המציאות כאינטרפרטציה של המציאות

מאת: צבי ינאי
מחשבות 62 | דצמבר 1991

הקדמה:

הברירה הטבעית פיתחה בבעלי החיים מנגנון אינטרפרטציה המאפשר להם להשלים את המידע החלקי שקולטים חושיהם, ועל ידי כך לזהות במהירות את הסיכונים ואת הסיכויים הניצבים לפניהם. אבל אם ידיעת המציאות מותנית באינטרפרטציה, ואם זו מושפעת מאמונות, מתיאוריות ומהנחות מוקדמות, משמע שהבנת המציאות שלנו שרויה בסכנה של שגיאה מתמדת. אנחנו יודעים גם שהתנאי למעמדו האובייקטיבי של אירוע כלשהו אינו העובדה לכאורה שהוא מתקיים, אלא ההסבר התיאורטי שמאחוריו. אבל אם העובדות מקבלות משמעות רק דרך התיאוריה, ואם התיאוריה היא רק אחת האינטרפרטציות האפשריות של העובדות, איך נדע אם האינטרפרטציה שבחרנו נכונה? לעולם לא נדע. זאת ועוד, אם כל תפיסותינו אינן אלא אינטרפרטציות, משמע שהאי ודאות מייצגת את המציאות האותנטית והאמיתית של העולם.

42

צילום: מירי דוידוביץ׳

43

דיון בטיבה של המציאות מלווה את האדם משחר התרבות והוליד מספר לא מבוטל של אסכולות פילוסופיות, מהקדם סוקרטים ועד ימינו. כדי לא להיקלע לוויכוח הגדול בין רציונליסטים ואמפיריציסטים על הגדרת המציאות, יוצא מאמר זה מהנחה אינטואיטיבית צנועה: מציאות אובייקטיבית היא כל מה שקולטת הכרתנו באמצעות חושינו -שולחנות, כיסאות, קירות, עצמים, אנשים וכדומה. כמובן, אין בכל אלה כדי להקיף את כל המציאות, שהרי התודעה יכולה ליצור מציאות רגשית ומושגית שלא נבנית ממידע חושי, ואף על פי כן היא ממשית עבורנו לא פחות מהמציאות האובייקטיבית, ואולי אף יותר. עובדה, אנו מוכנים להקריב את חיינו למען אידיאות כצדק, חרות, שוויון וכדומה. אף על פי כן, חשיבותן לא מקנה להן מעמד של מציאות אובייקטיבית כמו זו של קיר, התופס נפח בחלל ויש לו נוכחות ממשית. אם מישהו יטען שהוא יכול לעבור דרכו כאילו היה אוויר, נראה בו קוסם, הוזה, רמאי או את שלושת הדברים גם יחד. זאת ועוד, הקיר יתקיים גם אם נצא מהחדר; קיומו לא מותנה בידיעתנו או בצפייתנו בו.

עדיין ניתן לשאול, מה ההבדל בין הכרזתו של הטוען לכוחות מאגיים, כי ביכולתו לחדור דרך הקיר, לבין טענתו של פיסיקאי, שחלקיק חקרני ניטרינו מסוגל לחדור בצד אחד של כדור הארץ ולצאת באין מפריע מעברו השני. התשובה היא שמאחורי הניטרינו ניצבת תיאוריה פיסיקלית מוצקה על מבנה החומר, המספקת הסבר מדויק ליכולתו של הניטרינו לבצע מעשה מופלא זה, והסבר זה עומד במבחן של ניבויים וניסויים. לעומת זאת, מאחורי הטענה בדבר קיומו של כוח על טבעי אין תיאוריה שניתנת לאישור או להפרכה, ועל כן נכנה את בעל הטענה עושה להטים. מכאן יוצא, שהתנאי למעמדו האובייקטיבי של אירוע כלשהו אינו העובדה לכאורה שהוא מתקיים, אלא ההסבר התיאורטי שמאחוריו. סלע התלוי בין שמים וארץ אינו עובדה אובייקטיבית, גם אם אלף עדים יישבעו שראו את החיזיון במו עיניהם, כיוון שאין מאחוריה תיאוריה מדעית ומשום שהיא סותרת את תורת הכבידה. כנגד זאת, תופעת הפטה מורגנה, שנחשבה לתעתוע של מוח קודח בלהט המדבר, התקבלה כעובדה אובייקטיבית משעה שנמצא לה הסבר פיסיקלי מתאים. זו גם הסיבה לכך שעובדות טעונות תיאוריה לא חייבות להיקלט ישירות על ידי החושים; די שייתפסו באמצעות מכשירים, שאם לא כן היינו נאלצים לדחות למשל את קיום הקרינה האלקטרומגנטית.

חידת הארנווז: ארנב או ברווז?

כידוע, חושינו פועלים בטווח מצומצם מאוד. לדוגמה, חוש השמע רגיש רק לצלילים המשתרעים בין 20 ל-20 אלף תנודות בשנייה, אך אנו מכירים בקיומם של צלילים נמוכים וגבוהים יותר הנקלטים במכשירים מיוחדים. הוא הדין בחוש הריח, ולא כל שכן בחוש הראייה. מכלל הספקטרום של הקרינה האלקטרומגנטית,44 המשתרע מקרני הגאמה הקצרצרים ועד גלי הרדיו הארוכים, הראייה שלנו מוגבלת לסדק צר של גלי אור, בין הקרינה העל סגולה לבין הקרינה התת אדומה. אך מגבלות אלה לא מפריעות לנו לאמץ אל חיק המציאות את קיומה של הראייה התרמית וגם לא את קיומם של כוכבים וקוואזרים במרחק של מיליארדי שנות אור, המתגלים לנו באמצעות קרינת הרדיו שלהם. שכן, קרינת הרדיו שאיננו קולטים במישרין בחושינו, מעוגנת היטב בתיאוריה הפיסיקלית של הכוח האלקטרומגנטי.

האם הארנווז הקוואנטי הוא ארנב או ברווז?
איור 1: מתורת הקוואנטים נובע שתכונות מרכזיות של המציאות בעולם התת אטומי אינן אובייקטיביות. קיומן תלוי בצופה המתבונן בהן או במכשיר המשמש למדידתו. עוד היא קובעת, שעצם קוואנטי יכול להיות בעל שתי תכונות סותרות, אך לעולם לא נוכל לראותן בעת ובעונה אחת. אס אפשר היה למזער ארנב או ברווז לממדים מיקרוסקופיים היינו מגלים שהם נהפכו למפלצת שחצייה ארנב וחצייה ברווז, אבל מאחר שאיננו יכולים להתרכז בשני הצדדים של התמונה בעת ובעונה אחת, לעולם לא נוכל לראותה. החלטתנו באיזה צד להסתכל קובעת אם נגלה ארנב או ברווז, ועל כן השאלה מהו באמת הארנווז – ארנב או ברווז – אינה רלבנטית. בכך ביטלה תורת הקוואנטים אח ההפרדה המסורתית בין מציאות אובייקטיבית לסובייקטיבית.

 

יוצא אפוא, שהמדע הביא את האדם להכיר בקיומה של מציאות אובייקטיבית – גם אם היא מצויה מחוץ לחושיו, ובלבד שהיא נקלטת במכשירים אמינים ומעוגנת בתאוריה מוצקה. על רקע זה ניתן להבין את גודל הזעזוע שפקד את אנשי המדע כאשר מייסדי תורת הקוואנטים הכריזו, כי תכונות מרכזיות של המציאות בעולם התת אטומי אינן אובייקטיביות, כיוון שקיומן תלוי בצופה המתבונן בהן או במכשיר המשמש למדידתן. את גודל התדהמה ניתן להמחיש בדוגמה פשוטה. לו היתה המציאות המאקרוסקופית מתנהגת כמו המציאות המיקרוסקופית, כלומר אם אפשר היה למזער למשל ארנב או ברווז לממדים מיקרוסקופיים, היינו מגלים להפתעתנו שהם נהפכו למפלצת נוראה, חציה ארנב וחציה ברווז, ולפיכך בלתי אפשרית מבחינה לוגית וביולוגית, שהפיסיקאים היו מכנים אותה ארנווז (איור 1). קיומו של הארנווז מציג לפיסיקאים בעיה, שהרי הכל יודעים שהארנב משתייך לסדרת הארנבאים במחלקת היונקים, ואילו הברווז משתייך לסדרת האווזאים במחלקת העופות. עוד אנו יודעים, שאין, ואף פעם לא היה, מגע גנטי בין המינים משתי המחלקות הללו. לפיכך מפלצת כזאת היא בלתי אפשרית. עובדה, הפיסיקאים לא מסוגלים להראות לנו ארנווז. כל שביכולתם להראות הוא שבתנאים מסוימים האר45נב נעשה ברווז והברווז נעשה ארנב. מכאן נובעת בהכרח המסקנה, שלארנב צריכה להיות תכונה ברווזית (נוצות) ולברווז צריכה להיות תכונה ארנבית (שערות). הבעיה היא שאיננו יכולים לראות בעת ובעונה אחת את שתי התכונות הללו בארנב או בברווז. כלומר איננו יכולים לראות ארנווז. זהו אפוא שורש הדילמה: מאחר שהלוגיקה והביולוגיה פוסלים אפשרותה של ארנב בעל נוצות או של ברווז בעל שערות, האם הארנווז הקוואנטי הוא ארנב או ברווז? על שאלה זו נאלצים הפיסיקאים להשיב בלשון מעורפלת ומסויגת:

א. אין לומר על תכונת השיער או על תכונת הנוצות של הארנווז שהן קיימות, אלא לאחר שצופים בהן, כי בעולם המיקרוסקופי אין לדבר על קיומן או על אי קיומן של תכונות פיסיקליות לפני שצופים בהן או מודדים אותן.

ב. גילוי התכונה הארנבית או התכונה הברווזית של הארנווז תלוי במכשיר המשמש לצפייתן. מאחר שבדוגמה שלנו מכשיר הצפייה הוא העין, ניאלץ לומר כי אפשר לצפות בתכונה הארנבית כאשר מרכזים את המבט בצידה הימני של התמונה, ובתכונה הברווזית כאשר מתרכזים בצידה השמאלי.

ג. מאחר שאיננו יכולים להתרכז בשני הצדדים של התמונה בעת ובעונה אחת, לעולם לא נוכל לראות את הארנווז. החלטתנו באיזה צד להסתכל קובעת אם נגלה ארנב או ברווז. לפיכך, השאלה מהו באמת הארנווז – ארנב או ברווז – אינה רלוונטית. כל שנותר לנו לעשות הוא להשלים עם קיומה של המפלצת, למרות שאיננו יכולים לראותה.

העובדה שהחלטתנו במה להסתכל קובעת מה נגלה, הורסת את ההפרדה החדה ועתיקת היומין בין מציאות אובייקטיבית לסובייקטיבית. תורת הקוואנטים סילקה אפוא את הוודאות והאובייקטיביות מהמציאות המיקרוסקופית.

התיעוב שלנו כלפי האי ודאות והדו משמעיות גודם לעיוות המציאות.

לא העין רואה, המוח רואה

לשמחתנו, אין מעבר חופשי של ארנבות וברווזים מעולמנו לעולם המיקרוסקופי. לפיכך לא חל שינוי בהתייחסותנו למציאות היומיומית: הקיר נשאר קיר. עובדה, כל מי שינסה לעבור דרכו יינזק, גם אם הוא מאמין בעיקרון הקוואנטי שהחלטתנו קובעת את אופי המציאות. המהפך הקוואנטי לא זיעזע אפוא את האמון בחושינו, שהם מציגים לנו תמונה נאמנה ומהימנה של המציאות.

