שלךָ, סַנדרוֹ

צבי ינאי
שלךָ, סַנדרוֹ
YOURS, SANDRO
Zvi Yanai
עורכת הלשון: לי עברון–ועקנין
© כל הזכויות בשפה העברית שמורות, 2006
לכתר ספרים ) 2005 ( בע“מ
ת“ד 7145 , ירושלים
אין להעתיק, לשכפל, לצלם, להקליט, לתרגם,
לאחסן במאגר מידע או להפיץ ספר זה
או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי,
אלקטרוני, אופטי או מכאני )לרבות צילום,
הקלטה, אינטרנט ודואר אלקטרוני(,
ללא אישור בכתב מהמוציא לאור
מספר קטלוגי: 276966
מסת“ב: ISBN: 965-07-1498-7
www.keter-books.co.il
e-mail: info@keter-books.co.il
עיצוב העטיפה והסדרה: סטודיו שוקי דוכובני
הצילום שעל העטיפה: שלמה ערד
צילום המחבר: שלמה ערד
סדר ועימוד: נועה ליכטינגר
Printed in Israel
לאחי רוֹמוֹלוֹ, לאחיותי פיוֹרֶנצָה וליזטֶָה ולאידה בּרוּנֶלוֹ לֶנטי.
לזכר אמי — יוּצי גַלַמבּוֹש, סבתי — לואיזה גלמבוש, סבי — מרטון
גלמבוש, אבי — קלמן טוֹט, דודי — שאול )פּאלי( ינאי,
אילוֹנקה דוּמיאן, מריה בֶּרטי מַרטֶלי, שמעון וריבה יוּציס.
Professor Emeritus Romolo Benvenuti
University of Rome
10.2.2004 פרופ‘ בֶּנווֶנוּטי הנכבד
קראתי בעניין רב בכתב העת “סַווַאנָה“ ) 1.2.2004 ( את המאמר שאתה
נמנה עם מחבריו, על דפוסי התנהגותם של אוכלי העשב הגדולים
בשמורת סֶרֶנגֶטי, באזורי הציד של אריות, נמרים, צבועים וברדלסים.
המאמר ריתק אותי כי הוא מציע תשובה — ראשונה מסוגה, נדמה לי
— לשאלה מדוע עדרים גדולים של גנוּ, זברות ותאו לא מנצלים את
יתרונם המספרי כדי לגרש לביאה יחידה שתוקפת את העדר וטורפת
את העגלים הצעירים. שאלה דומה עולה לגבי היחסים בין אריות
ללביאות. ברשותך אפרט.
על פי ההסבר המקובל, השתלטות של זכר זר — או קואליציה של
זכרים — על עדת אריות מסתיימת בסילוק שליטי העדה ובחיסול
גוריהם. לפי הפרשנות הסוציו–ביולוגית, חיסול הגורים גורם
להתייחמות מהירה של האמהות השכולות ולהתעברותן מהשליטים
החדשים. דפוס קטלני זה הִנו חיוני לשליט החדש: משך מנהיגותו
בעדה עומד על שנתיים בקירוב, פחות מהזמן הנדרש ללביאות
לגמול את גוריהן ולהתייחם מחדש. אם השליט החדש לא ינהג
כפי שהוא נוהג, הוא עלול למצוא את עצמו מסולק מהעדה על ידי
זכר זר לפני שיספיק להוליד צאצאים משלו. אם לא שגיתי בהסבר
הסוציו–ביולוגי לתופעה זו, הוא מתעלם לחלוטין מהקונפליקט
7
8 | צ ב י י נ א י
שנוצר בין האינטרס של הזכר לבין האינטרס של הנקבה. מבחינתה
האבולוציה מציעה לה משחק סכום אפס, כי כל האנרגיה שהשקיעה
בהיריון, בהמלטה ובגידול הצאצאים יורדת לטמיון עם חיסול גוריה.
יתר על כן, אין שום ודאות שהפרשה לא תחזור על עצמה כעבור
שנתיים עם הגורים שתמליט לשליט הבא. העדר תגובה הולמת מצד
הלביאות למסע הרצחני של הזכר מתמיה במיוחד, כי אילו שיתפו
פעולה ביניהן — כפי שהן נוהגות בציד, בהנקה הדדית של צאצאים
ובגירוש נקבות מתחרות המנסות לפלוש לנחלתן — הן היו יכולות
בנקל לסכל את רצח גוריהן.
במילים אחרות, להקה בת 10-8 לביאות בוגרות, המנוסות בשיתוף
פעולה ביניהן, עשויות למנוע את רצח גוריהן בידי זכר זר, אפילו
שניים, אם אך יתאגדו נגדו. למה אינן עושות זאת? למה הן צופות
מן הצד בקטילת הגורים? ובמישור עקרוני יותר: למה הברֵרה הטבעית
פיתחה עבורן שיטות מתוחכמות לציד מתואם ולא טרחה לפתח טכניקה
פשוטה הרבה יותר להגנה מתואמת מפני האיום הנשקף לגוריהן? זאת
שאֵלתָי. אני מתנצל על אריכותה ומודה לך מראש על תשובתך.
