“הלב” של סנדרו

אריאנה מלמד

הלב2

שש שנים, והגעגוע נמשך. הוא מגיע ממקומות בלתי צפויים, פתאומי וחד כתער:  במסגרת מסה ארוכה שאני כותבת אני מתחקה על תולדותיו של מרקו,  זה שנידון לעד לחפש את אמא בזכרוננו הנוסטלגי והמתוק. על השולחן ועל צג המחשב, אוסף של תרגומים ל”מן האפנינים עד האנדים”, סיפורו של מרקו שבכלל לא היה מרקו במקור, מתוך “הלב” של דה אמיציס.  ופתאום – באותה פינה מבולגנת של התודעה שבה מופעים קולות ומראות שלא אמורים להיות שם, אני שומעת את קולו של צבי. צלול, מדוייק, הוא מצטט הפעם את אירווינג האו, חוקר התרבות האמריקני הנודע: “כשאין אלים, הפוליטיקה היא הגורל”.

צבי לא האמין באל טוב ומיטיב וגם לא באדוני-צבאות הנוטר והנוקם. כרציונליסט, כהומניסט, כאמפיריציסט – לא יכול היה להאמין. הוא גם לא היה עושה דברן של אידאולוגיות פוליטיות גדולות, אולי מפני שהיה, בחייו כילד וכנער, קורבן קטן ותמים שלהן: מי שקורא שוב – וצריך לקרוא שוב – את “שלך, סנדרו” וגם את “מאוחר מדי”, שני ספריו המופתיים, יכול לחוות אותם כסיפור אישי ופרטי של כאוס משפחתי , אבל צריך גם להידרש לתמונה הגדולה, כפי שהוא ידע לעשות כל ימיו.

בתמונה הגדולה, כולנו יכולים להיות, בעת ובעונה אחת, קורבנות ומעוולים בשירות הפשיזם. זה מתחיל מבלי דעת, בקטן, אולי בספר ילדים אהוב במיוחד. “הלב” של  אדמונדו דה אמיצ’יס היה ספר כזה שצבי הילד גמע בשקיקה באיטלקית, כמו כל ילד בן דורו שגדל כש”הלב” כבר היה חלק מן הקאנון הספרותי-הלאומי של ארץ הפאשיזם המלבלב. עשרות שנים לאחר מכן, הודה בשיחה איתי כי לא חשב על הדברים כך, ולא זכר אותם כך: מבינתו כילד וכנער, הספר הזה היה אסופה של הרפתקאות וסיפורי חבורה, יומן מהנעשה בבית הספר בצד מעשיות גבורה של ילדים צעירים, מודלים לחיקוי ולהזדהות.

אבל “הלב” היה הרבה יותר מזה, כפי שהבין לימים: סיפור של אינדוקטרינציה רבת עוצמה, חינוך מתמיד לסגידה למולדת, לרבות “טוב למות בעד ארצנו” בגרסה האיטלקית, בה נערים נקראו למסור את נפשם על ערכי המשפחה, המדינה והמולדת.

אותה פינה מבולגנת, מרדנית ופרועה של התודעה שולחת אותי ממרקו לסנדרו טוט, השם שניתן לצבי בלידתו. ופתאום, ממרחק השנים, אני מבינה משהו – ושומעת את עצמי שואלת את צבי, נכון שכתבת את צד התפר של “מן האפנינים עד האנדים”? נכון שבתוך “שלך, סנדרו” מצוי הצל הברור, המובחן, של מרקו – ועימו הפניה אל הקורא המבוגר: אל תתפתו עוד לסיפורי-מרקו עם סוף טוב. אין סיפורים כאלה. לא בכאוס שנכפה על ילדים מתוקף גורלות של הורים, שמצידם הם פרי יקום עויין לסתם בני אדם, כאלה שמעולם לא היו רבי עוצמה או עשירים די הצורך להימלט מציפורני הגורל, בדמותם של אלים זועמים או פוליטיקאים נכלוליים.

אבל צבי לא כאן, והוא לא עונה. אני אמורה, עכשיו ותמיד, להמשיך ולבחון את השאלה הזאת לגמרי לבדי, כפי שאנוס לעשות כל אדם שמבקש לחשוב בלי צייתנות עיוורת, לאל או לעושי דברו. ואני ממשיכה לקרוא ב”שלך, סנדרו” את דברי הימים של הפאשיזם ושל האנשים שמנסים לשרוד בתוכו. בהתעלמות, בהכחשה, בחוסר הבנה ומאוחר יותר – כשכבר מאוחר מדי – בחוסר היכולת להילחם.

רק מעשה הקריאה מעניק חיים לספרים ומשמר אותם ואת קולו של המחבר שכתב אותם. שעות ארוכות של היסח הדעת, מרקו ימתין בסבלנות עד שאשוב אליו, ואני קוראת שוב את “שלך, סנדרו”  כיצירה רבת עוצמה, חיונית ומהדהדת נגד כל סוג של פאשיזם. אז ועכשיו,  בארץ-שם וממש כאן, מעבר לפינה. כששליטים סמויים מן העין מכוונים גורלות פרטיים מבלי משים, כשילדים הופכים לקרובנות פוליטיים נמוכי קומה, כשבני אדם אינם יכולים לחיות, להתפרנס ולאהוב ולשרוד  רק מפני שהם חשודים כבלתי-ראויים;   זה היקום שצבי הקים לתחייה ב”שלך סנדרו”.  והוא לא כתב רק כדי להתמודד עם רוחות הרפאים של עברו, אלא גם עם אלה שבעתיד, אני חושבת. כשהלב נכמר על גורלו של סנדרו הילד, צבי הרציונליסט רצה שנתבונן גם בעולם בו גדל הילד הזה. בלי להטיף או לחבר מנשר פוליטי, ביקש שנבין את התמונה הגדולה, ולא נצייר אותה שוב לילדים בדורות הבאים. האם עודנו יכולים? הייתי רוצה לבקש תשובה מושכלת ממנו, אבל גם בתודעה המבולגנת ברור שאי אפשר עוד. כל אחד מאיתנו חייב לנסח לעצמו את התשובה לגמרי לבדו.  ב”שלך, סנדרו” צבי ינאי הציע אבני בנין של חשיבה על התשובה הנכונה: גם מי שקרא את “הלב” בילדותו, לא חייב עוד להאמין בעליונותה  של המשפחה, המדינה, הצבא והמולדת על פני כל הגינות אנושית. הוא למד זאת על בשרו. אנחנו יכולים – ואנחנו צריכים – ללמוד ממילותיו.

הציור מעשה ידי סנדרו – בית הוא צייר אז באיטליה

הלב4

הלב1