הקדמה:
תנועות היסטוריות מחוללות לא רק שינויים חברתיים ומדיניים, אלא גם מעצבות אופני חשיבה חדשים ביחס לחלל ולזמן, ומפתחות קטגוריות חדשות, שבאמצעותן אנו מתייחסים להיסטוריה ולמרחב. האופנים שבאמצעותם אנו חווים את הזמן והמרחב מותנים, כפי שהראה קאנט, בכלים הרוחניים שלנו. וכיוון שתחושת הזמן והמרחב שלנו היא סובייקטיבית, הרי היא משתנה במרוצת ההיסטוריה, למשל לאור דפוסיים דתיים ולאומיים. מושגי החלל והזמן של ימי הביניים שונים לחלוטין מאלה של התקופה המודרנית, אך גם מאלה של העולם העתיק. לדוגמה, בימינו מבינים את המשמעות של חץ הזמן הביולוגי, האבולוציוני והקוסמולוגי, הנע לעולם מהעבר אל העתיד, בשעה שבעולם העתיק נתפס הזמן כמעגלי, ואילו בימי הביניים הדגישה פילוסופיית ההיסטוריה הנוצרית את חץ הזמן של הגאולה והישועה. הוא הדין ביחס לחוויית המרחב. אנו מארגנים את העולם לא רק לאור ממד הזמן, אלא אף לאור ממד המרחב, באמצעות ביטויים כגון ארץ קודש. מושגי הזמן והמרחב קשורים הדוקות זה בזה, מאחר שכל תנועה מורכבת מזמן וממרחב, ולכן אנו מתארים זמן באמצעות מרחב, או מרחב באמצעות זמן. כך נוצרים מושגים חשובים של זמן-מרחב, כגון השעון שבו המרחב מתאר זמן, ותנועת הזמן – המסומלת במחוגים – שמתארת מרחב. במחקריו הקוסמולוגיים דן הוקינג במושגים חשובים של מרחב-זמן וזמן-מרחב, ומושגים אלה – כפי שמראה ריצ׳ארד מוריס בספרו “קצות המדע” – אחראים לתפנית המפתיעה שחלה כיום במדע מפיסיקה למטאפיסיקה.
גם בתחום ההיסטוריה מחוללים מושגי הזמן-מרחב תמורה ושינוי, ולכן נודעת להם חשיבות רבה בתולדות דברי הימים. אחד הבולטים והמפוארים שבהם הוא המושג אוטופיה, אשר נוכחותו חשובה והכרחית להבנת ההיסטוריה המודרנית. אוטופיה היא יציר הדמיון, דימוי נשגב על החברה והמדינה האידיאלית, ובמובן זה היא פרובינציה חשובה במחוזות הדמיון האנושי. אך לא קשה להוכיח שאוטופיה52 שייכת גם באורח סגולי למקום ולזמן, כיוון שביסודה ניצבת פעולה אנושית ולא מסתרי ההשגחה האלוהית. מצד אחד, אוטופיה קשורה הדוקות ל״גיאוגרפיה של הרוח”, או לתולדות הדימוי שיוצר האדם על מרחבי עולמו. ברם דימוי נשגב זה שייך גם באופן הכרחי להתפתחות חץ הזמן באירופה של ראשית העת החדשה, כיוון שאוטופיה היא יציר דמיוני חשוב ביותר של זמן-מרחב אידיאלי. במאמר זה, אני מבקש לדון בגיאוגרפיה של אוטופיה, או בשאלה היכן נמצא מקומה של אוטופיה, למרות העובדה שהיא כל כולה יש דמיוני; כן אדון באוטופיה של הגיאוגרפיה, או בתהליך הרוחני שבאמצעותו אנו יוצרים והופכים מרחב מסוים למרחב אוטופי. דבר זה מחייב דיון במשמעות הדמיון האוטופי, המקפל בחובו זמן-מרחב אידיאלי. זאת ועוד, כיוון שהמושג אוטופיה נוצר בעקבות גילוי אמריקה, חשוב לבחון את האוטופיה הראשונה שנוצרה במרחבי העולם החדש – התיאוקרטיה הפוריטנית בניו אינגלנד – לאור המהפכה הגיאוגרפית שחולל גילוי אמריקה, ובצל גורלן המר של תנועות תחייה והתחדשות דתית באירופה, לפני ואחרי גילוי העולם החדש. לבסוף, מאחר שהפוריטנים עיצבו השקפה מהפכנית של חוויית זמן-מרחב, יכולה הבנת נוכחותה המתמדת בזיכרון הקיבוצי האמריקאי לסייע רבות בניתוח תפיסת המרחב והזמן השוררת בארצות הברית של אמריקה עד ימינו אנו.
