה,
וזעום זעמו לה ולי.
זו הסיבה, שהיה מעשה
במלכות על ים ערפלי —
רוח יצא מעבים, וצינן
והמית את אנבל-לי
ובאו הוריה, אחים, קרובים
מבני אצילי גלילי
ונשאוה ממני לקבר אפל
במלכות על ים ערפלי.
וירח מרום לי לוחש בחלום
שירי-זוהר על אנבל-לי;
לי רומז כל כוכב בקרניו — עיניו
כעיניה של אנבל-לי ;
אך בליל אפלה — עמדי היא כולה,
ואנוח על-יד יונתי הכלה
בביתנו שלה ושלי —
הוא הקבר על ים ערפלי.
אדגר אלן פוא
תרגום: זאב ז׳בוטינסקי
אהבת האוהבים, מנוסתם מפני החברה ושימת קץ לנפשם, משמשים עילה לבמאי השוודי, בו ווידרברג להציג את האידיאה הנצחית של האהבה הרומנטית. בעולמה של אידיאה זאת אלווירה מדיגן לעולם אינה מתה, כי אם פושטת ולובשת צורות, כאותו עוף חול אגדי הקם מתוך שרידי אפרו.
אלווירה מדיגן, כמו ז׳וסטין של לורנס דורל, מאדם רנאל של סטנדל, מאדם דה-טורל של לקלו ואחרות, היא אחת מאותן נשים המשמשות את אש-התמיד בהיכל האהבה; ממנה נוטלים שאר האנשים לעצמם לשונות אש זעירות וקצרות ימים. על-פי אפלטון אלווירה מדיגן היא אפרודיטה אורניה — השמימית, ניגודה הגמור של אפרודיטה פאנדימוס — הארצית. יופיה מושלם, כי כדברי דיוטימה החכמה ב״המשתה״, אהבה היא הולדה ביופי לפי הגוף ולפי הנפש.
רגש הגעגועים הכמוס שמעוררת הופעתה בלב כל איש מאשר את סיפור האגדה, כי לפני היות האדם עלי אדמות שכנו בו אנדרוגינוסים; אך זאוס פילג אותם לגבר ואשה, ומני-אז מבקשים שני החצאים זה את זו בלב כבד מגעגועים.
אלווירה מדיגן מצליחה במקום שהנסיך מישקין של דוסטוייבסקי נכשל: להפוך אידיאה ליצירה אמנותית. אידיאה הקרוצה מחומר של חלומות ומתעתועי לב של אוהבים. דומה ארג ווידרברג את סרטו עפ״י נוסחה שנטל מהטבע. מצוי מין של זבובים, שבבוא עת פיריונם, טווה הזכר פיסת צעיף דקיק. אך בניגוד למינים קרובים לו, אין הוא יוצר מהאריג סל להכיל בו שרידי חרקים — אותם יגיש לנקבה בשעת ההזדווגות — כי אם פורש את הצעיף השקוף לעיני זוגתו. וזו, מוקסמת מהמנחה האבסטרקטית, מתמסרת לאהבתו.
היער
אהבתם של אלווירה וסיקסטן מתרחשת ביער. כך גם מותם. לא באותו יער עצמו, ביער. במנוסתם חומקים האוהבים מיער אחד ומוצאים מסתור במשנהו. לרגע דומה שהיער נס עמם. זהו יער שונה מן המוכר לנו; הוא אינו מואר בקרני שמש, אלא בבהרות אור, המערפלות כל אשר סביב לאוהבים — את עלוות העצים, את קני העשב ואת ראשי השיחים — פרט לאוהבים עצמם. הבל חם מפכה ממרבד העשב ונמזג באויר לערפל דק כביערם המכושף של אוברון וטיטניה — מלכי הפיות מ״חלום ליל קיץ״.
ביער זה, שנברא כמו עבורם, מכלים אלווירה וסיקסטן את זמנם באהבה, בסעודה ובמרדף אחרי פרפרים. מרדף הפרפרים הוא אולי הקטע הפיוטי ביותר שהוקרן אי-פעם על מסך הקולנוע. המצלמה האיטית של ווידרברג קולטת את תנועותיהם של סיקסטן ואלווירה כמתוך חלום. הם אינם רצים אחרי הפרפרים (פרפרים?) אלא מרחפים. חולצתו הלבנה של סיקסטן עולה ויורדת על בשרו בריתמוס של נשימה מפוייסת — בקצב אחד עם שערה המשיי של אלווירה הגולש גלים גלים על שכמה. יופיו המרהיב של המרדף נעוץ בכך, שהוא מעניק ל”טריק״ של המצלמה צידוק פנימי מלא. שכן, אם תנועת הרודפים רוווית-חן פי כמה ממשק כנפי הפרפרים, הרי זה משום שאין ליבם של הפרפרים (בניגוד לסיקסטן ולאלווירה) נתון בשעת מנוסתם לאהבה.
