1984 פחות 14

הרצאתה של שולמית אלוני בכנס י.ב.מ.

מאת: שולמית אלוני צבי ינאי
מחשבות 31 | דצמבר 1970

הקדמה:

אך 14 שנה נותרו לתאריך המאיים שקבע אורוול בספרו, ועדיין רק נבואה אחת מכלל חזותו הקודרת נראית ממשית — חלוקת העולם לשלוש מעצמות־על: אוקיאניה, אירואסיה ואיסטאסיה.
גם התנהגותם של ״ילדי הפרחים״ בימינו עושה את מיניסטריון האהבה של ג׳ורג׳ אורוול עוד יותר דמיוני מכפי שהיה בימיו. עם זאת זכתה שאלת החרויות והפרטיות של האזרח לדיון מחודש בשנים האחרונות, במיוחד לאור חדירתם המואצת של המחשבים האלקטרוניים לכל תחומי החיים. המספרים כאן באמת מרשימים : ב־1953 נמצאו בשימוש, בעולם כולו, כעשרה מחשבים. ב־1960 קרוב ל־6,000. ב־1970 יותר מ־100,000 . האפשרות פן יקום בנק נתונים מרכזי שיאחד את כל המידע על הפרט, שנויה במחלוקת בין המומחים. אם כי מבחינה טכנולוגית אין הדבר קשה. לדוגמה, מערכת התקליטים המגנטיים החדשה שפיתחה י.ב.מ. מסוגלת לאחסן 800 מיליון תוים. מאחר שאורך רשומה ממוצעת במרשם התושבים הוא 117 תוים, הרי שניתן לאחסן ביחידה אחת כזאת רשומות של 6 מיליון אזרחים, לשלוף כל אחת מהן תוך 30 אלפיות השניה ולקרוא את הרשומה (בת 117 התוים) במהירות של 806 אלף תוים בשניה. נכון הוא שהחדירה לחיי הפרט לא החלה, ואינה תלויה, במציאותם של מחשבים. אך בודאי נכון הוא שתרומתו בכוח של המחשב לחדירה הזאת משמעותית ביותר.
אפשרות כזאת מטרידה את האזרח הרגיל, לא כל שכן אזרחים העוסקים בהפעלת מערכות של מחשבים, לפי שהם אמונים על קידומו המקצועי של נושא זה.

כיוון שכך הוזמנה גב׳ שולמית אלוני להציג לפני עובדי לשכת השרות של י.ב.מ. את עמדתה בסוגיה זאת. הקדים את דבריה מר מאיר אשכול, מנהל לשכות השרות של י.ב.מ. בארץ, ששאל בין השאר, אם לנוכח סכנה זאת יש להגביל את השימוש במחשבים. או יש לדאוג לחקיקה מתאימה שתמנע שמוש לרעה במידע המרוכז. בדיון שהתפתח בעקבות הרצאתה של גב׳ אלוני הועלתה הצער אחרת, שאנשי המקצוע יציעו דרכים מעשיות שיאפשרו לממשל להשיג את המידע הדרוש לו לצורך ניהול תקין של המדינה, ובמקביל לכך יפתחו תכניות שיעניקו לאזרח הגנה מירבית. דומה שבשילוב בין חקיקה נבונה לבין תיכנות נכון של המחשב מצוי הפתרון המבוקש. שכן, שאלת האיזון הנכון בין רצונות סותרים היא בעיה קרדינלית במה שנוגע למחשבים. היה זה נורברט וינר — מאבות הקיברנטיקה — שהתריע על הסכנה הכפולה הנובעת מהאוטומציה (GOD and GOLEM) : טיבעה של האוטומציה שהיא ״מתענינת״ רק במטרה שהוטלה עליה ומתעלמת מההשלכות הטמונות בפעולותיה. כאשר בני אדם מנסים להשיג את מטרותיהם בכוחות עצמם (שלא באמצעות מתווך) מצוי מנגנון ההיזון החוזר בתוכם, וזה מאפשר להם לעמוד על התפתחות התהליך בכל שלב ושלב, ולעצור את התהליך ברגע שמגלים בו תפנית מסוכנת. לא כן הדבר כאשר מושגים יעדים אנושיים באמצעות מכונה, המכילה מנגנון היזון חוזר עצמאי בתוכה. הסכנה השניה, טוען נורברט וינר, נובעת מ״קנאי המכונה״. קנאים אלה נהגו בעבר להסתתר מאחרי ״רצונו״ של כוח עליון או מאחרי ״צו הגורל״. כיום הם מעבירים למכונה את אחריותם האישית למעשיה. גישה זאת, מוסיף נורברט וינר, היא שעומדת ביסוד ההוצאה להורג בידי כתת יורים. עירוב תחמושת סרק וחיה מאפשרת לכל חיל בכיתה לירות במצפון נקי, לאחר שהאחריות למעשה עוברת לידי הגורל. אין זאת, מטעים וינר, כי אותו פקיד — עליו יוטל ללחוץ על הכפתור האטומי של מלחמת העולם השלישית — יפעל על פי אותה גישה.  – המערכת

