Women on the rise

                                                             להאזנה לחץ כאן

 

Women on the rise

הוא קרא לי לשיחה במשרדו בערך בשעה 12:30 בצהריים.

באמצע היום? למשרד שלו?

הוא הסתכל עלי, צימצם את עיניו , התרווח על הכיסא, הבטן שלו נשפכה לצדדים ואז חייך אלי ואמר

את טובה, את נהדרת, את חכמה, את מוכשרת, את מפוטרת.

היה נדמה לי שלא שמעתי מה הוא אומר. הסתכלתי עליו וידעתי שכן שמעתי. הבטן שלו עלתה וירדה והנשימות שלי נחלשו.

למה? שאלתי והפסקתי לנשום.

הוא מלמל משהו על כסף ושיחק עם העט שלו – עט שחורה עם כוכב לבן בקצה.

מעליו התנוססה תמונה של נשים שיושבות על קורה –בטח כל הנשים שפיטר בשנים האחרונות. את נורא יקרה לי אמר ועשה הפסקה השתעל והמשיך, אני לא יכול לשלם לך כל כך הרבה כסף. את שאר ההסברים כבר לא שמעתי.

אתה מפטר אותי? הסתכלתי עליו ולא האמנתי. אותי?, אותי מפטרים? איך זה קרה?

25 שנה שרתתי בצבא, עם עשרות של בוסים אלופים, גנרלים, והנה בא אחד – לא גנרל, סתם חייל ומפטר אותי.

הוא לא מצליח לראות איזה ביצת זהב הוא מחזיק ביד?

חשבתי כמעט בקול אני חייבת לעשות משהו ועכשיו.

הוא לחץ לי על המנגנון שחבוי בתוכי ושנדלק אצלי רק בעיתות משבר, או לחץ.

הוא הפעיל את הקוד שמזמן שכחתי.

“אני רוצה את זה – אני ואשיג את זה!”

אמרתי לו, אני קונה את החברה שלך – כמה כסף אתה רוצה?

הוא הסתכל עלי לא מאמין למשמע אזניו. פניו השתנו ללא הכר והידיים שלו, שהיו נעוצות בכיסי מכנסיו , יצאו החוצה ונעו בעצבנות. ידעתי שהוא אוהב הרפתקאות. לא ידעתי שאני אשתתף באחת מהן.

“מה את אומרת?” אמר.

מיד עשה כמה טלפונים ואמר, “מחר נדבר על זה ונסכם”.

את המשא ומתן לרכישת החברה אני משתדלת לשכוח.

לא הבנתי כמעט כלום. היה לי נוח לעמוד מהצד ולהשקיף על כל המהומה. רציתי שהכל יגמר כבר.

הבאנו יועצים שיעריכו את שווי החברה ויכוונו אותנו בתהליך המכירה והקניה. רציתי שיסכמו ביניהם. היועצים דיברו ביניהם בלי סוף. מדי פעם הוא התערב בוויכוח ואמר מילים של מנהל שהיו בעיקר – “לא יעלה על הדעת”, “בשום פנים ואופן” “ועל גופתי המתה”. היו מילים שנאמרו בצעקות כמו: חשבוניות, קבלות, מס ערך מוסף, מחזור, הכנסות ושוטף פלוס שישים. שלא הבנתי אז את מקומם בעולם העסקים ונראו לי ממש מילים מכוננות.

חשבתי על המעלית שעליתי בה לחדר של המשא ומתן. מעלית שקופה שממנה אפשר לראות את כל העיר . ושוב הם חזרו לדבר על החשבוניות והקבלות.

הדבר היחידי שעניין אותי בכל המשא ומתן הייתה התמונה שתלויה מעל ראשו במשרד שלו.

התחלתי ליהנות ממשחק הכיסאות.

אני, אתה, אתה , אני ,אתה, כן, אני לא, אתה אני… אני אתה.. אתה לא לא,

אני כן, כן. ‘

יכולתי במחי יד או הבל פה להחליט ש”לא משחקים יותר” .

הוא ביקש הרבה כסף. לא אכפת היה לי לתת. לא רציתי להיות עשירה רציתי להיות מאושרת ועשיתי צעד אחד שקרב אותי ליעד הזה ששמו אושר.

את השורות האלו אני כותבת במשרדי החברה שלי כשמעלי תלויה התמונה -

 Women on the riseובידי עט שחורה – מון בלאן .

למה נזכרתי בסיפור הזה?

כי היום עברתי למשרד חדש אחרי 20 שנה.

מאושרת על כל השנים שעברו ויודעת שהפכתי הרבה מרצים ולקוחות למאושרים.

והדבר הראשון שעשיתי היום, כשנכנסתי למשרד ברגל ימין – זה לתלות את התמונה שהיא אני -

 

 

Women on the rise  Women on the rise