ביסודה של אוטופיה ניצב חלום הביעותים של ההיסטוריה
אוטופיה כפרובינציה של הדמיון
בשנת 1507 התפרסם ספרו של אמריגו וספוצ׳י על מסעותיו באמריקה, שבו הוא קובע נחרצות כי אמריקה איננה הודו ולא סין, כפי שסבר קולומבוס, אלא עולם חדש, יבשת רביעית בתבל. רישומה העצום של מהפכה זו בתודעה ההיסטורית ובדמיון הגיאוגרפי של בני אירופה הורגש עד מהרה. דעותיו של וספוצ׳י הרשימו כל כך את תומס מור, המדינאי האנגלי המהולל, עד כי בספרו “אוטופיה” (1516) הוא מיקם באמריקה את מדינת אוטופיה האידיאלית, המבוססת על עקרונות התבונה. כמאה שנים לאחר מכן (1627) הופיע53 הספר ״אטלנטיס החדשה” מאת המלומד האנגלי הנודע פרנסיס בייקון, המתאר חברה אוטופית באי באוקיינוס השקט, מערבה לפרו, שכל מעיינה קידום המדע וההשכלה. שני המחברים עשו שימוש באוניות שתעו במרחבי הים של העולם החדש, כדי לפרוש בפני הקורא חזיונות מלהיבים של החברה האידיאלית. כך, אט אט, הפך היקום המסתורי של העולם החדש למוקד חזיונות אוטופיים נשגבים, שלא ניתן היה להגשימם בעולם הישן מחמת קלקלות ופורענויות ההיסטוריה. ״ההיסטוריה״, כתב ג׳יימס ג’ויס, “היא חלום ביעותים ממנו אני מנסה להשתחרר”. פסימיות עמוקה זו כלפי מהלך דברי הימים היא המקור לחזיונות אוטופיים. “חשיבה אוטופית״, ציין ג׳ורג׳ קתאב, “נשלטת על ידי דחף עמוק לסדר, שאיפה עמוקה להציל את העולם מהבילבול וחוסר הסדר השוררים בו. אוטופיה היא סדר אידיאלי של שקט ושלווה. ביסודה של אוטופיה ניצב חלום הביעותים של ההיסטוריה”. מאחר שאוטופיה היא מושג היסטורי, צריך לבחון אותה לאור נסיבות היווצרותה, אך היא גם מושג לשוני המעיד על הקשר הסגולי הקיים בין שפה והיסטוריה. לשון מושגים היא האמצעי החשוב ביותר שיש לאדם כחי יוצר סמלים (animal symbolicum) כדי לפענח את העולם וליצור בו פשר ומשמעות. ״הגורם החשוב ביותר, המגבש מושגים ומארגן תובנות לכדי תמונת עולם לכידה, הינו השפה”, כותב ההיסטוריון אהרון גורביץ, אך “אין השפה מהווה מערכת סימנים בלבד: מתגלמת בה מערכת מסוימת של ערכים ומושגים״. ביסודו של דבר, החזון האוטופי הוא יציר דמיוני, דימוי פורה של מרחב-זמן חברתי ומדיני אידיאלי, המגלה בבירור את החשיבות העליונה השמורה לשפה ביחס לעיצוב תמונת עולם. שהרי, כפי שכתב היידגר, “רק במקום שנמצאת בו שפה, שם קיים העולם”.
אוטופיה היא סדר אידיאלי של שקט ושלווה
המושג אוטופיה אצל תומס מור, במובן של מקום אידיאלי (“a place of felicitie”), מחליף את ההוראה השלילית של ״שום מקום״ (Utopia) שהיתה לו ביוונית. לכן, מטרת ספרו העיקרית היתה לדון ״על משטר המדינה המשובח״. בדרך זו קיבל המושג אוטופיה את מובנו המקובל בימינו, והפך לאחד המושגים הפוריים והחשובים ביותר בתרבות המערב. אכן, קשה מאוד להבין את ההיסטוריה המודרנית ללא הנוכחות המתמדת של החזון האוטופי על אפשרות הגשמתה של חברה אידיאלית עלי אדמות. הדמיון האוטופי איננו יוצר דימויים ערטילאיים גרידא, וחשיבה אוטופית איננה פנטסיה סתמית. היטיב לנסח את הדברים חוקר הספרות נורתרופ פריי: ״ככל שהסופר האוטופי מעמיק בחשיבתו, כן הוא הולך ונעשה מודע לכך שהוא מעצב חזון חשוב בפני קוראיו, המבוסס על ניתוח החברה בה הוא פועל, ולא פורש בפניהם הזיה פנטסטית גרידא”. מאחר שיצירה אוטופית היא ביקורת, צריך – לדעת הפילוסוף קנט בורק – להתייחס אליה כמו ל״יצירות ביקורת ודמיון״, המציעות ״תשובות לשאלות שמציבות הנסיבות בהן הן מתעוררות”. היסוד הביקורתי הסגולי בחשיבה האוטופית הוא אשר מעתיק אותה מהמישור הדמיוני של שום מקום בחזרה אל המציאות, וכך הופך הדיון באוטופיות לנושא מרתק וחשוב בניתוח היסטורי. אמנם המושג אוטופיה מניח שהחברה האידיאלית איננה בת השגה בשל ריחוקה הגיאוגרפי, ומכאן הדמיוני, ממציאות נתונה, אך זו כמובן התכלית העיקרית במיקום האוטופיה במחוזות הספר הרחוקים של הדמיון. אוטופיה גדולה היא למעשה פרובינציה חשובה של הדמיון האנושי, מחוז מסתורי שבו הדמיון חופשי לפעול ולנסח ללא הגבלה חזיונות מפוארים של החברה המושלמת. כל יצירה אוטופית חשובה מעצבת מטרה54 נעלה, אשר ניתן וראוי לשאוף אליה. ממרה זו איננה רק בבחינת צל מעורפל של שלמות; יש בה ביקורת נוקבת על מוסדות חברה ומדינה, וכלולה בה הצעה ממשית לפתרונם. החיזיון האוטופי אמנם נמצא מעבר למציאות חברתית נתונה, אך הוא איננו טרנסצנדנטי ביחס אליה במובן המטאפיסי (זה ההבדל היסודי בין אוטופיה למיתוס), כיוון שביסודו של דבר אוטופיה שייכת לעולם הממשי, למרות שהיא מתארת מצב דמיוני אידיאלי. מצד אחר, דווקא בהיותה יש דמיוני, היצירה האוטופית מחוללת ביודעין שסע נוקב וגלוי בין קלקלות המציאות לבין החזון המפואר המבקש לתקנה. יסוד מהותי לכן בדמיון האוטופי היא האסטרטגיה של תיקון חברתי, מדיני ודתי.