אבל האומנם מהימנה כפי שהיינו רוצים להאמין, או גם כאן צפויה לנו הפתעה? היוונים חשבו שהראייה מתקיימת מחוץ לעין. הם סברו שהעין משגרת קרניים, המתפשטות במרחב ומאירות את העצמים בדרכן. גירסה זו החזיקה מעמד עד המאה ה-17. ב-1675 הפך כריסטופר שיינר את היוצרות. הוא ניתח עין של חיה וראה איך עצם הניצב מולה משתקף בה במהופך. היתה זו עדות חותכת לכך שאין אנו קולטים את המציאות כמות שהיא, שהרי אין אנו רואים את העולם כשרגליו למעלה וראשו למטה. ניסוי מוקדם זה סיפק רמז חשוב לתפקיד המרכזי שממלא המוח בראיית המציאות.

יש בטבע חיות המסוגלות לראות היטב בלילה (ינשוף), ויש המיטיבות לראות גם ביום וגם בלילה (חתול); יש המותאמות לראייה מתחת למים (דגים), יש המצוידות בראייה כפולה – מעל ומתחת למים (עופות ים), ויש המסוגלות לראות ראייה תרמית (דבורים). כל סוגי העיניים הללו נועדו להבטיח לבעליהן הסתגלות מיטבית לסביבתן. אבל הסתגלות או התאמה לסביבה אין פירושה דווקא קליטה אמינה ומדויקת של המציאות. עובדה, קורה לא אחת שצפרדע מתבלבל ועולה על אבן עגולה וחלקה במקום על נקבה. הוא הדין בצרעה, שאינה מבחינה בין זבוב נייח לראש של מסמר.

מה שעושה את עיניהם של יונקים ועופות למכשיר ראייה משוכלל מכל מצלמה, טלסקופ ומיקרוסקופ, אינו טווח הפעולה או כושר החידוד שלהן, אלא זיקתן למוח. שיתוף פעולה זה מאפשר לבעל החיים לפענח את המציאות הרלוונטית, גם כאשר המידע המגיע אליו חלקי או גדוש בפרטים לא רלוונטיים. יכולת זו להבין את המציאות על דרך האינטרפרטציה, קרי על ידי השלמת החסר והוצאת הטפל מהעיקר, היא בעלת חשיבות עליונה להישרדות, שכן מלחמת הקיום בטבע לא מאפשרת לטרף להמתין עד שהטורף יתגלה לעיניו במלוא הדרו, פן המתנה זו תעלה לו בחייו. ההכרח לזהות לאלתר סיכונים וסיכויים מחייבת אותו לזהות את טורפו או את טרפו, המסתתרים בעשב, לא על בסיס מידע שלם וודאות גמורה, אלא על סמך הסתברות. דבר זה יכול להיעשות רק אם דמויותיהם של בעלי החיים מיוצגות מראש במוחו. כי אז, די לעין לגלות קטע של כתף או גולגולת או זנב כדי שהמוח ישייך אותו לאריה, לנמר או לאנטלופה, ומצד שני – כדי לפטור דמויות מפלצתיות (איור 2) כאשליות אופטיות.

איור 2: מאחר שדמויותיהם של בעלי החיים מיוצגות מראש במוחנו, די לעין לגלות קטע של כתף או גולגולת או זנב כדי שהמוח ישייך אותו לאריה, לנמר או לאנטלופה, ומצד שני – כדי לפטור דמויות מפלצתיות כמו זו כאשליות אופטיות.

 

ארכיב הדימויים במוח כולל כמובן לא רק חיות, עצמים, צורות וצבעים, אלא גם מודלים מנטליים של המציאות, המשלבים בתוכם חוקי טבע. קיומם של מודלים אלה מאפשר לנו מראש לדעת איך העולם צריך להתנהג. לדוגמה, כאשר נתבונן בתמונה של אשר (איור 3) נדע מיד שהמציאות המתוארת שם שגויה, למרות מלאכת ההטעיה הנפלאה, כי היא סותרת את חוקי הפיסיקה. המוח גם יודע איך צריכה המציאות להיראות. לכן כאשר העין קולטת לימונים בצבע אדום, משום שהם מחזירים לעברה את אור השמש האדמדם של השקיעה, הוא מתקן את ה״שגיאה” ומציג להכרתנו תמונה של לימונים צהובים.

46

איור 3: ארכיב הדימויים במוח כולל גם מודלים מנטליים של המציאות, המשלבים בתוכם חוקי טבע. קיומם של מודלים אלה מאפשר לנו לתפוס מייד שהמציאות המתוארת בתמונה של אשר שגויה, למרות מלאכת ההטעיה הנפלאה, כי היא סותרת את חוקי הפיסיקה.

 

47

איור 4: המציאות המגיעה לתודעתנו היא מדומה. העין רואה באיור זה שלושה קדקודים ושלושה עיגולים מחורצים, ואילו אנחנו רואים מגן דוד מדומה, שלא קיים במציאות, אלא בתודעתנו בלבד. מסקנה: לא העין רואה, אלא המוח רואה.

 

איור 5: שלושת הקווים הלבנים של המשולש קיימים אך ורק בתודעתנו.

 

איור 6: אנו מדמים לראות ריבוע לבן.

 

כאן המקום להבחין בין אינטרפרטציה של המציאות לבין סתם תעתועים חזותיים. הכל יודעים שהצבעים העזים של כנפי פרפרים אינם צבעים אמיתיים, אלא תוצאה של שבירת גלי האור בקשקשים הזעירים המכסים את הכנפיים. לפיכך במקרה זה ובדומיו איננו יכולים להאשים את העין בעיוות המציאות, שכן אורכי הגל המגיעים אליה תואמים את אורכי הגל של הצבעים השונים. לעומת זאת, אורך הגל המגיע לעין מלימון המואר באור השקיעה זהה לאדום, אלא שהמוח מתקן אותו לצהוב. במלים אחרות, המוח מתקן את אורך הגל על פי מה שהוא יודע שהוא צריך להיות. הוא הדין במקרים הבאים;

* זבוב שנוחת על קצה חוטמנו לא נתפס לנו כמפלצת ענקית, למרות קרבתו לעינינו.

* במסדר חטיבתי, החיילים הרחוקים מאיתנו לא נראים כגמדים, למרות שכך הם נתפסים לעין.

* בקולנוע, העין שלנו רואה 24 תמונות נייחות בדקה, המופרדות על ידי מירווחים חשוכים. למעשה, אנחנו שרויים חצי הזמן בחשכה, אבל המוח מעביר להכרתנו התרחשות חזותית רצופה ואותנטית.

* אנו רואים את המציאות כתלת ממדית, משום שהתמונות הדו ממדיות, שכל אחת מעינינו קולטת מזווית שונה במקצת, מתמזגות במוח לתמונה אחת תלת ממדית.

דוגמאות אלו מאשרות את המסקנה הידועה, שלא העין רואה, אלא המוח רואה. יתרה מזו, הן מעידות על כך שהמציאות המגיעה לתודעתנו היא מדומה. לראיה: מה שאנחנו רואים באיור 4 הוא לא מה שהעין רואה. היא רואה שלושה קדקודים ושלושה עיגולים מחורצים; אנחנו רואים מגן דוד מדומה, שלא קיים במציאות, אלא בתודעתנו בלבד. הסיבה היא שהמבנה המרחבי של הזוויות והעיגולים הוא כה אופייני לצורה המוכרת של מגן דוד, עד כי המוח משלים את החסר על ידי חיבור קו דמיוני לבן בין שלוש הזוויות של חרי48צי העיגולים. פיברוק המציאות בולט עוד יותר באיורים 5 ו-6. ב-5 אנו מדמים לראות שלושה קווים לבנים של המשולש, ואילו ב־6 אנו מדמים לראות ריבוע לבן. מכל זה מתעוררת קושיה: אם ידיעה מוקדמת על צורתם או על גון צבעם של עצמים קובעת איך נראה אותם, משמע ששני אנשים בעלי רקע שונה עשויים לראות עצם אחד בצורות שונות ובצבעים שונים. בכל זאת, עובדה שכולנו עוברים באור ירוק ועוצרים באור אדום. אכן, אבל אין בכך כדי להעיד שהאדום שלך זהה לאדום שלי. שנינו עוצרים ברמזור לא מפני שאנו רואים אותו אדום, אלא משום שאנו מזהים טווח מסוים של גלי אור עם המושג הכללי אדום, הודות לכך שיש לנו מבנה מוח דומה. דומה, אבל לא זהה. אם כן, העובדה שהיכרות מוקדמת עם אובייקט מסוים קובעת מה נראה עשויה להעמיד בספק את עדות הראייה שלנו. למשל, אם נדמה לנו שזיהינו בזירת התאונה מכונית של אדם מוכר לנו, עשוי המוח לייחס לה בהתאם את הצבע שאמור להיות לה, למרות שהעין קלטה צבע אחר.

כוחו של הצילום הוא לא בשיתוף אותנטי של המציאות, אלא בייצוג המגמתי שלה.

התובנות והדימויים המיוצגים במוח יוצרים אפוא בתודעתנו הנחות וציפיות מוקדמות, המעוותות את המידע שהעין קולטת וכופות עלינו לראות מציאות מדומה. איור 7 ממחיש מצב זה. כשאנו מציירים שני אדנים שווים באורכם, זה אחרי זה, בין פסי מסילת רכבת, ייראה לנו האדן הרחוק יותר ארוך יותר. הסיבה היא שהמוח יודע שעצם רחוק צריך להיראות קטן יותר (הגופים מתכווצים בריבוע המרחק). אם שני האדנים שווים באורכם, משמע שהרחוק צריך להיות גדול יותר, ועל כן המוח מתקן את המציאות האמיתית על ידי הגדלה מדומה של האדן הרחוק. כלל זה נכון גם לגבי הדמויות בראש המדרגות (איור 8). ריבוי המדרגות בתמונה השמאלית מביא את המוח למסקנה שהדמות שם רחוקה יותר מאיתנו, ולפיכך עליה להיות קטנה יותר.

איור 7: התובנות והדימויים המיוצגים במוח יוצרים בתודעתנו הנחות וציפיות מוקדמות, המעוותות את המידע שהעין קולטת וכופות עלינו לראות מציאות מדומה. לדוגמה, שני האדנים המונחים זה אחרי זה בין פסי מסילת רכבת שווים באורכם, אך האדן הרחוק יותר נראה לנו ארוך יותר.

 

איור 8: שתי הדמויות בראש המדרגות שוות בגודלן, אבל השמאלית נראית לנו קטנה יותר, כיוון שריבוי המדרגות שמתחתיה מביא את המוח למסקנה שהיא רחוקה יותר, ולפיכך עליה להיות קטנה יותר.

 

גורם נוסף האחראי לעיוות המציאות הוא התיעוב שלנו כלפי האי ודאות, הדו משמעיות והאי בהירות. מצבים אלה מעמידים את המוח בדילמה ומונעים מבעליו הכרעה מהירה וברורה. מצב של חוסר הכרעה הוא מאוד מסוכן לבעל החיים, ועל כן פיתחה הברירה הטבעית מנגנונים קוגניטיביים של הכללה, אינטרפרטציה וזיהוי מאפיינים, המאפשרים להכרה לפרש במהירות את המציאות ולקבל החלטה מהירה. כפי שנראה בהמשך, הצורך בהכרעה מהירה מביא גם לקבלת החלטות שגויות, אלא אם כן האלטרנטיבות סימטריות לחלוטין ולפיכך נייטרליות:

א. קוביית נקר (איור 9) מציגה לתודעה סימטריה מלאה, כיוון שמצב הפתח כלפי מעלה זהה בדיוק למצב הפתח כלפי החזית. המוח ניצב אפוא בדילמה דומה לזו של החמור של בורידן, שגווע מרעב משום שהתקשה להכריע לאיזו ערימת חציר לגשת – לזו משמאלו או לזו מימינו. הוא הדין בצללית המטוס (איור 10).