 

014

הרצאתה של גב’ שולמית אלוני בכנס י.ב.מ.

השנה נערך בארץ כנס של בלשים פרטיים ומדבריהם התברר, שאם נותרה לנו פרטיות כלשהי זה רק מפני שהם עדיין סובלנים ומאופקים. כיוון שהיום יכולים לצלם כל אשר בביתך ולשמוע כל מה שמדברים שם באמצעות מכשירים אלקטרוניים, המוצבים במרחק ניכר בחוץ, ולכן אין בכך השגת גבול כלשהי. כן אין כל קושי להגיע למסמכים, מרשם אוכלוסין וכו׳, ולדעת מלוא הפרטים על עברו של הפרט, האשראי שלו, מצבו האישי וכו׳. ואנחנו יודעים מה מתרחש בנידון זה בארה״ב ובאילו קשיים נתקל אדם שאיחר בטעות בתשלום. שם אפילו חברות שיכון הנותנות אשראי לזוגות צעירים עורכות תחקירים באופיים של בני הזוג ובמזגם כדי לברר אם הנשואים יחזיקו מעמד, ומכאן — אם האשראי שהם נותנים בטוח. תחקירים כאלה חודרים עד עומק נשמתו של הפרט. הייתי רוצה לעמוד דוקה על היחס בין השלטון לבין חרויות הפרט, מפני שבמידה והשלטון יהיה ער וירצה להגן על זכויות הפרט — גם מפניו — יש סיכוי שהדבר ישים מחסומים גם על גופים פרטיים למיניהם. אם למשל יוחלט באמצעות חוק, שכל הראיות המושגות בדרך כזו אינן תופשות ואינן תקיפות וכי עצם השגתן מהווה עבירה, הרי שגם מי שיעסוק בכך לא יוכל להשתמש באינפורמציה. לכן הבעיה המרכזית שלי אינה גינוי מכשירים ומחשבים אלקטרוניים, אלא כיצד מגן השלטון או איננו מגן על הפרט ועל הפרטיות. במאה הקודמת, כאשר לחמו על זכויותיו וחרויותיו הפוליטיות של הפרט אמר הסופר הצרפתי פלובר, וכן סוציאליסטים רבים הסכימו עמו, כי אם יתנו לפרט רק זכויות פוליטיות ולא יתנו גם זכויות כלכליות ובטחונות כלכליים, כי אז השוויון בין בני האדם יתבטא בזכות לישון מתחת לגשר. במשך 120 שנה שחלפו מאז ניתנו זכויות סוציאליות רבות ע״י הרשות ובאמצעותה, אך לפרט היום אין אפילו הזכות לישון מתחת לגשר (ללא רישיון, כמובן). מה קרה ? נדמה לי שמבחינת מציאות החיים, לא מבחינת האידיאל על הרצוי או האמונה שלנו, ענין הפרטיות הוא אנכרוניסטי. במידה מסוימת אנחנו יכולים לומר, שבמדינות כמו סעודיה יש יותר חופש לפרט ויותר שמירה על פרטיות מאשר במדינה מתוקנת ומסודרת כמו מדינת ישראל או דומות לה.