בשורת הרנסאנס
בשלל השינויים הדרמטיים, אשר התחוללו בציביליזציה הנוצרית באירופה בסוף המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16, אחת התמורות המפתיעות והבולטות ביותר היתה ההתפרצות מחדש של הדמיון האוטופי. יצירות שדנו בחברה האידיאלית היו נפוצות בעולם הקלסי, כגון תיאור עידן הזהב אצל הסיודוס, או ספר “הרפובליקה” של אפלטון. אך מאז זכתה הנצרות בהגמוניה בעולם המערבי בראשית המאה הרביעית, ובמשך אלף שנה, אם לא יותר, לא יצרו בני אירופה חזיונות אוטופיים נשגבים. יוצאים מהכלל הם אולי האגדה על ממלכת “פרסטר ג׳ון” מהמאה ה-12, ותוכנית “המונרכיה האוניברסלית” של דאנטה במאה ה-14. העדרו הבולט של הדמיון האוטופי בתקופה זו מפתיע ביותר, כיוון שימי הביניים עשירים עד מאוד ביצירת סמלים מגוונים ובעיצוב דימויים משלהבים של חלל וזמן. כדי להבין את ההתחדשות המפתיעה של היצירה האוטופית בראשית המאה ה-16, צריך לבדוק את העדרה ואפס רישומה באירופה החל מעליית הנצרות ועד ראשית העת החדשה המוקדמת. מדוע, אם כן, לא הפך החזון האוטופי לדימוי חשוב בתקופה זו? התשובה לכך נמצאת בתמונת העולם של ימי הביניים, אשר התמקדה בעיקר בקדוש ובנצחי ולא באנושי ובארצי. “לא הזמן אלא הנצח שימש כקטגוריה הקובעת של התודעה” בתקופה זו, כתב אהרון גורביץ, הזמן נתפס כנחות לעומת הנצחי, כיוון ש״הזמן מודד את התנועה, ואילו הנצח פירושו קביעות. שינויים חלים רק על פני השטח, והחדש זוכה לאישור אך לעיתים נדירות”. תמונת העולם של ימי הביניים היא של יקום תיאוקרטי, הנשלט באורח מיידי ובלתי אמצעי על ידי אלוהים. יקום קדוש זה מאורגן בצורת היררכיה תיאוקרטית, שבראשה אלוהים וממנו הולכת ומתפרטת כל “שרשרת ההוויה הגדולה”, עד אחרוני היצורים הנחותים עלי ארץ. במסגרת55 יקום קדוש זה, המאורגן מראשית ועד אחרית על ידי ההשגחה העליונה, כל מהלך התקדמות ההיסטוריה נתפס כהחזרת העולם, המתנכר לדברי אלוהים, לידי השלמה ופיוס עם בוראו. חשוב מכל, מהלך דברי הימים לא נתפס כמיוסד על הכוחות האנושיים הפועלים בו, אלא באורח בלעדי לאור מפעלות ההשגחה והישועה האלוהית בעולם. במערכת זמן-מרחב קדוש זה כמעט שלא נותר מקום לכוח הדמיון האוטופי היוצר של האדם.
מפת עולם שאינה כוללת אוטופיה איננה ראויה שיתבוננו בה
תמונה זו השתנתה תכלית שינוי בתקופת הרנסאנס, ומאוחר יותר – עם גילוי העולם החדש – בתודעה ובדמיון הגיאוגרפי באירופה. בסוף המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16 קמו תנועות חשובות, אשר שינו כליל את הגישה לזמן הארצי ולמשמעות הקיום האנושי עלי אדמות. תנועת הרנסאנס, ומאוחר יותר ההומניזם, הביאו ל״גילוי עולם האדם”, שיחררו את כוחותיו האינטלקטואליים לחקור את עולמו באורח חופשי ולפעול בו, ובדרך זו הקנו ממדים חדשים לפשר הקיום האנושי עלי אדמות. כתוצאה מכך, חוויית הזמן והמר56חב השתנתה תכלית שינוי. אמנם תנועת הרנסאנס, כפי שמעיד עליה שמה, שאפה להחיות מחדש את תרבות העולם הקלסי של יוון ורומא, אך ייחודה, וייחודו של ההומניזם שבא בעקבותיה, היו בכך ששיחררו את הרוח האנושית מכבלי הדוגמה והסמכות של הכנסייה הנוצרית, אשר הסבירה את העולם באורח אקסלוסיבי על סמך עקרונות הבריאה ומפעלות הגאולה של ההשגחה האלוהית. חשוב מכל, תנועות אלה יצרו דימוי חשוב ביותר של כבוד ערך האדם, וחזון מפואר בדבר מעמדו בעולם כנושא תמורה ומחולל שינוי בהיסטוריה. לצד זאת, ובקשר הדוק עם תנועת הרנסאנס, קמה באיטליה שסועת הקרבות והמלחמות שורה של הוגים חשובים, המפורסם בהם הוא מקיאבלי, שיצרו בראשית המאה ה-16 עולם מושגים מהפכני, לשון מדינית חדשה של הומניזם אזרחי, המבוססת על המסורת הרפובליקנית של העולם הקלסי. כפי שהראה ההיסטוריון האנס באדון, הוגים אלה פיתחו לשון מושגים הומניסטית, ובאמצעותה הצדיקו את עצמאות הרפובליקות באיטליה, לאור האידיאלים של חירות וממשל עצמי, אשר היו קיימים ברפובליקה הרומית העתיקה. היה זה אכן רגע מכריע בתולדות הפילוסופיה המדינית, “הרגע של מקיאבלי״ בלשון ההיסטוריון של המחשבה המדינית ג׳ון פוקוק, כיוון שהוגים אלה יצרו מרחב-זמן מהפכני, דימוי חדש של חברה אזרחית, המבוססת כל כולה על פעולות והגות האדם. את צמיחת המושג אוטופיה צריך להבין לאור המורשת הרפובליקנית, כיוון שביסוד מורשת זו נמצא הרצון העז לכונן יצירה חברתית ומדינית חדשה.