בכבוד רב,
צבי ינאי
מר ינאי הנכבד 24.2.2004
תודה על פנייתך. אני תמה במה זכיתי להיות הכתובת לשאלותיך.
תחום עיסוקי הוא האקולוגיה של אוכלי העשב הגדולים, ולא של
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 9
טורפיהם. אם יורשה לי, אני מציע לאדוני לקרוא את עבודותיהם של
פאקר, פַּסי, בֶּרטרַאם, קַאינס, הינסון, שאלר ואחרים. מחקריהם על
התנהגותם של אריות בשמורת סֶרֶנגֶטי ובמכתש נֶגוֹרוֹנגוֹרוֹ באפריקה
פרושים על פני שנים רבות. אוסיף ואומר רק זאת: הקביעה שלביאות
לא עושות דבר כדי להגן על גוריהן מקטילה אינה מדויקת. יותר
מפעם אחת נצפו לביאות שנפצעו קשה בהגנה על גוריהן.
ברגשי כבוד,
רומולו בנוונוטי
פרופ‘ בנוונוטי הנכבד 28.2.2004
אני מודה לך על תגובתך המהירה. רשמתי לפני את שמות החוקרים
שהמלצת עליהם, אבל אם זה לא מכביד עליך יתר על המידה, הייתי
רוצה להמשיך בהתכתבותנו. הופתעתי מדבריך שהלביאות אינן כה
כנועות ופאסיביות בהגנה על גוריהן כפי שסברתי. עם זאת, ברמה
האבולוציונית, תמיהתי נותרה בעינה: איך התפתחה בטבע התנהגות
כל כך אסימטרית בין הזכרים לנקבות, שהרי דפוסי ההתנהגות
הקיימים מוטים לחלוטין לטובת הזכרים.
ברשותך אני רוצה להסביר את טענתי. מנקודת מבטה של
הלביאה, רצח גוריה כרוך באובדן השקעה של 3.5 חודשי היריון
ועוד שישה חודשי הנקה. מנקודת מבטו של הזכר החדש, חיסול גורי
קודמו מבטיח לו שהלביאה תמליט את צאצאיו בתוך 4.5 חודשים
בממוצע, לעומת 17.5 חודשים שהיה עליו להמתין אלמלא קטל
10 | צ ב י י נ א י
את גוריה. המפתיע הוא שהברֵרה הטבעית לא עודדה את הלביאות
לנצל את יתרונן המספרי כדי ליצור איזון בין האסטרטגיה הזכרית
לאסטרטגיה הנקבית, שהרי יש בכוחן המשותף כדי לגבור על אריה
יחיד או שניים המשתלטים על נחלתן. יתר על כן, ממאמרם של
מק‘קוֹמבּ, פסי, פאקר וגרינֶל ) 1993 ( עולה כי לביאות מסוגלות
לזהות רוצחי גורים פוטנציאליים בקואליציה הפולשת על פי אופי
נהמותיהם. אם אכן כך, ללביאות ניתנת התראה מספקת להיערך
יחד מבעוד מועד לקראת קוטלי הגורים. השאלות שלי הן אפוא
אלה: למה הברֵרה הטבעית אִפשרה לדפוס התנהגותי מוטה כל כך
להתפתח. לחלופין, למה היא לא עודדה התפתחותה של אסטרטגיה
נגדית מצד הלביאות.
בכבוד רב,
צבי ינאי
מר ינאי הנכבד 10.3.2004
מאזכור מאמרם של מק‘קומב ועמיתיו אני נוטה לחשוב שלא
היית זקוק לעזרתי כדי להגיע לחוקרים המובילים בתחום זה.
באשר לאסימטריה, ייתכן שנעלמה מאדוני העובדה שצאצאיו של
הזכר הפולש עלולים להיקטל בידי הזכר שיירש אותו. אני נוטה
להסיק מזה שגם האסטרטגיה הזכרית אינה מושלמת. כדאי לזכור
גם שתוחלת חייו של האריה היא עשר שנים, לעומת 17 שנה של
הנקבה. נוסף על כך, לא הייתי אומר שהברֵרה הטבעית לא ציידה
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 11
את הלביאות בתוכניות פעולה נגדיות. אביא דוגמה אחת: לביאה
מעוברת עשויה לזייף סימני ייחום חיצוניים כדי לפתות את הזכר
הפולש להזדווג אִתה, ובכך לגרום לו להאמין שהגורים העתידים
להיוולד הם צאצאיו. לדעתי, האינטרס של הלביאות הוא להישלט
על ידי קואליציות של 6-4 זכרים, כי תחת שלטונם הן צפויות לשני
מחזורי המלטה ולהגנה טובה יותר על גוריהם. סבורני שדי בדוגמאות
אלו כדי להראות שהברֵרה הטבעית לא כפתה על הלביאות משחק
סכום אפס, כטענתך.