אהבה כאידיאה
לו ניסה ווידרברג להשתמש באהבה כדי להחיות את פרשת חייהם המלודרמטית של אלווירה וסיקסטן — היה נכשל בודאות. במקרה הטוב — כשלון ערב-לעין כשל ללוש ב״גבר ואשה״; במקרה הרע — היה מוציא תחת ידיו קיטש סנטימנטלי נוסח סדרת סרטי ״סיסי״.אך ווידרברג הצליח כיוון שהשתמש בפרשת אלווירה מדיגן כדי להחיות לעינינו את קיומה הלא גשמי של אידיאה האהבה. אותו רגש, שברגעי הזדככותו, נדמה כמנותק לחלוטין ממין ואף מנוגד לו. שכן, רגש האהבה אינו חותר לפורקן, אלא מתקיים במצב של שיא מתמשך. לפיכך אין אחריו לא נפילה ולא התנכרות של יצרים שבעים. בזה, למעשה, טמון הניגוד הקוטבי בין תפישתה של יוליה (״העלמה יוליה״ לסטרינדברג) לתפישתו של ז׳אן המשרת; בין גישתה הארצית של האומנת בבית קפולט לבין גישתה הפיוטית של יולייט.
ווידרברג היטיב לעמוד על ניגוד זה. משום כך סילק מיחסיהם של אלווירה וסיקסטן ארוטיות, תשוקות ויצרים. נשיקותיהם הם יותר נוסח של לטיפת שפתיים — דרכה זורמים רחשי לב — מאשר ביטוי של תאווה. מנין, אם כן, האי-נוחות האינטלקטואלית שחש בה הצופה בעקבות הסרט? בראש וראשונה משום שאהבה זאת אינה עומדת בשום מבחן של חיים אמיתיים. אין בה לא דחיקה ולא עידון של יצרים, ואף לא פיתולי עורמה של אגו כבוש. אין בה שמץ מאותה תהיה נצחית על טיבו של רגש האהבה, המביא את גיבורו של אנדרה ז׳יד (״הזייפנים״) לקרוא בתמיהה: ״בין אהבתי לליאורה לבין היותי מדמה שאני אוהבה — מי האל שיראה לי את ההבדל?״ אין בה כלום מאותה התייסרות נפשית המלווה את האהבה; התייסרות המביאה את המבקרת הנודעת סוסן סונטג לומר, כי פולחן האהבה בעולם המערבי הוא אספקט של פולחן הסבל.
עד כמה נכונה קביעה זאת ניתן לעמוד מתוך סרט של אינגמר ברגמן, שהוצג במקביל לאלווירה מדיגן בקולנוע פריז: ״שעת הזאבים״.
שעת הזאבים
״שעת הזאבים״ מעלה את עולם סיוטיו של הצייר יוהן, הרודף (ונרדף) אחרי הביטוי המושלם של האמנות. לשווא מנסה יוהן למצוא מרגוע לנפשו המבועתת באהבתה המסורה של עלמה — אהובתו. כי-כן, שלא כסיקסטן, האמנות — ולא האהבה — היא כל עולמו של יוהן. אהבתה של עלמה היא כאהבתה של אלווירה, אך לנוכח יאושו התהומי של יוהן מתגלה אהבה זאת בכל אפסותה ואזלת ידה.
כמו פאוסט, אף יוהן משועבד לשטן, אך שלא כמרגרית אין עלמה יכולה להושיעו. שכן, יוהן טרם סיים את מסעו בכל מדורי הגהינום, והאמת עדיין נסתרת ממנו. יוהן נמשך בקשר של מקוללים אל ורוניקה פוגלר — אשה המייצגת את תאוות היצרים; בעוד אהבתם של סיקסטן ואלווירה חתומה בידי אלים. דומה כאילו נדברו ווידרברג וברגמן מראש להציב את האהבה ה״שמימית״ מול האהבה ה״ארצית״. אצל אלווירה מסגירות העיניים את אהבתה לסיקסטן, ואילו ורוניקה מצביעה על פטמת שדה ומזכירה ליוהן, כי ״צלקת זאת״ היא הקושרת אותו אליה. מול תוי פניה הזכים וגופה המעודן של אלווירה, מציגה ורוניקה פה גס ותאוותני, עיניים קרועות בפוך שחור ועור נובל דרכו מבצבצים אלפי ורידים חכליליים. פניהם של אלווירה וסיקסטן תמות וגלויות כ16פני האהבה הצרופה שהם מייצגים, בעוד יוהן נזקק לאיפור כדי לשוות אותו תום לפניו מלוהטי היצרים. איש הטירה, המאפר אותו לפני פגישתו עם ורוניקה, מבהיר לו את מצבה המסוכסך של האהבה הגשמית: ״עכשיו אתה הוא אתה ובכל זאת אינך אתה. זהו מצב אידיאלי לאוהבים״.
