הקדמה:
סטודנטים במגמה הקלינית שואלים אותי, כפסיכולוג ניסויי, מדוע עליהם ללמוד פסיכולוגיה ניסויית (הכוללת בין היתר תכנון ניסויים וסטטיסטיקה), אשר אין לה שמוש מעשי בעת הטפול בחולה עצמו. ועכשיו נוספו על אלה, סטודנטים במגמה הניסויית ועמיתים למקצוע, השואלים אותי מדוע עליהם ללמוד פילוסופיה, שממנה התנתקה הפסיכולוגיה כמדע ניסויי. במאמר הנוכחי אתרכז בשאלה האחרונה, מכיוון, שבין היתר, תשובה עליה תוביל אותנו ישירות לתשובה על השאלה הראשונה. ותחילת התשובה קשורה בהיסטוריה הפרטית של הכותב, שהוא בהכשרתו המקצועית פסיכולוג של חולדות (A RAT PSYCHOLOGIST).
הספור מתחיל בתקופה, שבה גמרתי את למודי לתואר המ״א בפסיכולוגיה ניסויית במחלקה לפסיכולוגיה שבאוניברסיטת ירושלים, והתחלתי להריץ ניסוי גישוש עם חולדות לעבודת הדוקטורט. הרעיון היה להראות, כי חיזוק משני חייב להיות קודם כל גירוי המעורר עניין וסקרנות1 . על מנת לבדוק השערה זאת ערכתי ניסוי ובו בדקתי מי משני הגירוים — המעורר עניין והשני שאינו מעורר עניין — הוא החיזוק המשני. הבדיקה נעשתה בעזרת פרוצדורה ניסויית או מבחן מסויים הידוע בספרות המקצועית בשם ״מבחן למידה״ ו״מבחן הכחדה״ (Extinction test). תאור המבחנים האלה אינו מעינייננו עתה. מה שחשוב הוא שתוצאות הניסוי היו שליליות, ז״א לא נמצאו הבדלים בין החולדות שקיבלו גירוי מעניין לבין אלה שקיבלו גירוי לא מעניין. את התוצאות המדכאות הללו הבאתי למנחה שלי, ד״ר צ׳רלס גרינבאום, לטכס עמו עצה. הוא הציע לי לחזור על הניסוי, אבל הפעם במקום ״מבחן למידה״ להשתמש ב״מבחן הכחדה״, מכיוון שהמבחן האחרון רגיש יותר לתגובות החולדות מאשר המבחן הראשון. הרעיון נראה לי, אך בצאתי מחדרו של ד״ר גרינבאום, התחילה לנקר בראשי השאלה: מי קבע ש״מבחן למידה״ רגיש פחות מ״מבחן הכחדה״? התשובה היתה, כמובן, לא ד״ר גרינבאום, אלא הנסיון. אוסף גדול של ניסויים עם החולדות הראה בפשטות, כי ב״מבחן הכחדה״ מקבלים תוצאות ברורות ומהימנות יותר מאשר ב״מבחן למידה״. אך השאלה הנוספת המיידית היתה: מדוע התאוריה של הלמידה איננה מסבירה ממצא זה? ובעקבות השאלה האחרונה תהייה נוספת: מדוע במדעי הטבע (לפחות במכאניקה הניוטונית) התאוריה מספקת לנו את כל האינפורמציה הדרושה לעשיית ניסוי שיבדוק את התאוריה עצמה, ואילו בפסיכולוגיה אין הדבר כך? דהיינו, בניגוד לפסיכולוגיה, במדעי הטבע התאוריה מספרת לנו מה תהיה התופעה הניסויית ואיך למדוד אותה. כלומר, התאוריה היא שקובעת איך לבחון את עצמה. מדוע איפוא אין התאוריה של תורת הלמידה מסוגלת לעשות דבר דומה? מדוע התאוריה של הלמידה אינה יכולה לקבוע מתי להשתמש ב״מבחן למידה״ ומתי ב״מבחן הכחדה״? האם התאוריה של תורת הלמידה איננה מסוגלת באופן עקרוני לענות על שאלה כזאת? האם יש משהו עקרוני שמבחין בין פסיכולוגיה כמדע (ואני אמנם מאמין כי פסיכולוגיה היא מדע) לבין פיזיקה כמדע?
שאלות אלה ודומות להן החלו להתרוצץ במוחי באותה תקופה. התברר לי, כי התשובות להן אינן יכולות להמצא במעבדה. אני יכול להמשיך ולהסתכל בחולדות המתרוצצות במבוכים שלהן, עד שזקני ילבין ועיני יכהו, אך תשובה לשאלותי לא אקבל. כל מה שאראה שוב ושוב הן חולדות המתרוצצות במבוך. התברר לי, כי התשובות לשאלותי נמצאות בתחום אחר של המדע, שקראתי לו אז, ושאני קורא לו היום, תחום הפילוסופיה של המדע. תחום זה מנסה לענות על שאלות כגון: מה מבחין בין מדע ללא-מדע, מהו הסבר מדעי ומהו מבנה של תאוריה מדעית.
