חידת החוליות החסרות

מאת: צבי ינאי
מחשבות 58 | נובמבר 1989

הקדמה:

תולדות האדם הפרהיסטורי אינן רשומות על מגילות קלף או על חרסים, אלא על שברי עצם מאובנים, שאך בדרך נס ניצלו מתהליכי ההתפוררות הטבעיים העוברים על חומרים אורגניים. הואיל וכך, הניסיון להתחקות אחר החוליות החסרות בשרשרת המאובנים המובילה מהקופים לאדם בן ימינו מזכירה לפרקים סיפור בלשי מפותל, המתנהל בכיוונים שונים מתנגשים המונע על ידי יריבויות אישיות, אמביציות עזות, אינטרפרטציות סותרות והנחות מוקדמות שגויות. כל אלה הופכים את המחקר על מוצא האדם לאחד התחומים המרתקים ביותר של מדעי החיים.

48

49

על פי כל הסימנים צריך היה המחקר המדעי של תולדות האדם לשמש שיעור מאלף בהשגת האמת. על רקע התיאוריה הדארווינית בדבר התפתחותם של מיני החיים בכוח השינויים הגנטיים והברירה הטבעית, היו אמורים הממצאים הרבים שאוספים החוקרים בשדה להצטבר לתמונה צלולה וחד-משמעית על התפתחות האדם ממינים שקדמו לו. אלא שהמציאות סירבה להתנהל על פי מערך שיעור זה.

אין זה פלא. קורות מוצאו של האדם הפרהיסטורי אינן רשומות במגילות קלף או בחרסים, אלא על שברי עצם מאובנים, שאך בדרך נס ניצלו מתהליכי ההתפוררות הטבעיים העוברים על חומרים אורגניים. הערכה גסה שנעשתה באתר חפירות בצפון קניה (קובי פורה) הראתה, כי על כל 10,000 הומינידים שחיו לפני כמה מיליוני שנים התגלו רק ארבעה מאובנים. הערכה דומה שנערכה באתר באתיופיה (אומו) מראה על יחס של שלושה מאובנים לכל מיליון הומינידים. אם נוסיף לכך את קשיי התיארוך של שכבות הקרקע שבתוכן התגלו המאובנים, נקבל פרשייה סבוכה המזכירה לעתים סיפור בלשי מפותל, המתנהל בכיוונים שונים ומתנגשים, והמונע על ידי יריבויות אישיות, אמביציות עזות, אינטרפרטציות סותרות והנחות מוקדמות שגויות. ולבסוף, כמו ההיסטוריונים, כך גם האנתרופולוגים והפליאונטולוגים נוטים למצוא בממצאיהם אישור לתיאוריות שהיו מוכנות עימם מראש.

גולגולתו של איש פילטדאון התאימה לציפיות מהחוליה החסרה. מה גם שהוא היה התשובה הבריטית ללסת הקדומה שנמצאה בגרמניה

בעקבות החוליה החסרה

לא כך נראו פני הדברים כאשר התגלה המאובן הראשון של האדם הניאנדרתלי. השנה היתה 1856, המקום היה עמק ניאנדר בגרמניה, והמאובן היה גולגולת בעלת עצמות פנים גסות ובולטות. איפיונים אלה עשו את בעל הגולגולת למועמד מתאים מאין כמוהו לכהונת האב הקדמון של המין האנושי. יתרה מזאת, התגלית הפכה את אירופה למקום מושבו של האדם הראשון, ולפיכך לבית הגידול של המין האנושי, וזה סיפק את ההוכחה הדרושה לעליונותה הטבעית של התרבות האירופית.

לימים התברר ששתי ההנחות גם יחד היו כוזבות: האדם הניאנדרתלי לא היה אבי האדם המודרני (הומו סאפיינס סאפיינס). למעשה, הענף האירופי של הניאנדרתלים לא הוביל לשום מקום. הוא צץ לפני 130 אלף שנה ונכחד לפני 32 אלף שנה. גרוע מזה, למגינת ליבם של הפטריוטים האירופים התברר שהאדם המודרני נולד והתפתח באפריקה.