אך הדמיון האוטופי כולל בחובו ומקיף יותר מאשר גילוי כבוד ערך האדם של הרנסאנס, או שיבה למסורת הרפובליקנית הקלסית, כיוון שאוטופיה, על פי שמה, תלויה ב״גיאוגרפיה של הרוח”. חשיבה אוטופית תלויה בהכרח בגילוי מחוז גיאוגרפי דמיוני ומסתורי, כדי למקם בו את המדינה והחברה האידיאלית. אך חזיון אוטופי איננו דמיון ערטילאי גרידא; טמונה בו ביקורת קשה ונוקבת על יסודות החברה והמדינה, ולכן הוא מחייב נתק גיאוגרפי בינו לבין החברה שאותה מבקר הסופר. כך, ככל שגדל המרחק הגיאוגרפי של אוטופיה מהמציאות החברתית בה נכתבה, כן חודר ומעמיק היסוד הביקורתי שבה. החזון האוטופי מחייב אפוא ניתוק גמור מהעולם בו נוצר, כיוון שביסודו נמצאת הצעה מהפכנית לתמורה ושינוי של המציאות שעליה הוא נסוב. האמצעי של העתקת אוטופיה לעולם דמיוני רחוק ככל האפשר, מצביע בעליל על השסע הסגולי הקיים בין מצוקות ועוולות המציאות לבין החזון המפואר הבא לתקנה. כאן נמצא הקשר הסגולי בין גילוי אמריקה לבין ״גילויה” מחדש של אוטופיה בתודעה המערבית, או בין הגיאוגרפיה של הרוח לבין הגיאוגרפיה של אוטופיה.
אוטופיה היא עניין של גיאוגרפיה
גילוי העולם החדש פרש בפני בני אירופה מרחב מסנוור, שבו יכלו למקם חזיונות חברתיים ומדיניים נשגבים. בקרב שלל החזיונות הללו מתייחד מעמד מיוחד במינו לאוטופיה הדתית שיצרו הפוריטנים באמריקה במאה ה-17. הפוריטנים עיצבו לראשונה אידיאולוגיה מקורית של העולם החדש, המבוססת על שלילה גמורה של העולם הנוצרי המושחת והמסואב באירופה, ויצרו חזון אוטופי נשגב של העולם החדש במפעלות הגאולה והישועה האלוהית בעולם. הם ראו באמריקה מקום מקלט ומחסה לכנסייה הנוצרית, הנמלטת מחרון אלוהים המתרגש על העולם הישן בשל התנכרותו לבשורתו של ישו. הפוריטנים האמינו שמלכות החושך של השטן ושלוחיו משתלטת על אירופה, ושעד מהרה תגיע אף לאנגליה עצמה. אך בשעת מצוקה כה נוראה וקיומית בתולדות הכנסייה הנוצרית, שבה שום מקום באירופה לא נראה עוד בטוח לנאמני ישו, “אלוהים הקים צבא קדושים” באנגליה,57 והעבירם ביד חזקה על פני גליו הסוערים של הים האטלנטי, ״בכדי להקים את המודל המפואר ביותר של הר ציון בישימון של אמריקה”. הם היו משוכנעים שנפילתו של אנטיכריסט, אויבו הגדול של ישו, היא קרובה, ״ואז ממלכות הארץ יהפכו לממלכת אדוננו ישו”. חזון משיחי זה לא היה יכול להתגשם באירופה החוטאת, ולכן ההשגחה האלוהית הוציאה ביד חזקה את קדושי אלוהים מאנגליה “ויצרה את ניו אינגלנד כדי לרכז בה את צבאות ישו”.
חזון אפוקליפטי זה של מהלך ההיסטוריה, שיגיע לשיאו באחרית הימים בקרב האחרון בין ישו לאנטיכריסט על אדמת אמריקה, היה מהפכה בתולדות הכנסייה. בפעם הראשונה מאז גילוי אמריקה הפך המרחב המסתורי של העולם החדש למרכז קדוש, “מקלט לקדושי אלוהים הנמלטים מפורענויות העולם הישן”. הפוריטנים, כמובן, לא היו הראשונים שהעלו חזיונות דתיים נשגבים ביחס לעולם החדש, ברם הם יצרו את האוטופיה הראשונה בעולם החדש, ובכך נעוצה חשיבותם הרבה בהיסטוריה. קתולים ספרדים, פורטוגזים וצרפתים, וכן פרוטסטנטים אנגלים, ראו בכיבוש העולם החדש ובניצור האינדיאנים פרק מכריע בתולדות הנצרות, מסע צלב אחרון לניצור כל ממלכות העולם. אך אלה היו דתות ממוסדות, אשר העתיקו את הדחף המסורתי של מסעי הצלב מהמזרח אל העולם החדש במערב, וכלל לא ביקשו ליצור אוטופיה באמריקה. הפוריטנים היו נון קונפורמיסטים, אנשים שלחמו נגד הממסד הדתי באנגליה, ולכן ביסוד החזון שנשאו עימם לעולם החדש היתה שלילה גמורה של העולם הישן. בכך חוללו מהפכה בגיאוגרפיה של הנצרות והביאו לתמורה מכרעת במהלך ההיסטוריה של הכנסייה. אך חשוב מכל, הם יצרו מושג מהפכני של זמן-מרחב אידיאלי, שבו ניתן להגשים אוטופיה דתית קדושה. לשם כך הם ניסחו בדמיונם האפוקליפטי והאסכטולוגי מושג מהפכני כ״גיאוגרפיה של הרוח” – אמריקה כארץ מקלט לקדושי אלוהים הנמלטים מחרבו המתהפכת של השטן באירופה.
