על הבסיס הביולוגי של היופי

מאת: צבי ינאי
מחשבות 59 | אפריל 1990

הקדמה:

למה יש ליופי השפעה כה עמוקה עלינו? למה הוא מעורר בנו ריגוש עז כל כך? איך זה שאיכויות היופי של הגוף ושל הפנים לא השתנו באופן מהותי בשלושת אלפי השנים האחרונות? ומהו אותו יופי אפלטוני שהוא יפה מכוח עצמו? בניסיון לרדת לשורשיה של הוויית היופי אנחנו נדרשים לנוצות הזוהרות של ציפורי גן עדן ולעכוזים האדומים של נקבות הבבונים, שהתפתחו בטבע לפני מנגנוני הסובלימציה האנושיים, מנגנונים שהפרידו את האהבה מהמשיכה המינית ואת היופי מסימני הייחום ומסמלי הפריון.

היופי נותר בעינו. למעלה, ונוס של בוטיצילי. למטה, המשוררת הלית ישורון.

56

צילום: ליהי מן

על הבסיס הביולוגי של היופי

57

הנשים המלאות של רנואר כבדות אולי בעשרים קילו מהאידיאל הנשי בן ימינו, אבל יופיין עומד להן גם היום.

 

אחת השאלות מעוררות המחשבה על היופי היא למה יש לו השפעה כה עמוקה עלינו, למה הוא מעורר בנו ריגוש עז כל כך, ואיך זה שהיופי מילא תמיד תפקיד חשוב בכל החברות האנושיות. עובדה, כאשר אנו קוראים ב״פיידרוס” של אפלטון, כי מי שהתקדש בסוד היופי העליון, הרי בראותו פני אדם כפני אלוה, “יהא בתחילה אחוז רעדה… ולאחר מכן יביט אל אותה דמות ביראת כבוד כאילו אלוה הוא…”, אנו מבינים היטב את כוונתו בלי להזדקק לפרשנים. אמנם, היפה הבושמני אינו היפה האירופי, והיפה האירופי אינו היפה הסיני או האפריקני, ואף על פי כן, אי אפשר לומר על היופי שהוא תלוי תרבות באותו מובן שהלבוש, התסרוקת, האיפור והעדיים הם כאלה. שהרי הללו החליפו סיגנון פעמים רבות במהלך ההיסטוריה של המערב, ואילו איכויות היופי של הגוף והפנים לא השתנו מהותית בשלושת אלפי השנים האחרונות. אמנם נכון שהנשים המלאות של רנואר הן לטעם רבים כבדות בעשרים קילו מהאידיאל הנשי בן ימינו, אבל איש לא יכפור ביופין. יתר על כן, אילו ונוס ממילו היתה מופיעה בדיזנגוף, היא היתה מרתקת אליה גם היום את עיני העוברים והשבים.

משעה שסימני הייחום הפכו בהכרתנו לסמלים טעוני רגש, קיבלו אברי הגוף השונים תכונות אסתטיות

ליפה מכולן

לא פחות מעניינת היא העובדה שעוצמת הריגוש שהיופי מחולל בבני האדם לא פחתה. על כך אפשר לעמוד מעיון במיתולוגיה היוונית, המספרת על מעורבותה של אפרודיטה בפורענות הגדולה שעברה על העיר טרויה. סיפור המעשה מתחיל, כרוב הסיפורים המיתולוגיים, באינטריגה קטנה של האלים. האלה אריס, שלא נהנתה מאהדה רבה מדי מצד שוכני האולימפוס, החליטה לנקום את עלבון אי הזמנתה לנשף חתונתם של המלך פלאוס עם תטיס, במשלוח תפוח שנשא את הכתובת “ליפה מכולן״. רבות מן האורחות תבעו את התפוח לעצמן, אך לאחר דין ודברים נותרו שלוש אלות: הרה, אתנה ואפרודיטה. כיוון שלא יכלו להחליט מי יפה יותר, הביאו את העניין להכרעתו של זאוס. אולם זה, שלא בדרך מקרה הגיע לרום מעלתו, העביר את ההכרעה לפאריס, בנו של פריאם מלך טרויה. ואכן, שלוש היפהפיות התייצבו לפניו במלוא הדרן, וכדי לסייע בידו להגיע להחלטה הנכונה הזדרזה כל אחת מהן להציע לו תשורה מתאימה אם יכריע לטובתה. הרה לחשה לו שתמסור לידו את השלטון על אירופה ואסיה; אתנה הבטיחה לו ניצחון מוחץ על האכאים; ואילו אפרודיטה הציעה לו את האשה היפה ביותר בתבל. פאריס, שאהב נשים יותר58 ממלחמות, נתן את התפוח לאפרודיטה, ובכך גזר כליה על טרויה. שכן האשה היפה ביותר עלי אדמות היתה הלנה, אשתו של מנלאוס, מלך ארגוס ואחיו של אגממנון, מלך מיקונוס. יופיה של הלנה היה לה לרועץ כבר בגיל צעיר. בהיותה בת עשר נחטפה על ידי תזאוס, בנו של אגיאוס מלך אתונה, וכאשר הגיעה לפירקה צרו עליה מחזרים רבים. אביה, שחשש להכריע ביניהם, כרת איתם הסכם המחייב אותם לעשות יד אחת נגד כל מי שינסה לחטוף אותה מידו של זה שיקבלנה לאשה. ואכן, לאחר שפאריס חטף את הלנה והביאה לטרויה, ראו כל המלכים והמצביאים חובה לעצמם לכבד את ההסכם. המערכה היתה מרה והפכפכה, ואך טבעי הוא שרושמי קורות הימים עסקו גם ביופיה של אותה הלנה, אשר הביא חורבן והרס על העיר המפוארת. במחזה “הנשים הטרויאניות” של אויריפידס מקללת אנדרומאכה, אשתו של הקטור, את עיניה היפות של הלנה, על שהביאו חרפה על טרויה. ואילו לאחר ניצחונם של האכאים, כאשר מנלאוס מבקש להוציא את הלנה אשתו להורג, משביעה אותו אמו של הקטור לעשות את המעשה בלי להביט בעיניה, פן תעורר מחדש את תשוקתו, כי ״דרך עיני הגברים היא שולטת בהם ומחריבה אותם כפי שהיא מחריבה ערים”. ואמנם, לבה ידע מה שניבא, שכן הלנה הוסיפה לחיות שנים רבות. יתרה מזאת, אפילו פריאם מלך טרויה, שהאלים הודיעוהו מראש שהוא עומד לאבד בקרב את בנו אהובו, הקטור, לא נוטר איבה להלנה. המיתולוגיה מתארת איך פריאם, מוקף במועצת הזקנים שלו, משקיף מעל חומות העיר בקרב האכזרי, כשלפתע מצטרפת אליהם הלנה. והנה, במקום לסלקה מפניהם בבושת פנים, הם מתבוננים בה בהערצה ואומרים זה לזה כי ראויה היא שגברים יילחמו עליה.