ברגשי כבוד,
רומולו בנוונוטי
פרופ‘ בנוונוטי הנכבד 15.3.2004
אני מודה לך על תשובתך המפורטת, אבל תסכים אתי שהדוגמאות
שהבאת נושאות אופי של ברֵרת מחדל. אני עדיין תמה מדוע הברֵרה
הטבעית לא עודדה את התפתחותה של אסטרטגיה המתגמלת
במידה שווה את הזכרים והנקבות, כפי שנהוג למשל בקהילות של
גורילות הרים. גם שם נהנה הזכר השליט מהגמוניה מוחלטת על
הנקבות, אבל בתמורה לצייתנותן זוכות הנקבות לגנים המשובחים
של המנהיג ולהגנתו על צאצאיהם המשותפים. אפשר גם להעלות
על הדעת התפתחות של דפוס חברתי מטריארכלי בעדת האריות,
דוגמת זה המתקיים בעדרי פילים. ככלות הכול, מספרן הגדול של
הלביאות בלהקה, כוחן העצום ושיתוף הפעולה ביניהן מאפשר להן
12 | צ ב י י נ א י
לוותר על שירותיו של הזכר, למעט בתקופת הייחום, כנהוג אצל
הפילות.
בכבוד רב,
צבי ינאי
מר ינאי הנכבד 21.3.2004
כל החלופות שאדוני הציע יפות בעיני. אם הברֵרה הטבעית היתה
פועלת על פי אמות מידה מושכלות, ייתכן שחלופות אלו היו
מתקבלות גם על דעתה. אבל, כפי שאדוני יודע, הברֵרה הטבעית לא
מודרכת על ידי חזון ואינה מצוידת בראיית העתיד. שיטת פעולתה
היא טלאי על טלאי. כל טלאי נותן תשובה אד–הוק למצב סביבתי
נתון ולא למצב עתידי אפשרי. לדוגמה, אין שום היגיון בפרישתה
של הלביאה מעדתה בתום ההיריון כדי להמליט את גוריה במקום
מסתור. היא שוהה שם לבדה שמונה שבועות, מטפלת בגורים ללא
עזרה מאחיותיה, נאלצת להגן עליהם מפני טורפים ובה בעת לצוד
טרף בכוחות עצמה. לביאה הרה היתה יכולה לחסוך מעצמה את כל
הסיכונים האלה אילו היתה נשארת עם משפחתה.
ברשותך אוסיף עוד משהו. גם אם מאחורי האבולוציה היתה עומדת
מחשבה מתכננת, היא לא היתה נותנת מענה נכון יותר. לדוגמה, אם
הברֵרה הטבעית היתה מעודדת את הלביאות להתאגד מול הזכרים
הפולשים, כהצעתך, הדבר היה עלול ליצור קואליציות גדולות של
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 13
זכרים כדי לגבור על הקואליציות של הנקבות. התפתחות כזאת היא
מתכון בטוח להחרפת האלימות. ההבדל בין אריות לגורילות הרים
הוא שתקופת מנהיגותו של הגורילה השליט ארוכה הרבה יותר מזו
של האריה השליט. עקב כך יכלו להתפתח אצלם דפוסי התנהגות
הפועלים לטובת שני הצדדים: הזכר השליט לא נזקק לחיסול
צאצאי קודמו כדי להבטיח לעצמו יורשים; הנקבה וצאצאיה זוכים
להגנתו.
ברגשי כבוד,
רומולו בנוונוטי
פרופ‘ בנוונוטי הנכבד 28.3.2004
כפי שאמרת, החלופות שהצעתי היו יכולות להתקבל על דעתה של
הברֵרה הטבעית אילו היתה פועלת על פי קריטריונים מושכלים.
שמחתי להבין מדבריך שהלביאות אינן פאסיביות בהגנה על גוריהן.
ברשותך, אני רוצה להציג לך שאלה אישית, שהיא לא בלתי
קשורה, באופן מטאפורי כמובן, בשאלת הלביאות וגוריהן.
במונוגרפיה הקצרה שהופיעה בסוף המאמר בכתב העת “סוואנה“
צוין שאתה פרופסור אֶמֶריטוּס בן 71 מהמחלקה לאבולוציה אקולוגית
באוניברסיטת רומא. אם לא נפלה טעות בנתונים אלה, אתה אמור
להיות יליד 1933 . וכאן אני מגיע לסיבה שמאחורי השאלה האישית.
היה לי אח, מבוגר ממני בשנתיים, שגם שמו היה רומולו. הוא נולד
באותה שנה בקַטַנזרַוֹ שבחבל קַלַבּריה. אני אומר “היה“, כי מעולם
14 | צ ב י י נ א י
לא נפגשנו ולא שוחחנו. קשר המכתבים עם האומנת שלו ניתק שנים
אחדות אחרי לידתו ומאז איבדנו את עקבותיו.
אני יודע שזו ירייה פרועה באפלה, אבל לא אסלח לעצמי אם לא
אשאל: הייתכן שנולדת בקטנזרו?