איור 9: קוביית נקר מציגה לתודעה סימטריה מלאה, כיוון שהפתח כלפי מעלה זהה בדיוק לפתח כלפי החזית.

 

איור 10: בגלל הסימטריה המלאה מתקשה המוח להכריע באיזה כיוון טס המטוס. לפיכך כיוון הטיסה משתנה לסירוגין לעיניו של המתבונן.

 

ב. לעומת זאת, באיור 11 הסימטריה אינה מלאה מבחינה גרפית. לפיכך ההכרעה בין שתי הדמויות אינה שרירותית. רוב האנשים נוטים לראות את אחת הדמויות על חשבון השנייה.49

איור 11: הסימטריה בתמונה זו אינה מלאה מבחינה גרפית. לפיכך הכרעת המוח בין דמות האסקימואי לבין הקלסתר האינדיאני אינה שרירותית. רוב האנשים נוטים לראות את אחת הדמויות על חשבון השנייה.

 

אין צלם אובייקטיבי

מבחנים פשוטים אלה ממחישים אמת נושנה, שאין לתת אמון עיוור בחושינו. ואכן הצורך לתעד את המציאות באורח אמין, מהימן ואובייקטיבי היה אחת הסיבות להמצאת הצילום עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת. שכן בניגוד לציור, הדוחס ברגע אחד של זמן שעות וימים של התבוננות במציאות דינמית, הצילום מקפיא את המציאות ומציג אותה בדיוק כמות שהיא, בכל רגע נתון.

את ההוכחה המלהיבה ביותר לאובייקטיביות של המצלמה סיפק ב-1872 הצלם הבריטי אדוארד מייברידג׳. עד אז נהגו הציירים להציג סוסים דוהרים בפישוט רגלים (איור 12), תנועה המדגישה להפליא את אצילות גופם. אבל האומנם כך הם דוהרים? מייברידג׳ הציב סוללת מצלמות לצד המסלול, שהופעלו זו אחר זו, והוכיח כי הציורים הקלסיים שגויים (איור 13). איש לא העז להתווכח עם עדות מצלמתו. ואכן, הצילום היה למן ראשית ימיו שם נרדף לאובייקטיביות ולאותנטיות. והראיה, כשמצלמים לימונים באור האדמדם של שקיעת השמש מקבלים תצלום של לימונים אדומים, שהרי המצלמה היא מכונה ללא מוח, לפיכך אין היא יודעת שהלימונים צריכים להיות צהובים.

אבל עד כמה הצילום באמת אובייקטיבי? לשון אחר, כיצד יכול הצילום להיות אובייקטיבי אם הצלם הוא המחליט איזה קטע של המציאות להכניס לתמונה, מאיזו זווית לצלם את האובייקט וכמה אור לתת לו? ואכן, הממד הסובייקטיבי של הצילום התגלה בשלב מוקדם מאוד של התפתחותו. ב-1858 זיעזע הצלם הנרי פיץ׳ רובינסון את החברה הוויקטוריאנית באשו פירסם בעיתון תצלום של נערה גוססת על ערש דווי (איור 14). התצלום התקבל כעדות מרגשת לכוחה של המצלמה לתעד בזמן אמיתי את הרגע החד פעמי של הסתלקות החיים. אך עד מהרה התברר שהמעמד היה מבוים, וכי הגוססת לכאורה היתה דוגמנית צעירה וחסונה. היום, במבט לאחור, ניתן להצביע על התצלום הסנסציוני של רובינסון כעל עדות ראשונה לכך שכוחו של הצילום הוא לא בשיקוף אותנטי של המציאות, אלא בייצוגה האמנותי, דהיינו המגמתי. הצלם, כמוהו כצייר, מסתכל בעולם ובפעילות המתרחשת בו מתוך הנחות מוצא והשקפות מסוימות. על פיהן הוא קובע מה ייכנס בצילום, מאיזו זווית יצולם האובייקט, כמה אור יקבל, באיזה תהליך יפותח ועל איזה נייר הוא יודפס. מכלול זה של החלטות מבטא את השקפתו של הצלם על האובייקט, את המשמעות שהוא מייחס50 לו ואת המסר שהוא רוצה להעביר באמצעותו. למשל, תצלום של מפגינים זועמים אינו בהכרח עדות אובייקטיבית להפגנה סוערת: הוא יכול להיות תוצאה של מיקוד המצלמה על קבוצת אנשים נרגשת בקרב המון אדיש. התצלום משקף אפוא לא את המציאות, אלא את עמדתו של הצלם כלפי המציאות.

איור 12: עד סוף המאה ה-19 נהגו לצייר סוסים דוהרים ברגליים פשוטות, תנועה המדגישה את אצילות גופם ואת מהירותם. אך האמנם כך דוהרים הסוסים?

 

איור 13: ב-1872 הציב מייברידג׳ לצד מסלול מירוצי סוסים סוללת מצלמות, שהופעלו זו אחר זו, והוכיח כי סוסים אינם דוהרים כפי שהם מוצגים בציורים הקלסיים.

 

איור 14: ב-1858 הזדעזעה החכרה הוויקטוריאנית מתצלום של נערה גוססת על ערש דווי. הכל ראו בו עדות מרגשת לכוחה של המצלמה לתאר בזמן אמיתי את הרגע החד פעמי של הסתלקות החיים. עד מהרה התברר שהמעמד היה מבוים, וכי הגוססת לכאורה היתה דוגמנית צעירה וחסונה. כיום ניתן להצביע על תצלום סנסציוני זה כעל עדות ראשונה לכך שכוחו של הצילום הוא לא בשיקוף אותנטי של המציאות, אלא בייצוגה המגמתי.

 

המציאות אינה מדברת אלינו באובייקטיביות.

מההיבט הזה, אין כל הבדל בין הצילום לציור. הוכחה מרשימה לכך סיפק הסופר והצייר הסיני צ׳אנג יי. בשנת 1936 צייר צ׳אנג פרות באחו, לחוף אגם דֶרוֶונטווֹטֶר באנגליה, מזווית דומה מאוד לציור פסטורלי ידוע של דרוונטווטר משנת 1826 (איור 15), אך התוצאה היתה שונה לחלוטין: העצים וההרים ברקע האגם כמו נלקחו מציור סיני מסורתי (איור 16). שכן צ׳אנג צייר לא את שעיניו ראו, אלא את נוף מולדתו התרות בתודעתו. צ׳אנג מאשר אפוא את הכלל שניסח מבקר האמנות ארנסט ה׳ גומבריך (״אמנות ואשליה”), כי האמן נוטה ״לראות את מה שהוא מצייר, יותר מאשר לצייר את מה שהוא רואה״. במלים אחרות, הציור והצילום אינם שיקוף אובייקטיבי ואותנטי של המציאות, אלא אינטרפרטציה שלה.

האותנטיות בצילום מתקיימת, אם בכלל, במצלמות האוטומטיות המותקנות בצמתים מרומזרים, שתפקידן לגלות כלי רכב שעברו את פס העצירה לפני האור הירוק. בלומר המצלמה כשלעצמה אכן מצלמת מה שקולטות עדשותיה, אך מה שמקלקל את האותנטיות ואת האובייקטיביות של הצילום הוא ראשו של הצלם המחובר לעינית של המצלמה. במלים אחרות, בשם שהחיבור בין המחשבה לידו של צ׳אנג יי היתה אחראית לכך שתחת מכחולו לא יצאה תמונה אותנטית של דרוונטווטר, כך החיבור בין העין למוח אחראי לכך שהעין לא מראה לנו לימונים צהובים בשעת שקיעה. נטייה זו לתקן את המציאות על פי מה שהמוח יודע שהיא צריכה להיות, עושה את העין ייחודית ושונה מהמצלמה. אך על ייחודיות זו אנו משלמים במחיר האותנטיות, שהרי המוח מדווח לנו דיווח שקרי ומציג לנו מציאות מדומה. על התפר העמום הזה שבין מציאות אותנטית למציאות מדומה אפשר להציב בין השאר את עבודותיו של בוקי שוורץ, אמן51 ישראלי המשלב בפסליו מצלמות ותמונות וידאו, או לחלופין – משלב פסלים בתמונות הווידאו. בתמונה 17, העצמים והדמויות התלת ממדיים במודל האותנטי (משמאל) נטולי פשר. רק כשהם מצולמים מזווית מסוימת ומועברים לתמונת ווידאו דו ממדית מקבלת המציאות האותנטית משמעות. הוא הדין בתמונה 18. שוורץ צבע את קירות הגלריה של מוזיאון רמת גן בפסים כחולים, שאינם מתחברים לשום צורה מוכרת. רק בתמונת הווידאו מתגלה לצופה איקס כחול, החוסם את פתח הגלריה. הווידאו ממלא אפוא בעבודות אלו את התפקיד שממלא המוח כלפי העיניים: הוא מעניק משמעות למציאות מקוטעת וחסרת פשר. אלא שבניגוד למוח, הווידאו עושה את מלאכתו לא על ידי הפעלת אינטרפרטציה, אלא על ידי ניצול הדו ממדיות של תמונת המרקע, על פי תיכנון מוקדם שנעשה במוח האמן.

איור 15: ציור פסטורלי ידוע של דרוונטווטר, פרי מכחולו של צייר אנגלי אלמוני משנת 1826.

 

איור 16: אותה דרוונווטר, פרי עבודתו של הסופר והצייר הסיני צ’נג יי, מאשרת את אמירתו של גומבריך, כי האמן נוטה לראות את מה שהוא מצייר יותר מאשר לצייר את מה שהוא רואה.

 

איור 17: פסל-וידאו של האמן בוקי שוורץ. העצמים והדמויות התלת ממדיים במודל האותנטי (משמאל) נטולי פשר. רק כשהם מצולמים מזווית מסוימת ומועברים לתמונת וידאו דו ממדית מקבלת המציאות האותנטית משמעות.

 

איור 18: בוקי שוורץ צבע את קירות הגלריה של מוזיאון רמת גן בפסים כחולים, שאינם מתחברים לשום צורה מוכרת. רק בתמונת הווידאו מתגלה לצופה איקס כחול, החוסם את פתח הגלריה. הווידאו ממלא בעבודה זו את התפקיד שממלא המוח כלפי העיניים: הוא מעניק משמעות למציאות מקוטעת וחסרת פשר.

 

קללת הקונספציה

כאמור, נטיית המוח למצוא פשר במציאות נובעת מהצורך הקיומי של בעל החיים להכניס סדר ושיטה בזרם התופעות והאירועים הנקלטים בחושיו, כי רק על ידי אירגונם בסדר סיבתי הוא מסוגל להעריך את מצבו בהווה ולכלכל את צעדיו לעתיד. אלא שנטייה זו גורמת לנו להתעלם מתופעות לא מאורגנות לכאורה, ולהתייחס אליהן כאל רעשים סתמיים, כמו למשל באיור 19: רק מבט קפדני עשוי לגלות בתוך הרעש הסתמי של הקווים דמות של כלב רוח. לעומת זאת, דחף חזק מדי למצוא פשר ומשמעות בסובב אותנו גורם לנו לגלות דמויות של עצמים הקיימים רק בדמיוננו, כמו במקרה של כתם רורשך (איור 20).