אם כן, במה התבטא יופיה של הלנה? המיתולוגיה לא מפרטת. נטע זגגי, במאמרה על הלנה מטרויה (“זמנים” מס׳ 12), מצטטת קטעים מנאומיהם של גורגיאס ואיזוקרטס, המקלסים את סגולתה של הלנה לעורר את המהוללים שבבני האדם למעשים ולרגשות גדולים. וכך כותב גורגיאס: “היא עוררה תשוקות אהבה מרובות ביותר בקרב רבים ביותר, ובגופה האחד כינסה גופות רבים של גברים המגדילים לחשוב על נושאים גדולים…״. רמז מסוים באשר לטיב יופיה מצוי בדבריו של איזוקרטס, היסטוריון יווני מהמאה הרביעית לפני הספירה, הטוען כי זאוס עשה את הלנה מוקד פאסיבי לרגשותיהם ולתשוקותיהם של בני האדם. מכך אפשר אולי להקיש שהלנה היתה בעלת יופי צונן, מרוחק ובלתי נגיש.

עוד נשוב לשאלה אם יש ממש ברעיון כי הפאסיביות היא בת לווייתו הקבועה של היופי המושלם, אך לא קודם שנפנה לאפלטון, מי שאצלו התחבר היופי עם האמת ועם הטוב.

היא (הלנה) עוררה תשוקות אהבה מרובות ביותר בקרב רבים ביותר

 

אפלטון והיפה כשלעצמו

ב״פיידון”, מעלה סוקרטס את ההנחה שיש “דבר מה יפה כשלעצמו”, וכי “אם יש שדבר מה יפה חוץ מהיפה כשלעצמו, אין הוא יפה משום סיבה59 אחרת אלא מפני שיש לו חלק ביפה ההוא”. מה שעושה דבר ליפה אפוא אינו צבעוניותו או צורתו, “אלא היפה ההוא”. שכן, קובע סוקרטס, “הדברים היפים יפים הם מכוח היפה”.

ציפור גן עדן. הסרט בעל הנוצות הזוהרות והתצוגה המרשימה יותר זוכה להפרות את רוב הנקבות.

 

בדיאלוג המפורסם ביותר שעוסק באהבה וביופי, ״המשתה”, מביא סוקרטס דברים ששמע מפיה של דיוטימה, כי האהבה ליופי, כמו האהבה לטוב, אינה צריכה הסבר. לפי דיוטימה, הסיבה לריגוש העצום הפוקד את כל בעלי החיים בשעת תאוותם היא רצונו של הגוף בן התמותה ״להגיע במידת האפשר לכלל נצח ואלמוות” דרך ההולדה. מכך נובע שהאהבה היא התשוקה להולדה ביפה. הוא הדין בנשמה ובמידות הטובות, המבטיחות לעצמן חיי נצח ואלמוות באמצעות ההולדה ביופי. על כן, מי שנושא בתוכו זרע של נשמה יתור כל חייו אחרי היפה כדי להוליד בתוכו, באשר “במכוער לא יוליד לעולם”. לפיכך יבקש תמיד אחרי נשמה יפה ואחרי גופים יפים ,”וביותר הוא נמשך אחרי מי שנתאחדו בו יופיו של גוף ויופיה של נשמה״.

איכויות היופי של תווי הגוף והפנים לא השתנו מהותית בשלושת אלפי השנים האחרונות

אם כן, אפלטון גורס שהשיגעון התוקף אותנו למראה היופי אינו אלא געגועים ליפה העליון, המושלם, הקיים כאידיאה והרומז לנו על קיומו באמצעות הביטויים הארציים. ואלה, אף כי אינם שלמים ומושלמים, די בהם כדי לתת לנו מושג על הדבר המופלא ההוא הקרוי יופי.