סופו של הסיפור הנ״ל הוא, שהתיאשתי מהרעיון על החיזוק המשני וקבלתי את הדוקטורט בנושא אחר, שאף הוא הורץ על חולדות. אך לא זה מה שחשוב לעניננו. עבורי הלקח היה, שהמדע איננו מצטמצם בתחום הניסוי בלבד, דהיינו, בעריכת ניסויים טובים במעבדה, אלא הוא כולל תחום נוסף שאין מדע בלעדיו, והוא התחום של הפילוסופיה של המדע.
לדעתי, הפילוסופיה הנה בשר מבשרו של המדע והפילוסוף של המדע אינו אלא מדען המנסה להבין את העולם ע״י רכוז מאמציו בחלק הפילוסופי של המדע. ומכאן ברור, שמי שמקבל תפיסה זאת, חייב ללמוד נוסף למדע, גם פילוסופיה של המדע. פסיכולוג ניסויי החושב כמוני, לא רק שיצטרך ללמוד היטב איך עושים ניסויים ואיך מסבירים את תוצאותיהם, הוא יצטרך ללמוד מדוע עליו לעשות ניסויים אלה דווקא ומדוע עליו להסבירם בצורה זאת ולא אחרת. זהו אולי הנימוק החזק ביותר, שאני יכול להעלות על 35 הדעת כדי להצדיק את הצורך בלימוד הפילוסופיה של המדע.
ההיסטוריה של הפסיכולוגיה מלמדת, שהפסיכולוגיה התנתקה מהפילוסופיה ב-1879, בגרמניה, עם ייסוד המעבדה הניסויית הראשונה לחקר התכנים והתהליכים של ההכרה, על ידי וונדט. מאותו רגע הלכה וגברה השפעת הכיוון התצפיתי-ניסויי בפסיכולוגיה, השפעה הניכרת היטב עד היום. על רקע זה תוהים חברי, מה לי, לעכבר מעבדה שכמותי, ולפילוסופיה. הם מבקשים ממני לנמק ״בשביל מה זה טוב״. תשובתי היא, כאמור, שפילוסופיה היא חלק מהמדע וכל מי שלומד מדע חייב ללמוד חלק זה. יתר על כן, מכיוון שהמדען, עפ״י ההגדרה, הוא מי שסקרנותו לעולם אינה מסופקת ומי שלעולם ירצה להמשיך לחקור ולשאול, חייב אף הוא לחקור ולשאול ולנסות להבין מדוע המחקר המדעי נעשה כפי שהוא נעשה.
המדע כמערכת פתוחה
בפרק זה אתאר בקיצור את מערכת היחסים שבין המדע לבין הפילוסופיה. בעזרת תאור זה אנסה לבסס את התשובה לשאלה מדוע המדע אינו יכול להתקיים בלי הפילוסופיה.
באופן סכמטי ניתן לראות ארבע אפשרויות של יחסי גומלין בין הפילוסופיה למדע:
(א) אין כל יחס בין הפילוסופיה לבין המדע. אלה שתי מערכות שונות אחת מהשניה והקשר ביניהן בלתי אפשרי. תחום הדיון של המדע הינו ניבוי התופעות הנצפות בעולם ואילו תחום הדיון של הפילוסופיה הינו האמת, דהיינו הממשות האמיתית.
(ב) המדע שואב מהפילוסופיה או מעוגן בה, אך הפילוסופיה הינה אדישה למדע. המדע מצדיק את מושגיו הבסיסיים ונותן להם משמעות בעזרת הפילוסופיה ואילו הפילוסופיה מסתכלת על העולם ומנסה לחפש את מהות הדברים.
(ג) הפילוסופיה מעוגנת במדע, אך המדע אינו ניזון מהפילוסופיה.
(ד) הפילוסופיה והמדע מעוגנים זה בזה ויונקים זה מזה.
מתוך ארבע אפשרויות אלה אני תומך באחרונה. הדרך שבה מדע ופילוסופיה משולבים זה בזה היא לדעתי זאת: המדע הינו מערכת ידע פתוחה, במובן זה שהידע המדעי צומח ומשתנה עם הזמן. המדע מבוסס על שלוש תת-מערכות פתוחות אף הן: המערכת הראשונה הינה המערכת הניסויית, השניה – התאורטית, והשלישית הפילוסופית. למרות שמערכות אלה תלויות זו בזו (למשל: מושגים תצפיתיים אינם אוביקטיביים טהורים, אלא רווים בהנחות תאורטיות ופילוסופיות), הרי שכל מערכת מטפלת בתחום דיון האופייני לה. המערכת הניסויית דנה בעריכת תצפיות, המערכת התאורטית – בנסיון להסביר תצפיות אלה והמערכת הפילוסופית דנה בעקרונות לפיהם פועלות שתי המערכות הקודמות וכמו-כן במערכת הפילוסופית עצמה (דהיינו, המערכת הפילוסופית מתבוננת גם בעצמה).