לסיכום, מאחר שהתופעות והאירועים בעולם מוצגים למוח באורח קטוע וחלקי, אנו נאלצים להיעזר באינטרפרטציות כדי להשליט בהם סדר ולהקנות להם משמעות. אלא שבכך אנו מכניסים את עצמנו למילכוד: אם ידיעת המציאות מותנית באינטרפרטציה, פירוש הדבר שהאינטרפרטציה היא חלק בלתי נפרד מאותה מציאות הקרויה בפינו אובייקטיבית. אם כך, אנו נידונים לחיות בחשש מתמיד של הבנה שגויה, באשר אינטרפרטציה לקויה של עובדות מובילה בהכרח להבנה שגויה של המציאות המורכבת מאותן עובדות. יתר על כן, התובנות והדימויים המיוצגים בהכרתנו יוצרים הנחות וציפיות מוקדמות, המכתיבות לנו אינטרפרטציות שגויות. מכניזם זה מומחש באיור 21: אנו קוראים את האותיות שבמוחנו ולא את הצורות הגרפיות המקוטעות שעל הנייר. בדומה לכך, איור 22 מצביע על הסכנה האורבת לנו מהסקה מוקדמת של מסק52נות. יוצא אפוא, כי תיאוריות, קונספציות ואינטרפרטציות שונות של המציאות, פועלות עלינו כסכי עיניים לסוס: הן מאלצות אותנו לראות רק את הדרך העולה בקנה אחד עם ההנחות המוקדמות שקנו להן שביתה בתודעתנו. מלחמת יום הכיפורים היא עדות כואבת לאמיתותו של מכניזם זה, אך ככל שהתזכורת מכאיבה, אין בה למרבה הצער כדי למנוע הישנותם של מקרים דומים, שכן במצב של מידע חלקי, שעל פיו אנו נדרשים בדרך כלל לזהות את המציאות, אין מנוס ממתן אינטרפרטציות שונות לעובדות, אשר רק בדיעבד נוכל לדעת איזו מהן היתה נכונה.

איור 19: נטיית המוח למצוא פשר במציאות הסובבת אותנו גורמת לנו להתעלם מתופעות לא מאורגנות לכאורה, ולהתייחס אליהן כאל רעשים סתמיים, כמו למשל בתמונה זו: רק מבט קפדני מגלה בתוך הרעש הסתמי של הקווים דמות של כלב רוח.
איור 20: דחף חזק מדי למצוא פשר ומשמעות בסובב אותנו גורם לנו לגלות דמויות של עצמים הקיימים רק בדמיוננו כמו במקרה של כתם רורשך
איור 21: תובנות ודימויים המיוצגים בהכרתנו יוצרים הנחות וציפיות מוקדמות, המכתיבות לנו אינטרפרטציות שגויות. מכניזם זה מומחש על ידי קווי האותיות המקוטעים באיור. אנו קוראים את האותיות שבמוחנו ולא את הצורות הגרפיות שעל הנייר.
איור 22: תובנות ודימויים המיוצגים בהכרתנו יוצרים הנחות וציפיות מוקדמות, המכתיבות הסקה מוקדמת של מסקנות. תיאוריות, קונספציות ואינטרפרטציות שונות של המציאות, פועלות עלינו כסכי עיניים לסוס: הן מאלצות אותנו לראות רק את הדרך העולה בקנה אחד עם ההנחות המוקדמות שקנו להן שביתה בתודעתנו.
ניסיונו של אדם להבין את אישיותו יוצר קונפליקט בין אינטרפרטציות לעובדות.

הפלוגיסטון עלול לחזור

ובכן, יכולתו של המוח לתקן את המציאות הנקלטת בעין על ידי הוספה או גריעת מידע, כדי להתאימה לידע המוקדם המאוחסן אצלו, לצד הצורך53 לבסס את תפיסת המציאות על אינטרפרטציה (קרי על הסתברות במקום על ודאות), מעלים שאלה לא פשוטה; אם העובדות, הממצאים והנתונים מקבלים משמעות רק דרך התיאוריה, ואם התיאוריה היא רק אחת האינטרפרטציות האפשריות של העובדות, איך נדע אם האינטרפרטציה שבחרנו היא הנכונה?

התשובה היא שאיננו יודעים. עובדה, מאות שנים טעינו לחשוב שהעולם פועל כמו שעון שוויצרי, שכל פעולותיו ניתנות בעיקרון לחיזוי, עד שבאו מכניקת הקוואנטים ותורת הכאוס והוכיחו אותנו על טעותנו. אמנם נכון הוא שהתיאוריה קונה את תקפותה הודות ליכולתה להסביר תופעות במציאות ואף לנבא אותן, אבל54 אין זה אומר שלא קיימת תיאוריה מקיפה יותר, המסוגלת להסביר לא רק את התופעות הנחקרות, כי אם גם תופעות שטרם התגלו. קיומו של הניטרינו, למשל, נחזה על ידי וולפגנג פאולי עשרים שנה לפני שהוא התגלה בפועל. לחלופין, תיתכן תיאוריה המצליחה לקשר תופעות שונות שנראות כבלתי קשורות, כמו למשל הכוח המגנטי, שאוחד בסוף המאה ה-19 עם הכוח החשמלי לכוח האלקטרומגנטי, ואוחד פעם נוספת, בשנות ה-60 של המאה הזאת, עם הכוח הגרעיני החלש.

המחשה למעמדה הבעייתי של התיאוריה טמונה באחת התגליות החשובות ביותר של המאה שלנו: גילוי קרינת הרקע הקוסמית על ידי וילסון ופנזיאס. במשך כל שנת 1965 קלטו שני המדענים רעש רקע של גלי רדיו בטמפרטורה של 3 מעלות מעל האפס המוחלט. הם ייחסו את הרעש להפרעות קליטה, אך כל ניסיונותיהם לבטלו על ידי כיול אנטנת הרדיו העלו חרס. בצר להם פנו לפיסיקאי הנודע רוברט דיקי בבקשת עצה. דיקי העלה השערה, כי אם תיאוריית המפץ הגדול נכונה, אזי קרינת החום האדירה של המפץ היתה צריבה להצטנן בעקבות התפשטות היקום ולהגיע כעבור 15 מיליארד שנים לטמפרטורה של 3 מעלות מעל האפס המוחלט. ואכן, ברגע שהוצעה תיאוריה, קיבל הרעש המעצבן מעמד של הוכחה אמפירית לאמיתותה של התיאוריה.

כל בעל חיים זקוק לחוק וסדר כדי לקיים בסביבתו ודאות, ביטחון ויציבות.

מה שקרה לווילסון ופנזיאס קורה גם לנו כשאנו מתבוננים בתמונת הכתמים המוזרה והמבולבלת שבאיור 23. העין רואה מרקם סתמי של כתמים לבנים ושחורים, אבל ברגע שמפנים את תשומת לבנו לכך שבציור מתחבא כלב, איננו מתקשים לזהותו. הרמז לא הוסיף שום מידע חזותי חדש לעין, ואף על פי כן הוא איפשר למוח לצמצם את מספר האינטרפרטציות האפשריות של הכתמים לאחת בלבד. אבל, כפי שכבר נטען, אין לנו שום ביטחון שהאינטרפרטציה שבחרנו היא היחידה האפשרית הנכונה. ייתכן שמישהו ימצא בתמונת הכלב הדלמטי צורות אחרות, כשם שייתכן שתימצא תיאוריה חדשה שתיתן הסבר מקיף יותר לטמפרטורה האחידה של קרינת הרקע.

איור 23: העין רואה בתמונה זו מרקם סתמי של כתמים לבנים ושחורים, אבל ברגע שמפנים את תשומת לבנו לכך שבציור מתחבא כלב דלמטי, איננו מתקשים לזהותו. הרמז לא הוסיף שום מידע חזותי חדש לעיין, ואף על פי כן הוא איפשר למוח לצמצם את מספר האינטרפרטציות האפשריות של הכתמים לאחת בלבד.

 

דוגמה מעניינת למעמדה הבעייתי של התיאוריה, בגלל הפירושים הרבים שניתן לייחס לעובדות, מספק המרדף אחרי רוח העיוועים של הפלוגיסטון שהתנהל במהלך המאה ה-18. עוד ב-1669 טען ג׳ון בכר מגרמניה, כי האש נובעת מעקרון בערה המצוי בכל החומרים. את העיקרון הזה, שהוא כינה פלוגיסטון, לא הצליח איש לגלות. יתרה מזו, גם כשהתברר שמשקל האפר של עצם שרוף גדול מהעצם השלם, לא הביא הדבר לביטול הפלוגיסטון, אלא להסבר חדש: לפלוגיסטון יש משקל שלילי. ג׳וזף פריסטלי, כומר אנגלי שחי בסוף המאה ה-18, היה הראשון שהצליח לבודד חמצן בתהליך חימום של כספית, אבל מאחר שהוא ניסה להסביר את תכונותיו במונחים של פלוגיסטון, נבצר ממנו לדעת שהוא גילה גז חדש. הדמות הבאה במרדף אחרי הפלוגיסטון החמקמק היתה הנרי קבנדיש. אחרי שהצליח לכלוא חמצן במיכל ולמדוד את משקלו, הוא הדהים את בני תקופתו בגילויו שהמים מורכבים משתי מנות של גז מימן וממנה אחת של גז חמצן. אלא שקבנדיש לא השתמש בשמותיהם המודרניים של גזים אלה. הוא הכריז שהמים מורכבים מאוויר מרוקן מפלוגיסטון יחד עם אוויר רווי פלוגיסטון.55

סילוק הפלוגיסטון מהעולם נפל בחלקו של אנטואן לבואזייה, לא לפני שהוא המיר אותו במונח מעורפל לא פחות: קלוריק (חום). לבואזייה אימץ תיאוריה מטריאליסטית, שלפיה החום הוא נוזל עדין, החודר לתוך כל הנקבוביות של גופים חומריים. למזלו, הוא המשיך את סדרת ניסוייו, ובסיומה הודיע על מות הפלוגיסטון והקלוריק כאחד. מה שגורם לאש לבעור, הסביר לבואזייה, הוא האיחוד בין חומר בערה לבין החמצן שבאוויר. הנה כי כן, במשך עשרות שנים העובדות היו גלויות לכל, אך לא היה בהן די כדי להדיח את התיאוריה השקרית של הפלוגיסטון. חמור מזה, אין דרך למנוע את שובו של הפלוגיסטון בשמות אחרים, כפי שאירע לדוליטל וולקוט במרבץ המאובנים של בורגס (ר’ בגיליון זה המאמר על חשיבותה הבלתי נסבלת של המקריות).

ב-1909 גילה וולקוט אוסף נדיר של מאובנים בני יותר מ-500 מיליון שנה באחד האזורים בקנדה. אבל נאמנותו היתרה לדוגמה הדארווינית, לפיה החיים מתפתחים מיצורים קדומים למפותחים יותר, הובילה אותו לאינטרפרטציה שגויה. הוא התעקש לזהות במאובנים שמצא מאפיינים ותכונות אב של חרקים, סרטנים ועכבישים בני ימינו, למרות שמבנה גופם היה ייחודי ושונה מכל המוכר לנו. זאת ועוד, וולקוט ציפה למצוא במאובנים קדומים אלה אישור לתהליך המתמיד של שיפור, המוביל לקידמה אבולוציונית ואחראי כביכול גם לעליונות הגזע הלבן על הגזעים האנושיים האחרים. כעבור שישים שנה נחשפה טעותו של וולקוט. מבין 25 קבוצות של פרוקי רגליים שחיו בבורגס, רק שלוש היו אבות היצורים החיים עימנו56 היום. כל היתר נמנו עם מערכות חיים שונות בתכלית, שנכחדו בלי להותיר אחריהם צאצאים. את האינטרפרטציה הכושלת של וולקוט מסביר הזיאולוג סטיבן ג’י גולד בכך ש״המכשול הגדול ביותר בדרכו של החידוש המדעי הוא בדרך כלל קיבעון מושגי ולא מחסור בעובדות”. והוא מסכם: “המציאות אינה מדברת אלינו באובייקטיביות”.

לכאורה, המשחק הכפול בין התיאוריה לעובדות הוא נחלת בני האדם בלבד.