אסביר למה אני מתכוונת. אצלנו, מתוך שרצינו שהמדינה תעניק לנו הגנה סוציאלית וזכויות אחרות ותפתור לנו בעיות, תלוי הפרט בשלטון ונזקק לו משעת לידה ועד שעת פטירה. ראו בעצמכם : אשה בהריון צריכה להרשם בטיפת חלב, היא תלויה בבית חולים, נפתח כרטיס אישי לילד משעת צאתו מרחם, מוציאים תעודת לידה עם רישום, ושוב טיפול חובה של בריאות ועוד. כשהילד בגיל רך אתה תלוי ברישומים ובסידורים לחינוך חובה ואח״כ גבוה. הפרטים בכרטיס האישי מצטברים. אחר כך מקום עבודה, שאינך יכול לקבל אלא באמצעות לשכה, היינו אתה תלוי. לנשואין, לגרושין, לפטירה, להקמת מצבה — אתה תלוי ברשות ונזקק לה. אתה רוצה לבנות בית — אתה צריך רישיון, רוצה להוסיף מרפסת — אתה צריך רישיון, רוצה לסגור מרפסת — צריך רישיון, רוצה לשים אנטנה — צריך רישיון, אתה רוצה… למעשה אין לך תחום שבו אינך חשוף לרשות. פשוט אינך יכול בלעדיה.

נכון, הכל נעשה למעננו, לספק את צרכינו, אבל הכל מרוכז במסגרת שלטונית שפיתחה ביורוקרטיה גדולה מאד. ואם יבוא היום אדם ויאמר : אני לא רוצה להיות תלוי בשלטון, אני רוצה לחיות לבד, אינני רוצה מהם דבר. אתפרנס מגידול ורדים… — יסתבר לו שגם את זה הוא אינו יכול לעשות בלי רישיון, אם ברצונו להתפרנס מכך ולא להסתפק בשיח נוי בגינתו.

בכל תחומי החיים אנחנו קשורים לביורוקרטיה השלטונית, וכידוע במדינת ישראל יש לפקידות שלנו תודעה של שליחות. היא מחנכת, היא מסבירה, היא לא משרתת. ומתוך תודעת ״השליחות״ מותר להם להיות לך לפטרונים, להכתיב, לנזוף ולחקור ולדרוש במניעיך, בשייכותך הארגונית, העדתית ועוד. והנה אתם באים עכשיו להקל את הדברים על השלטון, בשם היעול והדיוק, עם המחשבים שלכם. כלומר, אם היום עוד אפשר לנסות ללבן בעיה כלשהי עם הפקיד האנושי — שהוא גם כן די אנונימי, הרי שכאשר יתיצב במקומו מחשב, שהוא א־פרסונלי לחלוטין, הדבר יהיה הרבה יותר מסובך. אבל למה לדבר במופשט, יש לנו חברות ממשלתיות גדולות שמשתמשות כבר במחשבים, וקרה למשל שהתקבלה הודעת חיוב ע״ש אב המשפחה, בלווית איומים להבאה בדין, שמונה שנים לאחר שזה נפטר. היות שהמשפחה קצת פרימיטיבית, ואין לה כסף לשכור עורך דין, מגיעה התראה ראשונה מהמחשב, הודעה שניה, הודעה שלישית, הודעה לבית המשפט, ובבית המשפט ניתן פסק דין בלא נוכחות הצד, ואחרי זה בא העיקול, ורק אז הסתבר שהכל היה בטעות. אך הנזק כבר נגרם. או מקרה אחר, אדם נתבע לשלם את חובו והוא מבקש לדעת על סמך מה. והתשובה היא : כך קבע המחשב שלנו. תביא לנו הוכחה שזה לא כך. ומה זו ההוכחה י קבלות מתקופה של 10 או 15 שנים מיום שהוא גר שם. אם הוא לא הצליח לשמור את הקבלות שלו במשך כך וכך שנים, הרי שהמחשב צודק. אלו שתי דוגמאות אותנטיות, ומצויים בידי השמות והתאריכים.

אני גם מניחה שאלה היושבים כאן יודעים כיצד להתגבר על בעיות מסוג זה, אבל יש דברים הרבה יותר מסובכים, כמו מעקב אחרי האזרח, כאשר הפרופיל האישי שלו חשוף לחלוטין, אך בצורה שאינה יכולה להיות שלמה. משעה שנולד הילד יש לו תיק, המלווה אותו בכל דרכו. רשומות שם מחלותיו, כשלונותיו, והתפרעויותיו. הילד גדל, התיק תופח והשלטון עוקב אחרי התיק. נניח שבכיתה ח׳ היה לו משבר בבית הספר ובגללו סולק. בתיק לא רשומה סיבת המשבר — אם זה מריבה בבית או פרוד של הוריו. בתיק רשום רק, שחצי שנה לפני תום לימודיו בבית הספר היסודי — הילד סולק.

