איך להגן על החברה מפני המדע

עם מבוא מאת אבנר כהן

מאת: אבנר כהן פול קארל פייראבנד
מחשבות 44 | אוגוסט 1976

הקדמה:

הכל הולך

מבוא למאמרו של פיירהבנד

מאת אבנר כהן

היתה זו הפילוסופיה היוונית (וביחוד אפלטון ואריסטו) שהעניקה לנו כאידיאל את ההבחנה בין דרכו המכובדת של הפילוסוף, שעניינו הוא הידיעה האמיתית והבלתי משתנה, לבין דרכו הנחותה יותר של הרטוריקן, שעניינו הוא השכנוע כמטרה לעצמה. קבלתה של הבחנה זו הקנתה לפילוסופים מעמד מיוחד ונישא של פטרוני הידיעה.

הבחנה זו צצה שנית באירופה במאות ה-16 וה-17, תוך שינוי גירסה וסיגנון, עם “המהפכה המדעית”, והעלתה מעמד חדש: המדענים — (או הפילוסופים של הטבע). המדענים הכריזו על עצמם כחושפי סודות הטבע ונעזרו לצורך זה ב״מתודה המדעית”, האמורה לפלס למדע את הדרך לידיעה האמיתית והבלתי משתנה, בכך התייחד המדע משאר האמונות.

היה זה פרנסיס בייקון, הרדיקליסט, שהציג לראשונה מתודה זו כחפשית מכל נטיות אישיות, אידיאולוגיות, תיאולוגיות, פוליטיות ואחרות. הודות להצלחתו הכבירה של המדע במאות ה-17 וה-18 נעשתה האמונה במתודה המדעית לחלק אינטגרלי מערכי תנועת ההשכלה באירופה; המדע והחופש האינטלקטואלי זוהו כשני צדדיו של אותו מטבע. במקביל לכך החל המדע להופיע כניגודה של הדת. בעוד הדת מעונינת לעשות נפשות לדוגמות שלה, הרי המדע מעונין באמת בלבד. התמסדותה של דעה זו הצמיחה את הדרישה לאוטונומיות המדע, או למה שידוע כיום יותר בשם ”חופש אקדמי”. ההבחנה היונית הוסטה איפוא להבחנה שבין מדע לאידיאולוגיה (או מדע לאמונה).

מאוחר יותר, עם ההפרדה שהחלה להסתמן בין המדענים לבין הפילוסופים של המדע (למעשה רק בראשית מאה זאת), נטלו על עצמם האחרונים את המשימה להסביר מהו הדבר שעושה את הידיעה המדעית לכה מיוחדת ומוצלחת. בעיית התיחום בין מדע לבין מה שאינו מדע נעשתה לבעיה המרכזית בפילוסופיה של המדע. האידיאל של ה״מתודה המדעית״ נתפס כפארדיגמה של הרציונליות האנושית. אמנם נתגלעה מחלוקת באשר לפרוצדורה הרציונלית (של המדע); האינדוקטיביסטים ראו ברציונלי את הצורך להצדיק (תיאוריות), בעוד שהפופריאנים, למשל, ראו ברציונלי את היכולת לבקר ולהפריך (תיאוריות). אך הכל הסכימו שהרציונליות האנושית אינה אלא הרחבת מודל המדע והאמינו באפשרות לנסח תורה רציונלית כוללנית של המדע כקנון חוקתי. העיסוק בקנון זה — המתודולוגיה — נעשה לעיסוק הפילוסופי הלגיטימי. יתירה מזאת, הכל תפסו את הרציונליות האנושית כקשורה ליכולת לטעון טיעונים (arguments). הצדקות והפרכות יכולות להיעשות רק בעזרת טיעונים בעלי מיבנה לוגי מסויים. ההבחנה היוונית לובשת שוב לבוש חדש, והיא נהפכת להבדל שבין טיעון לדמגוגיה. דרכו של המדען לידיעה היא בעזרת טעינת טענות וגזירתן, בעוד שדרך הרטוריקן היא בדמגוגיה וסיסמאות.

חשיבותו ויחודו של פאול פיירהבנד היא בכך שהוא דוחה מסורת פילוסופית מקודשת זו מכל וכל. אין דרך אחת לידיעה כי אם דרכים רבות. המדע לגביו אינו אלא אידאולוגיה נוספת, אחת מני רבות, המציעות את מרכולתן בחברה. בדומה לכל האחרות, גם זו (המדע) מספרת ״סיפורי מעשיות״, גם זו שואפת להפיץ את הדוגמות שלה, גם זו נאבקת על השפעה וכח, וגם זו מנסה לדכא את כל מתנגדיה ויריביה. אך הצרה עימה — לדעת פיירהבנד, שהיא מתקשטת בנוצות לא לה.

בעוד כל שאר האידאולוגיות מוכרות אמונות, מכריז המדע על עצמו כמוכר אמיתות. ”סיפור המעשיות״ העיקרי של המדע הוא בעלותו על המתודה לידיעה.

בספרו Against Method טוען פיירהבנד, שאין שום כלל מתודולוגי, — ותהא אמינותו האפיסטמית אשר תהא, — אשר אינו מופר במהלך היצירה המדעית בזמן זה או אחר. זאת אנו למדים מההיסטוריה של המדע. מצב זה אינו מקרי כי אם הכרחי. הוא לא נובע מכך שהמתודולוגיות הקיימות אינן מספיק טובות, אלא משום שהן אינן מסוגלות בעקרון להיות טובות מספיק, באופן שיהלום את מורכבות המחשבה והדמיון האנושי. המדע מעולם לא היה טהור והוא לא יכול להיות כזה. הוא מושפע מכל אותם דברים שנותנים טעם וענין לחיי אנוש: דת, מטפיסיקה, אידאולוגיה, הזיות טירוף וכו׳. יתירה מזאת, תעמולה, התלהבות ורטוריקה ממלאים תפקיד מכריע במהפיכות מדעיות, ולעתים הם באים בשעה שחסרים טיעונים. המסקנה מכך היא שהצלחותיו של המדע, שבמובן מסוים הינן עדות להישגי השכל האנושי (רציונליות), אינן יכולות להיות בעצמן מתוארות במסגרת של קנון כללי כמו רציונליות.