חוויית הזמן והמרחב של הפוריטנים היתה משום כך שונה תכלית שינוי מאלה שקדמו לה. בניגוד לאימפריאליזם של הדתות הממוסדות, הקתולית והפרוטסטנטית, המבוסס על מרכז קדוש באירופה, הפוריטנים עיצבו באורח מהפכני דווקא את אמריקה כמרכז הקדוש, שההשגחה הכינה לכנסייה האמיתית, הנמלטת מהחורבן שיביא אלוהים על העולם הישן המתנכר לו. במעשה זה בא לידי ביטוי המעמד הסגולי של התנועה הפוריטנית בהיסטוריה של תנועות התחדשות דתית.
להקים את המודל המפואר ביותר של הר ציון בישימון של אמריקה
במשך כל ימי הביניים קמו באירופה הנוצרית תנועות תיקון דתיות, אשר ביקשו לממש את ציווי הפשטות בבשורתו של ישו, ולנתק עצמן מהכנסייה הקתולית שהשחיתה דרכיה. ברם, סגורות ולכודות ללא מוצא במרחב הקטן של אירופה הנוצרית, לא יכלו תנועות נון קונפורמיסטיות אלו למצוא מפלט מציפורני הכנסייה ומחרב המדינה. אמנם במקרים מסוימים אימצה הכנסייה לחיקה תנועות מחאה דתית, כגון הפרנציסקנים במאה ה-12, אך לרוב היא השמידה בחרב וכילתה באש את היוצאים נגדה. לפיכך, תנועות אלה זיהו עצמן עם החזון המופלא של כנסיית הישימון המופיע בספר ה״אפוקליפסה״, וטענו כי נגזר עליהן להימלט על נפשן מרדיפות כנסיית השטן של רומא ולהסתתר במחוזות ישימון. אך האלביגנזים (Albigenses), אשר נמלטו במאה ה-13 להרי הפירנאים מאימת הכנסייה, מצאו כי צוקי ההרים לא מבטיחים מקלט, ולבסוף הם הוכחדו כליל. גורלם של הוואלדנסים (Waldenses), אשר ברחו במאות ה-12 וה-13 להרי האלפים מפחד האינקוויזיציה, שפר אך במקצת, ושרידיהם נותרו עד ימינו. הפוריטנים, שגם הם זיהו עצמם עם הדימוי האסכטולוגי והאפוקליפטי המפואר של כנסיית הישימון, הסתמכו על גורלם הנורא של האלביגנזים והוואלדנסים כדי להצדיק את הגירתם לאמריקה. ניסיונן המר של תנועות אלה שימש להם הוכחה לכך שלכנסייה האמיתית אין כל סיכוי מול כוחות הרשע והשטן של הכנסייה המושחתת באירופה, ועל כן מחובתם להימלט לישימון של אמריקה. בהעתיקם את הדימוי של כנסיית הי58שימון לעולם החדש, הפכו הפוריטנים את אמריקה למרחב זמן קדוש אידיאלי בהיסטוריה של הגאולה והישועה. הם האמינו כי יד ההשגחה האלוהית הביאה ביודעין לגילוי אמריקה, וברוב חסדה פרשה בפניהם את מרחבי העולם החדש כדי להגשים את האוטופיה הדתית שלהם. תנאי הגיאוגרפיה באירופה סיכלו אם כן את בשורת ההתחדשות הדתית בעולם הישן. אך גילוי היבשת החדשה, ששינה תמונה זו תכלית שינוי, מוכיח שוב עד כמה תלויה האוטופיה בגיאוגרפיה, או בניסוח שונה: כיצד מביא הדמיון הגיאוגרפי להתגלות אוטופיה בתודעה. עכשיו נמצא לכמיהה האוטופית, המותנית בקיום מרחב הרתוק משחיתותה של אירופה, מוקד גיאוגרפי מוגדר ובטוח. התנועה הראשונה, אשר ציינה את הנתיב הזוהר הזה בהיסטוריה הגיאוגרפית של האוטופיה, היתה ההגירה הפוריטנית.