המערכת הפילוסופית הינה, איפוא, מערכת מתארת, מבהירה, מסבירה ומכתיבה (נורמטיבית). היא מתארת ומבהירה את דרכי פעולתן של תת-המערכות המדעיות, מסבירה את התנהגותן וגם קובעת במידה מסוימת כללי התנהגות עבור המערכת הניסויית והמערכת התאורטית. למשל, היא מגדירה מה נחשב כתצפית מדעית, היא מציעה איך לערוך ניסוי, באיזו תכנית ניסויית יש להשתמש ומה לחקור; היא קובעת מה נחשב כהסבר מדעי, מהו המבנה הנאות של התאוריה; היא נותנת פשר או משמעות למושגים היסודיים שהמערכת המדעית משתמשת בהם ומבהירה אותם.
הפילוסופיה של המדע מציעה איפוא מערכת חוקי התנהגות מוגדרים ומורכבים, אשר כל מי שנוהג לפיהם נחשב מדען. בדומה לכך, כל מי שפועל לפי כללי משחק השח-מט הרי הוא משחק שח-מט (טוב או רע), וכל מי שאינו מקיים כללים אלה אינו משחק שחמט. ההבדל בין שח-מט לבין מדע הוא, שהמדע הוא פעילות אנושית מסובכת כל כך, שקשה לתאר אותה במערכת כללים קבועה ומוסכמת כפי שניתן לעשות בשח-מט. כדי לעמוד על כללים אלה צריך לערוך מחקר במבנה המתודולוגי, הלוגי, האפיסטמולוגי והאונטולוגי של המדע.
כאמור, המדע הינו מערכת פתוחה המשתנה עם הזמן ולפיכך משתנים עמו חוקי המשחק שלו או הנורמות, התאוריה וכן דרך עשיית התצפיות. יתר על כן, המערכת המדעית כולה הינה תת-מערכת של תרבות מסויימת. ובתור שכזאת היא משפיעה על התרבות בכללה ומושפעת ממנה. התקשורת בין המדע לבין התרבות נעשית בעזרת הפילוסופיה. זהו תהליך קומוניקטיבי דו-סטרי. התרבות עשויה להשפיע על המדע ולקבוע בעזרת הפילוסופיה קריטריונים שונים להערכת התאוריה המדעית. למשל, עם עליית הקפיטליזם האנגלי נסתה הפילוסופיה, מחד גיסא, לתאר, להסביר ולהצדיק את המדע, ומאידך גיסא להשכין שלום בין הנובע מהמדע לבין הנובע מהדת. כמו כן עשוי המדע להשפיע על התרבות (למשל, על המערכת הכלכלית והחינוכית) השפעה אשר מתרחשת בתרבות המערבית אף כיום.36 במעוף מעל תקופותיה השונות של ההיסטוריה ניתן לראות, כי המדע אמנם מתפתח, משתנה ואינו דורך במקום אחד. התפתחות זאת אפשר לסכמה בקצרה בעזרת שלושה שלבים:
(ו) השלב הפילוסופי — זהו השלב שבו המדע כולו נתפס דרך משקפיה של המערכת הפילוסופית. בשלב זה המערכת הניסויית טרם התפתחה ואנשי המדע, דהיינו הפילוסופים, התבוננו בעולם ונתנו לו הסברים פילוסופיים. תרבויות יוון, רומי וימי הביניים שייכות לשלב זה.
(2) השלב הניסויי — זהו השלב שבו הפילוסופים ואנשי המדע הדגישו את חשיבות התצפית הניסויית המבוקרת ואת מבחנה האמפירי של התאוריה המדעית. הפילוסופיות האמפיריות (כגון, האנדוקציוניזם והפוזיטיביזם) עד 1960 לערך שייכות לשלב זה.
(3) השלב האינטגרטיבי — הינו השלב שאנו מצויים כיום בראשיתו. זה השלב שבו פילוסופים ואנשי מדע מתחילים לתפוס, כי המדע אינו ניתן לתאור מבלי להתייחס אל המערכת הפילוסופית ואל התרבות עצמה, שאי-אפשר להסביר את המדע על בסיס אמפירי בלבד וכי לא ניתן לתארו כמבנה מצטבר פשוט של תצפיות ותוצאות ניסויים. הטענה כי המדע קרע את עצמו מהפילוסופיה, וכי השניים הם דיסציפלינות שונות לחלוטין, מתגלה כטעות. שלב זה מתאפיין, לדעתי, בתפיסת המדע כמערכת פתוחה המבוססת על שלושת תת-המערכות שלעיל.