פיירהבנד, אם כן, רואה את הפעילות המדעית היוצרת כפעילות אנרכיסטית ביסודה. העקרון היחידי שנשמר בהיסטוריה של המדע הוא העקרון האנרכיסטי של ׳׳הכל הולך״. בדומה לשאר סוגי האנרכיזם — הפוליטי והדתי — גם האנרכיזם האפיסטמולוגי הינו ביטוי למאיסה בסדר הקיים, הבא לביטוי במוסדות הקיימים. לגבי האנרכיסט האפיסטמולוגי הסדר הקיים מתבטא באופני החשיבה, דרכי הדיבור, אופני הנסיון והכללים המתודולוגיים הקיימים, אשר כולם יחד מבססים את תמונת העולם הקיימת ועושים אותה למובנת מאליה. שוב נוכחים אנו בדמיון המפתיע שבין האנרכיסט האפיסטמולוגי לבין האנרכיסט הדתי. שניהם מסכימים שהתמורה המיוחלת תושג לא באמצעים המקובלים, כי אם באמצעים דרסטיים ואף אלימים. כשם שהאנרכיסט הדתי עוין את הדת הממוסדת, ומנסה להחיש את הגאולה לא על ידי תפילה וטהרה אלא באמצעות מגע בטמא (היה זה יעקב פרנק שערך טקסים מיניים כדי להחיש את ביאת המשיח), כך האנרכיסט האפיסטמולוגי עוין את ה׳׳מדע הנורמלי” וחסר ההשראה של זמנו, ומנסה לפרוץ דרכים חדשות לידיעה באמצעים שנחשבים לבלתי מקובלים ואף ׳׳גסים”: דמגוגיה, תעמולה ופסיכולוגיית המונים.

כאן עולה, אולי, אחת השאלות הנוקבות ביותר ביחס להשקפה זו: מה הקשר בין אנרכיזם אפיסטמולוגי ואלימות. פיירהבנד מדגיש פעמים רבות שהאנרכיזם האפיסטמולוגי עדיף על פני יתר המתודולוגיות בשל אופיו ”ההומניטרי”10 ותרומתו לפיתוח האישיות של היחיד. בהדגישו את אופיו ההומניסטי והאנטי אלים של האנרכיזם האפיסטמולוגי אומר פיירהבנד: ”דאדאיסט אינו מסוגל לפגוע בזבוב, שלא לדבר על בן אדם.” אך מאידך יודע פיירהבנד ש״אלימות ממלאת תפקיד חשוב כמעט בכל סוגי האנרכיזם”. ואכן כדי להלחם בטירנים אין לעתים ברירה אלא להיות אלים.

פיירהבנד מנסה לפתור את הבעיה בציינו את ההבדל שבין האנרכיזם האפיסטמולוגי לבין יתר צורות האנרכיזם: הפוליטי והדתי. בעוד הללו מעונינים בנצחון האידאולוגיה שלהם כדי להשליט את השקפת העולם שלהם (חברה ללא מוסדות חברתיים), הרי לאנרכיסט האפיסטמולוגי אין אידאולוגיה כלל והוא נגד כל תכנית.

אך האם באמת יוכל האנרכיסט האפיסטמולוגי להילחם נגד צורות חשיבה מבוססות ונגד המוסדות החברתיים המבוססים עליהם, בלי לפגוע בזבוב? האם אפשר להבחין בבירור היכן מסתיים האנרכיזם האפיסטמולוגי והיכן מתחיל האנרכיזם הפוליטי? האין מתן הכשר לאנרכיזם ול״הכל הולך” כרטיס כניסה לכאוס ואלימות?

את מאמרו הנוכחי של פיירהבנד יש לראות בראש ובראשונה כמסה על החירות ולא כפילוסופיה של מדע במובן המקובל. זוהי הגירסה הפוליטית-אידאולוגית של האפיסטמולוגיה האנרכיסטית, ותורת האדם הקשורה אליה, שפיירהבנד מציג. מול אידיאל חיפוש האמת, שהעמידה כמעט כל פילוסופיה מערבית הוא מעמיד את אידיאל החירות והשחרור, כראשונים במעלה בחיי אנוש. יתירה מזאת, אידיאל האמת ואידיאל החירות אינם מתיישבים זה עם זה, שכן כל מתודה “רציונלית” לגילוי אמת הינה בחזקת טירן אינטלקטואלי שיש לחסלו. “כל אידאולוגיה שמחלישה את אחיזתה של תמונת עולם אחת ומקפת על מחשבתם של בני האדם הינה תרומה לשחרור האדם. כל אידאולוגיה שגורמת לאדם לשאול ולתהות ביחס לאמונות מושרשות הינה סיוע להשכלה”. אך חשיבותה של ההשכלה כאידאל אינה במתן אמיתות לאדם (את זה עושה ביעילות הדת), אלא בתרומתה להתפתחות היחיד. חזונו החברתי הינו מדינה ליברלית פלורליסטית ודמוקרטית — ברוח האידיאל של ג׳. ס. מיל בספרו ״על החירות״. מדינה שבמסגרתה יש מרווח מחיה כמעט לכל האמונות והדעות שמתחת לשמש, בלי לחלק להן ציונים של “רציונלי” או “אי-רציונלי”. דומה שכאן נעוץ ההבדל המכריע בין הליברליזם האנרכיסטי נוסח פיירהבנד לבין הליברליזם הרציונלי נוסח המאה ה-18 וה-19. הליברליסט המסורתי זיהה את המדע (והרציונליזם שבצידו) ואת העקרונות הליברליים שלו, כשני צדדים של אותו מטבע. בכך הוא הניח שני דברים: א) ששיפוטו והעדפתו את המדע על פני צורות ידיעה אחרות הינו מוצדק ב) שהחברה חייבת לקבל שיפוט זה. לדעת פיירהבנד, הליברליסט טועה בהנחתו הראשונה ובלתי ליברלי בהנחתו השניה. הליברליזם האנרכיסטי, לעומת זאת, רחב יותר; הוא יכול לקלוט לתוכו אידאולוגיות רבות שהליברליזם המסורתי אינו מסוגל לקלוט.

ולבסוף, כמה מילים על פאול פיירהבנד ועל רקע התפתחותן של השקפותיו האנרכיסטיות. פיירהבנד נולד בשנת 1924 בוינה, שם עשה בסוף שנות ה-40 את לימודיו בפיזיקה — במיוחד בתורת הקוונטים — ובפילוסופיה. עם סיום לימודי הדוקטורט שלו ב-1951, לימד פיירהבנד באוניברסיטאות שונות באירופה והתוודע בין השאר לנילס בוהר, קרל פופר וברטולד ברכט, אשר הותירו רישום עמוק עליו. בחמש עשרה השנים האחרונות משמש פיירהבנד כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה של קליפורניה בברקלי.

לפאול פיירהבנד עשרות רבות של פרסומים בשטחים שונים: פיזיקת הקוונטים, פילוסופיה של מדע, היסטוריה של אידיאות, וכן תיאטרון, קולנוע ומוסיקה.

ספרו הידוע Against Method יצא לאור ב-1975.