זהו כמדומה סוד השיגעון שתוקף את גוסטב פון אשנבך, גיבורו של תומס מאן ב״מוות בוונציה”, למראה דמותו המושלמת של טאדזיו. דבריו של סוקרטס לפיידרוס כמו מהדהדים באוזניו, כי מי שחוזה בייצוג מעולה כל כך של היופי העליון, גופו נתקף זעה וחום ונוצות נשמתו מתחילות לצמוח. ומתוך כך מתחילה נשמתו לרתוח ולבעבע, והיא חשה עצמה מוטרדת וממורמרת. “ושעה שהיא מביטה אל יופיו של הנער, הריהי קולטת בתוכה את חלקיקי היופי הזה שהולכים ושוקקים אליה, והנקראים לפי כך בשם ׳תשוקה’, והם משקים ומחממים אותה”. ואילו כאשר היא רחוקה ממקור היופי, מצטמקים פיות הנוצות ונסתמים. והתשוקה הכלואה בפנים מתדפקת על דופנות העורקים, והנשמה מתיייסרת אז בכאבים עד כדי טירוף הדעת. ומשום שהאוהב מיטלטל לסירוגין בין שני מצבים אלה של ריחוק וקירוב, של יובש ולחות, של קור וחום, “תוהה הנשמה על האבסורדיות של מצבה ומשתוללת מרוב מבוכה… געגועיה דוחפים אותה לכל מקום ששם היא מקווה לראות אותו, שבו מצוי היופי”.

וכאן אולי המקום לנסות להבין במונחים אפלטוניים את דבריו של איזוקרטס על היות הלנה מוקד פאסיבי לרגשותיהם ולתשוקותיהם של בני האדם. הייתכן כי השפעתו הקטלנית של יופיה נבעה מאותה קרירות ומאותו ריחוק אשר עשו אותה בלתי נגישה ובלתי מושגת כמו האידיאה של היופי?

היופי החבוי בגנים

איננו יודעים מהי התשובה, כי בניגוד לאפלטון אין אנו מבינים מהו אותו היופי כשלעצמו, “שאין הוא יפה משום סיבה אחרת, אלא מפני שיש לו חלק ביפה ההוא”. איננו יודעים אפילו למה תווי פנים מסוימים של גבר או אשה הם יפים עד כדי ריגוש, ומדוע הארכת האף בסנטימטר אחד או צימצום המרחק בין העיניים בחצי סנטימטר דיים להפוך פנים יפות למכוערות. מאחר שהאינטואיציות שלנו בוגדות בנו, אנו פונים לעזרת המדע. אך גם שם מצב העניינים מעורפל למדי. היופי, מסתבר, הוא מן הדברים הפחות מובנים מבחינת הביולוגיה והאבולוציה, כפי שאפשר אכן להתרשם מצפייה בציפורי גן עדן. יצורים אלה, המאכלסים בעיקר את היערות הטרופיים של גיניאה החדשה, מצטיינים בשלל צבעים ססגוניים ובזנבות מרהיבים, אותם הם מציגים לראווה במסגרת טקסי חיזור מורכבים, שנועדו לכבוש את לב הנקבות. דארווין אמר בשעתו על עופות מפוארים אלה, כי “אין להטיל ספק בכך שהנקבה מעריצה את יופיו של בן זוגה”. אולם בעבור החוקרים בני ימינו העניין אינו פשוט כל כך. קיימת הסכמה רחבה שהצבעים הססגוניים והזנבות המפוארים התפתחו אצל הזכרים במסגרת הברירה המינית. דהיינו, מאחר שהזכרים יכולים להפרות נקבות רבות ניטשת ביניהם תחרות עזה על חסדיהן, תחרות המוכרעת בעזרת צבעים ותנועות. ואכן, התצפיות הוכיחו60 כי פרט בעל נוצות זוהרות ותצוגה מרשימה יותר זוכה להפרות את רוב הנקבות. אלו, לעומת זאת, כיוון שאינן מסוגלות להתעבר יותר מפעם אחת בעונת הרבייה, יכולות להרשות לעצמן להיות דהויות ומשעממות, שהרי בכל מקרה יחזרו אחריהן. ואמנם, הנקבה עוברת בין הזכרים המציגים לפניה את שלל נוצותיהם, ובוחרת בזה שקסמיו מרובים ובולטים מכולם. עם זאת, אין לחוקרים תשובה לשאלה המרכזית: האם הנקבות בוחרות בבעל הנוצות הזוהרות משום שהללו מעידות על מעמדו הדומיננטי בחבורת הזכרים, או משום שמרכולתו המרשימה מעידה על בריאותו כפרט? תהא התשובה אשר תהא, איש אינו טוען שהנקבות הולכות שבי אחרי הנוצות הזוהרות והזנב המפואר משום יופיים. הדבר היה פשוט יותר אילו יצאנו לבדוק את השפעת החוסן הגופני על חושינו ועל רגשותינו. שכן לגוף חסון יש יתרון הישרדותי, ולפיכך ניתן לצפות מהברירה הטבעית שתפתח אצל פרטים בטבע מנגנוני ריגוש המופעלים על ידי סימני חוסן אצל בני המין השני, כדי לגרום להם להימשך לחסונים או לבריאים שבחבורה. אבל, כפי שידוע לנו היטב, היופי הנשי, כמו גם הגברי, אינם זהים בהכרח עם חוסן או בריאות, ויעידו על כך כל אותם גיבורים ספרותיים שחפנים בעלי יופי עדין ושקוף כחרסינה. אדוארד או׳ וילסון, האיש ששמו קשור יותר מכל אדם אחר עם המונח סוציוביולוגיה, אותו תחום החותר למצוא הסבר גנטי להתנהגותם של בעלי חיים – לרבות האדם, תוהה באחד מספריו (Biophilia) אם ניתן להניח שהיופי חבוי בדרך כלשהי בגנים של אוהבי היופי. לטענתו, אהבתנו למקומות גבוהים, המשקיפים על מרחבים, נהרות, אגמים ועצים, מקורה בזמן הארכאי שבו אבות אבותינו בחרו במקומות כאלה משום היותם בטוחים מפני התגנבות של טורפים. כלומר, נופים שהיו קשורים בתודעת אבותינו עם ביטחון ומזון קיבלו עם הזמן ערך אסתטי ואיכויות של יופי.