אולם עובדות מכאיבות אלו היו עדיין חבויות בחיק העתיד. אירופה של המאה ה-19 חייתה בתחושה כי גילוי האדם הניאנדרתלי חתם את הפרק האחרון בספרו של דארווין על מוצא האדם, שראה אור שלוש שנים אחרי גילוי הגולגולת בעמק ניאנדר.

עם זאת, אף כי ציירי התקופה איירו את האדם הניאנדרתלי באופנים שונים, החל בקוף-אדם וכלה באדם-קוף, קיננה ברבים התחושה שביסודו הוא אדם. לפיכך התמקדו המאמצים בניסיון לגלות את החוליה החסרה בין הקוף לאדם, חוליה שתשלב ביצור אחד תכונות קופיות ואנושיות מובהקות, כשם שההידרה, שהתגלתה ב-1739, נתפסה בעיני כל כחוליית הקישור בין עולם החי לצומח.

ב-1891 הודיע יוג׳ין דיבואה על גילוי שרידיה של החוליה החסרה ביאווה הרחוקה. לצערו, הקהילה המדעית דחתה את טענתו. לימים יתברר שהצדק היה עימה. המאובן של דיבואה לא היה הומיניד אלא הומו לכל דבר (ארקטוס), צעיר ביותר (200 אלף שנה), והוא תפס את מקומו של האדם הניאנדרתלי כאביו הישיר של הומו סאפיינס.

התרמית הגדולה

עשרים שנה נוספות חלפו, והפעם יצאה בשורת החוליה החסרה מאנגליה. ב-1912 הציג צ׳רלס דוסון גולגולת שמצא לדבריו בסוללת עפר בפילטדאון שבחבל סאסקס. ארבע שנים נבר דוסון באדמה התחוחה, חיבר פיסת עצם אחת לשנייה, עד שבנה גולגולת מדהימה של יצור בעל קדרת גולגולת גדולה ומפותחת כשל אדם מודרני ולסת גדולה וגסה כשל קוף. היתה זו תגלית מרעישה מאין כמוה, כיוון שהיא התאימה בדיוק נמרץ לציפיות מהחוליה החסרה. על פי ההנחה ששלטה באותה תקופה, המוח היה האיבר שהוביל את התפתחות האדם וצעד לפני האיברים האחרים. לפיכך, קדרת הגולגולת המפותחת והלסת הפרימיטיבית של האיש מפילטדאון היו הוכחה נחרצת לאמיתותה של התיאוריה. אך לא בזכות התיאוריה בלבד התקבל האיש מפילטדאון כנציגה של החוליה החסרה. הגאווה הלאומית מילאה תפקיד לא מבוטל. האיש מפילטדאון היה התשובה הבריטית ללסת שנמצאה בהיידלברג בשנת 1907 ואשר הוצגה (בטעות, כמובן) על ידי הגרמנים כחוליה החסרה.

שמו של צ׳רלס דוסון, עורך דין במקצועו ואספן נלהב של מאובני זוחלים, יצא לתהילה. כשנפטר ב-1916 הועלתה הצעה לכנות את איש פילטדאון על שמו: האדם הדוסוני. תהילתו של דוסון ארכה ארבעים שנה. בדיקה חוזרת בממצאיו, שנערכה ב-1953, קבעה50 בוודאות כי איש פילטדאון לא היה ולא נברא, אלא היה מעשה תרמית מכוער מראשיתו ועד סופו. הבדיקה העלתה כי שברי העצם והשיניים הובאו לפילטדאון ממקום אחר והושתלו במזיד בסוללה. יתרה מזאת, קדרת הגולגולת של איש פילטדאון היתה של אדם מודרני מימי הביניים, ואילו הלסת השתייכה לאורנגאוטן. עקבות התרמית אמנם הובילו לדוסון ולעוזרו לואיס אבוט, אבל החשדות לא הוכחו. דבר אחד לא הוטל בספק, מעשה ההונאה היה מתוכנן היטב. לסת האורנגאוטן נשברה במתכוון כדי לאפשר את חיבורה לגולגולת האנושית, השיניים שויפו לגודל המתאים, וכל מעשה המרכבה הזה הושרה בתמיסה כימית כדי לשוות לו טקסטורה עתיקה. דמות מיוחדת בפרשה עלומה זו היא הפליאונטולוג והתיאולוג הישועי הנודע, טאייר דה שארדן, שהיה מעורב בגילוי הממצאים. עובדה מעניינת היא שאיש פילטדאון וצ׳רלס דוסון אינם מוזכרים בשני ספריו הפופולריים (״תופעת האדם״ ו״מקומו של האדם בטבע״) שהיו בשעתו רבי-מכר.