פאול פיירהבנד

 

אבנר כהן

 

אבנר כהן (24), מחבר המבוא למאמרו של פיירהבנד, סיים תואר ראשון בפילוסופיה ומדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב ולומד כיום לתואר שני בטורונטו, באוניברסיטת יורק.

עניינו בתולדותיהן והתפתחותן של אידאות קירבו אותו במיוחד לגישות הפילוסופיות של פופר, לקטוש ופיירהבנד, שאת מאמרו, “כיצד להגן על החברה מפני המדע״, המופיע כאן העביר אלינו.

מאמר זה, המתפרסם ב״מחשבות” ברשותו האדיבה של המחבר, הינו גירסה מתוקנת ומקוצרת של הרצאה שניתנה בפני החברה הפילוסופית באוניברסיטה של ססקס (ברייטון-אנגליה), בנובמבר 1974. כמו כן שולבו בה קטעים ממאמרו: Science — The Myth and its Role in Society11

12

כולכם, אני מניח, מכבדים מדע ודעת. כמובן, מדע צריך להשתפר ולהיות פחות סמכותי, אך משיוצאו רפורמות אלה אל הפועל יהיה המדע מקור ידע חיוני, אשר אסור להכתימו באידאולוגיות מסוג אחר.

אני רוצה להגן על החברה ועל בניה מפני כל האידאולוגיות, ומדע בכללן. יש להסתכל על כולן ממרחק, ואין לקחת אותן ברצינות רבה מדי. יש להתייחס אליהן כאל סיפורי ילדים, שיש בהם המון דברים מענינים, אך גם דברים מרושעים; או כאל עצות אתיות שיכולות להיות שימושיות מאד באופן מעשי, אך נוראות כאשר לוקחים אותן באופן מילולי.

ובכן — האם זו אינה עמדה מוזרה ומגוחכת? המדע, כידוע, ניצב תמיד בקו הראשון במאבק נגד סמכותיות ואמונות טפלות; המדע הוא זה שלו אנו חבים את החופש האינטלקטואלי מול האמונות הדתיות; המדע הוא זה שלו אנו חבים את שחרור המין האנושי מאופני המחשבה העתיקים והנוקשים.

כיום, מדע והשכלה חד-הם. זהות זאת מקובלת אפילו על המבקרים הרדיקליים ביותר של החברה. קרופוטקין, למשל, רצה להרוס את כל מוסדות החברה המסורתיים ואת כל אופני החשיבה, זולת המדע. איבסן ביקר את נפתוליה האינטימיים ביותר של האידאולוגיה הבורגנית אך לא נגע במדע. לוי שטראוס הראה לנו שהחשיבה המערבית אינה הפסגה הבודדת של היכולת האנושית, כפי שהאמינו בעבר — אך הוא הוציא את המדע מתחום הרלטיביזם של שאר האידאולוגיות. מרקס ואנגלס היו משוכנעים שהמדע הוא-הוא שיסייע לעובדים בחתירתם אחר שחרור חברתי ורוחני.

עריצות המדע

האם כולם הוטעו ביחס לתפקיד המדע? האם כולם היו קרבנות לתעתועי דמיון? תשובתי לשאלות אלה היא החלטית: כן ולא.

הסברי יכלול שני חלקים: האחד כללי והשני ספציפי.

ההסבר הכללי פשוט. כל אידאולוגיה ששוברת את אחיזתה של מערכת חשיבה מקיפה על מחשבתם של בני אדם, תורמת לשחרורו של האדם; כל אידאולוגיה שגורמת לאדם לפקפק באמיתות ירושות מסייעת להשכלה. אמת אחת שמושלת ללא עוררין היא בבחינת טירן שיש לחסלו, וכל מעשה רמייה שמסייע לנו להדיח אותו טירן, יש לקדמו בברכה. מגישה זאת נובע אכן שבמאות ה-17 וה-18 היה המדע מכשיר של שחרור והשכלה. אך מזה לא נובע שהמדע ישאר בהכרח מכשיר כזה. אין במדע — או בכל אידאולוגיה אחרת — שום דבר מהותי ההופך אותו בהכרח למכשיר כזה.

אידאולוגיות יכולות להתנוון ולהפוך דתות מטופשות (ראו את המרקסיזם), מה גם שהמדע של ימינו שונה עד מאד מהמדע של המאה ה-17.

לדוגמא, חישבו על התפקיד שהמדע ממלא כיום בחינוך. ״עובדות” מדעיות נלמדות בגיל מוקדם מאוד, בדיוק באותו אופן שבו נלמדו “עובדות” תאולוגיות לפני מאה שנה. אין שום מאמץ לעורר בתלמיד יכולת בקורתית, שתאפשר לו לראות דברים מתוך פרספקטיבה. כמעט כל המקצועות המדעיים הנלמדים בבית-הספר הם בגדר לימודי חובה. פיסיקה, הסטוריה, אסטרונומיה, חייבים למידה ואינם יכולים להיות מוחלפים ע״י מאגיה, אסטרולוגיה או חקר אגדות. אין באים לתלמידים ואומרים כי יש אנשים המאמינים שהארץ נעה סביב השמש, ואילו אחרים מאמינים שהארץ היא כדור ריק המכיל את השמש, כוכבי השבת וכוכבי הלכת. מה שאומרים הוא:

הארץ מסתובבת סביב השמש, מי שאומר אחרת הוא אידיוט.

באוניברסיטאות המצב אפילו גרוע יותר. שכן כאן האינדוקטרינציה שיטתית יותר. אין זה נכון שאין בקורת כלל; החברה ומוסדותיה, למשל, מבוקרים בחומרה רבה ביותר — ולעיתים קרובות בצורה מאד לא הוגנת — החל משלב ביה״ס היסודי, אך המדע מוצא מכלל הבקורת. ככלל מקבלת החברה את שיפוטם של המדענים באותה דרך ארץ שהתקבל שיפוטם של בישופים וקרדינלים עד לפני זמן לא רב. החברה המודרנית היא קופרניקנית משום שאנשי המדע הם קופרניקנים ומשום שמקבלים את הקוסמולוגיה שלהם ללא ערעור, כשם שלפנים קיבלו את הקוסמולוגיה של הכנסיה. כך, למשל, התנועה של ה״דה-מיתולוגיזציה״ מונעת במידה רבה ע״י הרצון למנוע התנגשות בין הדת לרעיונות מדעיים. שהרי אם תהיה התנגשות בין השניים, יופיע המדע בוודאי כצודק והדת לא. תמשיכו בכיוון זה ותראו שהמדע נעשה כיום עריץ בדיוק כפי שהיו בעבר האידאולוגיות שנגדן נלחם. ואנא מכם, אל תלכו שולל אחר העובדה שכיום איש אינו עולה על המוקד בגין הצטרפותו ל׳׳מינות” מדעית. לעובדה זו ולמדע אין שום קשר. זה קשור לאיכות הכללית של התרבות שלנו. אך עדיין נאלצים אפיקורסים במדע לשאת בסנקציות החמורות ביותר, אשר תרבות סובלנית-יחסית זו מחזיקה בידה.