גישה מקורית ומעניינת יותר לסוגיה זו מביא פרופ’ אמוץ זהבי מאוניברסיטת תל אביב. זהבי טוען, כי שלל המרקמים והצבעים שאנו מוצאים אצל בעלי חיים שונים נועדו לפרסם תכונות מסוימות לעיני יריבים ובני המין השני גם יחד. כך, למשל, אם גודל הגוף אצל זכרים הוא תכונה המרתיעה יריבים ומושכת נקבות, אזי פס צבע לאורך הגוף עשוי להפגין ביתר חדות את מידות האורך או הגובה שלו. הוא הדין בצבעים. הכתם הצהוב ליד בסיס הזנב של דג הנתחן מדגיש לעיני כל את גודל הקוץ היוצא מאותו מקום. על פי היגיון זה, פסי הזברה לא משמשים להסוואה או לבילבול הטורף, כי אם להבלטת חוסן הגוף ועוצמת השרירים. שכן הפסים מסייעים להבחין בהבדלי הגודל ובעוצמת השרירים שבין שתי זברות, כפי שפס צבע דק לאורך ההיקף של צלחת חרסינה מסייע להבחין בשלמות מעגליותה. העובדה שצבעים חזקים ותצורות מיוחדות בולטים על רקע הסביבה, מוסיפה לתקשורת אלמנט חשוב של אמינות. שכן, אם למרות הצבע והצורה הבולטים, העושים את הציפור או הדג מטרה גלויה לטורפים, הוא נותר בחיים, סימן שהפירסום שלו הוא פירסום אמת. בכך מתמצה עקרון ההכבדה, המחובר לדעת אמוץ זהבי למנגנון התקשורת בטבע: כדי שיאמינו לי, אני מכביד על סיכויי קיומי, כי רק באמצעות הכבדה זאת אפשר להבחין בין פרטים מוצלחים למתחזים. שהרי לו היה יצור חלש, הוא היה מסיים את חייו במלתעות הטורפים.

האם דגמי ״העיניים״ בזנב הטווס מעידים רק על חוסן ובריאות או גם על יופי?

 

איך כל זה קשור לשאלת היופי? דרך הפירסום והתקשורת, כמובן. דוגמה טובה לכך היא דגמי ה׳׳עיניים” המפארים את זנב הטווס. כדי ליצור דגם עגול דמוי עין חייבות אלפי נוצות, אשר כל אחת מהן נושאת קטע זעיר של הדגם המלא, לגדול ללא הפרעה. כלומר, מאחר שה״עין” היא מבנה מאוד סימטרי, די בליקוי גנטי או במחלה הפוגעים בקצב הגידול של הנוצות או בברק הצבע כדי לגרום לפגמים במבנה הסימטרי שלה. פגמים אלה מכריזים על בעליהם כי הוא אינו חסון או כשיר כפי שהוא היה רוצה שיחשבו. זהבי גורס כי במובן זה הטוב זהה ליפה, וכי זהות זו היא בעלת אופי אוניברסלי. דהיינו היא נכונה לטווסים ולבני אדם גם יחד. כך, למשל, אם בזמן כלשהו ומסיבה כלשהי אצבעות ארוכות אצל נשים היו תכונה מועילה וחיובית, אזי היא גם נתפסה כיפה. מכאן, משיחת לכה אדומה על הציפורניים באה להבליט תכונה זו ולעזור לנו להבחין בין בעלות אצבעות ארוכות לבעלות אצבעות קצרות. זהו, אם תרצו, הבסיס61 הביולוגי לא רק של היופי כי אם גם של התמרוקים ושל התכשיטים: על פי עקרון ההכבדה, רק בעלת אצבעות ארוכות באמת יכולה להרשות לעצמה לענוד טבעת, המקצרת מבחינה אופטית את אצבעה. לסיכום, היופי, על פי אמוץ זהבי, הוא הדבר העוזר לנו להגיע להחלטה הנכונה, כאשר אנו עומדים לפני השאלה מיהו בעל התכונה הטובה.

אנו נמשכים לאשה בעלת עיניים גדולות, חוטם קטן ושפתיים מלאות כי הם מזכירים לנו תווי פנים של תינוקות.

 

השאלה היא איך ניתן ליישם כלל זה על פנים יפות של אשה. ובכן, זהבי בוחר להדגים זאת באמצעות האישונים. האישון הוא בעל תכונה תקשורתית מובהקת. אישון מכווץ מסגיר כוונת איום, ואילו אישון מורחב משדר חיבה וידידות. כיוון שכך, אנו מזהים יופי עם אישונים גדולים.