מחפורת פילטדאון הידועה לשמצה.

 

הקוף הדרומי מאפריקה

איש פילטדאון הקפיא את המחשבה האנתרופולוגית-פליאונטולוגית ל-40 שנה. לחובתו אפשר לזקוף את דחיית תגליתו המרעישה של ריימונד דארט (ראה מאמריהם של ישראל הרשקוביץ ושל אנה בלפר-כהן בגיליון זה), חוקר דרום-אפריקני שמצא ב-1924 גולגולת זעירה של ילד קדום (התינוק מטאונג), וכינה אותו אוסטרלופיתקוס אפריקנוס, דהיינו הקוף הדרומי מאפריקה. דארט שייך את הגולגולת להומיניד ובו הוא ראה את החוליה החסרה. טענתו נענתה בלעג מצד האנתרופולוגים הבריטים. הגולגולת הקטנה והלסת העדינה יחסית של האוסטרלופיתקוס אפריקנוס לא התיישבו עם הגולגולת הגדולה והלסת הגסה של האיש מפילטדאון. זאת ועוד, האדם הניאנדרתלי ואיש פילטדאון היו הוכחה למקורה האירופי של החוליה. לפיכך, תביעתו של דארט להכיר במושבה בריטית נידחת כערש החוליה החסרה עוררה גיחוך ואף העניקה השראה למחזמר סאטירי פופולרי. אבל גם הפעם התברר שהזמן חכם יותר מבעלי התיאוריות. לימים התגלו מאובנים נוספים של אוסטרלופיתקים, ואלו, עם גילוי התרמית של איש פילטדאון, ביססו סופית את מעמדם של האוסטרלופיתקים כמשפחה בת שלושה הומינידים לפחות (האפריקנוס, הרובוסטוס והבויזאי), שבכוריה עשו את הופעתם הראשונה עלי אדמות לפני 3 מיליון שנה.

האפריקנוס, שהוא הקדום, הקטן והעדין מבין השלושה, נראה מתאים ביותר להיות החוליה החסרה ואבי שושלת ההומינידים. שכן חבריו לקבוצה, הרובוסטוס והבויזאי, הרחיקו לכת בפיתוח התמחות מיוחדת לתפריט הצמחי של הסוואנה, התמחות שבאה לידי ביטוי בלסת הגדולה ובמבנה הגס והכבד של עצמות הפנים והגולגולת. התפיסה האבולוציונית אומרת כי רק מין בעל תכונות מורפולוגיות כלליות מצויד באותה מידה של גמישות היכולה להביא את צאצאיו להתפתח למין חדש כתגובה לשינויים משמעותיים בתנאי הסביבה. אף על פי כן, האפריקנוס נכשל בהשגת הכרה מוסכמת כמייסד שושלת ההומינידים. תקוותיו לזכות בתואר זה ספגו ב-1974 מהלומה ניצחת מידיהם של שני חוקרים אמריקנים צעירים – דון ג׳והנסון וטים וייט.51

ליקי מול ג׳והנסון

ג׳והנסון ווייט גילו בחבל אפאר שבאתיופיה שרידים של 13 פרטים, וביניהם שלד שלם עד כדי 40% של נקבה אוסטרלופיתקית בת 3.6 מיליון שנה, הראויה מפאת גילה וצורתה לתואר אם כל ההומינידים. ואכן, לשלד הקטן והמוזר הזה היו אצבעות גפיים מעוקלות ואורך זרוע שווה כמעט לעצם הירך, כמקובל אצל קופים. אבל לצד אלו היו לה מאפיינים הומינידיים מובהקים שאיפשרו לה ללכת על שתיים. ג׳והנסון ווייט רשמו את הנקבה הקשישה שלהם בשם אוסטרלופיתקוס אפארנזיס, אבל למטרות לא פורמליות הדביקו לה את הכינוי לוסי (על פי שירם המפורסם של החיפושיות). גילה המופלג של לוסי שמט מראשו של האפריקנוס את כתר מכונן שושלת ההומינידים. על פי ג׳והנסון ווייט התפצלו מרחמה של לוסי שני ענפים:

תחילה האוסטרלופיתקים ובהמשך ענף ההומו, שבראשו ניצב הומו הביליס בן 2 מיליון שנה.