תעתועי התיאוריה

דוגמאות אלו מראות בעליל עד כמה קשה לאמת תיאוריה, באשר היא זו המכתיבה את האינטרפרטציה לעובדות ולא להיפך. אבל אם זהו המצב, על פי מה בוחר המדען באינטרפרטציה אחת ולא באחרת? התשובה היא שבדרך כלל לא המדען הוא שבוחר באינטרפרטציה; האינטרפרטציה נכפית עליו מכוח האמונות, הדעות הקדומות, הנחות המוצא ורחשי הלב שהוא מחזיק בהם בהשפעת חינוכו, סביבתו ומבנה אישיותו. יוצא אפוא שהתיאוריה משחקת איתנו משחק כפול: מצד אחד היא מעניקה משמעות ומובן לעובדות; מצד שני היא חוטאת בייחוס משמעויות שגויות לעובדות בגלל דבקותה באמונות בסיסיות ובהנחות מוקדמות.57

משחק כפול זה של התיאוריה חל כמובן לא רק על המדע, כי אם גם על כל תחומי החשיבה האתרים. לא מן הנמנע למשל, כי מאחורי התנהגות פאראנוידית פועל מנגנון אינטרפרטציה שיצא מכלל שליטה, הגורם לנתק בין המציאות האובייקטיבית לבין המציאות הסובייקטיבית, דבר שמביא אדם פסיכוטי לפרש צל הרים כהרים. הוא הדין בתחום האישיות. ניסיונו של אדם להבין את מניעיו על ידי ירידה לשורשי אישיותו יוצר עד מהרה קונפליקט בין אינטרפרטציות שונות של עובדות אובייקטיביות כביכול. לדוגמה, הוא עשוי לגלות שמרכיבים מסוימים באישיותו, המקובלים על כל מכריו כעובדתיים – כגון אומץ, יושר, טוב לב ותבונה – אינם תכונות אובייקטיביות, אלא הערכות, קרי אינטרפרטציות. דבר זה מתגלה לו כאשר הוא משווה את התכונות המיוחסות לו עם ייצוגיהן המנטליים, הטבועים בהכרתו כמו אידיאות אפלטוניות. השוואת התכונה לאידיאה שלה מעלה אצלו שאלות כגון: האם אני באמת כל כך ישר או חכם או אמיץ או טוב לב כמו שאומרים עלי? התשובה תלויה כמובן באינטרפרטציה שהוא נותן להתנהגותו, ואילו האינטרפרטציה תלויה בדימוי העצמי ובמנגנוני ההדחקה שלו. בכל מקרה, המענה אינו מתקבל על יסוד עובדות אובייקטיביות, אלא על פי הנחות מוצא מוקדמות ורחשי לב, המפרשים את העובדות באופנים שונים.

עמימות זו מעמידה אותנו במצב מביך. ככלות הכל, ה״אני” שלנו הוא נתון ראשוני ומהותי ביותר בחוויית קיומנו. אולם בגלל מעמדן המפוקפק של העובדות ובגלל ריבוי האינטרפרטציות שניתן לתת להן, אין אנו יכולים להתיימר להכיר טוב יותר את עצמנו מאשר ידידינו אותנו. אנו מיטיבים אולי להכיר את העובדות הנסיבתיות הבסיסיות, אבל אנו עשויים לשגות יותר מהם באינטרפרטציה שלהן, כיוון שאנו מושפעים יותר מהדימוי העצמי שלנו. מסקנה: גופנו הוא עובדה אובייקטיבית, אבל אישיותנו היא מציאות מדומה לחלוטין. יתרה מזו, גם כאשר הדימוי העצמי שלנו קורס תחתיו בלחצן של נסיבות מסוימות, לא העובדות אחראיות לכך, אלא האינטרפרטציות שלהן. לכן המעבר מדימוי עצמי אחד למשנהו דומה להחלפת פאראדיגמה מדעית אחת ברעותה. הדימוי העצמי החדש, כמו הפאראדיגמה החדשה, מייצג אינטרפרטציה אחרת של העובדות, שאינה בהכרח נכונה ואמיתית יותר מקודמתה, אלא הולמת יותר את הדימוי העצמי החדש שאימצנו לעצמנו. מעמדן המפוקפק של העובדות מחייב אותנו לשנות את האבחנות המסורתיות שנעשו על פי אמות מידה של אובייקטיביות וסובייקטיביות בין התחומים השונים הדנים במציאות האנושית, כגון אוטוביוגרפיה, היסטוריה, ספרות, פסיכולוגיה, פילוסופיה וסוציולוגיה. שהרי כל אלה עוסקים יותר באינטרפרטציות מאשר בעובדות. לדוגמה, עובדה מוסכמת בפרשת תבוסתו של נפוליאון בקרב ווטרלו היא שהוא הובס. אבל מה היו גורמי תבוסתו? על כך הדעות חלוקות. יש היסטוריונים התולים את התבוסה בכאבי הטחורים שפקדו אותו, אחרים מייחסים זאת להיסוסיו של המרשל ני לתקוף את צבאו של בליכר, ויש המאשימים את נפוליאון58 בביטחון עצמי מופרז אחרי שהביס את הפרוסים בקרב ליני. מה כאן עובדות ומה כאן הערכות?

יוצא אפוא, שהמכנה המשותף לאישיות בשר ודם, לאישיות פיקטיבית של גיבור ספרותי ולדמות היסטורית הוא שבשלושת המקרים אנו דנים באישיות מדומה, המורכבת מאינטרפרטציות של עובדות. גם הניסיון להבחין ביניהם על פי השפעתם על עולמנו השכלי והרגשי, או על חיינו בפועל, אינו עולה יפה. שכן דמויות פיקטיביות השפיעו על בני אדם ועל תהליכים חברתיים לא פחות מאשר דמויות היסטוריות או אנשים בשר ודם. לכאורה, המשחק הכפול בין התיאוריה לעובדות הוא נחלת בני האדם בלבד, שהרי אנחנו היצורים היחידים (?) בטבע המסוגלים לחשיבה מופשטת. אבל אם נפקיע לרגע קט את התיאוריה מהגדרתה המדעית הצרה ונכליל בה את כל סוגי ההנחות המוקדמות על המציאות – גנטיות וקוגניטיביות כאחת – נמצא שגם בעלי החיים מפרשים את העולם באמצעות תיאוריות, ולפיכך מועדים לאותן פורענויות.

לדוגמה, כדי שיתאפשר אלטרואיזם בין קרובי משפחה בטבע, צריכים בעלי החיים להיות מצוידים במכניזם לזיהוי קירבה גנטית. ואמנם מכניזם כזה, הפועל בקרב חרקים, דו חיים, זוחלים, ציפורים ויונקים, מתפתח על יסוד הקירבה הגופנית שמתקיימת בין פרטים הגדלים ביחד. בדרך כלל, אינטרפרטציה הסתברותית זו מתפקדת היטב, אבל היא גם מקור לטעויות, שכן פרטים זרים יתייחסו אלה לאלה כאילו היו קרובים אם גדלו ביחד, ולהיפך: קרובי משפחה יתייחסו אלה לאלה כאילו היו זרים אם גדלו בנפרד. דוגמה אחרת של קיבעון אבולוציוני מספק לנו מנגנון ההחתמה, המנחה את הגור או הגוזל לראות ביצור הניצב לידו בעת יציאתו לאוויר העולם את אמו. מנגנון ההחתמה הוא בעל חשיבות עצומה לרך הנולד, באשר הוא מבטיח לו את הגנת הוריו בתקופה הפגיעה ביותר בחייו. מבחינה סטטיסטית, מנגנון ההחתמה פועל להפליא, אבל אם היצור הקרוב ביותר להיפופוטם הנולד הוא עובד גן החיות, התוצאות עלולות להיות לא נעימות.

המדע נכשל במציאת הסבר מניח את הדעת לאקראיות ולשרירותיות הפועלות בחיים.

חידת הכוחות העל טבעיים

כאמור, הצורך לפענח את עולם העובדות באמצעות אינטרפרטציות, הנאלצות להתבסס על השערות והסתברויות, גורם לנו לפעמים לגלות קשרים סיבתיים כביכול באירועים נטולי קשר. מאחר שכך, ייתכן שרבות מהחוויות העל חושיות הפוקדות אנשים מסוימים נובעות אף הן מצורך זה. מכל מקום, אין ספק כי הצורך הזה מוליד לא אחת אינטואיציות שגויות, המביאות אותנו לגלות קשרים סיבתיים לכאורה בין אירועים, אשר הקשר ביניהם הוא הסתברותי גרידא. להלן מספר דוגמאות:

א. אשליית הטלפתיה. קורה לא אחת, שאדם חולם בלילה על מות אחד ממכריו, ולמחרת הוא קורא בעיתון הודעה על מותו. מאחר שההסתברות של צירוף מקרים כזה אפסית כביכול, הוא נוטה לייחס לדבר הסבר טלפתי. אבל לתורת ההסתברות הסבר שונה:

בישראל חיים 5 מיליון תושבים. בהנחה שבל אחד מאיתנו חולם בממוצע שעתיים ביממה, אזי כל תושבי ישראל מייצרים 10 מיליון שעות חלום ביממה. אם נכפיל מספר זה במספר הימים בשנה, נקבל שלושה מיליארד ו-650 מיליון שעות חלום, מספר מכובד ביותר לכל הדעות. עכשיו, נניח שכל תושב חולם בממוצע פעם אחת בחייו חלום של צירוף מקרים. אם תוחלת החיים הממוצעת היא 70 שנה, ייחלמו בפרק זמן זה 5 מיליון חלומות כאלו. אם נחלק מספר זה במספר השנים של תוחלת החיים ובמספר הימים בשנה, נקבל:

71,428 = 5,000,000/70

200 = 71,428/365.

כלומר, מדי לילה בלילה נחלמים בישראל 200 חלומות מסוג זה. על פי אותו חישוב עצמו, מספר האנשים המתים בממוצע בכל יממה גם הוא 200. על כן, הכפלת שתי התוצאות זו בזו פירושה ש-40,000 צירופי מקרים כאלה יכולים לקרות בקרב אוכלוסייה של 5 מיליון תושבים. ואם נחלק את מספר התושבים במספר צירופי המקרים האפשריים, נמצא שאחת לשלושה חודשים יכול לקרות צירוף מקרים כזה. ההסתברות שהחלום הנדיר יפקוד אותך אינה אפוא בלתי אפשרית.

59

ב. אשליית האקראיות. כיוון שאקראיות נתפסת כמקריות וחוסר סדר, רוב האנשים תופסים מספרים עוקבים כעדות לחוסר אקראיות. לדוגמה, מכניסים לכובע פתקים ממוספרים מ-1 עד 5 בכמויות שוות, ומבקשים מהנבדקים לרשום על נייר מחרוזת של 30 מספרים בסדר המספרים שלדעתם היו מעלים בגורל לו היו מוציאים את הפתקים מהכובע. התברר כי רוב הנבדקים נמנעים מכתיבת מספרים זהים עוקבים, למרות שמחרוזת אקראית של 30 מספרים מאפשרת ההסתברות של שישה זוגות של מספרים זהים.

ג. אשליית המופלא. מחקרים הראו, כי הנטייה לגלות ראיות על טבעיות גדולה יותר אצל אנשים מוחצנים מאשר אצל אנשים מופנמים. הראשונים נוטים יותר להאמין ביכולתם לשלוט בעולם באמצעות רצון והתכוונות. למשל, מוחצן, הממתין בקוצר רות למעלית, חש שהתכוונות מצידו תחיש את בואה. מופנם, לעומת זאת, לא נוטה להאמין בהשפעת רצונו על המעלית. שני הטיפוסים, על כן, יתנהגו בצורה שונה במצבים זהים. למשל, שאלו אוכלוסיות של מוחצנים ומופנמים לכמה ניחושים נכונים (עץ או פלי) יגיעו ב-20 הטלות מטבע אם עיניהם יהיו קשורות.

תשובת המוחצנים: 8

תשובת המופנמים: 10.