כאמור, אין זה אלא תרשים והוא דורש פיתוח טיעוני וביסוס היסטורי נרחב. לפיכך, אנסה לפרט במקצת את יחסי הגומלין בין שלושת המערכות הנ״ל בהסתמך על דוגמאות הלקוחות מהפסיכולוגיה. כמו-כן, אדון בטענה האפשרית כי מערכת היחסים בין שלושת המערכות הללו היא מעגלית. למשל, באם הפילוסופיה, בין היתר, קובעת את חוקי המשחק של המדע ובאם הפילוסופיה היא גם זו שמסתכלת על עצמה ועל יתר מערכות המדע והתרבות, הרי שהסתכלות זאת הינה ריקה מתוכן, כיוון שהפילוסופיה אינה יכולה אלא לראות את מה שהיא ממילא קבעה.
דוגמאות מן ההיסטוריה של הפסיכולוגיה
על יחסי הגומלין בין המערכת הניסויית לבין המערכת התאורטית נכתבו ספרים רבים, כך שאני פטור מלתאר יחסים אלה. (בספרים אלה ימצא הפסיכולוג הקליני את התשובה לשאלתי הראשונה. שם הוא יווכח לדעת, כי בכדי לעשות דיאגנוזה ולהציע טפול מתאים הוא חייב לדעת מתודולוגיה ניסויית, שהיא, כמובן, מעוגנת בפילוסופיה של המדע). אך בלא כלום אי אפשר. ניתן לומר, כי המערכת התאורטית מציעה למערכת הניסויית השערות מסויימות (בין שהשערות אלה הינן מוצרנות ומדויקות ובין שהינן בחזקת ״תחושות מעורפלות״), הניתנות לבדיקה במסגרת המערכת הניסויית. המערכת הניסויית לוקחת השערות אלה ובודקת באיזו מידה מה שמוצע לה כהשערה מתקיים במסגרתה הלכה למעשה. כך, למשל, גוזר המדען מהתאוריה שלו ניבוי, שתופעה מסויימת צריכה לקרות בתנאים מסויימים, ואילו המערכת הניסויית מנסה לבדוק אם אמנם מתרחשים הדברים הלכה למעשה. המערכת הפילוסופית נכנסת למשחק המדעי הזה מעצם היותה זו המציעה לשתי המערכות האחרות את יחס הגומלין שתואר לעיל. היא שקובעת כי על המדען להציע השערה, איך עליו להציע את ההשערה וכיצד תעשה בחינת ההשערה; היא שמבהירה וקובעת את המבנה של התאוריה המדעית, את מבנה הבדיקה הניסויית, באיזו לוגיקה יש להשתמש ומהו מעמד ההיסקים שהסיק המדען (כגון, היסקים דטרמיניסטיים לעומת היסקים הסתברותיים). במילים אחרות, המערכת הפילוסופית קובעת מה דמות תהיה למערכת התאורטית ולמערכת הניסויית ומה אמור להיות דפוס האינטראקציה בין שתי מערכות אלה.
אם-כן, שלוש תת-מערכות אלו שזורות זו בזו. עם זאת, ניתן להבחין ביחסים דו- סטריים. דהיינו, בקווי השפעה מהפילוסופיה אל התאוריה והניסוי ובקווי השפעה הפוכים. אני אביא שתי דוגמאות היסטוריות מתחום הפסיכולוגיה, האחת ממחישה את השפעתה הנורמטיבית של הפילוסופיה על התאוריה והניסוי והשניה מדגימה את השפעת השינוי במערכת התאורטית והניסויית על הפילוסופיה. אחת הדוגמאות הממחישות היטב את השפעת הפילוסופיה על המערכת התאורתית והניסויית, היא התנועה הביהביוריסטית בפסיכולוגיה. תנועה זו נלחמה בעזרת נימוקים פילוסופיים בתנועה קודמת לה בפסיכולוגיה — בסטרוקטורליזם או אינטרוספקציוניזם (קרי — התבוננות פנימית), סלקה אותה מהבמה ההיסטורית ושלטה בפסיכולוגיה שנים רבות. הבה נפרט במקצת משפט דרמטי זה.
