16.12.2013
לזכרך צבי שלי

עברו שתים עשרה שנים מאז לכתך,
והחסר שלך עדיין נוכח לא כזיכרון רחוק,
אלא כפעימה יומיומית של געגוע.

אתה לא רק מי שהיית –
אתה מי שאתה עדיין בתוכי:
בקול הפנימי שמלווה אותי,
בשאלות העמוקות,
בחיוך החכם שהבין עוד לפני שנאמרו המילים.

היית עבורי בית.
מקום שבו מותר היה להיות בדיוק מי שאני –
בלי מסכות, בלי הגנות.
אהבת אותי בדרך שקטה, חדה, נדירה.

יש ימים שבהם נדמה לי
שאם רק אפנה לאחור-
אתה עוד שם,
מאזין, מחייך, מחכה להמשך השיחה.

הזמן לא מחליש את האהבה.
הוא רק משנה את צורתה.
והקשר שלנו לא נמדד בנוכחות פיזית,
אלא בעומק ההשפעה.

צבי,
אתה חסר לי.
לא כעבר – אלא כהווה.
וכך תישאר: אהוב, משמעותי, חי בלבי