מסע הצליינות לאמריקה
הפוריטנים החליטו להגר לאמריקה בראשית המאה ה-17, לאחר שלא הצליחו להביא לרפורמציה כוללת של הכנסייה והחברה באנגליה. בשנים אלה התחולל מאבק קשה באנגליה הפרוטסטנטית על דמות הכנסייה ועל אופי החברה הנוצרית. הפוריטנים רצו לשוב לדפוסי החיים של הנצרות הקדומה, תוך נאמנות מוחלטת ובלתי מתפשרת למה שראו כחוקות אלוהים ומצוותיו. מצד אחד, הם רצו לטהר את הכנסייה האנגלית מכל הדפוסים והסמלים של הכנסייה הקתולית – מוסד הבישופים, גלימות הפאר של הכמורה, כריעה בזמן תפילה, שימוש בצלב, הכנסת ציורים וצלמים לכנסייה, בערותם של הכמרים המושחתים ועוד. מצד שני, הפוריטנים שאפו לכונן קהילה נוצרית מושלמת, שבה מושלים ושופטים יראי שם אוכפים את חוקי האל, מקפידים על המוסר ואוסרים על משחקי ספורט ובידור בימי ראשון, כך שכל תכליות המדינה יכוונו להגשמת דבר אלוהים. אך במאבק מר זה על נפש האדם האנגלי הם נכשלו כישלון חרוץ, כיוון שרוב שכבות האוכלוסייה באנגליה בתקופת הרנסאנס דחו תביעות קיצוניות אלה להשליט על הממלכה משטר של אדיקות דתית ברוח תקופת המקרא.
בנסיבות אלה, קבוצות קיצוניות של פוריטנים, אשר נואשו מהאפשרות לתקן את הכנסייה והחברה באנגליה, החלו לחשוב על הגירה. בשנת 1607 עקרה קבוצת פוריטנים להולנד בתקווה למצוא בה מקום למימוש העיקרים האדוקים של אמונתם. עשר שנים עשתה קבוצה זו בהולנד, אך עד מהרה התברר לחבריה כי הסובלנות הדתית באותה ארץ מסכלת כל סיכוי להגשמת האוטופיה שלהם. בשנת 1620 הם היגרו אפוא לאמריקה ויסדו בה את מושבת פלימות, בניו אינגלנד. חברי הקבוצה היו משוכנעים כי קרוב היום בו אלוהים יעניש את הארצות הנוצריות של אירופה על חטאן כלפי ״דברי הבשורה הנוצרית״. בעת פקודה זו, כך האמינו, השטן, אויב המין האנושי, “אוסר מלחמה נגד בחירי האל”, ולכן לכנסייה אין ברירה אלא לברוח לישימון של אמריקה כדי לשמור שם על בשורת הגאולה האלוהית. בהיסטוריה של העולם החדש, הפוריטנים היו עולי הרגל הדתיים הראשונים, אשר נשאו על גבם את משא הצלב של מה שנתפס בעיניהם כנצרות האמיתית, ויצאו להגשים במדבריות הפרא של אמריקה את חזונם האוטופי הדתי. מסע צליינות נועז זה הדביק מאוחר יותר לחברי הקבוצה הזאת את הכינוי ״האבות הצליינים”.
כישלון הפוריטנים באנגליה קבע את אופי האוטופיה באמריקה
התנאים הקשים ששררו באמריקה הצפונית של תחילת המאה ה-17, עשו את הגירת האבות הצליינים לניו אינגלנד לא רק למעשה נועז ומרשים ביותר, אלא גם לצעד מהפכני בתולדות הנצרות. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הכנסייה הכריזה קבוצה נוצרית שאמריקה, ולא העולם הישן, היא המרכז הקדוש של הגאולה והישועה. קבוצת גולים זו, אשר מנתה כמאה גברים, נשים וטף, שועים ופשוטי עם, גזרה על עצמה גלות במקום מבודד ופראי, כדי לכונן מבראשית את הכנסייה הנוצרית על אדניה המקוריים. הם לא ביקשו עושר או נוחות, אלא לעבוד את אלוהים לפי חוקותיו ומצוותיו. החורף הראשון באמריקה היה נורא. שליש מתו ברעב ומחלות, אך באורח נס באו אינדיאנים מקומיים לעזרתם וסיפקו להם מזון והדרכה בהכשרת הקרקע. לזכר החורף הנורא הזה, הורה המושל ויליאם ברדפורד לקיים בנובמבר 1621 את חג ההודיה, כדי להביע את תודתם להשגחה העליונה אשר הושיעה אותם מכיליון. תאריך זה הפך לאחד האתוסים החשובים והידועים בתולדות ארצות הברית, אחרי שהנשיא הראשון, ג׳ורג׳ וושינגטון, ציווה בשנת 1789 לחוג אותו כחג לאומי. כיום הוא נחוג ביום החמישי האחרון של חודש נובמבר, ומכיוון שהאבות הצליינים חגגו אותו באכילת שלושה תרנגולי הודו, נהוג עד היום לציין את חג ההודיה באכילת תרנגול הודו.