הבעיה עם תזה זו שהיא מסבירה אולי למה אישון גדול הוא יפה, אבל היא לא משיבה על השאלה למה עין גדולה ועגולה או אובלית היא יפה. אם היפה זהה עם הטוב ועם הפונקציונלי, במה עין עגולה היא פונקציונלית יותר מעין צרה ומלוכסנת? יתר על כן, למה מצח רחב הוא יפה? למה פה רחב אינו יפה? ואם מותניים צרים הם יפים לאשה, כי הם מעידים עליה שלא ידעה גבר (ועל כן אין חשש שהיא נושאת בבטנה עובר של מישהו אחר), מדוע גם גבר בעל מותניים צרים נחשב לבעל גוף יפה? והיכן מסתתר בכל אחת מהתכונות הללו עקרון ההכבדה? אמנם, עם מעט דמיון ורצון טוב אפשר למצוא תשובה לשאלות אלה במסגרת המשוואה טוב = יפה; הכבדה = תקשורת אמינה, אבל זו בדיוק הבעיה. קל מדי להסביר באמצעות תיאוריה זו דבר והיפוכו, וקלות זו קרובה עד כדי אי נעימות להסבר אד-הוק המאפיין תיאוריות לא מדעיות. מה גם שהברירה המינית, שבמקומה רוצה זהבי להעמיד את תורתו, מסבירה בהצלחה לא פחותה את התכונות האקסטראווגנטיות של הטווסים. יתרה מזאת, הבדלי הדרגה הזעירים בעוצמת זוהרם של הצבעים ובאורך זנבם של הזכרים נתפסים על ידי הנקבות, ועל כן עשויים להיות מכריעים בהחלטתן במי לבחור כמיועד להיות אבי צאצאיהן. אבל קשה להניח שעופות דורסים, המשקיפים מגובה רב על חבורת הגנדרנים המצטעצעים לפני הנקבות, מסוגלים משם להבחין בהבדלים הזעירים הללו ולהכריע על פיהם את מי לטרוף. יוצא אפוא, שבמקרה זה לפחות, עקרון ההכבדה של זהבי הוא לא רלבנטי, כיוון שהוא אינו מכביד על הפרט המסוים בעל הנוצות הזוהרות מעט יותר, אלא על כלל הזכרים. במלים אחרות, התוספת המיזערית בזוהר הנוצות אינה תורמת אמינות יתר לתקשורת המתקיימת בין הזכר לנקבה, מאחר ששוני דק זה ממילא לא נתפס על ידי הטורף.

אי לכך, הבה נשוב לברירה הטבעית. זו יכולה להסביר לנו למה אנו עשויים לראות יופי בעלומים (משום הקשר שלהם לפריון) או בחוסן (משום הקשר לכושר ההישרדות או לדומיננטיות), אבל אין היא מציעה הסבר משכנע לכך שאנו, בניגוד לטווסות ולנקבות ציפורי גן עדן, מוצאים יופי בתכונות שאינן קשורות בחוסן ובבריאות, כגון עיניים גדולות, חוטם קטן ושפתיים מלאות ופשוקות.

לפני חודשים אחדים הוצג במסגרת תכנית הטלוויזיה “תצפית״ מחקר בריטי, ובו נטען כי אנו נמשכים לאשה בעלת עיניים גדולות, חוטם קטן ושפתיים מלאות ופשוקות, מאחר שאנו מזהים בתכונות אלו את תווי הפנים האופיינים של תינוק. דומה כי כוחו של הסבר זה יפה לא רק למשיכה מינית, כי אם גם ליופי. ניתן לטעון שאהבת היופי האנושי היא אחד האמצעים שפותחו על ידי הברירה הטבעית כדי לחזק את הקשר בין הורים לצאצאיהם, כפי שהקרום הצהוב בזוויות מקוריהם של גוזלי ציפורים נועד לבלום תוקפנות אפשרית כלפיהם מצד הבוגרים. דהיינו, את סיבת הריגוש שמחוללים בנו פנים יפות של אשה יש לחפש בברירה הטבעית שגרמה לנו62 לאהוב פנים של תינוק. קשירת היופי האנושי בתווי פנים ילדותיים עשויה גם להסביר מדוע היופי האנושי איננו אוניברסלי. שכן, אם תינוקות כושים, סינים, אבוריג׳ינים, אסקימואים ואירופים נבדלים ביניהם בתווי פניהם ובמבנה גופם, ממילא חייב היופי הנשי או הגברי הנגזר מהם להיות שונה. דהיינו, לכל גזע ותת גזע יש אידיאל יופי משלו.

אולם, כיצד מסבירה תזה זו את היופי הגברי? שהרי גם לתינוקות הזכרים יש שפתיים קטנות ומלאות, עיניים גדולות וחוטם קטן, ואף על פי כן תכונות אלו אינן מזוהות עם יופי גברי. כיצד נסביר אפוא את הריגוש שמעורר בנשים היופי הגברי, ועם מה לקשור אותו?

אנו אוהבים את בעלת העיניים הגדולות לא בגלל הדמיון לעיני תינוק, אלא משום האישון הגדול.