הסטרוקטורליזם הגדיר את תחום המחקר של המדע החדש של הפסיכולוגיה כמחקר ב-MIND (בנפש, בשכל, בהכרה האנושית),37 בעזרת מתודולוגיה מיוחדת הקרויה אינטרוספקציה. על-פי מתודולוגיה זאת, המחקר המדעי צריך להעשות בעזרת התבוננות פנימית של ההכרה בנפש. היחיד כמו מפצל את הכרתו לשניים: להכרה הצופה ולהכרה הנצפית. הנבדק בניסוי הסטרוקטורלי, שהוא נבדק מיומן היטב באינטרוספקציה, מתבונן בנפשו ומתאר בפני הנסיין את אשר מתרחש שם בשפה המקובלת על שניהם. מטרת המחקר הסטרוקטורלי היא לגלות את המרכיבים היסודיים של הנפש ואת חוקי החיבור שלהם, אשר בעזרתם ניתן יהיה להרכיב מחדש את החוויה הנפשית השלמה. הביהביוריזם טען, כי תוכנית מחקר זאת הינה כשלון וכי היא נועדה לכשלון. נמוקיו התבססו בחלקם על מסקנות הנובעות מהמחקר הסטרוקטורלי עצמו, שהביא לחוסר התפתחות מדעית (וכאן צריך לשאול, כמובן, שאלה פילוסופית אודות מהותה של התפתחות מדעית זאת) ובחלקם על טיעונים פילוסופיים המראים, כי אין הסטרוקטורליזם והמתודולוגיה שלו, דהיינו, האינטרוספקציה, נכללים בתחום הדיון המדעי. ווטסון, דוברו העיקרי של הביהביוריזם, טען, כי אין האינטרוספקציה עונה על דרישות המדע מתצפיות, דרישות הכוללות אובייקטיביות ופומביות. אין היחיד המתבונן בנפשו יכול להשאר אובייקטיבי למראה המתרחש בה; עצם הסתכלותו בה משנה את נושא ההסתכלות; ואין החוויה הנפשית, שבה היחיד מסתכל, תופעה שכל אחר יכול לצפות בה. החוויה הנפשית היא עניינו הפרטי של החווה אותה ואין איש בעולם יכול לחוות את שהוא חווה. מסיבות אלה, טען ווטסון, על הפסיכולוגיה להתרכז בהתנהגות שניתנת לתצפית אובייקטיבית ופומבית, דהיינו, במה שהיחיד עושה. שכן מה שהיחיד עושה הוא תופעה שכל אחד יכול לצפות בה באופן אובייקטיבי.
הדוגמא השניה ממחישה כיצד שינויים במערכת הניסויית ובמערכת התאורטית חברו יחדיו לגרום לשינוי מרחיק לכת במערכת הפילוסופית. השינוי קשור בשאלות אודות תחום החקירה של הפסיכולוגיה, רדוקציה של הפסיכולוגיה לפיזיולוגיה וסוג ההסבר הפסיכולוגי הנאות. הביהביוריזם שלט בפסיכולוגיה שנים רבות, לאמיתו של דבר עד ל-1960 בערך. בשנה זו התברר, כי אין הביהביוריזם מסוגל לטפל בתהליכים מנטליים כמו תשומת לב, זכרון לטווח קצר, לימוד מושגים, פתרון בעיות ולמידת שפה. בין היתר, התקשה הביהביוריזם בהסברת מספר ניסויים, שנעשו בשנות השישים בזכרון חזותי, בזכרון לטווח קצר וברכוז תשומת-הלב. ניסויים אלה, הנחשבים ביום לקלאסיים, הפכו מייד לדגם ניסויי, אותו חיקו בגרסאות שונות פסיכולוגים רבים.
אחד הניסויים הללו הוא של ספרלינג. מחקרו מהווה וריאציה מעניינת על ניסוי קודם הבודק את קבולת תשומת הלב. בניסוי הקודם הציגו לפני הנבדק טבלה של ארבע עמודות בנות שלוש שורות, הכוללת פזור מקרי של שתים עשרה אותיות וספרות בסדר מקרי. לאחר חשיפת הטבלה למשך שניות ספורות, נתבקש הנבדק להזכר במה שהוצג לפניו. התברר כי הנבדקים זוכרים ארבעה פריטים נכונים בממוצע. הפרוש שניתן לממצא זה הוא, שקבולת תשומת הלב אינה גדולה מארבעה פריטים. יתר המידע, כ-67% ממנו, אובד.
ספרלינג הציע השערה מנוגדת, לפיה כל האינפורמציה נשמרת בזכרון פחות משניה, אך בגלל הדיווח האיטי, מצליח הנבדק לשלוף מזכרונו רק כארבעה פריטים. כדי לבסס את טענתו ערך ספרלינג ניסוי חדש: לאחר תום הצגת הטבלה, קיבל הנבדק הוראה (ע״י צלצול מתאים) להזכר בחלק מסויים מהטבלה — בשורה הראשונה, השניה או השלישית. אם הפרוש הקודם הוא הנכון, אזי הנבדק יזכר בפריט אחד בלבד, אך אם ספרלינג צודק, וכל המידע נמצא בזכרון, יוכל הנבדק לדווח על כל ארבעת הפריטים. ספרלינג צדק. ובכדי להסביר ממצא זה (ועוד תוצאות אחרות מעניינות) הציע ספרלינג מודל הסברי, שהביהביוריסטים לא היו מוכנים לקבלו, כיוון שהוא התבסס על מושגים לא תצפיתיים הקשורים בהכרתו של היחיד. בקיצור, התאוריה מניחה, כי כל המידע החזותי נשמר במשך חלקי שניה בזכרון החזותי של היחיד, וכי הלה סורק בעזרת עינו הפנימית את השורה המבוקשת, קוראה, ומדווח על המידע המבוקש. דבר זה מזכיר את מרקע הטלויזיה, אשר ממשיך להציג את המידע המבוקש חלקי שניה גם לאחר שזרם החשמל נותק.