אך כלום אין תאור זה בלתי הוגן לחלוטין? האם לא הצגתי את הנושא בצורה מסולפת מאד, באמצעות טרמינולוגיה מגמתית ומעוותת! האם אין אנו צריכים לתאר את מצב העניינים בדרך אחרת לגמרי?

אמרתי שהמדע נעשה נוקשה, ושהוא חדל להיות אמצעי לתמורה ושחרור, אך כל זאת מבלי לומר שהוא גילה את האמת, או חלק גדול ממנה. מתוך התבוננות בעובדה נוספת זאת — יקשו המערערים — אנו נוכחים שנוקשות המדע אינה נובעת ממשאלות אנוש, כי אם מונחת בטבע הדברים עצמם. שכן ברגע שגילינו את האמת כל שנותר לנו לעשות הוא ללכת בעקבותיה.

חשיבה ישנה-נושנה זאת אינה מקורית כלל. משתמשים בה תמיד כאשר אידאולוגיה מסויימת מבקשת לחזק את אמונתם של ההולכים בעקבותיה. אמת היא מלה יפה ונייטרלית, אף אחד לא יכחיש שיאה לומר אמת ומכוער לומר שקר; הכל יסכימו עם אמירה זאת אף בלי להבחין לאן עמדה כזאת מובילה.

אין לך איפוא דבר קל יותר מאשר להחליף את הנאמנות לאמת בחיי יום-יום בנאמנות ל״אמת” של איזושהי אידאולוגיה, ולו חסרת תוכן — פרט להגנה דוגמטית על אותה אידאולוגיה. יתר-על-כן, לא אמת היא שאנו מוכרחים לדבוק באמת; חייו של אדם מודרכים ע״י אידאות רבות, והאמת היא אחת מהן, אך גם חרות ועצמאות מחשבתית נמנות עם אידאות אלה. אם האמת — כפי שנתפשת ע״י מספר אידאולוגים — מתנגשת בחרות, אזי עלינו לבחור בין השניים. אנו יכולים לותר על החרות, אך אנו יכולים כמו-כן לותר על “האמת”. (לחילופין אנו יכולים לאמץ מושג מתוחכם יותר של אמת שאינו סותר את רעיון החרות, כפי שהציע היגל). אזרח בשל הוא מי שלמד כיצד להחליט ואשר מחליט בעבור מה שמתאים לו ביותר. הבקורת שלי על המדע המודרני מתמצית בזה שהוא פוגע בעצמאות המחשבה. אם הסיבה לכך שהמדע גילה את האמת ומאז הוא הולך בעקבותיה, אזי אני אומר שיש דברים טובים יותר מאשר, ראשית, מציאת האמת, ואח״כ הליכה בעקבות מפלצת כזאת. בכך אני מסיים את החלק הכללי של הסברי.

קיים גם טיעון יותר מפורט הבא להגן על הסטטוס המיוחד שיש כיום למדע בחברה. בתמציתו אומר טיעון זה, כי 1) בסופו של דבר המדע מצא את המתודה הנכונה להשגת תוצאות; 2) מספרן הרב של התוצאות מוכיח את מצויינותה של המתודה. הטיעון מוטעה, אך רוב הנסיונות להצביע על הטעות הסתיימו בכשלון. המיתולוגיה נעשתה לאחרונה כה גדושה בתחכום ריק, עד כי קשה מאד להבחין בשגיאות הפשוטות שבבסיסה.13 זה כמעט כמו להילחם נגד ההידרה: אתה מתיז ראש מכוער אחד ומיד צצים שמונה במקומו. התשובה היחידה למצב עניינים כזה היא שטחיות: כאשר התחכום מאבד תוכן, או-אז הדרך היחידה לקיים מגע עם המציאות היא להיות גס ושטחי. זה מה שאני מתכוון להיות.

בייקון

 

נגד מתודה

ישנה מתודה, אומר החלק הראשון של הטיעון. מהי? כיצד היא עובדת? תשובה אחת — שאינה עוד כה פופולארית כפי שהיתה בעבר — היא שהמדע נעשה ע״י איסוף עובדות והסקת תיאוריות מהן1 .

התשובה אינה מספקת, שכן תיאוריות לעולם אינן נובעות מעובדות במובן הלוגי החמור. לומר שהן עדיין יכולות להיות נתמכות ע״י עובדות משמעו להניח מושג של תמיכה שהוא: א) נקי מהפגם הזה ב) מתוחכם מספיק כדי לאפשר לנו לומר עד לאיזו מידה תורת היחסות, למשל, נתמכת ע״י העובדות.

מושג כזה אינו בנמצא כיום, ולא נראה שהוא אי-פעם יימצא. בזאת נוכחו גם הקונבנציונליסטים וגם הטרנסצנדנטל-אידאליסטים, שעמדו על כך שתאוריות מעצבות ומסדרות את העובדות ולכן אפשר להחזיק בהן תמיד, יהיה אשר יהיה; הן יכולות להיות מוחזקות תמיד מכיוון שהשכל האנושי — באופן מודע או בלתי מודע — מבצע את הפונקציה המסדרת שלו. הצרה עם גישות אלו היא שהן מניחות ביחס לשכל את מה שהן רוצות להסביר אודות העולם, דהיינו שהוא פועל באופן מסודר (רגולרי). ישנה רק השקפה אחת אשר מתגברת על כל הקשיים הללו. היא הומצאה פעמיים במהלך המאה ה-19: ע״י ג’.ס.מיל (Mill), במסתו הנשגבת “על החירות”, ובידי מספר דארוויניסטים שהרחיבו את הדארוויניזם למאבק שבין אידאות.

פיתגורס

 

גישה זאת נוטלת את השור בקרניו: תאוריות אינן יכולות להיות מוצדקות ויתרונן אינו מתגלה לעין אלא בהשוואה לתאוריות אחרות. אנו יכולים להסביר את הצלחתה של תאוריה רק בעזרת התיחסות לתאוריה כוללת יותר; ואנו יכולים להסביר את העדפתנו אותה ע״י השוואתה עם תאוריות אחרות. אולם, השוואה כזו אינה מבססת את יתרונה הפנימי של התאוריה שבה בחרנו. למען האמת, התאוריה שבחרנו בה יכולה להיות קן-צרעות. היא יכולה להכיל סתירות, להתנגש עם עובדות ידועות ומוכרות, להיות מסורבלת, בלתי ברורה, ובנויה אד-הוק בחלקים מכריעים שלה.