 

אהבת האישונים

הואיל ואין בתזה זו משום תשובה על שאלות אלה, מותר לנו להשתעשע בתזה חלופית, המתבססת בחלקה על קו מחשבתו של חוקר החיות דסמונד מוריס. בספרו Manwatching הצביע על כך שהשפעת ההורמונים הנשיים גורמת לחזה, ישבן, מותניים, ברכיים, כתפיים, מרפקים ואיברים כיוצא באלה להיות מעוגלים יותר מאשר אצל הגבר. ומאחר שתכונות גופניות אלו, לרבות עור חלק ונטול שיער, מאפיינות את הגוף הנשי, הן הפכו להיות התכונות המושכות את הגברים מבחינה מינית. את היופי מסביר מוריס בנטייתנו למיין ולארגן את התופעות סביבנו במערכת מלוכדת. לדוגמה, כאשר מגיעה לאוזנינו שירה חדשה של ציפור, אנו משווים אותה עם שירה מוכרת. מאחר שאריכות השיר וסילסולו שמורים בזיכרוננו כמאפיינים נעימים של שירת ציפורים, אזי אם אורך השיר החדש ודרגת סילסולו תואמים לאלה של השירים המוכרים לנו ואפילו עולים עליהם, הוא יהיה יפה בעינינו. במלים אחרות, היופי אצל מוריס הוא השוואתי ויחסי, ולא פנימי, עצמי ומוחלט. ומאחר שהיופי קשור בזיכרון נעים או מהנה, חזקה עלינו שנמצא יופי בסוסים, בכלבים, בציפורים ובחתולים, אבל לא ביצורים מפחידים כמו נחשים.

מכאן נעבור לבני האדם. גם דסמונד מוריס מייחס לאישוני העיניים משקל תקשורתי רב, ולא בכדי. האישונים מתרחבים ומתכווצים לא רק מפאת האור הנופל עליהם, כי אם גם עקב מצבים רגשיים. אישונינו מתרחבים למראה דבר מהנה או עקב תחושת פחד, ומתכווצים למראה דבר שנוא או דוחה. מחקרים הראו כי אנו “קוראים” את האישונים של בני שיחנו בלי להיות מודעים לכך. למשל, בניסוי שנערך עם קבוצת נבחנים הציגו להם שני תצלומים זהים של אשה יפה, ושאלו אותם למי נתונה יותר חיבתם. הרוב המכריע בחר באשה שאישוניה בתצלום הוגדלו (בלי ידיעתם) במכחול. מסתבר שאישונים מורחבים אצל בן שיחנו מעידים עליו שהוא מתרגש ומחבב אותנו, והדבר מחזק את חיבתנו אליו. מכאן נובע שלא את העיניים הגדולות אנו אוהבים, אלא את האישונים הגדולים, ואנו אוהבים אותם לא משום דמיונם לעיני תינוקות, כי אם להיפך: עיני תינוקות מעוררות בנו חיבה על כי אישוניהם גדולים. מענין לציין שגם חוקר החיות המפורסם קונרד לורנץ הגיע בשעתו למסקנה דומה. לדבריו, החיבה שאנו רוחשים לדב הפאנדה, לעופר האילים, לגור כלבים ולארנבת היא משום עיניהם הגדולות וראשם הכדורי המזכירים לנו תווי פנים של תינוק. ולראיה, אם נבטל את הכתם השחור סביב עיניו של דב הפאנדה ונחדד את אזניו נקבל יצור מפלצתי.

אבל, מאחר שאיננו עוסקים במשיכה, אלא ביופי, עלינו למצוא הסבר מדוע עין גדולה בעלת אישון קטן היא יפה, למרות שאינה מחממת את לבנו.

יופי פירושו עכוז אדום ונפוח

כדי להשיב על כך יש לנסות לשחזר את התפתחות היופי מהמשיכה המינית. ונפתח בתצפיות האחרונות שנערכו על בבונים, שהם בעלי חיים קרובים לנו. הכלל הוא, שנקבות של בבונים נמשכות לזכרים גדולים, חסונים וחזקים, כי תכונות אלו מבטיחות להן צאצאים חסונים יותר, בעוד הזכרים שווי נפש לגבי תכונותיה הגופניות של הנקבה. דהיינו, לזכרים, כיוון שהם מסוגלים להפרות נקבות רבות, חשובה יותר הכמות מהאיכות. והנה, לאחרונה נאספו ממצאים המעידים על כך שגם הזכרים עשויים במקרים לא מעטים להיות סלקטיביים בבחירת בנות זוג, וכי הקריטריון לבחירה הוא בדרך כלל הערכת כושר פריונה של הנקבה.63 כלומר, בניגוד לפרפרים, המעדיפים נקבות בעלות כנפיים שלמות ועל כן צעירות (כנף ששפתה לא מחורצת ולא פגומה מעידה שפגעי החיים לא הספיקו עדיין להרע לבעליה), מבכרים הבבונים נקבות מבוגרות, שכבר הביאו צאצאים לאוויר העולם, על פני נקבות צעירות. תצפיות שנערכו על בבוני השקמה הראו שהזכרים השליטים נוטים להתעלם מהזמנות מיניות של נקבות מתבגרות ולהיענות לרמזים דומים מצידן של מבוגרות. מתברר כי מה שמושך את הזכר בנקבה הוא גודלה, כמות השומן שלה, פטמותיה הארוכות (שמעידות על בשלותה) וכמובן נפיחות ישבנה. שום ממצא לא הצביע על יופי כעל גורם משיכה. הווי אומר, נקבות הבבונים לא צריכות לחשוש מאובדן מחזרים משום שאצבעותיהן קצרות או שעיניהן קרובות זו לזו מן המקובל. לא יפי נעוריהן מעורר עניין בזכרים, אלא ישבן אדום ונפוח, בוגר ומקומט ככל שיהיה, המעיד על הנקבה שהיא זמינה מבחינה מינית. אפשר להניח כי אילו יכלו הבבונים להגדיר מהי אהבה ומהו יופי, היו אומרים שאהבה היא הריגוש מנקבה מיוחמת, ויופי הוא עכוז אדום ונפוח.