015

עכשיו, נניח שהילד המשיך אחרי זה ללמוד, עמד בבחינות אקסטרניות והתגייס לצבא. ושם קרה לו משבר נוסף, והוא פוטר מהצבא. מה קורה אז ? אני יכולה להביא לכם מקרה אותנטי ממבצע סיני, של בחור שלאחר שלוש יממות של חוסר שינה שמע רחש בשעת המשמרת, נבהל, ירה ופצע בטעות חייל שלנו. כתוצאה מכך לקה בהתמוטטות עצבים ופוטר מהצבא. יותר לא נקרא למילואים. הצבא לא היה מעונין בו. כאשר בחור זה הופיע אצלי זה היה שש שנים לאחר ששוחרר מהצבא ועדיין לא הצליח להשיג מקום עבודה בארץ. שהרי איש כזה, שאין בידו תעודת מילואים, אינו יכול לקבל עבודה בארץ; ולא עזר לו שהיו בידו מכתבים ואשורים של פרופסורים ופסיכיאטרים המעידים שהוא בריא. הצלתי את הבחור האחד הזה מפשע בכך שבקשתי מראש אכ״א דאז לערוך לו מבחן חוזר ולקבל אותו חזרה כאיש מילואים. נעשה אגב מחקר בנושא זה, בראשותו של השופט חיים כהן — אז היועץ המשפטי של הממשלה — שהעלה, כי מסתובבים בארץ מאות אנשים ששוחררו בשל סעיף כזה, חלקם בשל משבר וחלקם משום שהיו ״ארטיסטים״, אבל הם היו ארטיסטים כשהיו בגיל 18 או 19, אחר כך התבגרו ויכולת לשקם אותם בנקל. אבל הם לא הצליחו להשיג מקום עבודה בארץ ועברו לתחום הפשע באופן מוחלט. כל מי ששוחרר כך משרות בצה״ל, או שהיה לו בימי צעירותו תיק במשטרה — נדון בארץ זו לנדוי חברתי. וזה קרה בתקופה שלא השתמשו עוד במחשבים ולא רשמו מיכנית את כל הפרטים בכרטיס המופץ לכל דורש, אלא כאשר חרצו עדיין את גורלו ועדות שניתן לערער בפניהן. כיום, כאשר לפני המפגש עם האיש קיים המפגש עם התיק (כפי שאתם מכינים נתונים, המוזמנים ע״י חברה אחת ומעבירים אותם לפי בקשתה לגורמים אחרים), הרי אין כמעט סכוי לאיש, שיוכל להציג את עצמו כדי לתקן את הרושם ולהסביר.

הנה מה יקרה אם הרישום יהיה ממוכן: בכרטסת של אותו בחור ירשמו פרטים שהוא עצמו אינו יודע עליהם או שכח אותם, שטויות ילדות שאיבדו מבחינתו כל משמעות. בהגיעו לגיל 30, והוא מבוגר, בשל וראש משפחה, הוא ירצה להתקבל לעבודה במוסד ממלכתי — הוא יפסל או יהיה נושא לסחיטה וללחצים. סחיטה ולחצים אינם רק כספיים הם גם חברתיים־פוליטיים (כל שלטון שבידו כוח רוצה להמשיך להיות חזק). כל זה משום שבכרטסת הממוכנת לא מופיעים הסיבות והגורמים האנושיים שהביאו להתנהגותו, אלא רק העובדות, ומשום שהזכרון של המחשב הוא אכזרי בקפדנותו וכמוהו החברה השתלטנית הרוצה כביכול להגן על עצמה בדרך זו. קחו דוגמה אחרת. אתם יודעים שיש לנו חוק דתי בעניו נשואין וגרושים, ולפי הדת אסורים נשואים לסוג מסויים של נשים — אם אינן יהודיות, או הן גרושות ואסור להן להנשא לכהן, אם לא היה גיור כהילכתו או שהיא אלמנה שלא חולצה, אם היא עגונה וכו׳. משרד הפנים, הממוכן, הממונה על מרשם האוכלוסין, והמרשם אצלנו מפורט וסקרני בצורה שאין דוגמתה באף מדינה דמוקרטית, יוכל לספק לרבנות רשימה מלאה של נשים כאלה, ולמעשה הוא כבר מספק זאת מבלי שאיש יטרח להפנות תשומת ליבן של נושאי המסירה לעובדת המצאותן ברשימה. אשה כזאת אם תבוא עם בחיר ליבה להרשם ברבנות תהיה לה חוויה מבישה מאד, היא תוצג כשקרנית בענין שהוא פרטי בהחלט ואינו נוגע לזכויות צד שני או שלישי וזה עלול בהחלט לערער את היחסים בינה לבין חתנה המיועד. רשימה כזאת מצויה כבר היום בידי הרבנות וזו כמובן דרך ברורה של כפיה דתיתשלטונית על הפרט, ואין ספק שכך ניתן לכפות דברים נוספים. כשנודע לי על השימוש שנעשה בפנקס מרשם האוכלוסין הצגתי בזמנו שאילתה