תוצאות הניסוי של ספרלינג ותוצאות ניסויים רבים אחרים, הוסברו בעזרת מערכת תאורטית חדשה שכונתה בשם ״עיבוד אינפורמציה״. מערכת זו שאבה את רעיונותיה ומושגיה מהתפתחות תאורטית בשטחים אחרים מחוץ לפסיכולוגיה, כמו: בלשנות, תורת האינפורמציה, תורת המשחקים ובמיוחד מדעי המחשב.
ההתפתחויות במערכת הניסויית ובמערכת התאורטית הביאו לעלייתה של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. ענף זה הגדיר מחדש את מושא מחקרו ואת דרך עבודתו של המדען. מושא המחקר של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית הוא התודעה. דרך המחקר שלה אינה האינטרוספקציה, אלא המתודה המחקרית המדעית האובייקטיבית, אותה מתודה שפיתח הביהביוריזם עצמו. הפסיכולוגיה הקוגנטיבית שאלה איפוא, מצד אחד, את מושא המחקר הפסיכולוגי מן הסטרוקטורליזם, ומצד שני שאלה את מתודת המחקר מהביהביוריזם; אולם היא דחתה את תוכנית ההסבר הביהביוריסטית. תוכנית זו מבוססת על הרדוקציה של הפסיכולוגיה לנוירו-פיזיולוגיה, דהיינו, על האמונה כי בסופו של עניין ינתן הסבר נוירו-פיזיולוגי לתופעות הפסיכולוגיות. הביהביוריזם קיבל את ההסבר הנהוג במדעי הטבע, לפיו תופעות פרטיות מוסברות בעזרת חוקים כללים אוניברסליים2 . תחת זאת הציעה הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מודל הסברי אחר המבוסס על אנלוגיה לתוכנית מחשב. לפי מודל זה, על מנת להבין את הפלט ההתנהגותי יש לתאר את התוכנית שלפיה עובדת התודעה. מה שהפסיכולוג הקוגניטיבי צריך לעשות הוא, איפוא, לגלות איך התודעה מתוכנתת. ברגע שנוכל לתאר את התכנית, נוכל גם להבין כיצד התודעה מחברת את הסמל ״2״ עם הסמל ״2״ ומקבלת את הסמל ״4״. הסבר זה, לפיו התודעה מוציאה מן הכוח אל הפועל תוכנית מסויימת, אינו מתיישב עם רעיון הרדוקציה של הביהביוריזם. קביעה זאת מסתמכת, בין היתר, על הטענה האנאלוגית שעל-פיה לא ניתן לעשות רדוקציה של תוכנית מחשב לאלקטרוניקה שלו, מכיוון שאותו מחשב מסוגל לטפל בתוכניות שונות זו מזו. כך גם לא ניתן לעשות רדוקציה של תהליכים הכרתיים למבנה הנוירו-פיזיולוגי של המוח, משום שאותם מיבנים נוירו-פיזיולוגיים מטפלים בתהליכים קוגניטיביים רבים ושונים זה מזה.
כפי שניתן לראות משתי דוגמאות אלו, השתנו כללי המשחק של הפסיכולוגיה פעמיים: בפעם הראשונה השתנו עקב השפעת הפילוסופיה, אשר הורתה ״כך 38תעשה, וכך תסביר את תוצאות הניסויים ולא אחרת״; בפעם השניה השתנתה הפילוסופיה, דהיינו, השתנו הקביעות מה מותר לחקור ומהו מודל ההסבר הפסיכולוגי הנאות. דוגמאות אלו ממחישות, כי הידע המדעי, הדרך שבה הוא נרכש, מוסבר ונבדק, מעוגנים במערכת פילוסופית המתארת, מסבירה וקובעת (באופן זמני, כמובן) את מושגי היסוד ואת התהליכים הבסיסיים ביותר בחשיבה המדעית ובביצועיה הלכה למעשה.