השלד של לוסי

 

תגליתם של ג׳והנסון ווייט העמידה אותם בעימות ישיר וחריף עם ריצ׳ארד ליקי, עימות שנמשך עד עצם הימים האלה ושהכניס לא מעט צבע לעולם החיוור של עצמות ההומינידים. ריצ׳ארד, יליד קניה, גדל על ברכי הפליאונטולוגיה. הוריו, מרי ולואיס ליקי, עמדו עשרות שנים בראש אצולת האנתרופולוגיה בזכות תגליותיהם הרבות. ב-1948 הם גילו את עצמותיו של הפרוקונסול – אביהם המשותף של קופי-העל וההומינידים, ב-1959 גילתה מרי את שרידיו של ״מפצח האגוזים״ (אוסטרלופיתקוס בויזאי), ב-1962 גילה לואיס את שרידיו של הומו הביליס, ב-1976 חשפה מרי עקבות מאובנים של הומינידים בני 3.5 מיליון שנים. ריצ׳ארד עצמו לא נשאר זמן רב בצל הוריו המפורסמים. הוא נטש את לימודיו האקדמיים והחל בחפירות עצמאיות משלו. ההצלחה לא איחרה לבוא. ב-1972 הוא גילה גולגולת של הומו, המזוהה במספר 1470, ותיארך את גילה ב-3 מיליון שנה, כלומר קדומה במיליון שנה מהומו הביליס. תיארוך מוקדם זה שירת כמובן את התזה של משפחת ליקי, לפיה ענפי האוסטרלופיתקים וההומו התקיימו במקביל ויצאו מאב קדום משותף. והנה באים ג׳והנסון ווייט ומכריזים על האוסטרלופיתקוס אפארנזיס כעל אביו מולידו של הומו. וכאילו לא די בכך, בדיקות מדוקדקות הפריכו את הגיל המופלג שהוא ייחס לגולגולת 1470 והעמידו אותו על 2 מיליון שנה. כלומר, ההומו שלו אינו אלא בן תקופתו של ההומו הביליס, שאביו גילה עשר שנים לפניו.

בין רמאפיתקוס ללוסי משתרע אזור דימדומים נטול מאובנים בן 4 מיליוני שנים. מה קרה בחוליית זמן זו?

ריצ׳ארד דחה את ההשגות וטען כי שכבת הטוף שכיסתה את הגולגולת 1470 קדומה משכבות טוף דומות במקומות אחרים. חילוקי דעות אלו הציתו לדעת רבים את היריבות העזה בין ריצ׳ארד ליקי לדון ג׳והנסון. ואכן, ריצ׳ארד לא איחר לצאת בהתקפת נגד. לדבריו, אוסף העצמות שנמצא ליד לוסי לא שייך למשפחה אחת של אפארנזיס, אשר נספתה יחדיו בתאונה מסתורית כסברתו של ג׳והנסון, אלא לכמה מינים של אוסטרלופיתקים ואולי אף של הומו, שאפשר שכונסו באותו מקום על ידי טורפים או התערבבו בעקבות סחף קרקע. יתרה מזאת, ליקי טען שלוסי צעירה במיליון שנה מהגיל שייחס לה ג׳והנסון, והציע להעמידו על 2.5 מיליון שנים. הצעת התיקון של ליקי לא היתה עניין של מה בכך, שכן היא נועדה להציב את האפארנזיס על אותה משבצת זמן של האפריקנוס ולהצביע בכך על האפשרות ששני אלה אינם אלא בני אותו המין עצמו. במלים פשוטות, הצערת גילה של לוסי נועדה למוטט כבניין קלפים את התזה של ג׳והנסון. שכן אם לוסי היא בת 2.5 מיליון שנה, כטענת ליקי, אזי עקבות המאובנים של הולכי על שתיים באיזור לאטולי, שגילתה מרי ליקי, לא יכולים להיות של האפארנזיס, שהרי אין להעלות על הדעת שבני מינה של לוסי התקיימו יותר ממיליון שנה בלי לעבור שינוי. יוצא אפוא, שאם מקבלים את52 טענתו של ליקי חייבים לקבל גם את מסקנתו שהאפארנזיס איננו אבי האוסטרלופיתקים, וכי הוא לא מין נפרד, אלא בשר מבשרה של משפחת האוסטרלופיתקים. של מי אם כן העקבות בלאטולי? של לוסי, כמובן, אומר ג׳והנסון. של הומו קדום, פוסק ריצ׳ארד, הומו שהופיע לראשונה לפני 6 מיליוני שנים ואשר חי זמן-מה במקביל ללוסי, עד שהוציא לאוויר העולם את הומו הביליס.