אך היא עדיין יכולה להיות טובה יותר מכל תאוריה נוכחית אחרת שבנמצא. גם כללי השיפוט (בין תאוריות) אינם נבחרים באופן מוחלט. התחכום שלנו גדל עם כל בחירה שאנו עושים, והוא הדין גם ביחס לכללי הבחירה. כללי בחירת תאוריות מתחרים ביניהם בדיוק באותו אופן שתאוריות מתחרות ביניהן, ואנו בוחרים את הכללים המתאימים ביותר למצב ההסטורי שבו הבחירה מתרחשת. אותן אלטרנטיבות שנדחות (תאוריות; כללי-בחירה; “עובדות”) אינן מורחקות ואינן הופכות מוקצות מחמת מיאוס, אלא משמשות לתיקונן ולהסברת תוכנן של ההשקפות המועדפות (אנו מבינים את תורת היחסות טוב יותר כאשר אנו מבינים את המבנה של התאוריות המתחרות בה). הידיעה, אם-כן, נתפשת כאינסוף של אלטרנטיבות, מפוצלות ומחולקות ע״י אינסוף של כללי בחירה. מצב זה מכשיר את הרוח האנושית לבחור, לדמיין, ולבקר, וע״י כך מאדירה הרוח את עצמה.

דארווין

 

כללית מזוהה השקפה זו עם שמו של קארל פופר. אך ישנם כמה הבדלים מכריעים בין פופר לבין מיל. ראשית, פופר פיתח את רעיונותיו כדי לפתור בעייה מסויימת באפיסטמולוגיה. הוא רצה לפתור את בעייתו של יום.2

מיל, לעומת זאת, התעניין בתנאים היפים לצמיחה אנושית. האפיסטמולוגיה שלו נגזרת מהשקפתו המסוימת על האדם, ולא להיפך. נוסף לכך, בהיותו מושפע מהחוג הוינאי, הוא משפץ את המבנה הלוגי של תאוריה לפני שהוא דן בה לגופו של ענין, בעוד שמיל השתמש בכל תאוריה כפי שהופיעה בהתפתחות המדע. שלישית, הכללים של פופר להשוואה בין תאוריות הינם נוקשים וקבועים, בעוד שהכללים של מיל פתוחים לשינוי, בד בבד עם הסיטואציה ההסטורית. ולבסוף, כללי ההשוואה של פופר מרחיקים את המתחרים אחת ולתמיד: תאוריות שאינן ברות-הפרכה, או שכבר הופרכו, אין להן מקום בקנון המדעי. הקריטריון של פופר ברור, חד ומנוסח בדייקנות, הקריטריון של מיל איננו כזה. קריטריון זה של פופר אפשר היה בו יתרון אם המדע עצמו היה ברור, חד ומנוסח בקפדנות. למזלנו הוא אינו כזה.

אתחיל אולי בזאת, שום תאוריה חדשה ומהפכנית אינה מנוסחת בצורה שתתיר לנו לומר באילו תנאים היא עומדת בסכנה: תאוריות מהפכניות רבות אינן ברות-הפרכה. גירסאות ברות-הפרכה אכן קיימות, אך בקושי נמצאות בהסכמה עם איזשהם משפטים בסיסיים; כל תאוריה מעניינת מתנגשת במספר גדול של תוצאות ניסויות. יתר-על-כן לתאוריות ישנם פגמים פורמליים, רבות מהן מכילות סתירות, התאמות אד-הוק וכו׳.

עקרון הפרכה, הדוחה תאוריות משום שאינן תואמות את העובדות, יאלץ לדחות את המדע כולו. ישום החלטי של הקריטריונים הפופריאנים יסלק איפוא14 את המדע בלי להמירו בשווה-ערך לו.

קרופוטקין

 

במרוצת העשור האחרון הובלט הדבר ע״י הוגים שונים, ובכללם קון (Kuhn) ולקטוש (Lakatos). רעיונותיו של קון מענינים, אך למרבה הצער מעורפלים מדי מכדי להפיק מהם דבר-מה של ממש. אם אינכם מאמינים לי הביטו בספרות של פילוסופיית המדע. מעולם לא היתה זו מלאה בערב כה רב של חסרי כשרון ויכולת. קון עודד אנשים, שאין להם מושג מדוע אבן נופלת, לדבר בבטחון אודות המתודה המדעית. לא שיש לי משהו כנגד חוסר כשרון, אך אני נגד חוסר כשרון המלווה בשעמום. וזה בדיוק מה שקורה. על הרעיונות שמציעים לנו אי-אפשר לומר עליהם אפילו שהם שקריים אך מעניינים; הם פשוט רעיונות משעממים או גיבובי מילים ללא רעיונות כלל. שנית, ככל שמנסים לחדד את רעיונותיו של קון מוצאים שהם בלתי נכונים.

לקטוש

 

לקטוש הינו לעין ערוך מתוחכם יותר מאשר קון. לקטוש מודה שהמתודולוגיות הקיימות מתנגשות בפרקטיקה המדעית, אך הוא מאמין שקיימים כללים שהם גמישים דיים כדי לאפשר למדע להתקדם, ועם זאת ממשיים דיים להבטחת השתיירותו של השכל. במקום תאוריות הוא מדבר על תוכניות מחקר (Research programmes), שהן סידרה של תאוריות בעלות מכנה משותף אחד היוריסטי. כל תאוריה בסידרה יכולה להיות גדושה בפגמים; היא יכולה להיות גדושה אנומליות, סתירות וחוסר בהירות, אך מה שנלקח בחשבון הוא לא צורתה של תאוריה בודדת כי אם המגמה המוצגת בסידרה כולה. אנו שופטים התפתחות הסטורית, הישגים לאורך תקופה של זמן ולא את מצב העניינים בזמן נתון. הסטוריה ומתודולוגיה מורכבות לתוך מירקם אחד. ”תכנית מחקר” נחשבת למתקדמת אם סידרת התאוריות מובילה לניבויים חדשים. היא נחשבת למתנוונת אם היא ניצבת על עובדות מעניינות שהתגלו ללא עזרתה. מאפיין מכריע של המתודולוגיה הלקטושית הוא שהערכה כזו אינה קשורה עוד לחוקים מתודולוגיים, המכריעים עבור המדען אם עליו להחזיק או לנטוש תכנית מחקר מסוימת. מדענים יכולים להמשיך עם תכניות מחקר מנוונות; הם יכולים אף להצליח ולהדביק בתכניתם את התכניות היריבות, ולכן הם מתקדמים באופן רציונלי בכל מה שהם עושים. פירושו של דבר, שלקטוש מציע מילים שנשמעות כמו מרכיבים של מתודולוגיה, אך לאמיתו של דבר הוא לא מציע מתודולוגיה. אם כן, בהתאם למתודולוגיה המתקדמת והמתוחכמת ביותר שמצויה כיום, אין שום “מתודה מדעית”. ובכך אני מסיים את תשובתי לחלק הראשון של הטיעון המפורט.

