הקדמה:
אנחנו עוברים לרבע השעה האחרונה של המפגש הזה, אל דבריו של עמוס קינן. עמוס קינן כתב אוטוביוגרפיה, הקצרה ביותר שקראתי. בה הוא אומר בין השאר, שהוא נולד בתל-אביב, כשזו עדיין היתה עיר. ושאביו היה פועל יהודי. בזמן שעדיין היו כאלה. לא מזמן הוא אסף טרמפיסטית והיא אמרה לו, אתה מוכר לי מאיזשהו מקום, אתה נגד משהו. תן לי להיזכר. חלום חייו הוא לעזוב את מקצוע העיתונות, אבל אין לו שום סיכוי. עמוס קינן על מצבו של האדם.
אסא כשר
התבקשתי לומר דברים בכנס ״מחשבות” על משמעות החיים מנקודת מבטו של סופר. בכנס משתתפים אנשי מדע, המביאים איתם את החידושים ואת הספקות ואת השאלות בתחומי המדעים שבהם מיומנותם.
הסופר כסופר, אינו איש מדע.
הספרות והיצירה התרבותית בכללה, עוסקים במצבו של האדם.
מצבו של האדם הוא מצבו טרם שנולד, מהרגע שנולד ועד מותו, ולאחר מותו.
מצבו של האדם בטרם נולד ולאחר שמת, קרוי היסטוריה.
מצבו של האדם בעודו חי קרוי חיים.
למצבו של האדם יש קשר אמיץ מאוד אל משמעות החיים.
שאלת השאלות של החיים היא, האם יש להם משמעות.
שאלת השאלות לגבי משמעות החיים היא, האם המוות מותיר להם משמעות.
השאלה היא האם יש לסופר מה לתרום לדיון על תופעת החיים ועל משמעותם. לך תדע.
האדם הוא חומר שיש לו תודעה, והיודע שיש לו תודעה.
התודעה מעיקה על האדם.
היא מודיעה לו שימיו קצובים. שיום אחד ישוב להיות חומר שאינו חי, נטול תודעה.
מועקת התודעה יוצרת את הטירוף הנואש, את האלוהים, ואת היצירה.
הטירוף הנואש, שממנו יצר ההרס העצמי, שמשניהם המלחמה ומשלושתם השאיפה להרס היקום כולו, הוא מסימני מצבו של האדם.
היצירה מעניקה ליוצר את הנחמה של נצחיות יחסית, וזה תפקידה.
לא רק ליוצר — גם לאנושות מעניקה היצירה את תחושת ההמשכיות — את היותו של האדם לא רק פרט, אלא חוליה בשרשרת שסופה רק בסוף או באינסוף היקום.
מן הבחינה הזאת, גם הדת היא יצירה. וגם הציר המרכזי של כל דת — האל והאמונה בו — הוא יצירה המבטאת את מצבו של האדם.
גם הדת, כמו כלל היצירה, יודעת היטב את מצבו של האדם.
מצבו של האדם הוא מצבו ביקום.
מגדל בבל והפירמידה שואלים את שאלת איוב. וכך שואלת המוסיקה של באך.
מצבו של האדם הוא הנושא היחיד והבלעדי של כל היצירה האנושית. וחוסר המשמעות של החיים הוא הציר שסביבו נעה כל היצירה האנושית.
באורח פרדוקסלי, מוכיחה היצירה שלחיים, בסופו של דבר, יש משמעות.
וזאת, רק אם וכאשר אנו מגרשים את השאיפה לחיי נצח ארציים וכופרים במשוואה האומרת שנצח=משמעות.
וכך, האיש המאמין, יאמין בעולם הבא, בהישארות הנפש.
וכך, הכופר יאמין שאם וכאשר הוא מעצב בכוח רצונו את גורלו, בורא לעצמו עולם ויוצר לעצמו ציוויים, הנה כך הוא יכול לשאת בנטל הנורא ובוודאות הנוראה של חוסר המשמעות.
האדם הכופר יודע שהוא חומר. אבל אם כך, גם התודעה אינה יכולה שלא להיות חלק ממהות החומר.
ואם כך, תודעת הפרט אינה פרטית יותר מהחומר שממנו הפרט עשוי.
אם החומר ממנו עשוי הפרט הוא חלק בלתי-נפרד מהיקום,
כך גם התודעה שלו היא חלק בלתי-נפרד מהיקום.
האדם, פרי האבולוציה. ואם כך, יש בו מה שהיה בתא החיים הראשון שנוצר עלי אדמות. ההבדל בין רוח האדם ורוח האמבה אינו אלא כמותי.
החיים לא נוצרו פעמיים. ראשית החיים היא ראשית האדם.
האדם — חלק מתופעת החיים — וזה כולל “רוח״ או “נפש” — ואם יש בו — יש בכל. האדם אינו עליון.
וכך, בסופו של דבר, לא רק האיש המאמין, גם הכופר, לשניהם יש סיבה טובה להאמין שגם חוסר המשמעות, ולא רק המשמעות, אינם עניין של ודאות.
וכך, גם המאמין וגם הכופר יכולים להאמין שאי-שם בראשית החיים, שם גם המשמעות. ומה שיודעת התודעה לעשות, הוא בסופו של דבר רק דבר אחד — היא יודעת להאמין.
ואז, אין כל הבדל עקרוני בין אמונתו של המאמין שאכן יש אלוהים, ובין אמונתו של הכופר שאין אלוהים.
האדם הוא חומר שיש לו תודעה והיודע שיש לו תודעה. התודעה מעיקה על האדם
כשם שאין הבדל עקרוני בין האמונה שהתודעה היא מסימניו של החומר, ובין זו הטוענת שהחומר הוא מסימניה של התודעה.
חכמי הזן אמורים לרוקן את מוחם מכל ידע. אז ורק אז, אולי יזכו להארה.
ריקון המוח מכל ידע פירושו דחיסת כל הידוע אל נקודת המפץ, שהיא ההארה והיא ההתחלה החדשה.
״זה שאינו ניתן להיאמר אותו יש לשתוק״, פירושו הוא לדחוס את כל מה שניתן להיאמר אל אותו חור שחור, שותק, שממנו ההתחלה.
אין אמנות שאינה אמנות קינטית. אין תמונה שאינה נעה ואין מלים שאינן זרימה ואין מוסיקה שאינה קרינה. כל יצירה וכל אמנות הן אנרגיה שנדחסה ונפלטה, הן זרימה וקרינה, וכך, יצירת האדם היא ראי-הבריאה. ■57