כפי שניתן לשער, המחלוקת בין ליקי לג’והנסון אינה רק לשם שמיים. היא נטושה על תקציבים גדולים, מענקי מחקר שמנים ויוקרה, בעיקר יוקרה. ג׳והנסון היה דוקטורנט צעיר כשגילה את לוסי, והוא מייצג במידה רבה את הממסד האקדמי, למרות הטענות נגדו על כי נחפז מדי לקבוע את לוסי כמין נפרד. ליקי הוא בן למשפחה עתירת זכויות ומוניטין בשטח האנתרופולוגיה והפליאונטולוגיה, ומאחוריו הישגים מרשימים משלו, ובכל זאת הוא נטע זר. אין לו השכלה פורמלית ולשונות רעות טוענות שכוחו גדול יותר בניהול ובאירגון מאשר במדע. שניהם צעירים (37), שאפתנים, בעלי כאריזמה תקשורתית יוצאת דופן וכושר שיכנוע רב. שניהם כתבו רבי-מכר וכיכבו בסרטים המבוססים על מחקריהם. השניים מאשימים האחד את רעהו במסע השמצות שלוח רסן. אחת ההשמצות הללו היא שג׳והנסון אחראי לסילוקו של אחד מיריביו מאתיופיה, בטענה שהיה סוכן ה-CIA. ג׳והנסון כמובן מכחיש, אבל העובדה שהוא ירש את אתר החפירות של יריבו, מדברת בגנותו.

מלמעלה: ריצ׳ארד ליקי נושא את ציודו בדרכו לאתר החפירות, דון ג׳ונסון (משמאל) וטים וייט לצד לוסי.

 

לואיס ליקי

 

אזור דימדומים של 4 מיליוני שנים

המחלוקת על ראשות ענפי ההומינידים וההומו בעינה עומדת, וספק אם היא53 תוכרע בעתיד הנראה לעין. ב-1986 גילה טים וייט עוד הומו הביליס, שלם יותר מההביליס של לואיס ליקי. וייט הופתע ממידותיו הקטנות של השלד שגילה. היה זה יצור בגובה של מטר, כמידתה של לוסי, המבוגרת ממנו במיליון שנה. הכיצד? אם ההביליס הוא חוליית ביניים בין לוסי להומו ארקטוס, צפוי היה שקומתו תהיה אף היא באמצע הדרך, ולא היא. הממצא של וייט קירב את ההביליס ללוסי. כיוון שכך, כלום ייתכן שריצ׳ארד צודק וכי להביליס וללוסי היו אבות נפרדים שחיו זה לצד זה?