הגירת האבות הצליינים לא היתה חיזיון בודד. בשנות העשרים של המאה ה-17 התנפצו תקוות הפוריטנים לשינוי דתי באנגליה. המלך ג׳יימס הראשון (1625-1603), ובמיוחד בנו צ׳ארלס הראשון, שעלה לשלטון בשנת 1625, דחו נמרצות כל ניסיון מצד הפוריטנים לבסס60 את מערכות החיים באנגליה על מצוות אלוהים וחוקותיו ברוח תקופת המקרא. במקביל לכך, תבוסת המדינות הפרוטסטנטיות במלחמת שלושים השנה (1648-1618), הוכיחה להם בעליל כי יד מלכות השטן הקתולית היא על העליונה באירופה, ואפילו האי אלביון שוב איננו מקום בטוח לכנסיית ישו. ״כל שאר כנסיות אירופה הפכו לשממה”, הם טענו, ״ומי יודע אם לא יבוא אותו המשפט אף עלינו באנגליה”. הפוריטנים היו משוכנעים כי חטאיה של אנגליה “הם כה גדולים, עד כי לא נותר אלא לצפות למכות ולמשפטים חמורים אשר יבואו” על ממלכה זו בשל חרון אלוהים. אך הם היו בטוחים כי אלוהים יצר את ניו אינגלנד להיות “מקום מקלט לרבים, אשר הוא מתכוון להציל מהחורבן הכללי”, שיביא בחמת זעמו על העולם הישן. בנסיבות אלה החלה בשנת 1629 ההגירה הפוריטנית הגדולה לאמריקה. בתוך עשר שנים עברו לניו אינגלנד כעשרים אלף פוריטנים, והקימו את מושבת מסאצ׳וסטס, ומאוחר יותר את קונטיקט (1636), ניו הייבן (1638) ורוד איילנד (1643). בדרך זו הפך כל אזור ניו אינגלנד למרחב אוטופי מסנוור, מרחב-זמן קדוש בו יכלו הפוריטנים לממש את האוטופיה הדתית שייחלו לה. אוטופיה זו היתה מבוססת על הדימוי של ״הקריה על ראש ההר”, קהילה נוצרית אידיאלית הצריכה לשמש משל ודוגמה לעולם. דימוי רב עוצמה זה פירנס את אמריקה בתקופה הקולוניאלית, סייע רבות לבסס את ההצדקה הרעיונית למהפכה האמריקאית, ולאחר שעבר תהליך חילון במאה ה-18 הוא קיים ועומד עד ימינו אנו. רק לאחרונה הזכירו הנשיאים רייגן, בוש וקלינטון, בנאומי ההכתרה שלהם, את הדימוי המפואר של “הקריה על ההר”, כדי לפרש את שליחותה של ארצות הברית בהיסטוריה העולמית.
כישלון הפוריטנים באנגליה קבע את אופי האוטופיה אשר ביקשו להגשים באמריקה. הם ראו את עצמם כגולים החייבים לצאת מארצם החוטאת, ולעקור לישימון נורא ומפחיד בכדי למלא את מצוות האל. לפיכך, האוטופיה הפוריטנית בעולם החדש היתה שונה בתכלית מהחזיונות הדתיים המפוארים שנרקמו בספרד, בפורטוגל ובצרפת הקתוליות, או באנגליה הפרוטסטנטית. כל אחת מהאומות הללו ראתה את עצמה כעם הנבחר בתקופת המקרא, ולכן ביססה את שליחותה בעולם החדש על ספר בראשית וספר יהושע, או על ההבטחה האלוהית לאברהם ולזרעו. לעומת זאת, הפוריטנים היו מיעוט דתי קיצוני, אשר לא הצליח לאכוף את אדיקותו הדתית על אנגליה, ולכן הגירתם לאמריקה היתה בבחינת ניתוק מוחלט מעולם מתנכר, שכלל לא רצה בהם. זו הסיבה לכך שהפוריטנים עיצבו דפוס מהפכני של אוטופיה באמריקה, המבוסס על שורת דימויים רבי עוצמה בתולדות הגאולה – יציאת מצרים, הבריחה מסדום ועמורה61 ומנוסת כנסיית הישימון מציפורני השטן. דימויים אלה הדגישו את השסע האפוקליפטי והאסכטולוגי הסגולי, המפריד בין העולם החדש ובשורת הגאולה הצפונה בו מבחינה דתית, לבין חטאי העולם הישן, אשר יביאו בהכרח לזעם אלוהי.
הקהילה הקדושה
האוטופיה שביקשו הפוריטנים לכונן באמריקה היתה תיאוקרטית, משטר אידיאלי שבו כל תחומי החיים, הדתיים והחילוניים כאחד, נתונים במישרין תחת שלטון האל. הם האמינו שכל העולם הוא יקום תיאוקרטי, הנשלט באופן ישיר ומיידי על ידי הבורא, ולכן ביקשו להביא להתאמה גמורה ושלמה בין חוקות שמים וארץ. ״תיאוקרטיה״, הכריזו הפוריטנים, “היא המשטר הטוב ביותר במדינה ובכנסייה כאחד״. הם האמינו שהתיאוקרטיה היתה “הצורה שהתקבלה ונוסדה בקרב עם ישראל המקראי בעת שאלוהים היה אדונם״. בימינו מציינת תיאוקרטיה משטר שבו לכמורה יש כוח פוליטי, או ליתר דיוק, מדינה הנשלטת על ידי אנשי הדת (כמו באירן כיום). אך בעבר, וכפי שהפוריטנים התכוונו לכך, ציין המושג תיאוקרטיה קהילה נוצרית שכל מוסדותיה ואורחות חייה מבוססים על דברי אלוהים.