שינויים אלה, אני מניח, עשויים לקרות גם במדעים אחרים. אך מה שמאפיין את הפסיכולוגיה ומבחין אותה מיתר המדעים הניסויים הוא הפראדוקס הניצחי של הגוף-נפש. למרות שאין מאמר זה מאפשר דיון נרחב בנושא, אדגיש נקודה אחת: ההסבר הפסיכולוגי נקרע בין שתי גישות קוטביות: האחת, הגישה המכאניסטית-פיזיקאליסטית, המנסה להחיל את מודל ההסבר הסיבתי, הנקוט במדעי הטבע, על הפסיכולוגיה. והשניה, הגישה המנטליסטית-הומניסטית, המנסה להסביר את התנהגות כל בעלי החיים בעזרת ההסבר המטרתי (הטלאולוגי). לפי המודל הראשון, מוסבר מאורע מסויים בעזרת מאורע אחר שקרה לפניו בזמן; ואלו לפי המודל השני מוסבר מאורע מסויים בעזרת מאורע אחר, אשר עשוי לקרות בעתיד. אחת הבעיות העקריות במודל הסיבתי היא, שלא ניתן להבין בעזרתו איך רצון, מחשבה ואמונה, מושגים המציינים מצבים סובייקטיבים החסרים איפיונים פיזיקאליים (כגון, משקל ומקום), מסוגלים להתגלגל במאורעות בעלי איפיונים פיזיקאליים כמו תנועות גוף. קיים איפוא פער הבנתי עמוק בין התהליכים הנפשיים לבין התהליכים הפיזיקאליים, פער זה מהווה קושי עיקרי לפסיכולוגיה. למשל, בשעה שהמודל הסיבתי מסוגל להסביר את עצם התנועה של הרמת היד, אין הוא מסוגל להסביר את משמעותה. לעומתו, מצליח המודל המטרתי להסביר את משמעות הרמת היד (למשל, כדי לומר שלום), אך אין הוא תואם את המערכת המושגית הנהוגה במדעים המדוייקים. במילים אחרות, הפסיכולוגיה היא מדע הנקרע בין שני רצונות — האחד, להיות מדע, כפי שמושג זה נתפס במדעי הטבע, והשני, להבין את ההתנהגות האנושית ואת התנהגות שאר בעלי החיים. זהו המקור הוולקני של ״המהפכות״ ושל השינויים בפסיכולוגיה שהודגמו לעיל, והמקור לחוסר אחדותה כמדע שיטתי. זהו, מחד גיסא, המקור לחוסר עקביות פנימית בתת המערכת הפילוסופית עצמה, ומאידך גיסא, המקור לחוסר התאמה תהומי בין התאוריה לבין הנתונים התצפיתיים. ואם פסיכולוגים אינם חושבים שעליהם ללמוד זאת, באמת שאינני יודע מה עליהם לעשות.
לסכום אומר, כי פסיכולוגים חייבים ללמוד פילוסופיה מכיוון שפילוסופיה הינה חלק מהמדע, ומכיוון שבלי הנסיון להבין את בעיית הגוף-נפש, אין כל אפשרות להבין פסיכולוגיה.
האם המדע מעגלי?
אפשר להעלות כמה וכמה טענות בקורתיות נגד תפיסת המדע בעזרת שלוש המערכות שסקרנו. אחת הבקורות היא טענת המעגליות. ואם המערכת הפילוסופית קובעת את נהלי המשחק המדעי, הרי שהיא תתאר ותסביר את מה שהיא קבעה כמוצדק מלכתחילה. ואם המדע קובע בעצמו במה עליו להסתכל, וקובע גם את הקריטריונים לקבלה או לדחיית תאוריות מדעיות, הרי שנובע מכאן כי המדע הוא מעגלי, מכיוון שמה שהוא יקבל או ידחה נקבע מראש.
טענות אלו ודומות להן נראות, לכאורה מוחצות, אבל לדעתי אין בהן ממש. הטעם הראשון ואולי החשוב ביותר, כפי שנאמר לעיל, הוא כי המדע הינו מערכת פתוחה. קביעת חוקי המשחק של המדע ותוכנו אינם סופיים והם משתנים עם התפתחותו של המדע — התקדמות שאיננה ניתנת לצפייה מראש. מכאן נובע, כי לא ניתן לסכם את כל הידע המדעי במסגרת תאוריית-על מסויימת. מכיוון שכך, אי אפשר לטעון שכל מה שהמדע יגלה מצוי ממילא באותה תאוריית-על. במילים אחרות, הטענה היא שהמערכת המדעית אינה מעגלית, מכיוון שבזמן נתון לא ניתן לסכם את כל הידע המדעי במסגרת תיזה פילוסופית עליונה, אשר תתאר, תסביר ותצדיק ידע זה. הדוגמאות שהבאתי מתחום הפסיכולוגיה ממחישות, כי המערכת המדעית אינה מעגלית. הפסיכולוגיה השתנתה מאד עקב שינויים בכל אחת משלוש תת- מערכותיה.
שנית, אחד הקריטריונים המבחינים בין מדע ללא מדע (כמו אמונה ודת) הוא קריטריון הנקרא מבחן המציאות. גם אם נקבל שקריטריון זה נכלל בתיזה הפילוסופית עצמה, אין הוא יכול, מעצם מהותו, להפוך את הפילוסופיה למעגלית או לריקה מתוכן. מבחן המציאות הוא עיקרון, לפיו מקבלים או דוחים תאוריות מדעיות בעזרת ההשוואה בין מה שהתאוריה מנבאה לבין מה שקורה הלכה למעשה במערכת הניסויית. אם נמצא, כי מה שהתאוריה ניבאה אמנם קורה במערכת הניסויית, הרי שהתאוריה אושרה, ואם לאו הרי שהתאוריה הופרכה3 . עיקרון זה, שהוא מאבני הפינה של המדע המודרני, משאיר את ההחלטה אודות קבלת או דחיית התאוריה בידי המערכת הניסויית, שהיא, כאמור, מערכת פתוחה. פרושו של דבר, שלא ניתן לקבוע מראש בשום אופן מה תהיה תוצאת הניסוי. כל תוצאה הינה אפשרית. פילוסופיה של מדע הכוללת בחובה עקרון כזה אינה יכולה להיות מעגלית, מכיוון שמעגליות מחייבת מערכת סגורה.