למוחצנים תחושה אינטואיטיבית כי עצימת עיניהם תפגע בכושר ניחושם, כיוון שבמצב כזה יש להם כביכול פחות שליטה על המטבע. לכן, כאשר מתברר להם שניחשו (כצפוי) 10 ניחושים נכונים (בממוצע), הם מייחסים את שני הניחושים המוצלחים העודפים לכוח על חושי.

אינטואיציות הן מנגנון חשוב מאוד לתפיסת המציאות, כיוון שהן משמשות כאינטרפרטציות חפוזות, המקצרות את הדרך למסקנות סופיות, תוך עקיפת הניתוח האנליטי המייגע של מכלול הגורמים. קיצורי דרך אלה הכרחיים לקבלת החלטות מהירות, ליצירת קשרים בין מרכיבים חלקיים של המציאות ולמילוי חורים במידע הנקלט בחושינו, אך קורה לא אחת שקיצורים אלה מושפעים מנטיות לא רציונליות, כמו למשל החשש מהפסד והחרדה מהמוות. אצל רוב האנשים שני אלה חזקים יותר מהפיתוי להרוויח ומהסיכוי לחיות, לכן אנו נוטים ליפול קורבן לאינטרפרטציות שגויות של נתונים עובדתיים. לדוגמה, רוב בני האדם מעדיפים את הסיכוי להרוויח 20 דולר על השקעה של 10 דולר מאשר 120 דולר על השקעה של 110 דולר. גם כאשר אנו נדרשים לדון באופציות של חיים ומוות, איננו יכולים לסמוך על האינטואיציות המתמטיות שלנו. למשל, אם בעת מלחמת המפרץ היינו מציגים לאוכלוסייה ישראלית שאלות דומות לאלו שהציגו עמוס טברסקי (מאוניברסיטת סטנפורד) ודניאל כהנמן (מאוניברסיטת קולומביה) לאוכלוסייה אמריקנית, קרוב לוודאי שהיינו מקבלים ממצאים דומים. לצורך הדוגמה שינינו רק את נתוני הרקע:

א. נניח שיישוב מסוים, המונה 600 איש, עומד להיות מותקף בטילים. קיימות שתי דרכי התגוננות:

1. להיכנס לחדר אטום.

2. לרדת למקלט.

לפי החלופה הראשונה – 200 אנשים יינצלו. לפי החלופה השנייה – רק 33% יינצלו. 72% מהנבדקים בחרו בחלופה הראשונה, שכן למספרים יש משקל יותר קונקרטי מאשר לאחוזים.

אינטואיציה מתמטית שגויה מסוג אחר באה לידי ביטוי כאשר מציגים לנבדקים מצב זהה של הפסד, אבל בשתי גירסאות שונות:

א. אתה הולך לתיאטרון, ובהגיעך לקופה אתה מגלה שאיבדת 40 ש״ח, שהיו מיועדים לקניית הכרטיס. האם תוותר על ההצגה או תקנה כרטיס? 88% אמרו שיקנו כרטיס, 12% השיבו בשלילה.

ב. קנית מראש כרטיס להצגה במחיר 40 ש״ח, אך בבואך לאולם אתה מגלה שאיבדת את הכרטיס, האם תקנה כרטיס חדש? רק 46% השיבו בחיוב, 54% השיבו בשלילה.

האמונה באל

בנקודה זו ניתן אולי להסתכן במסקנה כללית: חתירתם של בני האדם לגלות חוקים דטרמיניסטיים בעולם לא נובעת מכך שלמדע קל יותר לנסח תהליכים דטרמיניסטיים בשפה מתמטית, שהרי הדטרמיניזם איננו המצאה של הפיסיקה. שורשיו נעוצים במיתולוגיה של העמים, והוא קיים בהיסטוריה, בפילוסופיה, בביולוגיה, בפסיכולוגיה, בתורת האבולוציה ובגיאולוגיה, ובעצם בכל תחומי החשיבה האנושית. הדטרמיניזם נוצר כנראה מתוך זיקת הגומלין שבין האורגניזם החי לסביבתו, במכניזם משני של מנגנון האינטרפרטציה. שכן הדטרמיניזם מסייע לבעל החיים לפענח במהירות את המציאות, קרי לחזות בדייקנות את התנהגות הסביבה, להעריך את ההווה, לתכנן את העתיד ולחשוף את הקשר בין סיבה למסובב. ומאחר שכל בעל חיים זקוק לחוק וסדר כדי לקיים בסביבתו ודאות, ביטחון ויציבות, יש להניח כי הצורך העמוק בקיום דטרמיניזם בעולם הוא אחד הגורמים העומדים ביסוד הדתות והאמונות בכוחות עליונים.

עירעור הדטרמיניזם פירושו מציאות של תוהו ובוהו, עולם שהאקראיות והשרירותיות שולטים בו, ועל כן הכל יכול לקרות בו פתאום. בעולם כזה אין טעם לתכנן את העתיד, להתאמץ, לבנות, לחסוך ולהשקיע. התגובה היחידה לאקראיות ולשרירותיות היא פטליזם ואפטיה, כפי שאכן מוכיחים ניסויי מעבדה עם חולדות. המציאות היומיומית מסגירה לעיתים קרובות את נוכחות האקראיות בעולם: אדם קרוב נהרג בתאונה או מת ממחלה פתאומית, אסון טבע, אובדן נכסים, החמצת הזדמנות, ומנגד – ניסים מדהימים ללא מכניזם רציונלי. בעולם שרירותי ואקראי כזה, שהנס והאסון משמשים בו בערבוביה, בני אדם הם כאותם נמלים שהקימו את מושבן במגרש משחקים: כל רגע יכולה רגל אדם למחוץ את התל ולהרוג את יושביו. לפיכך, הדרך להציל את הסדר, את היציבות ואת השפיות של המציאות, היא לראות באקראיות ובשרירותיות חלק מאיזשהו סדר ברמה גבוהה יותר, בלתי נתפס לנו, המכוון על ידי מהות טרנסצנדנטלית נסתרת מבינתנו. כך בוודאי היתה חושבת הנמלה לו היתה מחוננת בכושר חשיבה והיתה מנסה להבין את השיטה וההיגיון שעל פיהם נמעך התל מפעם לפעם על ידי אירוע בלתי נתפס בהכרתה. הכנסת כוח עליון לעולם מסדירה את האירועים האקראיים והשרי60רותיים הללו בתוך משנה כוללת של סדר קוסמי, המתנהל על פי סיבה שמיימית ומסובב ארצי. סדר קוסמי זה כמוהו בטמפרטורה של מיכל גז. הטמפרטורה היא מושג בלתי נתפס למולקולת הגז הבודדת, כיוון שלמולקולה הבודדת אין טמפרטורה. הטמפרטורה היא תכונה קיבוצית של המוני מולקולות המתדפקות על דופנות המיכל. כל שהמולקולה הבודדת חווה הוא תנועתה האקראית במיכל ביחס לחברותיה, ועל כן אין היא יכולה להעלות בדעתה שתנועה חסרת מטרה זו יוצרת ברמה הקולקטיבית של המולקולות תכונה מדידה, חזויה ודטרמיניסטית לחלוטין, הקרויה טמפרטורה.

רמת האינטרפרטציה נמצאת ביחס ישר לדרגות החופש שלה.

העובדה שכל תרבות אנושית פיתחה אמונה דתית מעידה שהשאיפה למצוא בטבע עיקרון מכונן ומכוון של חוק וסדר היא צורך אוניברסלי. צורך זה, למותר לציין, לא נחלש בעידן המדע והטכנולוגיה. אמנם המדע זקף לזכותו הצלחות מרשימות בהצגת מכניזמים רציונליים העומדים ביסוד תופעות, אירועים ומבנים בטבע, אבל הוא נכשל במציאת הסבר מניח את הדעת לאקראיות ולשרירותיות הפועלות בחיים, מה גם שהסבר רציונלי של המכניזמים הביולוגיים של ההזדקנות אין בו כדי לתת מענה לחרדה מפני החידלון. לכן דתות, ואפילו אמונות תפלות, יוסיפו למלא תפקיד חשוב בחברה האנושית עוד זמן רב.

למעשה, הן הדת והן המדע מתיימרים להציע הסבר כולל לטבע ולחיים. אלא שהדת אימצה מתודה שונה מזו של המדע. במקום לעסוק בהצגה ובניתוח המכניזמים של אירועים ותופעות, היא מסתפקת בהצהרה על קיומם. לפיכך היא פטורה מהצורך להסביר את המנגנונים הפיסיקליים שביסוד עצירת השמש בגבעון או בקיעת ים סוף. היא גם אינה נדרשת להסביר למשל סתירות אמפיריות בין האמונה בתיאוריית השכר ועונש לבין המציאות. לפיכך, למרות שהכלל האמוני הגדול שיש שכר לצדיקים מופר שוב ושוב בחיי היומיום, אין בו כדי להפריך בעיני האדם המאמין את אמיתותו. לגבי דידו, הפרת הכלל אך מחזקת את ביטחונו בקיומה של תכנית רחבה וכוללת יותר, נסתרת מבינתו, אשר במסגרתה מתיישבים הניגודים והסתירות לכאורה.

קיומה של “תיאוריה” הנותנת פשר (אינטרפרטציה) למציאות ומעניקה הסבר סיבתי (גם אם לא ניתן להוכחה) לאקראיות ולשרירותיות, הוא שמבדיל את הדתות מהאמונות התפלות. לאמונה תפלה אין תיאוריה, כל כולה ניסיון חפוז לתת הסבר אד הוק למציאות, באמצעות קמעות, השבעות, הקשות בעץ, יריקות נגד עין הרע וכיו״ב. אמונה בכוחות פארא-מדעיים לעומת זאת עושה שימוש בתיאוריות כביכול רציונליות על השפעת כוכבים וגלים מוחיים על המציאות. יוצא אפוא ששלושת סוגי האמונות הללו נבדלים זה מזה בשיעור המרכיב התיאורטי שלהם ובאיכותו. המשותף לשלוש האמונות הללו הוא, שאף אחת מהן אינה מציעה מערכת מוגדרת ועקבית של מכניזמים וניבויים הניתנים לאישור או להפרכה.

האינטרפרטציה כקריטריון לקידמה באבולוציה

עתה, משהמעקב אחר מנגנון האינטרפרטציה הביא אותנו עד שערי שמיים, הגיעה העת לבחון אם ראוי לראות בו, ולא במנגנון ההתאמה לסביבה, אמת מידה לדירוג הקידמה של בעלי החיים בטבע. נתחיל בכך, שקל להפריך את הניסיון העקשני והממושך לזהות את המנגנון הדארוויני עם קידמה. טפיל מיקרוסקופי, החי בקיבתה של נמלה, מייצג התאמה כמעט מושלמת לסביבה, כיוון שהוא מוגן שם מאויבים ומשינויים בעולם החיצון וגם נהנה משפע מזון. יתרה מזו, גם כאשר הפונדקאית שלו מתה, מזומנות לו בתל עשרות אלפי פונדקאיות אחרות. כושר הסתגלותו של הטפיל גדול אפוא מזה של הפונדקאי שלו, מאחר שהוא יכול להוסיף ולהתקיים גם בקיבתם של טורפי נמלים. לפיכך, על פי המדד הדארוויני, ייתכן לראות בטפיל אורגניזם מתקדם יותר מאשר הנמלה, ואולי אף יותר מהאדם. גם מנגנון האינטרפרטציה משפר את יכולת ההסתגלות של בעל החיים לסביבה ותורם להישרדותו. כך למשל, אינטרפרטציה נכונה של המציאות מאפשרת לנמלה לסטות מנתיבה כדי לעקוף מכשול או לחפש אתרי מחיה חדשים כאשר הישנים מתרוקנים ממזון. בכך היא תורמת להישרדותה של הנמלה ומשפרת את סיכוייה להפיץ את הגנים שלה באמצעות צאצאים61 וקרובי משפחה. זיקה זו בינה לבין הכשירות הדארווינית מסבירה מדוע מנגנון האינטרפרטציה זוכה בברכתה של הברירה הטבעית, כמו הניבים של הנמר או שרירי רגליו של הצבי.