016

בכנסת אם אין אצלנו איסור על העברת אינפורמציה, והסתבר שקיים רק איסור אחד להעברת אינפורמציה : בתחום של מס הכנסה. נמצא שהיום אפשר להזרים אינפורמציה המכסה את חיי האזרח משעת לידתו ועד פטירתו לא רק בין משרדי ממשלה, אלא גם להסתדרות, לאנשי שלומנו, לחברות ממשלתיות, ועוד. ואם נזכור שהחברה הישראלית היא חברה אינטימית אז בדרך הטבע גם ארגוני קניות של קיבוצים ותנועות מושבים ואולי גם התאחדות בעלי התעשיה יוכלו לקבל את האינפורמציה הזאת. פרוש הדבר למעשה, שהאזרח חשוף לפגיעה מכל צד ומכל גוף כמעט. אם אזכיר לכם הפרסום שניתן לא מכבר לכך, כי מרטין לותר קינג המנוח שינה עמדותיו הפוליטיות תחת איום שיפורסמו פרטים על יחסיו עם נשים, תבינו עד מה קל יהיה להכניע אזרחים הנוחים לבקורת. דרך אגב, גם אצלנו פותחה כבר שיטה זו של חיטוט בעניני הפרט כדי לבלום את פיו וחברות מסחריות שיש להן כסף לכך מנסות לעשות לאנשים כאן מה ש״ג׳נרל מוטורס״ ניסה לעשות לנאדר. ראו כמה אנו חשופים כבר עתה, מה כתוב בתעודת הזהות או מה שואלים אתכם כאשר אתם באים למשטרה להודיע על אבידה. פרטים שהם לחלוטין לא רלבנטיים. רק עכשיו סיפרה לי מכרה אחת שהיא התלוננה במשטרה על גניבת ברזנט של המכונית. שאלו אותה כל מיני שאלות עליה ועל אביה. איפה הוא נולד ועוד ועוד — לבסוף שאלו אותה בת כמה היא. אז היא התפרצה ואמרה: ״לא חשוב בת כמה אני — הברזנט בן שבועיים״. למה אני מדגישה את הדברים האלה י כי עובדה היא שיש לנו מנטליות של חטטנות, והתלות שלנו בשלטון עצומה. ולכן מסוכן הדבר שבעתיים כאשר כל האינפורמציה הזאת נרשמת במכונה ונזכרת לעד, וכאשר השלטון עצמו נעדר תודעה של הגנה על פרטיות האזרח. אמנם ימי הפוליטיזציה של לשכות העבודה חלפו ואינם, אבל יש גילויים אחרים. למשל, המס הפוליטי שאושר לא מזמן בחוק פרושו, שאין שואלים את האיש אם הוא מוכן לשלם את המס, אלא אם הוא איננו מוכן לשלם את המס. ואם ידוע לכם אלו לחצים אפשר להפעיל במקומות עבודה, ביחוד המאורגנים, ואצלנו חברה מאד מאורגנת וממוסדת, לא תתקשו להבין את משמעות הצעד הזה. יתרה מכך, רבים, שמתוך מחאה פוליטית והתנגדות לחוק, הודיעו שאינם מוכנים לשלם מס פוליטי, הוציאו אותם אוטומטית מרשימת בעלי זכות הבחירה למפלגתם, ללא ברור, ללא משפט ושמיעת עדים — כפי שמחייבת תורת מפלגתם, מפלגת העבודה. המחשב מסר רשימת המסרבים, חברי מפלגה ושאינם חברי מפלגה, וכולם נמחקו כאמור ללא שמיעה וללא ברור וללא הודעה לנוגעים בדבר.