פופר

 

נגד תוצאות

על סמך החלק השני של הטיעון ראוי המדע למעמדו המיוחד משום שהוא מביא לתוצאות. זהו נימוק כבד משקל רק אם אנו יכולים לקחת כנתון ששום דבר אחר מלבד המדע לא הביא אי-פעם לתוצאות. יש להודות שכמעט כל מי שדן בנושא מניח את ההנחה הזאת. יש להודות גם שלא קל להראות שהנחה זו הינה שקרית, שכן “צורות חיים” השונות מן המדע נכחדו או שהגיעו לדרגה כזו של ניוון, שעושה כל אפשרות להשוואה הוגנת לבלתי אפשרית. אך עדיין המצב אינו חסר-תקווה כפי שהיה לפני עשור אחד. אנו נעשינו בינתיים מודעים לשיטות של איבחון רפואי ותרפיה יעילות, למרות שהן נשענות על אידאולוגיה שונה באופן רדיקלי מהאידאולוגיה של המדע המערבי. אנו למדים שישנן תופעות כטלפטיה וטלקינזיס אשר נדחות ע״י הגישה המדעית. אמנם נכון הוא שתופעות כמו טלקינזיס או רפואת מחטים יכולות במרוצת הזמן להיטמע במרקם המדע ולהפוך בכך “מדעיות”, אך שימו לב שזה קורה רק לאחר תקופה ארוכה של התנגדות, שבמהלכה המדע, שעדיין לא קלט את התופעות הללו לתוכו, מנסה לדכא את צורות החיים שכוללות אותן. דבר זה מביא להתנגדות נוספת נגד החלק השני של הטיעון המפורט: העובדה שלמדע יש תוצאות יכולה להיחשב לטובתו רק אם תוצאות אלה הושגו בעזרת המדע בלבד וללא כל עזרה מבחוץ. הצצה בהסטוריה מגלה שהמדע כמעט ולא השיג אף אחת מתוצאותיו בדרך זו. כאשר קופרניקוס הציג השקפה חדשה אודות היקום הוא לא נועץ באיש מקודמיו המדעיים, הוא התיחס למטורף פיתגוראי דוגמת פילולאוס (Philolaos). הוא אימץ את השקפותיו והגן עליהן כנגד כל כללי המתודה המדעית; המכאניקה והאופטיקה חייבות רבות לבעלי המלאכה והאומנים; הרפואה למילדות ולמכשפות. אפילו בתקופתנו אנו נוכחים כיצד התערבותה של המדינה יכולה לקדם את המדע: כאשר הקומוניסטים הסיניים לא נרתעו מדעת המומחים, וציוו להחזיר את הרפואה המסורתית לאוניברסיטאות ובתי החולים, היתה זעקת-שבר בעולם כולו שהנה המדע בסין עומד לפני חורבן.

מה שקרה היה בדיוק ההיפך: המדע הסיני התקדם והמדע המערבי למד ממנו. ככל אשר נביט אנו רואים שהתקדמות מדעית גדולה נבעה תמיד מהתערבות חיצונית, שבאה להכריע במאבק נגד הכללים המתודולוגיים הבסיסים וה״רציונליים” ביותר. הלקח הוא פשוט: אין בנמצא ולו גם נימוק משכנע אחד שיכול לתמוך בחשיבות הבלתי רגילה שנזקפת כיום לזכות המדע בחברה. המדע יצר דברים רבים, אך גם אידאולוגיות אחרות, עשו כן. המדע לעיתים קרובות התקדם באופן שיטתי, אך כך גם אידאולוגיות אחרות, וחוץ מזה אין שום חוקים נוגשים שמוחזקים בכל תנאי: אין “מתודולוגיה מדעית” שאפשר להשתמש בה כדי להפריד מדע15 מכל השאר. המדע הוא רק אחד מתוך הרבה אידאולוגיות שמניעות את החברה, ויש להתייחס אליו בהתאם. אילו מסקנות אנו יכולים להסיק מתוצאה זו?

נצחון האמת, ציור של ריינולד (מלאך הצדק משפיל ראשו של וולטייר)

 

המסקנה החשובה ביותר היא שחייבת להיות הפרדה פורמלית בין המדינה למדע, בדיוק כשם שקיימת עכשיו הפרדה פורמלית בין מדינה לדת. המדע יכול להשפיע על החברה באותה מידה בלבד שקבוצת לחץ פוליטית או אחרת מורשית להשפיע על החברה. אפשר להוועץ במדענים אודות פרויקטים חשובים, אך את חריצת הדין הסופית יש להשאיר לגופים המייעצים שנבחרים באופן דמוקרטי. גופים אלה יורכבו בעיקרם מלא-מומחים.

האם האיש הפשוט יוכל להגיע לשיפוט נכון? ברוב המקרים כן; שכן היכולת, הקשיים וההצלחות שמייחסים למדע מוגזמים במידה רבה. אחת החוויות היותר מרעננות היא לחזות כיצד עורך דין, שאינו מומחה, מוצא חורים בעדויות, לרבות עדות-טכנית של המומחה המתקדם ביותר. מדע איננו ספר חתום שנעשה מובן רק לאחר שנים של אימון. מדע הוא גישה אינטלקטואלית, אשר נראית קשה ועמוקה רק בשל מסע שיטתי של עירפול מצד אנשי המדע, אך יכולה למעשה להבחן ע״י כל מעוניין. מוסדות המדינה אינם צריכים להסס אף לרגע לדחות שיפוט של מדענים — כאשר יש להם סיבה לעשות כן. דחייה כזו תחנך את הצבור הרחב ובכך תהפוך אמינה יותר, ואולי זה אף יביא להתקדמות. בחושבנו על השוביניזם הניכר של המימסד המדעי אנו יכולים לומר: יותר מקרים נוסח ליסנקו (Lysenko) — יותר טוב (לא התערבותה של המדינה במקרה של ליסנקו מעוררת התנגדות, אלא ההתערבות הטוטליטרית, המחסלת את מתנגדיה במקום לאפשר להם ללכת בדרכם הם). שלוש פעמים הידד לפונדמנטליסטים בקליפורניה שהצליחו לסלק מספרי הלימוד ניסוח דוגמטי של תורת האבולוציה, והותירו מקום לתיאור הבריאה על סמך ספר ״בראשית״. אך אני יודע שהם יהפכו לשוביניסטים וטוטליטריים כמדענים היום — כשרק תינתן להם ההזדמנות להנהיג בתורם-הם את החברה. אידאולוגיות זה דבר נפלא כשהן פועלות בחברת אידאולוגיות אחרות. הן נעשות משעממות ודוקטרינריות כאשר הצלחתן גורמת לסילוק יריבותיהן. מכל מקום, התמורה החשובה ביותר צריכה להתרחש בשדה החינוך.