מבחינת התרומה להישרדות אין אפוא הבדל בין מנגנון ההתאמה לסביבה לבין מנגנון האינטרפרטציה. אבל בשונה מהניבים ומהשרירים, התורמים אך ורק להסתגלות לסביבה ולכשירות הדארווינית, לאינטרפרטציה יש ממד נוסף, לא פיסי, ממד של הבנה, המאפשר להסתכל במציאות מבחוץ בלי להיות חלק ממנה. ממד שונה זה יכול לשמש אמת מידה לדירוג הקידמה של בעלי החיים בטבע. אם נבחן את הטפיל והנמלה על פי שני מנגנונים אלה, נוכל לראות את ההבדל ביניהם. על פי העיקרון הראשון, הטפיל אינו נופל מהנמלה ואפילו מהאדם. אבל על פי העיקרון השני, המייצג את שיעור ההבנה של המציאות, נחות הטפיל בהרבה מהנמלה. תפיסת המציאות שלו כה מצומצמת ומוגבלת, עד כי לא יהיה מסוגל להבחין שהוא עבר לשכון בקיבתו של ארי נמל אשר טרף את הפונדקאי שלו. זאת ועוד, הדירוג המסורתי מציב את היונקים מעל העופות והזוחלים, ואת הזוחלים מעל לדו חיים והחרקים. לעומת זאת, על פי עקרון האינטרפרטציה הדירוג אינו חופף בהכרח את סדר המערכות והמחלקות הקיים. להמחשת ההבדל ניתן להציג שלוש דוגמאות של דפוסי התנהגות מעולם החרקים, העופות והיונקים.

יש צרעה, שאחרי הזדווגותה היא משתקת זחל בארס שלה ונושאת אותו עימה בחיפושיה אחר מחילה. כשהיא מוצאת מחילה מתאימה, היא מכניסה לתוכה את הזחל המשותק, מטילה את ביציה בגופו ונוטשת את המקום לבלי שוב. כאשר הרימה בוקעת מהביצים, ניזונים היצורים הקטנים מבשרו של הזחל המשותק, עד שהם מגיעים לפרקם ויוצאים החוצה לעמוד ברשות עצמם. הנקודה המעניינת אותנו מתמקדת בחלק הראשון של המבצע. כדי להבטיח שהמחילה אכן פנויה, מניחה הצרעה את הזחל סמוך לפתח, נכנסת פנימה, מוודאת שהיא פנויה, ואז יוצאת ומכניסה פנימה את הזחל. אולם אם מרחיקים את הזחל מפתח המחילה באשר הצרעה נמצאת בפנים, היא חוזרת על כל הפעולה. כלומר, היא מקרבת את הזחל לפתח ונכנסת פעם נוספת פנימה לוודא שהמחילה פנויה, כאילו היתה זו מחילה חדשה ולא מוכרת לה. אפשר לחזור על ניסוי זה שוב ושוב, ובכל פעם תחזור הצרעה על דפוס הבדיקה. התנהגות הצרעה מעידה כמובן על יכולת אינטרפרטציה נמוכה ביותר של המציאות. למעשה, היא מסגירה את קיומו של מנגנון אינטרפרטטיבי שהוקפא במהלך האבולוציה בתוך תכנית גנטית קשיחה ואטומה למידע נוסף ולזיכרון.

הדוגמה השנייה לקוחה מעולם העופות. אחד ממקומות הקינון הסואנים ביותר של האלבטרוסים מצוי במידוואי, אי השוכן בלב האוקיינוס הפאסיפי, שקנה את פירסומו במלחמת העולם השנייה. האי מידוואי משמש את האלבטרוסים כאזור קינון. שנה אחר שנה הם שבים אליו ומקימים את קינם בדיוק באותו מקום כמו בשנה שלפני כן. אבל האי משמש גם בסיס חשוב לחיל האוויר האמריקני, הנאלץ לחיות בדו קיום צפוף עם מאה אלף אלבטרוסים. ב-1957 החליט הצבא להקים מסלול המראה חדש, ולצורך זה העתיקו ממקומם 100 קינים למרחק של 100 מטרים. להפתעת החיילים, ההורים התעלמו לחלוטין מצווחות הצמא והרעב של גוזליהם. מדי יום ביומו, בסיום עבודות הבנייה, שבו ההורים והתייצבו במקום המקורי של קיניהם כדי לעשות שם את לילותיהם. כעבור כמה ימים גוועו כל גוזליהם מרעב ומצמא. האם האלבטרוס הוא בעל חיים אכזרי? מובן שלא. הוא רק פועל על פי הנחייתו של תכתיב גנטי, נוקשה לא פחות מזה של הצרעה, שלפיו גוזל המצוי במרחק גדול יותר משני מטרים ממקום הקן אינו שלו ועל כן זעקותיו אינן מעניינו.

הדוגמה השלישית קשורה ביונקים. במסגרת מאמצי השיקום של אוכלוסיית הזאבים בצפון ארה״ב, העבירו שלטונות מונטנה זאבה על גוריה למרחק של 200 ק״מ צפונה. ההעברה למקום החדש יצרה אצל הזאבה קונפליקט בין הצו האימהי, לפיו הדאגה לצאצאים מבטיחה את רציפות הגנים שלה, לבין הצו הטריטוריאלי – לפיו שליטה על אזור מחיה מגביר את כשירותה הדארווינית. הצו הטריטוריאלי ניצח. הזאבה נטשה את גוריה ושבה בגפה למונטנה הצפונית.

ובכן, דפוסי התנהגותם הנוקשים של האלבטרוסים והזאבים מעידים על הבנה צרה וסטריאוטיפית של המציאות. אילו היינו נדרשים להעריך את רמת האינטרפרטציה שלהם אך ורק על פי התנהגות ספ62ציפית זו כלפי צאצאיהם, לא היינו מדרגים אותה כמתקדמת יותר מזו של צרעות. אלא שחושיהם המפותחים של האלבטרוסים והזאבים מאפשרים למוחם לייצר אינטרפרטציות פתוחות (לא מוכתבות באופן גנטי) ומשוכללות של מצבי מציאות מורכבים ביותר, ובזכותן ראויים האלבטרוסים והזאבים לדירוג גבוה יותר בסולם הקידמה האבולוציונית מאשר הצרעות. מכך משתמע כמובן, שרמת האינטרפרטציה נמצאת ביחס ישר לדרגות החופש שלה. כלומר היא גבוהה יותר ככל שהיא משוחררת מצווים גנטיים המגבילים את פתיחותה למידע חיצוני ומצמצמים את גמישות תגובתה לסביבה. אין זה מקרה שהצו הגנטי מייצג מנגנון אינטרפרטציה ברמת המין, דהיינו כל הפרטים באוכלוסיית המין נוהגים באותו אופן בתנאים דומים. למידה, לעומת זאת, מייצגת מנגנון אינטרפרטציה ברמת הפרט, באשר התנהגות נרכשת מאפשרת לפרטים המשתייכים לאותה אוכלוסיית מין לפתח דפוסי התנהגות שונים, בהתאם לשינויים החלים בתנאי הסביבה, ולהצמיח על בסיס זה את התרבות. יוצא אפוא, שהתרבות היא תוצר מתקדם של מנגנון האינטרפרטציה, כיוון שהיא מייצגת בעת ובעונה אחת ריבוי דרגות חופש ביחס לתכתיבים הגנטיים וכן רמות גבוהות ועשירות יותר של אינטרפרטציות על המציאות. התרבות מייצגת עבור הפרט את מכלול האינטרפרטציות שלו על סביבתו: מערכות יחסיו עם משפחתו, שכניו, שבטו, עמו, מדינתו, הטבע בכללותו, וכן את עמדותיו כלפי הכוחות המכוונים את גורלו והקובעים את חייו ומותו. שיחרור האדם מהתכתיבים הגנטיים מקבל את ביטויו הקיצוני ביותר בנדר הפרישות של הכמרים ובנכונותו של אדם להקריב את חייו למען אידיאות מופשטות של חרות, צדק ושוויון, לפי שהפרישות המינית וההקרבה העצמית הן ההתרסות הבוטות ביותר כלפי הצו הדארוויני הראשון במעלה: הפצת הגנים.

התרבות מייצגת עבור הפרט את מכלול האינטרפרטציות שלו על סביבתו.

לסיכום, ניתן לומר שמנגנון האינטרפרטציה מייצג עיקרון מנוגד לעקרון האנטרופיה. שכן אם האנטרופיה מייצגת את כיוון הזמן בעולם הדומם, החופף את תהליך התפוררותם של מבנים מורכבים לגורמיהם היסודיים, הרי האינטרפרטציה חושפת חץ זמן הפוך, אנטי אנטרופי, שכיוונו חופף תהליך בנייה של מבנים מורכבים ממבנים פשוטים, ובמקביל לכך – התגבשותם של דפוסי התנהגות גמישים מצווים גנטיים קשיחים. מכניזמים אלה נבדלים ביניהם על פי דרגת יכולתם לפרש את המציאות, קרי על פי כושרם לעשות שימוש בזיכרון, בייצוגים מנטליים, בדימויים, הכללות, אנלוגיות, הקשרים, מטאפורות, אינטואיציות, אנליזות והיקשים לוגיים לפיענוח תופעות, אירועים ומצבי מציאות מורכבים יותר. בקצה האחד של החיים מצויים על כן חיידקים ואורגניזמים פשוטים אחרים, אשר מנגנון האינטרפרטציה שלהם מבוסס על שתי דרגות חופש בלבד – כושר הבחנה בין סביבה עוינת לאוהדת – ואילו בקצה השני מצוי האדם, המסוגל לפענח רמות שונות של מציאות בעזרת מושגים תיאורטיים, חוקים פיסיקליים, מודלים מופשטים, דמיון, אינטואיציה, אינטרוספקציה וכדומה. מנקודת מבט זו, תורת היחסות של אינשטיין מייצגת דרגת קידמה גבוהה יותר מהמכניקה הניוטונית, משום שהיא מציעה אינטרפרטציה מקיפה ועשירה יותר של המציאות. לעומת זאת,63 אין לומר על אינטרפרטציה מדעית של המציאות שהיא מייצגת דרגת קידמה גבוהה יותר מאינטרפרטציה דתית או מיסטית. כל שניתן לומר הוא שהיא שונה ממנה, בהחלטתה לטפל במציאות האובייקטיבית אך ורק בכלים רציונליים ובנכונותה להעמיד את הנחותיה ואת מסקנותיה במבחן אמפירי.

עיפרון בולע כדור טניס. המצלמה, שפותחה כדי להציל את האובייקטיביות מהאינטרפרטציה הסובייקטיבית של המוח, עומדת לאבד את מעט האובייקטיביות שנותרה לה. באדיבות גרפאור

 

לבסוף, מנגנון האינטרפרטציה האנושי מאפשר לנו להפעיל את חיצי הזמן בניגוד לכיוון החד סטרי של האנטרופיה: באמצעותן יכול העבר להשפיע על ההווה, ההווה להשפיע על העבר ועל העתיד, והעתיד על ההווה. שהלא הפירוש שאנו נותנים בהווה לעבר מעניק לאחרון משמעות ומובן חדשים, המשפיעים על מעשינו ועל מחשבותינו בהווה ולפיכך מחוללים גם שינויים בעתיד (באותן אופן עצמו, האינטרפרטציה שאנו נותנים לעתיד משפיעה על ההווה).