בכבוד רב,
צבי ינאי
מר ינאי הנכבד 12.4.2004
הופתעתי מאוד משאלתך. עלי לציין שאני נוטה להגביל את
התכתבותי עם הפונים אלי לנושאים מקצועיים. עם זאת, אני מוכן
לאשר שנולדתי בקטנזרו ב– 1933 , אם כי לא גדלתי בה. אדוני רשאי
לראות בזה צירוף מקרים מפתיע. אבל כפי שהכול יודעים, מניתוח
הסתברויות של צירופי מקרים מתברר לעתים קרובות שהם אינם
חורגים מגבולות הסבירות הסטטיסטית, מה גם שאדוני לא ציין את
שם משפחתו של רומולו. השם רומולו, אף כי אינו שכיח כמו ג‘וּזפֶֶּה,
אנטוניו ולוּאיג‘י, אינו נדיר באיטליה.
צר לי שאדוני איבד את עקבות אחיו. האם זה היה קשור
בשואה?
ברגשי כבוד,
רומולו בנוונוטי
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 15
פרופ‘ בנוונוטי הנכבד 17.4.2004
הרשה לי להתנצל על החדירה לפרטיותך. אני מודע לבסיס המפוקפק
של צירופי מקרים וגם לשכיחות השם רומולו. בחמש השנים האחרונות
יצרתי קשר עם כל רומולו שהופיע באינטרנט )ייתכן שנולדת ב– 19
באפריל?(. באשר לשאלתך, אחי לא אבד בשואה, אם כי אינני יכול לומר
שאין קשר סיבתי בין השניים. הורי, קלמן טוֹט ויוּצי גלַמַבּוֹש, היו אמנים
ילידי הונגריה ואוסטריה )בהתאמה(. הוא היה זמר בריטון, היא היתה
רקדנית. הם נפגשו ב– 1929 בבודפשט, או בגרַץ, בנסיבות שאינן ידועות
לי )בצרור מכתבים של אמי מצאתי מנוי משנת 1930-1929 לתיאטרון
של גרץ, על שם יוצי גלמבוש(, וכעבור זמן קצר יצאו לסיבוב הופעות
באיטליה, מפּוֹרדֶנוֹנהֶ שלרגלי האלפים ועד פּלַרֶמוֹ בסיציליה. קַטנַזרַוֹ
היתה אחת מהתחנות בדרכם. אינני יודע כמה זמן שהו בה, אבל דבר אחד
ידוע לי בוודאות: אמא היתה חייבת לחנות בקטנזרו, כי שם ילדה את
רומולו. אני משער שהיא לא התעכבה בה יותר משבועות ספורים, מכל
מקום די זמן כדי להתאושש מהלידה ולשכור אומנת מקומית לתינוק. על
האומנת אינני יודע דבר, פרט לעובדה שהיא לא היתה מקטנזרו. עובדה
זו הובררה לי ממכתב רשמי שנשלח מעיריית קטנזרו לשגרירות ישראל
ברומא ב– 9 במאי 1997 . העירייה מאשרת כי טוט רומולו נולד בקטנזרו
ב– 19.4.1933 לטוט קלמן וגלמבוש ג‘וליה, אך מעולם לא היה תושב
קטנזרו. מכאן אני נוטה להסיק שהמשפחה האומנת התגוררה באחד
הכפרים בסביבה, אבל היתה מוכרת דיה לעובדי בית החולים שבו ילדה
אמי )או אולי לבעלים של בית המלון שבו התגוררו הורי(, כדי שימליצו
עליה. מכל מקום, אם רומולו חי היום, קרוב לוודאי שאינו נושא את שם
המשפחה של הוריו הביולוגיים, טוט או גלמבוש, אלא את שם משפחתה
של האומנת — אשר לדאבוני אינו מוכר לי.
בכבוד רב,
צבי ינאי
16 | צ ב י י נ א י
מר ינאי הנכבד 23.4.2004
אינני יודע לאן אתה מתכוון להוליך את התכתבותנו. אם בכוונתך
לשלב את חילופי הדברים בינינו בסוגיית האריות בספר או במאמר
מקצועי, אין לי התנגדות לפרסום תשובותי — ובלבד שלא ייעשו בהן
שינויים או קיצורים ללא אישורי. הַסכמתי לפרסום הדברים האלה לא
חלה כמובן על התכתובת בנושאים האישיים. אם בכוונתך להמשיך
בהתדיינות האישית, אני מבקש במפגיע את התחייבותך שמכתבַי
אליך לא ייחשפו לציבור — בין בכתב ובין בעל פה.