חינוך ומיתוס

מטרת החינוך, כפי שרגילים לחשוב, היא להכניס את הצעירים לחיים, דהיינו לתוך החברה שבה נולדו ולתוך העולם הגשמי המקיף את החברה. שיטת החינוך מתבססת לעיתים קרובות על לימוד של איזשהו מיתוס בסיסי. המיתוס מצוי בגירסאות שונות. גירסאות מתקדמות יכולות להילמד בטקסי בגרות, אשר משרישים אותן בחוזקה לתוך ראשו של הצעיר. ומשהוא יודע את המיתוס יכול המתבגר להסביר כמעט כל-דבר (או שהוא יכול לפנות למומחים המתאימים לשם קבלת אינפורמציה מפורטת יותר); הוא במעמד של אדון ביחס לטבע ולחברה. את שניהם הוא מבין והוא יודע כיצד לפעול במסגרתם, אך הוא אינו אדון של המיתוס המנחה את הבנתו.

אדנות מסוג זה נחשבה כמטרה — שבחלקה אף הושגה — על ידי הפרה-סוקרטיים. הפרה-סוקרטיים לא רק ניסו להבין את העולם, הם גם ניסו להבין — ובכך ליהפך לאדונים — את האמצעים להבנת העולם. במקום להיות שבעי רצון עם מיתוס יחיד הם פיתחו אחדים והקטינו בכך את הכח שיש לסיפור יפה על בני אדם.

מצב שונה לחלוטין שורר במדע או ברציונליזם, תחום הנשלט באופן כמעט מוחלט ע״י חסידים. במצב כזה יש חשיבות עליונה לחזק את רוחם של הצעירים, ו״חיזוק רוחם של הצעירים” פירושו לחזק אותם בנגד כל קבלה, בקלות רבה מדי, של איזו שהיא השקפה כוללת. מה שנחוץ פה הוא חינוך שיעשה את האנשים לשונים בתכלית, שיעוררם למחשבת נגדית, אך מבלי לשלול מהם את היכולת להקדיש עצמם לשיפור השקפה בודדת כלשהי. כיצד ניתן להשיג מטרה זו?

אפשר להשיגה על ידי שמירה על הדמיון העשיר שילדים התברכו בו, על ידי פיתוח מלא של רוח ההפרכה המצויה בהם. כללית, ילדים הם הרבה יותר אינטליגנטים מאשר מוריהם: הם נכנעים ומוותרים על כשרונם כיוון שהם מפוחדים, או משום שמוריהם משיגים עליהם עליונות באמצעים רגשיים. ילדים יכולים ללמוד להבין ולשלוט בשתים עד שלוש שפות שונות (באמרי ילדים אני מתכוון לבני שלוש עד חמש שנים, לפני שהחינוך הגרוע מצליח לקלקלם). מובן שהשפות צריכות להיות מוצגות בצורה יותר מעניינת מכפי שזה נעשה בדרך כלל. בכל השפות מצויים סופרים נפלאים שמספרים סיפורים נפלאים; הבה נתחיל את לימוד השפה איתם ולא עם כל מיני טכסטים חסרי תוכן. תוך שימוש בסיפורים אנו יכולים, כמובן, גם להציג תיאורים ״מדעיים” — למשל על מקור העולם, ובכך לגרום לילדים להיות מודעים גם למדע. אך אסור לתת למדע איזה שהוא מעמד מיוחד, פרט לציון העובדה שרבים האנשים שמאמינים בו. מאוחר יותר יושלמו הסיפורים ע״י הסברים, דהיינו תיאורים נוספים מאותו סוג המצוי במסורת שאליה משתייך הסיפור. וכמובן יהיו גם הסברים נוגדים. ההסברים והסברי הנגד יסופרו על ידי המומחים המתאימים: בדרך זו יתוודע הדור הצעיר לכל סוגי ההטפות, וכל פרט יוכל להחליט בעצמו באיזו דרך ללכת. כיום, כל אחד יודע שהוא יוכל להרוויח הרבה כסף וכבוד, ואולי אף פרס נובל, אם יהיה מדען. אי-לכך רבים יפנו למדע. הם יהפכו מדענים בלי לחיות מרומים ע״י האידאולוגיה של המדע, הם יהיו למדענים בזכות בחירתם החופשית.

אך האם לא יבוזבז זמן רב מדי על נושאים בלתי מדעיים, והאם בכך לא יגרע כשרונם ברגע שיהפכו למדענים? כלל וכלל לא. ההתקדמות של המדע, של מדע טוב, תלויה ברעיונות חדשים ובחוש אינטלקטואלי: המדע התקדם לעיתים קרובות מאד ע״י אנשים “מבחוץ״ (זיכרו שאינשטיין ובוהר ראו עצמם כאנשים מבחוץ). ושוב, כלום אין סכנה שאנשים יבחרו בחירה מוטעית ויסיימו ב״מבוי16 סתום״? ובכן, זה כמובן תלוי בפירוש הניתן ל״מבוי סתום”. רוב המדענים כיום הינם משוללי רעיונות, מפוחדים, שקועים בהפקת כמה תוצאות פעוטות, למען יוכלו להוסיף משהו למבול הפרסומים חסרי הערך, שמהווים כיום את “הקידמה המדעית” בשטחים רבים. וחוץ מזה מה יותר חשוב, לחיות חיים שאנו בוחרים בעינים פקוחות, או להעביר את הזמן בנסיון עצבני לברוח ממה שקרוי בפי כמה אנשים לא אינטליגנטיים במיוחד “מבוי סתום״? שאלה נוספת קשורה באוכלוסיית המדענים; האם מספרם לא יפחת עד כדי כך שבסוף לא יוותרו מספיק מהם להחזיק את המעבדות האהובות שלנו? אינני חושב כך.