מרכזיותו של מנגנון האינטרפרטציה בתפיסת המציאות ובהבנת החוקים המכוונים אותה יש בה כדי לצנן מעט את יוהרת השכל, באשר היא מעידה שלא יכולה להיות לאדם חזקה על הידיעה הסופית והמלאה של העולם. הבנתנו יכולה רק להציע אינטרפרטציות ארעיות במסגרת מגבלותינו השכליות. עם זאת, יש במנגנון ראשוני ויסודי זה גם מסר מעודד: אם כל תפיסותינו אינן אלא אינטרפרטציות, אל לנו לראות במגבלות הידיעה ובאי ודאות מצבים פגומים, מעיקים ומדכאים של הקיום האנושי. לא רק משום שאלוהים עצמו כפוף לעקרון האי ודאות של הארנווזים הקוואנטיים, אלא – ובעיקר – מפני שהאי ודאות (ולא העובדות הוודאיות והאובייקטיביות כביכול) מייצגת את המציאות האותנטית והאמיתית של העולם.

מציאות מדומה כמציאות אותנטית

לאן כל זה מוביל אותנו? היכן תסתיים אותה התחלה אבולוציונית צנועה, שגרמה למציאות לאבד מקצת מהאותנטית שלה במעבר שבין קצות החושים למוח? עד כמה עשוי להיטשטש הגבול המפריד בין מציאות אותנטית למציאות מדומה?

רמז לתהליך זה אנו מקבלים מהצילום המודרני. המצלמה, שפותחה כדי להציל את האובייקטיביות מהאינטרפרטציה הסובייקטיבית של המוח, עומדת לאבד את מעט האובייקטיביות שנותרה לה. המצלמה הדיגיטלית מתרגמת את נקודות האור, הצל והצבע של האובייקט לספרות בינאריות, הניתנות לתיפעול ככל העולה על הדעת. שינוי הספרות, המייצגות את נקודות האור, מאפשר להפוך תווי פנים כושיים לסיניים, להנציח מאורעות שמעולם לא אירעו, לשנות את מיקומם ואת תנוחתם של העצמים המצולמים, לסלק בני אדם לא רצויים מהתצלום ולהכניס אחרים במקומם, להרכיב תמונת נוף מהזוויות הטובות ביותר שצולמו בזמנים שונים ועוד. ואולי הדבר החשוב ביותר הוא, שכל המניפולציות הללו לא משאירות עקבות, שכן בצילום הדיגיטלי השינויים נערכים לא על התמונה עצמה ולא על התשליל שלה, אלא על הספרות הבינאריות שמייצגות את נקודות האור. המצלמה הדיגיטלית מתייחסת לנקודות האור כמו מעבד התמלילים לאותיות ולמלים של הטקסט. כיוון שכך, התצלום בעיתוני שנות ה-90 שוב לא יוכל לשמש עדות לקיומם של עצמים או להתרחשותם של אירועים, כשם שטקסט היוצא ממעבד תמלילים אינו משמש הוכחה למקוריותו. הווי אומר, לא נוכל עוד לומר שתמונה אחת שווה יותר מאלף מלים, כיוון שאמינותה של התמונה תהיה חסרת ערך כמו אמינותה של המלה.

רמז מעניין למגמת הטישטוש בין שני סוגי המציאות ניתן למצוא בעבודותיו של הפסל בוקי שוורץ, המכונות בפיו “מציאות של אילוזיות”. הוא יוצא מנקודת המוצא של הציור הקלסי, שהעביר מציאות תלת ממדית לבד שטוח, תוך יצירת אילוזיה תלת ממדית באמצעות פרספקטיבה. בוקי שוורץ הופך את היוצרות. על הקירות התלת ממדיים של אולם הגלריה הוא צובע כתמים צהובים דו ממדיים. אחר כך הוא מציב בזווית מתוכננת מראש מצלמת וידאו, ורק אז, כאשר הכתמים הצהובים והסתמיים מוצגים על תמונת הוידאו השטוחה, הם מתלכדים למשולש ומקבלים משמעות מבנית שלא היתה להם במציאות הממשית (איור 24). הצבת צופה64 בין קירות הגלריה חושפת את האילוזיה הדו ממדית של המשולש המוצג לכאורה בגלריה. אם נרצה, חבוי בעבודה זו מסר קוואנטי: החלטתו של הצופה להיות נוכח בחדר או להיעדר ממנו קובעת אם המציאות על המרקע (המשולש הצהוב) תהיה דו ממדית או תלת ממדית. מעל לכל, מרחפת שאלה הנוגעת ישירות לענייננו: מהי המציאות ה״אמיתית״ בעבודה זו: הכתמים הצהובים חסרי המשמעות על הקירות התלת ממדיים של הגלריה או המשולש הדו ממדי הקיים אך ורק על המרקע? אותה שאלה עולה גם מציורו המפורסם של מגריט, שכיתובו קובע: ״זו אינה מקטרת”. פאראפרזה של ציורו מסבכת את המצב (איור 25): המקטרת התחתונה היא אך ציור של המקטרת העליונה, אבל גם המקטרת העליונה איננה מקטרת אלא תמונה של מקטרת. אף על פי כן, אם נישאל מה מוצג בתמונה, נשיב ללא היסוס – מקטרת.

שם, במוח, יותוו במחצית הראשונה של המאה הבאה גבולותיה של המציאות המדומה.
איור 24: על הקירות התלת ממדיים של אולם הגלריה צבע בוקי שוורץ כתמים צהובים דו ממדיים. אחר כך הציב בזווית מתוכננת מראש מצלמת וידאו, ורק אז, כאשר הכתמים הצהובים והסתמיים מוצגים על תמונת הוידאו השטוחה, הם מתלכדים למשולש ומקבלים משמעות מבנית שלא היתה להם במציאות הממשית. הצבת צופה בין קירות הגלריה חושפת את האילוזיה הדו ממדית של המשולש המוצג לכאורה בגלריה.

 

איור 25: הכיתוב קובע: ״זו אינה מקטרת”. אכן כך, המקטרת התחתונה היא אך ציור של המקטרת העליונה, אבל גם המקטרת העליונה איננה מקטרת אלא תמונה של מקטרת. אף על פי כן, אם נישאל מה מוצג בתמונה, נשיב ללא היסוס — מקטרת.

 

אם כן, אנה אנו באים? התשובה טמונה במוח, שם נקבע לעין מה לראות, לאוזן מה לשמוע ולחוטם מה להריח. שם נחתכות ההחלטות איזו מציאות תיקלט במצלמה ואיזו מציאות תיתפס במכחול של הצייר. שם נהגים האידיאות, התיאוריות והמודלים המנטליים של המציאות. שם, גם, אולי, ייחרצו במחצית הראשונה של המאה הבאה גבולותיה של המציאות המדומה. באמצעות הדמיות ממוחשבות המזינות גירויים לחושים אפשר יהיה ליצור חלופה מלאכותית למציאות חווייתית אמיתית. לא אילוזיה של המציאות על ידי סרטי טלוויזיה וקולנוע או הדמיות ממוחשבות שגרתיות, שאנו צופים בהם מבחוץ ומזדהים עם עלילותיהם באמצעות הדמיון, אלא הזדהות מבפנים, מטושטשת גבולות, מוחשית וממשית לא פחות מתחושת הדיגדוג בין אצבעות הרגליים אצל קטועי גפיים. מערכות משולבות של חיישנים ותוכנות הדמיה מתוחכמות יאפשרו לנו להזמין תסריטי פעולה בתחומים ובנושאים שונים, ולשלב את עצמנו בעלילותיהם ובאירועיהם תוך התנסות חושית ומנטלית מלאה. בשלב כלשהו, אירועי המציאות המדומה יתוכנתו מבפנים, בידי הנפשות הפועלות באותה מציאות, ולא על ידי תכניתנים חיצוניים. בכך תתקרב המציאות המדומה עד כדי צעד אחד או שניים מהמ65ציאות האמיתית. או אז, השאלה מהי מציאות אמיתית ומהי מציאות מדומה תיראה לנו מעורפלת ומטושטשת לא פחות מכפי שהיא נראתה לססיליה מ״שושנת קהיר הסגולה”, גיבורת סרטו של וודי אלן. ססיליה, מלצרית קשת יום, מוצאת מפלט מצרותיה בהליכה יומית לקולנוע, שם היא מתאהבת בדמות הקולנועית של טום בקסטר, ארכיאולוג צעיר ורומנטי החוקר את קברות הפרעונים. באחד מביקוריה בבית הקולנוע יוצא בקסטר מהאקרן ומזמין את ססיליה לצאת איתו. הדמויות בסרט, יחד עם קהל הצופים המופתע, מזהירים אותו שהוא נמצא “בצד הלא נכון״ וצועקים לו לחזור לסרט, אבל הוא לא שועה להם, והשניים נמלטים מבית הקולנוע. יציאתו של בקסטר מהמציאות המדומה לעולם האמיתי משבשת כליל את סדרי המציאות – האמיתית והבדויה כאחת: הדמויות בסרט לא יכולות להמשיך את העלילה בלעדיו, והן מפצירות בבעל בית הקולנוע לא להפסיק את ההקרנה, כי כיבוי המקרן במצב זה של חסר לא יאפשר לחדש את הקרנת הסרט וישים קץ לחייהן הקולנועיים; מפיק הסרט חושש מההשלכות המשפטיות שעלולות לנבוע ממעשיו של בקסטר המשוטט חופשי בעולם האמיתי; ואילו גיל שפרד, המשחק את טום בקסטר, מוזהר שאיש לא ירצה להעסיק שחקן שאיבד את השליטה על דמותו. בינתיים, טום ממשיך את מסע היכרותו עם העולם האמיתי בהדרכתה של ססיליה. אבל מהו העולם האמיתי? מסעדותיה של ניו יורק שלא מכבדות את שטרות הכסף הקולנועיים של טום בקסטר, ותושביה שלא מבינים את הרפליקות האנכרוניסטיות שלו, או האהבה העזה שהוא מעורר בלבה הרומנטי של ססיליה? סיכומו של דבר, ססיליה נדרשת לבחור בין טום בקסטר לבין גיל שפרד, המצהיר אף הוא על אהבתו ומציע לה נישואין. ססיליה מתקשה לבחור. טום מציע לה להתלוות אליו לעולם המדומה של הסרט, שם יש לאישיותו תוקף אמיתי ולכספו ערך ממשי. ססיליה חוצה עימו את הגבול הדק של אקרן הכסף ועוברת לצידו השני. השניים עורכים סיור לילי מענג במועדוני הלילה הנוצצים של ניו יורק, ומסיימים אותו חבוקים זו בזרועותיו של זה. ברגע עדין זה נכנס גיל שפרד לבית הקולנוע, ותובע במפגיע מססיליה לבחור בינו לבין דמותו הפיקטיבית.

אם כן, בעתיד הלא רחוק כל כך, אנו עלולים לעמוד במצב דומה לזה של ססיליה. שני סוני המציאות, המדומה והאמיתית, ייראו לנו כמו מבנה העמודים של סנדרו דל פרטה (איור 26): החלק העליון אמיתי באותה מידה כמו החלק התחתון, רק החיבור ביניהם מעיד על אחד מהם שהוא שגוי, אבל מי מהם? זוהי שאלת הארנווז בשינוי אדרת. בכך תשלים המציאות כאינטרפרטציה של המציאות מסע שהחלה בו עם הופעת החיים, לפני ארבעה מיליארדי שנים.■

צ. י.66

איור 26: השאלה מהי מציאות אמיתית ומהי מציאות מדומה תיראה בעתיד הלא רחוק מעורפלת. שני סוגי המציאות ייראו לנו כמו מבנה העמודים של סנדרו דל פרטה: החלק העליון אמיתי באותה מידה כמו החלק התחתון, רק החיבור ביניהם מעיד על אחד מהם שהוא שגוי, אבל מי מהם? זוהי שאלת הארנווז בשינוי אדרת.