ברגשי כבוד,
רומולו בנוונוטי
פרופ‘ בנוונוטי הנכבד 26.4.2004
אינני יודע עדיין איזה שימוש, אם בכלל, אעשה בצרור המכתבים
של אמי, לא כל שכן במכתביך. הרי היקפה של התכתובת בינינו נתון
בידיך. בכל מקרה, אני מתחייב לכבד את בקשתך במלואה, ומקווה
שהבטחה מפורשת זו תניח את דעתך. ברשותך אני רוצה להשלים את
הפרטים הידועים לי על משפחתו של אותו רומולו, ומתנצל מראש
על השימוש שאני עומד לעשות בהערכות ובניחושים לגבי תאריכים,
כוונות, מקומות והחלטות. כל מה שידוע לי על אמי, על אבי, על
דודי ועל סבתי — למעט הדברים הזכורים לי ולאחיותי מניסיוננו
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 17
האישי — מתבסס על צרור מכתבים שנשמר אצל דודי, ועבר לרשותי
רק לאחר פטירתו בדצמבר 91 ‘. המכתבים כתובים בהונגרית, חלקם
על נייר אריזה דק, רובם בעיפרון שדהה עם השנים. רבים מהם
כתובים משני צדי הדף, חלקם קרועים, ללא מעטפות, ללא תאריכים
וללא מען. עקב כך היה קשה לפענחם, ובמקרים אחדים לא ניתן
לדעת מתי נכתבו. יתר על כן, הצרור מכיל רק מכתבים שנשלחו
אל אמי )למעט המכתבים שכתבה לאחיה בארץ(. כיוון שכך, כמעט
כל מה שעבר על אמי בעשר השנים הללו ידוע לי רק מכלי שני,
מתגובות מְכוּתָבֶיהָ למכתבים ששלחה להם, מה שהופך את צרור
המכתבים הזה לגבינה שווייצרית מחוררת. למען הדיוק — חצי גבינה
שווייצרית; החצי השני אבד לבלי שוב, משום שהנמענים למכתביה
כבר אינם בין החיים. לא נותר לי אלא להשלים עם כך שפרטים
רבים הקשורים באמי ובמשפחתה יישארו עבורי בחזקת נעלם, מה
גם שצרור המכתבים לא נותן לצערי פתחון פה לאמי. המכותבים
מגיבים לצרותיה ולהסבריה, שאינני יודע את טיבם, מי בקיצור,
מי ברמז, מי בהשתתפות בצער ומי בביקורת, כשהם נהנים מזכות
המילה האחרונה שרק לה אין.
עם זאת, די בצרור המכתבים כדי להציג סיפור מכמיר לב על
אנשים פשוטים שנקלעו לסופת אירועים שהיתה גדולה עליהם.
בסיפור הזה תופסות שלוש דמויות את מרכז הבמה: סבתא, יהודייה
פשוטה ואנושית מאוד, שקודם לא ידעתי עליה דבר, אך אחרי קריאת
המכתבים חשתי כאילו גדלתי אצלה; אמי, אישה צעירה, שניסתה נגד
כל הסיכויים לצלוח את המערבולת הנוראה של המלחמה — וכשלה;
ואבי, דמות זרה לי, שנטש לכאורה את משפחתו בפרוץ המלחמה, אך
גם בו התעמרו החיים באכזריות.
בכבוד רב,
צבי ינאי
18 | צ ב י י נ א י
פרופ‘ בנוונוטי הנכבד 8.5.2004
שאלת מה הביא אותי לחפש את רומולו. התשובה מורכבת. לא חדלתי
לחשוב עליו מאז נודע לי שיש לי אח, הקרוי בשם מייסדה המיתולוגי
של רומא. בכל פעם שאחיותי — פיוֹרֶנצָה וליזטֶָה — התפייסו ביניהן
וטרקו את הדלת בפני, התגעגעתי לאח בוגר שיעמוד לצדי כנגד
הקואליציה הנשית. שמה המלא של פיורנצה הוא ג‘וליה )כשם אמי(
טוֹסקה פיורנצה. היא נולדה ב– 10.3.1931 , מבוגרת בשנתיים מרומולו
ובקצת פחות משנה מאחותה, אופליה לואיזה מריה ליזטה, שנולדה
ב– 15.2.1932 . אני ראיתי אור ראשון בפֶּסקַרָה ב– 9 ביוני 1935 ,
שנתיים אחרי רומולו )שנולד כאמור בקטנזרו ב– 19.4.1933 (, שלוש
שנים אחרי ליזטה, שנולדה בסן–רמו, וארבע שנים אחרי פיורנצה,
שנולדה בפירנצה. מזה אתה למד שבין השנים 1935-1931 אמי ילדה
ארבעה ילדים, כל אחד מהם בפרובינציה אחרת, מאימפֶּריה שבצפון
ועד קטנזרו שבדרום. בין לבין היא הופיעה בקונצרטים בערי השדה
של איטליה, אבל על כך עוד אכתוב לך בהרחבה, אם תרצה.
אני מגיע עכשיו לשאלתך העיקרית. ב– 26 באוקטובר 1940 השיבה
עיריית קטנזרו לפנייתה של אמי באשר לגורלו של רומולו. התשובה
הלקונית הופנתה לגברת ג‘וליה גלמבוש בקַסטיליוֹן פיוֹרֶנטינוֹ:
בתשובה לפנייתך, הרינו להודיעך כי על פי הרשומות במשרדנו
הילד קלמן רומולו טוט מת בעירנו ב– 4 ביולי 1934 .