אהבה אצל בבונים היא ריגוש מנקבה מיוחמת, ויופי הוא עכוז אדום ונפוח.

 

על סימנים וסמלים

איך להסביר אם כן את הופעתם של רגשות האהבה והיופי בקרב המין האנושי? הדעת נותנת כי האבחנה בין משיכה מינית לאהבה היא פועל יוצא של אותו צורך, שדסמונד מוריס מכנה טאקסופיליה, למיין ולארגן את התופעות השונות בקטגוריות מאובחנות כדי להיטיב להבינן. במרוצת תהליך הכרתי זה הפכו סימני הנשיות, כמו חזה גדול, אגן רחב ועכוז בולט, שירשו את מקומם של סימני הייחום אצל נקבות הפרימטים, לסמלים של פריון. ואכן, העובדה שאיברים נשיים אלה מוצגים בהגזמה רבה כל כך בצלמיות של אלות הפריון בתרבויות המזרח, מעידה עליהם שהם נתפסו כסמלים של מיניות ופריון ולא של יופי. היופי, כמדומה, הוא תוצר מאוחר יותר ולא ישיר של סמלים אלה. אם כן, בהתחלה התקיימה המשיכה המינית, שהופעלה על ידי סימני הייחום. עם התפתחות ההכרה והתרבות צצה ככל הנראה האהבה, בעקבות התגבשותו של מנגנון סובלימציה, שאת שורשיו צריך לחפש בניסיונו של השכל להבין את הריגושים הלא ורבאליים שמחוללת התשוקה המינית. במלים אחרות, מנגנון הסובלימציה תירגם את המשיכה המינית לרגש אהבה. זו אולי הסיבה שאנו מתקשים עד היום להפריד בין משיכה מינית לאהבה.

תהליך דומה אירע ליופי. היופי, כמוהו כאהבה, הוא תוצאה של סובלימציה, אבל לא של המשיכה המינית, אלא של סימני המשיכה המינית, קרי סימני הייחום. דהיינו, משעה שסימני המשיכה המינית הפכו לסמלים טעוני רגש, קיבלו מידותיהם השונות של איברי הגוף, והגוף בכללו, תכונות אסתטיות. ואמנם, התרבות מיטיבה לשקף תהליך זה. הפריון מוצג על ידי אברי רבייה מוגזמים; המשיכה המינית על ידי הבלטה מתונה של החזה, השפתיים והישבן, ואילו היופי, שהוא ביטוי לניסיון להרחיק את רגש האהבה ממקורו המיני, מוצג על ידי הטיה קלה מאיזשהו ממוצע גופני אידיאלי, מעודן, רך ובעל עור צח, חלק ונטול שיער, המנטרל אותו מהגשמיות ומקרבו למהות רוחנית יותר.

עלמות ובתוליות

הערצה זו של היופי הרוחני הגיעה לשיאה בכתביו של אפלטון, ובמיוחד בדבריה של דיוטימה המסבירה לסוקרטס כי יופיו של הגוף הוא שלב מעבר להוקרת ״היופי שבנשמות מעל לזה שבגוף”, ומשיעשה כך ישיג גם את היפה “המתגשם בעיסוקים רחוקים, ויראה שכל זה הוא ממוצא אחד, עד שהיופי שבגוף יהיה בעיניו דבר פעוּט. ומהעיסוקים ימשיך אל המדעים, למען יראה גם יופיים של אלה, וממילא יהא צופה מתוך כך אל רחבי היפה… ויוליד מחשבות ורעיונות רבים, יפים ונהדרים…”, עד אשר ישיג בחכמה שירכוש את הידיעה של היפה, ״את מה שהוא יפה מטבעו עד להפליא״, ושהוא “קיים תמיד, ואינו לא מתהווה ולא כלה ולא64 גדל ולא פוחת”, שאינו יפה ביחס למישהו או למשהו אחר, או יפה בעיני אחדים ומכוער בעיני אחרים, “אלא הוא לעצמו עם עצמו״.

איברי הפריון המוגזמים של אלות המזרח הקדימו את סמלי היופי.

 

שאיפה זו לנתק את היפה משורשיו הגשמיים שבה וכבשה את אירופה החל במאה ה-12, באמצעות הגל הרומנטי של שירת הטרובדורים ועלילות הגבורה הפנטסטיות של אבירי השולחן העגול. סיפורים אלה, שהיו חומר הקריאה העיקרי בחצרות המלכים של אירופה, תרמו תרומה מכרעת להפיכת היופי הנשי לתכונה של טוהר שמיימי. ואמנם, יוהאן הוזינחה, בספרו “בסתיו ימי הביניים”, מתאר את האבירות כאידיאל אסתטי הלובש חזות של אידיאל אתי. אתיקה זו הגיעה לחידוד מיוחד בסיפור הרפתקאותיהם של אבירי השולחן העגול היוצאים לחפש את הגביע הקדוש. בסיפור דתי אלגורי זה, שנכתב כנראה בתחילת המאה ה-13 בידי סופר לא נודע, טורח המחבר להדגיש את ההבדל בין שתי דרגות טוהר: עלמות ובתוליות. עלמות היא סגולתו של כל מי שלא חטא במגע בשרים, ואילו בתוליות היא דרגה הרבה יותר גבוהה, והיא נתונה רק למי שלא חטא לא במחשבתו ולא בגופו בתאוות בשרים.