אינקוויזיטורים חוקרים כופר

 

בשעה שתינתן אפשרות הבחירה, אנשים רבים יבחרו במדע, משום שמדע שינוהל ע”י בני-חורין יראה הרבה יותר מושך מהמדע בן ימינו שמנוהל ע״י עבדים: עבדים של מוסדות, עבדים של ה״שכל”. וכן, אם יהיה מחסור זמני במדענים המצב תמיד יתוקן באמצעות תמריצים שונים. מובן שהמדענים לא ימלאו שום תפקיד מכריע בחברה שאני צופה.

דמון בבלי, המאה ה-6 לפה״ס

 

האיזון יימצא בדמותם של מכשפים, או כמרים או אסטרולוגים. לגבי אנשים רבים — מבוגרים וצעירים, ימין ושמאל — מצב כזה הוא בלתי נסבל. הכל כמעט מחזיקים באמונה המוצקה שלפחות חלק מהאמת כבר נמצא ויש לשמר אותה, וכי דרך הלימוד שאני מסנגר עליה וצורת החברה שאני מגן עליה יחלישו אותה ויגרמו בסופו של דבר להיעלמותה. רבים מחזיקים באמונה המוצקה הזאת ולרבים יש אפילו טעמים טובים לכך. אך מה שחייבים להביא בחשבון הוא שהמחסור בטעמים טובים נגדיים נעוץ במקריות הסטורית ולא בטבע הדברים עצמם. אם אכן תקום החברה שעליה אני ממליץ, או-אז ההשקפות שעכשיו בזים להן (בלי להכירן) ישובו לכונן במלוא תפארתן, ויידרש מאמץ קשה כד להחזיק בעמדות הנוכחיות. אינכם מאמינים לי? ראו בעצמכם בהסטוריה: תלמי ואריסטו, שניים מגדולי הרוח בתולדותיה של המחשבה המערבית, הניחו את היסודות לאסטרונומיה המדעית. מי היה זה שערער את המערכת שלהם, הבנויה כהלכה, האדקווטית מבחינה אמפירית והמנוסחת בדייקנות? פילולאוס, הפיתגוראי המיושן והמטורף. כיצד קרה שפילולאוס זה הצליח לעלות מחדש על במת ההסטוריה? משום שהוא מצא סניגור מוכשר: קופרניקוס. כמובן, יכולים אתם ללכת אחר האינטואיציות שלכם כשם שאני הולך אחר שלי. אך זיכרו, שהאינטואיציות שלכם הינן תוצאה מהאימון “המדעי” שלכם. לעומת-זאת, האימון שלי, יותר נכון חוסר האימון שלי, הוא כזה של עתונאי המתעניין במאורעות מוזרים ובלתי רגילים. וקושיה אחרונה: האין זה חוסר אחריות, במצב העולם הנוכחי, כאשר מיליונים של בני אדם רעבים ללחם, משועבדים ונרמסים במצוקה מאוסה של גוף ונפש, להגות מחשבות-לוקסוס כאלה? האם חופש הבחירה אינו בגדר של מותרות בתנאים אלה? האם אין קלות הדעת וחוש ההומור שאני רוצה לראותם משולבים עם חופש הבחירה, בגדר של מותרות בתנאים אלה? האם לא חובה עלינו לוותר על ההשתקעות בעצמנו ולפעול להצטרף יחד ולפעול? אך אולי נשאל: להתאחד ולפעול — עבור מה? הבה נראה!

על-פי טיעון זה אנו צריכים להשליך את הנטיות האנוכיות שלנו ולהקדיש את עצמנו לשחרורם של הנדכאים. ומהן הנטיות האנוכיות? אלה הן חתירתנו לחרות מחשבתית מירבית, במסגרת החברתית העכשווית. אך לא מדובר במקסימום חרות במובן מופשט, כי אם בזו שמתגלה באירגונים ובשיטות הוראה מתאימות. אם כן, שאיפה זו לחופש מחשבתי-קונקרטי וחופש פיזי ביחס לסביבתנו אנו, יש להניחה בצד לעת עתה. גישה זאת מניחה שאין אנו זקוקים לחופש זה למילוי תפקידנו, וכי אנו יכולים להגשים משימה זו עם ראש אטום לאלטרנטיבות שונות. היא מניחה שהדרך הנכונה לשחרר אחרים כבר נמצאה, וכל מה שצריך הוא רק להוציאה לפועל. מצטער, אינני יכול לקבל דוקטרינה כזאת של ודאות עצמית בענינים כה חשובים. האם פירוש הדבר שאיננו יכולים לפעול כלל? לא. פירושו הוא שבד בבד עם פעולתנו עלינו לנסות ולממש כמה שיותר את החופש שעליו אני ממליץ, שנוכל לתקן את פעולתנו לאור הרעיונות שאנו קולטים תוך כדי הגברת חרותנו. כמובן,זה יגרום להאטת פעולתנו, אך האם אנו צריכים להסתער קדימה רק על סמך אמירתם של כמה אנשים כי מצאו הסבר ומוצא לכל הסבל? חוץ מזה, אנו רוצים לשחרר את האנשים ולא להכניעם תחת עולה של עבדות חדשה; אנו רוצים לאפשר להם לממש את שאיפותיהם, ויהיה אשר יהיה השוני שבין שאיפותיהם לשאיפותינו אנו. משחררים צרי אופק וצודקים בעיני עצמם לא יוכלו לעשות זאת. בעקרון, הם יאכפו מהר מאד שעבוד גרוע יותר מזה שהדיחו, כיוון שהוא יהיה שיטתי יותר. ובאשר לקלות דעת והומור, התשובה צריכה להיות ברורה: למה ירצה בכלל מישהו לשחרר מישהו אחר? ודאי לא בזכות איזושהי מעלה מופשטת שבחרות, אלא מפני שהחרות היא הדרך הטובה ביותר להתפתחות חופשית ולפיכך לאושר. אנו רוצים לשחרר אנשים ע״מ שיוכלו לחייך. האם נוכל לעשות זאת כאשר אנו בעצמנו שכחנו כיצד לחייך ומזעיפים פנים כלפי אלה שעדיין זוכרים? האם לא נפיץ בכך נגע אחר, נגע הצדקנות הפוריטנית? אנא הסירו התנגדותכם מכך שמסירות והומור אינם הולכים ביחד. המשימה הכבדה ביותר זקוקה ליד הקלה ביותר, שאם לא כן הגשמתה לא תביא לחופש כי אם לטירניות הרבה יותר גרועה מזו שאותה החליפה.17


  1. דהיינו, אינדוקציה — המערכת. 

  2. הבעייה שהציג יום (Hume) מתבססת על העקרון הלוגי של אריסטו, לפיו אמיתותן של התוצאות אינה מהווה ראיה לאמיתותה או לשקריותה של התאוריה העומדת ביסוד תוצאות אלה — המערכת.