את התשובה לשאלה זו צריך לחפש בשכבות קרקע בנות 6 מיליוני שנים, שעליהם הילך ההומו המסתורי של ריצ׳ארד ליקי. הבעיה היא ש-4 מיליוני השנים שקדמו להופעתה של לוסי שרויים בעלטה. עד היום לא נמצא מאותו אזור דימדומים אף לא מאובן אחד. העדות האחרונה לפני ירידת המסך היא לסת עליונה שגילה אדוארד לואיס ב-1932. מאפיינים אנושיים שונים, כמו שיניים טוחנות רחבות וניבים קטנים, שיכנעו את לואיס לסווג אותה כהומיניד. כיוון שהלסת התגלתה בהודו, העניק לה לואיס שם ההולם את ארצה, רמאפיתקוס, על שמו של רמא – אחד מגילגוליו הגשמיים של האל וישנו. לימים התגלו עצמות של רמאפיתקוס במזרח אפריקה (משפחת ליקי התעקשה לראות בו מין עצמאי והעניקה לו שם מקומי, קניה-פיתקוס), בהונגריה, בטורקיה, בפאקיסטן וביוון. כיוון שמאובניו הקדומים של רמאפיתקוס היו בני 14 מיליון שנה, התייצבה נקודת ההתפצלות בין הקופים להומינידים על גבול ה-15 מיליון שנה. גילוי עצמותיה של לוסי ב-1974, ותביעתו של ג׳והנסון להכיר בה ובבני מינה (האפארנזיס) כבאם ההומינידים, יצרו קושי לא קטן. ההכרה בלוסי כבהומיניד ראשון שוללת תואר זה מהרמאפיתקוס. יתרה מזאת, שרידיו המאוחרים ביותר של רמאפיתקוס הם בני 8 מיליון שנה, ואילו גילו של האפארנזיס המוקדם ביותר הוא 4 מיליון שנה. מה קרה בטווח נעלם זה של 4 מיליוני שנים?

אליבא דלואיס ליקי, הרמאפיתקוס הוציא מתוכו שני ענפים מקבילים, האוסטרלופיתקוס וההומו. בנו, ריצ׳ארד, גורס שלוסי היא שריד מאוחר של הרמאפיתקוס. אבל ג׳והנסון, ואיתו רוב הקהילה האנתרופולוגית, מוסיפים לראות בלוסי את ההומיניד הראשון. כיוון שכך, הרמאפיתקוס הוא בשבילם עצם בגרון. ד״ר יואל רק מאוניברסיטת תל- אביב, שהדוקטורט שלו עסק בארכיטקטורת הפנים של האוסטרלופיתקוס, נוטה לראות ברמאפיתקוס קוף בעל מבנים פיסיולוגיים פרימיטיביים שהשתמרו גם באדם, דמיון שהביא את החוקרים לייחס לו בטעות תכונות הומינידיות. אבל, טוען יואל רק, על פי אותו היגיון היינו צריכים לייחס לאדם קירבה משפחתית לצפרדע, כיוון שלשניהם כף יד בעלת חמש אצבעות. הבעיה היא, הוא מוסיף, שאין בידינו אלא חלקי שלד וגולגולת, דבר העושה את זיהוים ומיונם של ההומינידים לקשה ולבעייתי במיוחד.

לשמחתם של הפליאונטולוגים, השרשרת המובילה לרמאפיתקוס בעייתית פחות, או אולי נראית כך משום שזיקתם של קופים קדומים אלה אלינו קלושה יותר. ההנחה היא שהשרשרת מתחילה באגיפטופיתקוס, אביהם הקדום של קופי-העל, שחי לפני 28 מיליון שנים. החוליה הבאה מתמלאת בגבול ה-20 מיליון שנה על ידי הדריופיתקים והפרוקונסולים, שיש הרואים בהם בני אותו המין עצמו. מהפרוקונסולים המוקדמים של אפריקה התפתחו הפרוקונסולים המאוחרים, שבהם נוטים לראות את אבותיהם הישירים של הגורילות והשימפנזים. מהשלוחה האסיאנית של הדריופיתקים יצאו שלושה ענפים עיקריים: הרמאפיתקוס, הסיוואפיתקוס והג׳יגנטופיתקוס. הדמיון בין שני הראשונים רב, והעובדה שהסיוואפיתקוס התגלה לא הרחק מהודו (בפאקיסטן) מוסיפה אף היא לבילבול. עקב כך קרה לא אחת, כפי שמציין יואל רק, שהחוקרים זיהו חלקי שלד של נקבות בתור סיוואפיתקוס ואילו את העצמות הגדולות יותר של הזכרים בתור רמאפיתקוס. כך או כך, מקובל היום להציב את שניהם בקו המוביל לאורנגאוטנים האסיאנים. הג׳יגנטופיתקוס, לעומת זאת, אינו מעורר מחלוקת. היה זה קוף ענק שנכחד בלי שהשאיר אחריו צאצאים.

