צבי שלי סאני אחת עשרה שנים למותך. היית מאמין? צבי, סאני שלי, מלחמה!!! תמיד אמרת לי שאין מה לדאוג, “רק כשיגיע הרגע תדאגי”! צבי – הגיע הרגע. מדינת ישראל שכל כך אהבת, שרויה במלחמה קשה כבר למעלה משנה . אתה הלוא כבר ראית כמה מלחמות בימי חייך. גם אני. אבל כזו לא הייתה מעולם. טבח שכמותו לא ידענו, חטופים גופות של חטופים בעזה! מאות חיילים הרוגים בקרבות גבורה בעזה השבויה בידי חמאס ובלבנון השבויה בידי חיזבאללה. הריסות מכל הצדדים. מטולה. קריית שמונה. מנרה. עיי חורבות ממתינים לשיקום ואנחנו ממתינים גם לשיקום. כולנו מחכים לימים של שקט ואתה: אחת עשרה שנים שאתה איננו. כל יום אני חושבת עליך ועכשיו במלחמה הרבה יותר! בעבר היית שולח לי סימנים. מכוון אותי בדרכים שלך לקרוא את תמונת המצב. הפסקת! למה? גם אצלך שם למעלה יש מלחמה? מי נגד מי? הילדים שלנו כבר לא בבית. דניאל בחיפה לקראת לימודים בטכניון – הנדסה ביו רפואית. אתה בטוח מבין בזה. ויעל באוניברסיטת באר שבע לומדת חינוך וניהול. משעול ינאי זאת כבר אימרה שגורה בפי כל דיירי המתחם. אתה נמצא במשעול ינאי! המקום יפה בעיני כולם. כמעט כל יום אני עוברת שם, עומדת ליד הציור שלך נוגעת בו ומנשקת את פניך. קבעתי לי הרגל – כל יום אני מזכירה אותך: בשיחה, בכתיבה, במחשבה – אתה שם לב לכך? בוא צבי שלח לי סימנים… חיים גורי כתב -“הארץ כואבת לי” אתה כה חסר לי, חסר לילדים וחסר למדינה