סיקסטן מתייחד עם אלווירה בינות לפרחים ואור, ואילו יוהן מוצא את ורוניקה במרתף קודר וטחוב שבתוככי הטירה המסתורית. וגם אז מתקהלים סביבו אנשי הטירה ולועגים לו בקריאות זימה. משהו מתחוור באותו רגע ליוהן, אם כי לא לאשורו: ״סוף סוף הגענו לשיא״, קורא יוהן המובס לעבר מפלצות הטירה, בעוד צבעי האיפור ניגרים מפניו. ״אני מודה לכם, הזכוכית מרוסקת. כלום יכול מישהו מכם לומר לי מה משתקף מהרסיסים?״ יוהן נענה בגיחוכם השטני של מלעיגיו. לו יכל לצרף את הרסיסים מחדש למראה, אפשר היה רואה בה את פניה של אלווירה.
״שעת הזאבים״ של ברגמן מאלצת את הצופה למאמץ שיכלי וריגשי כדי לצרף מרסיסי ההזיות והסיוטים של יוהן — מראה, המשקפת בנאמנות את הלך נפשו; ומלאכה זו היא המעניקה לצופה חוויה אינטלקטואלית.
סרטו של ווידרברג, לעומת זאת, עוסק באושר המושלם. לפיכך אין בו נפולת של רסיסי בעייתיות. יותר מכך, לא יתכנו כלל במראה שלו סדקים — שאם כן לא היה זה אושר מושלם. נכון, ״אלווירה מדיגן״ אינו מראה אמיתית של האהבה, כי היא מחזירה רק את הקרניים הצרופות של בבואתה, אך היא מותרת מבחינה אמנותית כמו המראות של קאפקא ובקט, המחזירות רק את קרני האימה והאבסורד של החיים.
אמת-המידה האמנותית של יצירה אינה מותנית, איפוא, בנוכחותו של הגרוי האינטלקטואלי או בנאמנותה למציאות הריאליסטית. היא נבחנת באיכות האור שהיא זורקת על מצב אנושי כלשהו.
ווידרברג ביכר להציג אגדה ולא חיים ממשיים, אך זו אגדה למבוגרים. סיקסטן ואלווירה אינם ״חיים באושר עד עצם היום הזה״. אהבתם שייכת לתחום האגדה; השתלשלותה וסופה — לתחום המציאות.
הדחליל
שגורלם נחרץ — ברור לנו כבר מראשית הסרט. סיקסטן ממיר את כפתורי מדיו המוזהבים בכפתורי מעילו השחורים של דחליל, הניצב בפאת היער. נסיונו התמים של סיקסטן לטשטש את עקבותיו ולפתוח חיים חדשים — הוא אשליה (כפי שהדחליל עצמו הוא אשליה של יצור אנוש). סיקסטן הפר את שבועתו למלכו ונטש את אשתו וילדיו בעבור אהבת אשה, ועל-כך הוא נדרש לתת את הדין. אלווירה אמנם טוענת להגנתה כי אהבתה היא מתת אלים נדירה וע״כ חוקיה עליונים לנאמנויות מדיניות ומשפחתיות. אך החברה אינה מקבלת עדות של אלים.
משמתגלה זהותם במקום אחד בורחים אלווירה וסיקסטן למקום אחר, ליער אחר. אך הכסף אוזל אט-אט מכיסם. תחילה מוכרים השניים את מעט רכושם. אח״כ מנסה אלווירה להרוויח לחמה בהופעה של בדרנות זולה. ברם סיקסטן אינו יכול להניח לעיניים חמדניות זרות שיזהמו את אהבתם הטהורה. נימה נואשת משתלטת על אהבתם. מחוגי האושר קרבים לסוף המסלול שהוקצה להם. עד מהרה נאלצים סיקסטן ואלווירה17 להלעיט קיבתם בגרגירי יער ופטריות בר.
אהבה — ולו גם מופלאה ומרהיבה כשלהם — ״אי-אפשר למרוח אותה על לחם״, מגלה אלווירה. סיקסטן מתגונן מפני נימת האשמה החבויה בדבריה בטענה, שאיש לא יעסיק עריק כמותו. אך נדמה שהנימוק האמיתי הוא שונה. סיקסטן מיטיב לדעת שמלאכת כפיים אפורה, מתישת גוף ורוח, תנוול את הזהר של אהבתם ותגזור עליה חנק איטי. בלית ברירה מוסיפים השניים להתקיים על פירות היער. אך קיבתה של אלווירה מתקוממת והיא מקיאה.