הפצצה המולקולרית

למרות חילוקי הדעות שאיפיינו את המחקר הפליאונטולוגי, שררה בין החוקרים הסכמה רחבה למדי באשר לגיל המאובנים ולנקודות ההתפצלות של המינים מהקו האבולוציוני שראשיתו באגיפטופיתקוס וסופו באדם. והנה באו הביולוגים והטילו פצצה מולקולרית, שהפכה על פיו את לוח הזמנים הפליאונטולוגי בכל הקשור לקופי-העל והאדם. לטענת הביולוגים (ראה מאמרו של צבי ליפשיץ בגיליון זה) הדמיון בדנ״א ובחלבונים של האדם ושל קופי-העל בני ימינו מעיד כי האורנגאוטן נפרד מהגורילות והשימפנזים לפני 10 מיליון שנה בלבד (במקום 16), ואילו האדם התפצל מהגורילות והשימפנזים אך לפני כ-5 מיליון שנה (ולא 10). שינוי דרמטי זה במועדי ההתפצלות חולל תגובת שרשרת בקטע האחרון של אילן היוחסין המשותף לקופי-העל ולהומינידים. אם הביולוגים צודקים, אזי האורנגאוטן חדל להיות חבר מן השורה עם הגורילות והשימפנזים בקבוצת הפונגידים, והוא מין לעצמו, החי בבדידות מזהירה וללא שינוי זה עשרה מיליון שנה. שנית, זה מוציא את הרמאפיתקוס מרשימת ההומינידים, שכן אם ההומיניד הראשון התפצל מהשימפנזה לפני 5 מיליון שנים, אזי הרמאפיתקוס, אשר נכחד לפני 8 מיליוני שנים, איננו יכול להיות הומיניד.

מאותה הסיבה עצמה מחסלים הממצאים המולקולריים גם את ההומו המסתורי של ריצ׳ארד ליקי, שהתקיים לטענתו לפני 6 מיליוני שנים.

הנה כי כן, האנתרופולוגיה התחילה את דרכה במאה ה-19 בחיפוש אחר חוליה חסרה אחת, שהיתה אמורה לחבר את הקופים עם האדם המודרני. ואמנם, יותר מ-50 שנה הוחזק הניאנדרתל כאביו הישיר של האדם המודרני.54 ב-1910 הודח מהענף המרכזי והוכרז כמין לעצמו. בשנות ה-60 הוחזר למשפחת האדם, לאחר שנחשד בקיום יחסים עם בנותיהן של הסאפיינסים השכנים. בשנות ה-80 הוחלט ברוב דעות להוציאו מוועד ההורים של האדם המודרני ולראות בו מחדש מין נפרד. אם כן, נראה כי החוליה החסרה פיתחה נטייה לניידות, ובמקביל לה הצטברו חוליות חסרות נוספות ושאלות חדשות: האם לוסי היא החוליה החסרה בין השימפנזים להומינידים, או שבפרק הזמן של מיליון שנה שעבר מהתפצלות האדם מהשימפנזה ועד להופעתה של לוסי התקיים קוף-אדם קדום ממנה? מה עם האוסטרלופיתקוס אפריקנוס, האם הוא בנה של לוסי או אחיה? ומה הביא להכחדתם של האוסטרלופיתקים? השאלות הפתוחות רודפות גם את המאובנים המשתייכים לענף האנושי. המעבר מלוסי להומו הביליס מודרג. לשניהם זרועות ארוכות, הליכה די זקופה והבדלי גודל משמעותיים בין הזכרים לנקבות. והנה, בפרק זמן קצרצר של 200 אלף שנה שבין השלד האחרון של הומו הביליס (1.8 מיליוני שנים) לבין השלד הראשון של הומו ארקטוס (1.6 מיליוני שנים) גדל מוחו של הארקטוס בכמה מאות סמ״ק, ידיו התקצרו, הליכתו הזדקפה והנקבה כמעט השתוותה בגודלה לזכר. איך קרה כל זה בפרק זמן קצר כל-כך?