שני הטיעונים בדבר חוסר המעגליות של הפילוסופיה של המדע מתבססים, כאמור, על כך שהמדע הינו מערכת פתוחה, אשר התפתחותה אינה ניתנת לצפייה מראש. זוהי, לאמיתו של דבר, וריאציה על נושא האינדוקציה. האינדוקציה, טוענים פילוסופים רבים, אי אפשר להצדיקה באופן לוגי, משום שההכללות או החוקים שאנשי המדע מוצאים בטבע נגזרים מאוסף של עובדות אמפיריות. למשל, אי-אפשר להצדיק ניבוי של מאורע מסויים בעתיד, על סמך התרחשותו פעמים אין ספור בעבר. האפשרות כי יום אחד לא תזרח השמש לא ניתנת לביטול על יסוד נסיון העבר וההווה. טענתי היא, שהמערכת הפתוחה היא אינדוקטיבית מעצם טבעה. מכאן נובע, שההגנה מפני הטיעון המעגלי נעוצה באינדוקציה. העובדה שהעולם אינו ניתן לחיזוי מראש, היא שמבטיחה כי לא כל עובדות המדע נכללות בתוך התיזה הפילוסופית, או במילים אחרות, שהטענה בדבר הנחת המבוקש או המעגליות אינה תופסת.
מכאן ניתן להעלות, לדעתי, את הטיעון הפרובוקטיבי המעניין הבא: אילו אפשר היה לבסס לוגית את האינדוקציה ואילו אפשר היה לצפות את העתיד, במובן זה שכל מה שעשוי לקרות נובע בהכרח ובוודאות גמורה ממה שאנו יודעים על אודות העבר וההווה, אזי הידע שלנו היה טריוויאלי ומעגלי. דהיינו, אם הכל היה ידוע וצפוי מראש, אזי כל מה שהיינו רוצים להסביר היה נכלל בין כך וכך במה שאנחנו יודעים. במילים אחרות, אדם שהיה מנסה לפתח תאוריה על העולם, היה מפתחה, כאשר כל מה שהוא צריך להסביר מצוי לפניו ונכלל כבר בתוך הסבריו. ניתן לומר איפוא, שמחד גיסא, שבירת הטיעון המעגלי נעוצה באינדוקציה ומאידך גיסא, עצם האפשרות לבסס את האינדוקציה באופן לוגי תביא למעגליות.
■39
חיזוק משני הוא כל גרוי נייטרלי, כמו אור וצליל, המזדווג אסוציאטיבית עם חיזוק ראשוני כמו מזון ומים. למשל, חולדה רעבה, אשר למדה ללחוץ על הדוושה על מנת לקבל מזון, וכל אימת שהיא מקבלת מזון נדלק אור, תמשיך ללחוץ על הדוושה במשך זמן רב גם אם לחיצתה על הדוושה לא תלווה עוד במזון, אלא באור בלבד. במילים אחרות, החולדה תמשיך ללחוץ על הדוושה על מנת לקבל את האור, מכיוון שהיא למדה בעבר, כי האור מהווה סימן למזון. ↩
טיעונים אלה ואחרים, אשר נתארם בהמשך הדברים, אינם בחזקת קביעות, אשר הפסיכולוגים והפילוסופים מסכימים עליהם פה אחד. רעיונות אלה נמצאים כיום במוקד הוויכוח הפילוסופי בין אלה המזהים את עצמם כפסיכולוגים קוגניטיבים לבין אלה שמזהים את עצמם כביהביוריסטים, כמו, למשל, הביהביוריסטים הרדיקליים, שתומכים בגישתו של סקינר. יתר-על-כן הוויכוח הפילוסופי על דרכה של הפסיכולוגיה נטוש גם בין הפסיכולוגים הקוגניטיבים לבין עצמם ובינם לבין תנועות אחרות בפסיכולוגיה, כגון הפסיכולוגיה הפנומנולוגית. עם זאת, אני מתרשם כי רוב הפסיכולוגים הקוגניטיביים יסכימו עם מה שנאמר כאן. ↩
תיאור זה הינו פשטני במתכוון, כי לשם חידוד והבהרת הטיעון האנטי-מעגלי, אין כל טעם להכנס לתסבוכת של קבלה או דחיית תאוריות מדעיות. ↩