את המסמך הזה ראיתי בפעם הראשונה כעבור חמישים שנה, כאשר
הגיע לידי צרור המכתבים, אבל אני זוכר את הדמעות שנקוו בעיני
אמי כאשר פתחה את המעטפה וקראה את ההודעה. היתה זו הפעם
הראשונה שראיתי אותה בוכה, ואולי בגלל זה נחרטה התמונה הזאת
בזיכרוני. בפעם השנייה ראיתי אותה בוכה בספטמבר 1943 , בעקבות
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 19
ההכרזה ברדיו איטליה על שביתת נשק שכרתה ממשלת בַּדוֹליוֹ עם
בנות הברית. אינני יודע מדוע הבכי השני נחרט בזיכרוני, אולי בגלל
האהדה שרחשתי בילדותי למוסוליני ואולי מתוך חרדה לבאות. שנים
לא ידעתי להחליט אם אמא בכתה מצער על מעצרו של הדוצ‘ה או
משמחה על הדחתו. היום, אחרי קריאת המכתבים, אני יודע שהיו
אלה דמעות שמחה. אבל תרשה לי לחזור לרומולו. תעודת הפטירה
הרשמית מקטנזרו, שקבעה את מותו 15 חודשים אחרי לידתו, הִכתה
את אמי בהלם. היא התקשתה להאמין שהאומנת מקטנזרו הוליכה
אותה שולל במשך שבע שנים. שדיווחיה על התפתחותו המהירה של
בנה, על תאבונו הגדול, על בגדיו שנעשו קטנים עליו — ולפיכך על
הצורך הדחוף בתוספת כסף לקניית נעליים ובגדים חדשים — היו
שקריים. האמת היא שכולנו סירבנו להאמין שרומולו נפטר. גדלנו
עם תחושת כעס על מעשה הרמייה של האומנת. אינני יודע מי הגה
את הנרטיב שלפיו המשפחה האומנת החליטה להשאיר את רומולו
ברשותה לאחר שאמא חדלה לשלם בעד אחזקתו, אבל כולנו אימצנו
אותו. אידה — המטפלת הצעירה והנאמנה שליוותה אותנו מ– 1939
ועד סוף המלחמה — מאמינה בו עד היום.
אני חייב להודות שהמכתב מעיריית קטנזרו התעמעם במרוצת השנים
והתפוגג לשמועה, מה שהותיר בעינה את תחושתנו שרומולו לא מת
וכי הוא חי לו, אולי עד עצם היום הזה, אי שם באיטליה. כשגיליתי
בצרור המכתבים של דודי את ההודעה הרשמית מעיריית קטנזרו
הייתי המום כמו אמי בשעתה. בפעם הראשונה החזקתי בידי מסמך
המאשר את מותו של רומולו. אלא שהסיפור לא הסתיים כאן. במאי
1997 , על פי בקשתי, פנתה שגרירות ישראל ברומא לעיריית קטנזרו
בבקשה לבדוק את הרישומים על רומולו טוט. כעבור יומיים התקבלו
בשגרירות שני פקסים. הראשון היה צילום של תעודת הלידה,
המאשרת את לידתו של רומולו בקטנזרו ב– 19 באפריל 1933 , בנם
של קלמן וג‘וליה גלמבוש. כמו כן צוין במסמך כי שמותיו הנוספים
של רומולו הם קלמן ומרטינו. הפקס השני היה מפתיע ביותר:
20 | צ ב י י נ א י
אל: שגרירות ישראל ברומא 9.5.1997
מאת: עיריית קטנזרו
בתשובה לפנייתכם מיום 7.5.1997
הנדון: טוט רומולו, נולד בקטנזרו ב– 19.4.1933
בהתייחס לפנייתכם בנדון, הרינו להודיעכם כי טוט רומולו
נולד באורח מזדמן בקטנזרו, ב– 19.4.1933 , לטוט קלמן
ולגלמבוש ג‘וליה, אשר מקום מגוריהם הקבוע באותה עת
היה בודפשט. למען הדיוק עלינו לציין כי הנידון לא היה אף
פעם תושב קבע בקטנזרו, ופרט לאירוע הלידה אין בידינו
שום הוכחה המאשרת את מותו.
אתה ודאי מבין את תדהמתי. אם אין בעיריית קטנזרו שום הוכחה
המאשרת את מותו של רומולו, על מה התבססה הודעת העירייה
לאמי ב– 26 באוקטובר 1940 ? לאן נעלם המסמך המאשר את מותו
ב– 4 ביולי 1934 ? אני מעלה בפניך שני תרחישים אפשריים:
א( רומולו נפטר במלאות לו שנה, אבל האומנת הסתירה את מותו
מאמי כדי להמשיך ולקבל את שכרה החודשי. משחדלו התשלומים
מסיבה בלתי ידועה, לא מצאה האומנת טעם לדווח בדיעבד על
פטירתו. ייתכן גם שאמי לא עדכנה אותה בשינויים התכופים
בכתובתה, ולכן האומנת לא ידעה לאן לדווח.
ב( רומולו לא נפטר. הוא אומץ על ידי האומנת. ההחלטה גמלה בלבה
אחרי שהתשלומים מאמי חדלו להגיע ולאחר שדרישותיה החוזרות
והנשנות לקבל את שכרה לא נענו. האומנת הודיעה לעירייה על
מותו של רומולו וזו רשמה כדין את הודעתה. על פי תרחיש זה,
האומנת פעלה בעצה אחת עם הכנסייה המקומית, ששמחה לצרף ילד
אסופי, לא מוטבל, לחיק הנצרות. עדות מסייעת לתרחיש זה נמצאת
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 21
במכתבה של סבתא לאמי ב– 29.10.1935 , שנשלח לווִיצֶ‘נזהֶ בצפון
איטליה:
שמחתי מאוד לשמוע שאת באה אלי עם שתי המלאכיות
שלך ]פיורנצה וליזטה[ ושאת משאירה שמה את שני הבנים.