עכשיו, אם עוד המחשבים יבואו בכל מקרה במקום הפקידים, מה עשוי להיות קידומו המקצועי או החברתי של אדם שלא הלך בצעדים שהממשל מעונין בהם ? עלינו לזכור שבמדינת ישראל אין חוקה, שבמדינת ישראל אין שום חוק המבטיח ומשריין את חרויות הפרט כפרט. במדינת ישראל אין כל רסן או כל מעצור על החלטות הרוב בכנסת, ורוב יכול להיות מקרי לחלוטין, מתוך קונסטלציה או קואליציה זו או אחרת. ורוב זה נתון למעשה למשמעת הנכפית עליו על ידי קבוצה קטנה מאד. תנתחו את ריכוז הכוח הפוליטי ואת מקור ההחלטה במדינת ישראל ותראו שלמעשה שלושה או ארבעה אנשים חזקים בממשלה יכולים להכתיב כלפי מטה, באופן ״פורמלי דמוקרטי״, כל נושא. שטות היא לחשוב שבית המשפט יוכל להגן עלינו מפני שרירות הדיקטטורה של הרוב. בית המשפט יכול להגן עלינו בפרשנות חוקים או במקום שאין לחלוטין חוק. אבל אם המחוקק שלנו ברוב המקרי שיש לו, ותחת משמעת קואליציונית, יכתוב חוק מפורש — בית המשפט יהיה כבול. בבנייתו של רדינג ד׳ הוחל ללא רשיון מטעם ועדת בנין ערים, בנגוד לחוק. כדי למנוע נצחון אזרחים על חברת החשמל בבהמ״ש נתקבל בכנסת חוק מיוחד, הנותן תוקף להקמת רידינג ד׳ במקום שנבנה. דוגמה אחרת: ב. שליט זכה נגד שר הפנים, למחרת הובא שנוי לחוק ההופך את הקערה על פיה. לתוך המסגרת הזאת של חברה שהיא בהווצרותה, שהיא ממוסגרת, שיש לה תקציבים המתחלקים לפי המסורת בין המפלגות, יהווה המחשב מציאה שאין שניה לה לשלטון שלנו. בדרך כלל קיימות בדמוקרטיות אלטרנטיבות פוליטיות, שיוצרות check and balance ז״א אופוזיציה שמבקרת ועומדת על המשמר.

במדינת ישראל, פורמלית אולי, יש לנו אופוזיציה, אבל אף פעם לא היתה לנו אלטרנטיבה. ובחברה שאין בה אלטרנטיבה פוטנציאלית לשלטון גם הכוחות הטובים שצומחים בה, על הרעיונות היפים שלהם על חרות וכו׳ סופם שהם מצטרפים אל המפלגה השלטת. מפני שזו הדרך לקידומם ולהתפתחותם העצמית. כתוצאה מכך מתחזקת המפלגה השלטת בהתמדה, כי היא תמיד יכולה להציג בבחירות את השורה הראשונה של הכוחות האינטלקטואלים או הפוליטיים שלנו. הריכוז הזה, הסטביליות הזאת, חוסר הסייגים בחוק, התלות שלנו בשלטון בכל שטחי החיים, וביחוד בשליטה הכלכלית והתכנון החברתי — מקנים כוח עצום למכונות שבשליטתכם.

אם כן, מדוע אין אנו הורסים את המחשבים ? כי המחשב אינו אשם, הוא פולט מה שמאכילים אותו. השאלה היא באיזו מידה השלטון במדינת ישראל יהיה מעונין לשים רסן לדברים האלה. ואני היום קצת סקפטית, מפני שהרבה שגיאות שלנו מיטשטשות לאור המצב הבטחוני במצב הטוב ביותר דוחים אותם לעת אחרת. זה אחד הדברים הקלים והנוחים ביותר. אפשר לשאול כמובן למה אין דוחים לעת אחרת קניות, נסיעות, מספרה וכדומה, אבל עובדה היא שכאשר צריך לדאוג לזכויות הפרט — דוחים לעת אחרת.

השאלה היא לכן, באיזו מידה אתם, המצויים בכוחו ובאפשרויותיו של המחשב, תיטלו יוזמה להפנות את תשומת ליבו של הציבור והשלטון לנקודות תורפה אלו. באיזו מידה לא ידחה מועד שימת הרסן על חשיפת הפרטיות, כשהנזק כבר יהיה גדול מדי. כפי שאמר הפותח, כבר נותרו רק 14 שנה לחזון 1984, בכוחכם ובכוח דעת הצבור למנוע הגשמתו של חזון נורא זה אם נתגייס לכך בהקדם ובמלוא הרצינות שנושא זה מחייב.

017