האוטופיה התיאוקרטית היתה משטר מדיני מהפכני ביותר. ביסודה היתה הברית שבין אדם לקונו, שהיא עיקרון מרכזי בחוויה הדתית הפוריטנית. כל אדם חייב לעבור מהפך לב עמוק, מיוסר וממושך, כדי לפנות מהבלי העולם הזה אל החסד האלוהי הגואל. מי שעברו תהליך רוחני זה, ויכולים להוכיח בעליל שהחסד האלוהי שורה בקרבם ומדריך את אורחות חייהם, נקראו קדושים. זאת ועוד, הפוריטנים טענו שרק ״קדושים”, או מי שכרתו ברית מפורשת עם אלוהים, רשאים להיות חברים בכנסייה, וכי זו האחרונה צריכה להיות מורכבת אך ורק מ״קדושים גלויים״, המדקדקים בכל מצוות האל וחוקותיו. את ההוכחה לכך היה עליהם להמציא בחיי אדיקות, וגם בווידוי פומבי וחושפני בפני כל חברי הקהילה על החסד האלוהי הפועם בקרבם. חשוב מכל, רק חברי כנסייה ״קדושים״ זכאים להיות אזרחי החברה הפוריטנית וליטול חלק בשלטון המדיני. בדרך זו, הפך רעיון הברית לעיקרון המרכזי לא רק ביחס לחוויה הדתית, אלא אף ביחס ליסודות החברה והמדינה. ההשלכות של אוטופיה קיצונית זו היו מרחיקות לכת מבחינה מדינית, חברתית ודתית, מאחר שרק “קדושים״ יכלו להיות אזרחים בחברה התיאוקרטית, סולקו ממנה כל ה״חוטאים״. בנוסף על כך, משטר תיאוקרטי המכיר רק בשלטון האל כופר בהכרח בסמכות המלך ובישופי הכנסייה. הקהילה הקדושה, בתוקף הברית שכרתה במישרין עם אלוהים, אינה זקוקה למתווכים דתיים או חילונים. כך הביאה התיאוקרטיה, הלכה למעשה, לכינון משטר רפובליקני. לבסוף, לזכויות ירושה, קניין ועושר אין תוקף בקהילה62 נוצרית מתוקנת, כיוון שבתיאוקרטיה כל הזכויות נובעות מהחסד האלוהי. באנגליה, לעומת זאת, הכל השתייכו לכנסייה האנגלית, ואילו האזרחות היתה מבוססת על קניין ומעמד, ולפיכך עוררה התיאוקרטיה הפוריטנית התנגדות כללית כלפיה.
הפוריטנים נשאו על גבם את משא הצלב של הנצרות האמיתית
הפוריטנים שהיגרו לאמריקה זיהו את עצמם עם בני ישראל היוצאים משיעבוד לגאולה, כדי לייסד בעולם החדש את הדת האמיתית. אלוהים מסיר את חסדו מעל העולם הישן, אמרו, “כיוון שבני אירופה סרו מדרכו”. ואלוהים חפץ, כך טענו, “שניו אינגלנד תהיה צור מבטחים לבני נוח ובני לוט” הנמלטים על נפשם. תחושת הבריחה מסדום ועמורה, שיצרה שסע אפוקליפטי ואסכטולוגי בין אירופה לאמריקה, היא המאפיין המרכזי של ההגירה הפוריטנית לאמריקה. בתולדות הכנסייה הנוצרית היה זה אכן רגע מכריע. בפעם הראשונה בהיסטוריה הפך העולם החדש למקום הקדוש ביותר בדרמה של הגאולה הנוצרית. חילונה המוחלט של אירופה במפעלות הישועה הביא באחת לסאקרליזציה מלאה של המרחב הגיאוגרפי של אמריקה. הפוריטנים יצרו תפיסה אוטופית מהפכנית של אמריקה, המציינת למעשה את ראשית צמיחתה של אידיאולוגיה אמריקנית מקורית, הרואה מעתה ואילך דווקא בעולם החדש את מוקד הגאולה. מאוחר יותר הסתמכו תנועות דתיות רבות על תפיסה זו כדי להצדיק את הגירתן לאמריקה. בסוף המאה ה-18 עברה אמריקה תהליך חילון. ברם יסודותיה וערכיה נשמרו עד עצם ימינו – חיזיון של שסע אפוקליפטי ואסכטולוגי עמוק ובלתי ניתן לאיחוי, המפריד בין קלקלות העולם הישן לבין בשורת הגאולה הדתית, האנושית והמדינית, הצפונה בעולם החדש של אמריקה. כך לדוגמה, הבישוף ג׳ורג׳ בארקלי טען בשירו “אמריקה״ (1726), כי בדרמה של היסטוריית הגאולה והישועה הנוצרית נשמר לעולם החדש מעמד סגולי: “מערבה נוטה נתיב האימפריה/הראשונות מבין ארבע המערכות האחרונות כבר התחוללו/החמישית תשלים את הדרמה…”. לדעת הדאיסט הגדול תומאס פיץ, כפי שכתב בספרו המהולל “השכל הישר” (1776): “גילוי אמריקה קדם לרפורמציה: כביכול התכוון הכל יכול ברוב חסדו לכונן מקום מקלט לנרדפים בדורות הבאים, כשלא ימצאו בארץ מכורתם לא ידידות ולא ביטחון”. במובן זה, כתב המשורר גיתה, “אמריקה מבורכת יותר מהיבשת הישנה” של אירופה, כיוון שבעולם החדש “הזיכרון חסר התועלת” של קלקלות העולם הישן “איננו הופך למטרד”.
ניתן היום להתנגד לכל ערכיה ודפוסיה של האוטופיה התיאוקרטית, אך מן הראוי לזכור, כפי שכתב אוסקר ויילד, ש״מפת עולם אשר איננה כוללת בתוכה ‘אוטופיה׳ איננה ראויה כלל שיתבוננו בה”. הוא הדין גם ביחס להיסטוריה, כיוון שלא ניתן להבין את ההיסטוריה האנושית ללא השאיפה לחברה אידיאלית וללא הניסיון לממשה. ■
ליהושע אריאלי, חתן פרס ישראל, שהאיר במחקריו את הקשר הסגולי בין חזיונות אוטופיים והמאבק על פשר הקיום האנושי.63