הלוואי שהיית מביאה לכל הפחות את סנדרו הקטן ]הייתי
אז בן ארבעה חודשים[ והיית משאירה אותו אצלי. כך
לא הייתם צריכים לשלם עבורו, כי בשביל הקלמן הקטן
]רומולו[ אתם לא משלמים, כך לפחות אני חושבת. אם זה
כך, שיישאר שם עד שסנדרו הקטן יהיה יותר גדול ואז
אקח גם אותו אלי.
הדגשתי את המשפט המתייחס לרומולו, כי גם אחרי קריאה שנייה
ושלישית הוא נשאר תמוה. חשוב לציין שמכתב זה הוא היחיד
שמתייחס לסוגיית התשלומים עבור אחזקתו של רומולו, ולראשונה
ניתן גם למצוא בו רמז ל“דילוג“ מעל רומולו ולאיסופי במקומו.
אני מניח שסבתא הבינה ממכתבים קודמים של אמי, שאינם כמובן
ברשותי, שהיא אינה משלמת דמי טיפול עבור רומולו. אמנם סבתא
אינה בטוחה בזה )“כך לפחות אני חושבת“(, אבל אם אלה הם פני
הדברים היא מציעה לקחת אותי אליה ובכך לחסוך את התשלום
לאומנת שלי.
הצעתה של סבתא מעוררות שתי שאלות: )א( למה אמי לא שילמה
בעד אחזקתו של רומולו, כפי שהיא נהגה כלפי האומנות של אחיותי
ושלי? )ב( אם הֵלינה את שכרה של האומנת, כיצד היא נימקה זאת
בפני סבתא — ועל סמך מה חשבו השתיים שאפשר לדלג מעל רומולו
ולהשאירו בקטנזרו לזמן בלתי מוגבל, בלי לשלם לאומנת?
אני מפנה את תשומת לבך לתאריך כתיבת המכתב: 29 באוקטובר
1935 , שנה וארבעה חודשים אחרי התאריך הרשמי למותו של
22 | צ ב י י נ א י
רומולו. האם ניתן להסיק מכך שהנתק התקשורתי בין אמי לאומנת
אירע מוקדם יותר מכפי ששיערתי? אני פוסל את האפשרות שאמי
ידעה כבר אז על מותו של רומולו, אך העלימה עובדה זו מסבתא. כי
אם זה מה שקרה, מדוע טרחה אמי באוקטובר 1940 לברר מה עלה
בגורלו של רומולו?
בכבוד רב,
צבי ינאי
פרופ‘ בנוונוטי הנכבד 19.5.2004
אני שמח שהעלית את השאלה, היא אחת הקריטיות ביותר בפרשה
תמוהה זאת: למה אמי לא ביקרה את רומולו בשבע השנים שחלפו
מלידתו ועד קבלת המכתב מעיריית קטנזרו? איך היא יכלה לשאת
את הנתק ממנו ומהאומנת, שרק דרכה היתה יכולה לקבל דיווח על
בנה? במכתב של סבתא לאמא בראשית 1933 היא תמהה על הפרידה
הארוכה של בתה מליזטה ומפיורנצה. בין השאר היא כותבת:
מה אתם שומעים מליזטה? איך תכירו את הילדים שאינכם
רואים כבר חודשים? האם אתם כותבים לשם והם כותבים
בחזרה? האם נותנים לה אוכל מבקבוק? ואיך אתם חושבים
לקחת את טוסקה ]פיורנצה[ הביתה?
סבתא גילתה דאגה מתמדת גם לרומולו. ניתן לשער שאילו ידעה
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 23
כי הקשר אתו מנותק זה שנים, היא היתה נותנת לכך ביטוי מפורש
במכתביה. לעומת זאת, אמי היתה חייבת לדעת על הנתק, שהרי
חליפת המכתבים עם האומנת של רומולו עברה אך ורק דרכה.