היופי הוא ביטוי לנסיון להרחיק את רגש האהבה ממקורו המיני

אם כן, היופי מיוצג לא על ידי הגזמה, אלא באמצעות הטיה קלה, בדרך כלל למעלה, של איזשהו ממוצע אידיאלי של הגוף האנושי. מבחינה זו חתך הזהב הוא הניסיון החשוב ביותר שנעשה במערב לתת ביטוי רציונלי לאידיאל זה. כאשר ויטרוביוס פוליו, האדריכל הרומי המפורסם בן המאה ה-1 לפה״ס, מנתח בספרו “על האדריכלות” את יצירותיהם הקלסיות של הפסלים והאדריכלים היוונים, ומראה כי הסימטריות של מקדשיהם ופסליהם נובעות מחוקי פרופורציות זהים, הוא אינו תולה יחסים אלה בתחושה פנימית אסתטית של האמן, אלא בחוקיות מתמטית קוסמית מוצקה. באשר, כותב ויטרוביוס, “גוף האדם מעוצב על ידי הטבע בדרך זו שהפנים, מהסנטר לקצה המצח, תופסים את החלק העשירי של גובה הגוף”, שהטבור מסמן את המרכז הגיאומטרי של הגוף, שהמרחק בין תחתית הסנטר לנחיריים הוא שליש מגובה הפנים, שאורך כף הרגל הוא שישית מאורך הגוף, וכיוצא באלה אברי הגוף האחרים. על פי ויטרוביוס אפוא, מידות הגוף היפה מבוססות על המספר 6, שהמתמטיקאים רואים בו מספר מושלם משום דרך התחלקותו לגורמים ומשום היחסים המיוחדים המתקיימים בין הגורמים לבין המספר השלם. על כן, כל ניסיון להגדיל או להקטין את מידות האורך והרוחב של הגוף מעבר לפרופורציות אידיאליות אלו מרחיק אותו בהכרח מהיופי. אבל אם נתעלם מנטייתו של ויטרוביוס לייחס למתמטיקה קדושה קוסמית, שכמו אצל כל מקדשי המספרים לפניו ואחריו היא מבטאה כמיהה להסביר את המורכבות של המציאות המשתנה באמצעות חוק עליון, אנו נשארים עם איזשהו ממוצע גופני, אשר הטיה קלה ממנו מעניקה לו את הממדים האידיאלים ואילו הטיה גסה מקרבת אותו לארוטיות או לוולגריות. במלים אחרות, היופי, כמו כל המושגים המופשטים האחרים, נובע מפעולתה של הכרתנו על המידע שקולטים החושים ולא מאיזשהו מקור חיצוני ובלתי תלוי בנו.

קטע מתמונת מרס וונוס, בוטיצ’לי

 

הסיבה שהיופי קרוב לממוצע גופני אתני נובע מכך שאנו יכולים לגזור את מושגי היופי שלנו אך ורק מהעצמים והגופים שהעין שלנו קולטת בסביבתה הטבעית. היגיון זה מסביר מדוע תפיסת היופי האנושי בתרבות המערב נשמרה כמעט ללא שינוי אלפי שנים.65 שכן, מאחר שלא חלו שינויים מהותיים במבנה הגוף ובתווי הפנים של בני הגזע הלבן, ממילא גם לא השתנה אידיאל היופי של האדם המערבי. יתר על כן, זוהי גם הסיבה שאין אידיאל יופי אוניברסלי המשותף לכל הגזעים האנושיים. שהרי לכל גזע ותת גזע יש מבנה פנים וגוף ספציפי וייחודי לו, ועל כן גם הממוצע האידיאלי של כל אחד מהם שונה.

ומנין לנו צורך זה באידיאליזציה? אין זאת שהוא חלק בלתי נפרד מהתפתחות ההכרה והמודעות העצמית, התופסות את העולם לא רק במונחים פיסיים כי אם גם רוחניים. הואיל וכך, המציאות הגשמית נטענת במושגים מופשטים, שבהם הדק מתחבר עם העדין, הארוך עם הנישא, המצח הגבוה עם החוכמה, העין הגדולה והבהירה עם הטוהרה הרוחנית, וכל אלה עם היפה העליון. אלא שכאן מתבקשת שאלה. אם לא הממוצע מייצג את האידיאל הגופני הזה, אלא ההטיה הקלה ממנו, ואם כמות ההטיה לא נובעת מתכונותיהם המסתוריות של המיספרים, כיצד ועל פי מה נקבעת כמות ההטיה? על כך אין תשובה, ולא נותר לנו אלא לחזור על דבריו הסתומים של אפלטון (בדיאלוג ״פיידרוס״): ״מי שרואה את היופי שבכאן, וזוכר מתוך כך את האמיתי, כנפיו של זה מתחילות לצמוח, והוא מבקש להניען ולהתרומם, אך איננו יכול. והנה כציפור יביט אל על ויתעלם ממה שלמטה, ומשום כך יגנוהו שהוא נתון במצב של שיגעון”. ■

כל המובאות מאפלטון לקוחות מ״כתבי אפלטון”, הוצאת שוקן, בתירגומו של יוסף ג. ליבס.