יש משהו מדהים בהפגנה הברוטלית הזאת של שיעבוד האהבה לצרכי הגוף. שוב אין האהבה מרחפת לה בעולמות עליוניים אלא גוררת רגליה בכבדות ע״פ האדמה. גילוי זה בא על סיקסטן ואלווירה בהפתעה מהמהמת. עתה ברי להם כי האגדה הגיעה לקיצה; גמדי היער של שלגיה לא אספו אותם אל ביתם.
אנטון
משמתגלים להם פניה המחוטטים של המציאות אין הם מפקפקים בצעד שעליהם לעשות. לעת בוקר הם מתקינים בסל את סעודתם האחרונה: לחם, ביצים, יין ואקדח, ויוצאים ליער שלובי זרוע ודוממים. בדרך הם פוגשים באיש גוץ וקירח המערים גדעי עצים בשולי השביל.
סיקסטן כבר פגשו לפנים על שפת הים, שעה שהבעיר שקים רקובים. איש תמהוני הוא הגוץ — שתקן, לעולם עסוק במלאכה כלשהי, מוצק, נמוך קומה והבעתו סתומה. נקל לראות שאיש זה הוא היפוכו הגמור של סיקסטן, ולא רק למראה. לבטח נאמן הגוץ לחברה, למשפחה ולמולדת.
הפגישה הפתאומית בין שני ההפכים האנושיים האלה, על שביל היער המוביל לתחנתו הסופית של סיקסטן, הוא כפגישת הצרצר והנמלה שבמשל. כל זמן שסיקסטן עסוק היה בצרצורי אהבה עמל הגוץ ללא הפוגה; עתה נפגשו דרכיהם. אין בלב הגוץ חמלה על סיקסטן, אף פנאי אין לו לחשוב על כך. אך סיקסטן נמשך אל הגוץ בסקרנות עזה, כאילו ביקש לפני מותו להבין מה מניע את חריצותם של הגוצים. סיקסטן פונה אל הגוץ ושואל לשמו. אך הגוץ מחריש, משל שקוע הוא כול-כולו במלאכתו. סיקסטן חוזר שנית על שאלתו. עתה מישיר הגוץ את עיניו הכחולות בסיקסטן ומשיב ביבושת: ״אנטון״. וכבר עומסות ידיו של אנטון גזע עץ עבה ודומה כאילו מעולם לא פסק ממלאכתו.
סיקסטן פונה מאצל אנטון בלא שיפענח את סודו. עתה הם נכנסים למעבי היער — יער אפל ודומם מאלו שקידמו את פניהם לפנים. בצעד כושל מעט עולים סיקסטן ואלווירה על תלולית מדושאת, שמשני עבריה ניצבים שני עצים עבותים. כאן הם פורשים את סעודתם. אלא שבשעה זו שלפני הסוף שוב אין הרעב שולט בהם. תוגה ועצב ורוך לאין שיעור גורפים אותם זה לזרועות זו. בעוד לחייהם צמודות נושא סיקסטן את האקדח ומכוון אותו אל רקתה של אלווירה, אך ידו בוגדת בו. אלווירה מפצירה בו ללחוץ על ההדק. לשווא, אצבעו קפואה. לפתע חולף פרפר לבן לידם. אלווירה ניתקת מחיבוקו של סיקסטן ואצה בעקבות הפרפר, כבאותו מרדף קסום של ראשית אהבתם. אך עתה הפרפר לכוד בין כפות ידיה, המונפות אט אט למעלה.
שעה שכדור האקדח פולח את ליבה של אלווירה משתחרר הפרפר מבין אצבעותיה ונס. לא הרחק משם, בין פרחי הבר, ממתינה לו ילדה זהובת-שער. אפשר ושמה לנורה.
אין זאת שהדן של שתי היריות הגיע גם לאזניו של אנטון החרוץ. לבטח חדל לרגע קט מעמלו והטה אוזן. זהו רגע חשוב גם בעבור אנטון, עד כדי ביטול עבודה. כי כל עוד שמים הסיקסטנים קץ לחייהם יוסיפו האנטונים לשאת בנטל האפור של החיים. אך אם אפשר לו לסיקסטן לגמוע מגביע האושר, טיפין טיפין, עד סוף ימיו; או-אז יהיה תורו של אנטון לבקש את גאולתו בכדור אקדח.
۞