מאמר שראה אור לאחרונה בעיתונות המדעית דיווח על גילוי כלים מאבן קוורץ בני 2.5 מיליון שנה (!) בסנט אבל שבדרום צרפת. אם אמנם יתברר שכלים אלה אינם סתם שברי אבן, עשויה התגלית לחולל שידוד מערכות באנתרופולוגיה. הגירסה המקובלת מצביעה על הומו ארקטוס כעל ההומו הראשון שיצא לפני מיליון שנה את גבולות אפריקה והגיע לאירופה. אך מאחר שהשרידים העתיקים ביותר של הומו ארקטוס באפריקה הם בני 1.6 מיליון שנה, אזי הכלים בסנט אבל (אם הם אכן כלים) אינם יכולים להיות שלו, אלא אולי של קודמו, הומו הביליס, מכונן שושלת ההומו. לאפשרות זו שתי השלכות כבדות משקל. הראשונה, יש בה כדי להקדים את גילו של הומו הביליס ל-3 מיליון שנה ולקרב אותו להומו המסתורי של ליקי. השנייה, היא יכולה להסביר לאן נעלם הומו הביליס, 200 אלף שנה בלבד אחרי הופעתו (בין 1.8 ל-1.6 מיליון שנה). סנט אבל עשויה להראות שהוא נטל את מקל הנדודים והקדים ביציאתו מאפריקה את הומו ארקטוס.

אולם, כל עוד אין אימות לממצאים אלה, נשאר ארקטוס הדמות המעניינת במשפחת ההומו. הוא הקים שושלת שהחזיקה מעמד 1.3 מיליוני שנים ללא שינוי ובלי להוציא מתוכה מינים חדשים. לא ההביליס לפניו ולא הסאפיינס הארכאי והאדם הניאנדרתלי אחריו יכולים להשתבח בהיסטוריה מוצלחת וארוכה כל-כך. ואולי המפליא מכל, ארקטוס הוא הראשון מבין שושלות ההומו וההומינידים שיצא את גבולות אפריקה ונדד לאירופה ולאסיה. מה דחף אותו לכך? ודאי לא צפיפות יתרה, שהרי המרחבים העצומים של אפריקה ניצבו פתוחים וריקים לפניו. סקרנות? הרפתקנות? שיעמום? זאת לא נדע כנראה אף פעם. לא נדע גם מדוע השושלת האסיאנית של הארקטוס נכחדה לפני 100-200 אלף שנה ולא הוציאה מתוכה ניאנדרתלים והומו סאפיינסים משלה דוגמת הארקטוס האירופי. האם הארקטוס האסיאני נשאר זהה לארקטוס האירופי או אולי סיגל לעצמו התמחויות ופיתח תכונות גופניות ובעיקר תרבותיות קשיחות מדי? ואם כבר בחידות עסקינן, איך זה שרק באפריקה נולדו ההומינידים? מה יש באפריקה שאין באסיה ובאירופה שרק ממנה יצאו האוסטרלופיתקים, ההביליסים, הארקסוסים ולבסוף הסאפיינסים המוקדמים לפני 200 אלף שנה? שאלות אלו ורבות אחרות (ראה גם טור המערכת) ממתינות לתשובה מהאנתרופולוגים. אבל עד שישיבו עליהן ועד שימלאו את החוליות החסרות, יש בהיסטוריה של המאובנים כדי ללמד אותנו פרק בצניעות. ב-35 אלף שנות קיומו כבש הומו סאפיינס המודרני את הטבע והוכיח את עצמו כמין הנועז, רב התושייה והנבון ביותר למן הופעת ההומינידים. אבל לא בהכרח המוצלח ביותר. כי הצלחה נמדדת לא רק בהישגים תרבותיים וטכנולוגיים, אלא גם בזמן. האוסטרלופיתקים הפרימיטיביים התקיימו כ-3 מיליוני שנים, ואילו הומו ארקטוס האריך ימים יותר ממיליון שנה. אפילו הניאנדרתלים הכושלים כביכול התקיימו יותר מ-100 אלף שנה. רק אם האדם המודרני יאריך לחיות כמו הניאנדרתלים לפחות, תירשם הופעתו כסיפור הצלחה. ■

55