תשע שנים, כמעט עשור, בלי הנוכחות של צבי. מהר חולף הזמן.   – דר’ יוסי זיו

אילו חיי צבי היום, הוא היה בן שמונים ושמונה. אבל הוא לא זכה. אפילו הוא לא יכול היה לעמוד בפני הסרטן, שהיכה בו בפעם השלישית. פעמיים הצליח, בשלישית לא. אני הכרתי אותו כשהתמודד בפעם השנייה עם המחלה הארורה ויכול לה. באותה תקופה צבי היה מנכ”ל משרד המדע. הוא עבר טיפול כימותרפי קשה, אבל כל בוקר היה נוסע לירושלים למשרד. כן, כולנו שואפים להיות סטואיקנים, רובינו לא מצליחים. וצבי היה סטואיקן. אני לא זוכר שהתלונן. כן, ותסלחו לי על הביטוי הלא תקין: צבי היה גבר גבר.

הזמן מקהה את העצב, הקלישאה הזאת נכונה. אבל נשאר הגעגוע. אין יום שעובר בלי שאני חושב על צבי.

אני חושב על צבי שהעשיר אותנו בחוברות “מחשבות”, שהיו בעצם מפעל חייו. מי מאיתנו לא חיכה בקוצר רוח לגיליון החדש של “מחשבות”? מי שלא היה לקוח של י.ב.מ. ולא היה דוקטור, (סנוב אפיל, צבי?…) היה צריך להגיע לבית מפעל הפיס ולבקש מהשוער. ואחר כך העברנו את הגיליונות מאחד לשני. וזו הייתה תמיד חוויה שהרחיבה את אופקנו. מה לא היה שם? מאמרים וראיונות ועימותים רעיוניים (ע”ע בר-הילל וליבוביץ) על כל דבר תחת השמש. ממדע לפילוסופיה לפסיכולוגיה, למתמטיקה לספרות ושירה וקולנוע וארכיטקטורה. עולם שלם – כשצבי תורם בכל גיליון תרומה מקורית משלו. היה לו כישרון להבהיר נושאים קשים במדע, ולא רק במדע, להדיוטות. והכל בהפקה מושלמת, כולל תמונות ואיורים. “מחשבות” היה תענוג גם לעיניים. כן, צבי היה פרפקציוניסט. זכיתי לעבוד אתו על שלושה גיליונות של “מחשבות”, ולפעמים הפרפקציוניזם שלו היה מעצבן. אבל לרוב הוא צדק.

דליה העלתה את מחשבות לרשת, וטוב עשתה. מדי פעם אני נכנס לאתר וקורא מאמר או ראיון ,ולהפתעתי,חלק ניכר עדיין מאוד רלוונטי ומרענן ומעניין. ומדי פעם נוספים אייטמים נוספים.

ובמישור הפרטי, אני מתגעגע לחבר. כחבר, הוא היה כל כך נדיב, ואני זוכר את עזרתו לי בשעות של מצוקה, והוא עשה זאת כדבר מובן מאליו.

חסרות לי מאוד השיחות אתו. בעוונותיי, הפכתי ליורד (לא מעט בגלל צבי, אבל הוא לא התכוון לכך…), וכל שבוע היינו משוחחים לפחות שעה בטלפון, על תגליות חדשות במדע, על רעיונות פילוסופיים, על פוליטיקה וענייני היום יום. וכן, היינו מתווכחים לא מעט – אבל אלו היו ויכוחים אמיתיים, לא כמו שנהוג היום במקומותינו. חוכמתו חסרה לי.

וכשהגעתי לארץ, היה כה נעים להיכנס למשרד שלו ולראות את כל כתבי העת שאותם קרא, אבל ממש קרא. הוא הרי לא ידע לחפף וגם זה היה מרגיז… כמה אתה קשה צבי?! תעגל פה ושם פינה, בחייך! לא הוא. ולכן הוא לא היה תמיד קל, בכלל לא.

צבי לא נטה להחצין רגשות, אבל היה יוצא מהכלל – יעל ודניאל – הילדים שאהב בכל ליבו, ובכל ערב או הזדמנות אחרת, היה קורא להם מספרים, או שהיו משוחחים, והוא התייחס אליהם ברצינות כמו היו גדולים, והאהבה זלגה ממנו אליהם וחזרה.

תרומתו של צבי לא הסתכמה ב”מחשבות”, אלא גם בספרים הלא מדעיים-פילוסופיים שלו. “שלך סנדרו”, שהוא בעצם האוטוביוגרפי של צבי, חשפה את סודות המשפחה וקורותיה הבלתי יאמנו. הספר זכה בצדק ב”פרס ספיר”. ואחר כך כתב את המשכו “מאוחר מדי”.

עניין המקריות בחיינו, גם בגלל המקריות בחייו, העסיק אותו מאוד. הנה ילדים קתוליים טובים, שלא ידעו שאימם יהודייה, מגיעים לארץ היהודים, וצבי לא מממש את שאיפת חייו להיות עוזר כומר בכנסיה והופך ליהודי וציוני, גם אם אתיאיסט. יתכן שזאת הסיבה לכך שהוא אהב להתעמק במקריות בכל התחומים – כולל במדע, כפי שהיא באה לביטוי בפיזיקת הקוונטים, וגם בספרות ובמחזות (זכור לטובה מאמרו על “רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים”, של טום סטופארד). מי שולט בנו – רצוננו או המקריות של נסיבות חיינו? תיק”ו.

כשאני חושב על האנשים שהכרתי בחיי, והכרתי לא מעט אנשים חכמים ומעניינים חלקם מפורסמים מאוד, צבי הוא האיש שהערכתי יותר מכולם. סקרנות כמו שלו, הרצון ללמוד ולהבין כמעט כל דבר, ולעקוב אחרי החידושים, הייתה ייחודית. ועל הכל במישור האישי, החברות שלו שלא הייתה תלויה בדבר.