אני רוצה לחזור לשאלה אחרת שלא מרפה ממני: למה אמי המתינה
עד אוקטובר 1940 ? למה היא לא פנתה קודם לעיריית קטנזרו
לבירור מצבו של רומולו? ותמיהה גדולה יותר: למה היא לא ביקרה
אצלו מאז לידתו? אין לי תשובה לשאלות אלו. אחותי פיורנצה תולה
את הסיבה בריחוק הגיאוגרפי ובקשיי התעבורה ממרכז איטליה
לדרומה. אני מפקפק בכך. למיטב ידיעתי, שירות הרכבות באיטליה
התנהל כשורה לפני המלחמה וגם במהלכה. בדקתי באינטרנט את
לוח הנסיעות הנוכחי של שירות הרכבות האיטלקי. הנסיעה מאַרֶצוֹ
)הסמוכה לקַסטיליוֹן פיוֹרֶנטינוֹ( אל קַטַנזרַוֹ נמשכת בין תשע שעות
וחצי ל– 14 שעות וחצי, תלוי באיזה מסלול בוחרים. זה מסע לא
פשוט, הדורש היעדרות של שלושה ימים מהבית: יומיים נסיעה
הלוך ושוב ועוד יום אחד שהייה אצל רומולו. אידה זוכרת שאמא
נסעה ב– 1941 לבקר את רומולו בקטנזרו ושם נודע לה שהוא נפטר
שבע שנים קודם לכן. אינני יודע עד כמה אפשר לסמוך על זיכרונה
של אידה, מה גם שהוא לא מתיישב עם הזיכרון שלי — דמעותיה
של אמי עם קבלת המכתב מעיריית קטנזרו שנה קודם לכן. אבל גם
על הזיכרון שלי אין לסמוך; אפשר שאמי בכתה פעם שנייה בשובה
מקטנזרו, לאחר שהובהר לה שבנה אכן נפטר.
נניח לרגע שעדותה של אידה תקֵפה ואמי אכן נסעה לקטנזרו. יש בכך
כדי לאשר כביכול את התרחיש הראשון, שלפיו רומולו נפטר במלאות
לו שנה, והאומנת הסתירה את מותו מאמי כדי להמשיך ולקבל את
שכרה. מצד שני, אפשר שהאומנת אמנם קיבלה את פני אמי, אבל
משנכזבה לקבל את שכרה, שהלינו אותו כבר שנים — היא הסתירה
מפניה את רומולו. דבר אחד אינו מוטל בספק: באותה עת אמי לא
היתה מסוגלת לשלם את חובה לאומנת. בינואר 1941 עזב אבי את
24 | צ ב י י נ א י
איטליה וחזר להונגריה. אמי נותרה לבדה, ללא אמצעים, ללא מקצוע,
ללא תעסוקה ועם ארבעה פיות )שלושתנו ואידה( רעבים להאכיל.
בין שאמי קיבלה את האישור הסופי למותו של רומולו בביקורה בקטנזרו
במהלך 1941 ובין שהדבר נודע לה ממכתב העירייה באוקטובר 1940 ,
שני תאריכים אלו סמוכים לעזיבתו של אבא את הבית, וסמיכות זו יש
בה כדי לשפוך אור על הפרשה של אחי. מכל מקום, משני התרחישים
מצטיירת האומנת כאישה אכזרית, תאבת בצע, שלא היססה לשקר
לאמי במצח נחושה ולנצל את מצבה הקשה.
בכבוד רב,
צבי ינאי
פרופ‘ בנוונוטי הנכבד 26.5.2004
אני מצטער על הרושם שקיבלת מדברי. אכן התנסחתי בלשון חריפה
כלפי האומנת, במיוחד אם הפרשה התגלגלה על פי התרחיש השני.
אם נכון הדבר שאמי לא טרחה לבקר את רומולו מאז לידתו, וכבר
מינקותו חדלה להעביר לאומנת את שכרה, האומנת היתה רשאית
לחשוב שאמי ויתרה על בנה. ככלות הכול, אמי היתה בעיניה עוברת
אורח זרה, בוהמיינית, מין גחלילית שמנצנצת לרגע ונבלעת באפלה.
ומשהתארך הנתק ביניהן ומכתביה חזרו ריקם, פעלה האומנת לאימוצו
של רומולו, אם משום שנקשרה אליו ואם מטעמים תועלתניים, כמי
שעשוי בבוא היום לסייע בפרנסתה. אני חושב שאפשרות זו אינה
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 25
מופרכת מיסודה. אידה משוכנעת שזה בדיוק מה שקרה. היא עצמה
נולדה כבת לא חוקית למַדַלֶנה ולפועל איטלקי מהדרום, שאותו אידה
מעולם לא ראתה )חמשת אחיה ואחיותיה למחצה זכרו לה תמיד
שהיא לא באמת שייכת למשפחה(. ביצוע התוכנית לא דרש תחכום
גדול מדי מצד האומנת. יש להניח שהיא היתה מוכרת בסביבה כמי
שמטפלת בילדים לפרנסתה. זה עשוי להסביר כיצד אמי, אישה
זרה בעיר זרה, איתרה אותה לפני או אחרי לידתו של רומולו, אולי
באמצעות מודעה בעיתון מקומי או בהמלצתו של בעל המלון, וכיצד
ניסיונה כמטפלת עורר באמי מידה מספקת של אמון כדי להפקיד
בידה את תינוקה. עדות עקיפה לכך מצאתי בתצלום היחיד שיש בידי
מאותה אומנת. כפי שתוכל לראות בצילום המצורף, היא מחזיקה
בזרועותיה שני תינוקות. אני מניח שאחד מהם הוא רומולו, שאם לא
כן מה עושה תמונה זו בצרור המכתבים של אמי? התינוק השני הוא
אולי אחד הילדים שהופקדו בידה למשמרת.
אני רוצה להזכירך גם שעיריית קטנזרו מציינת במכתבה לשגרירות
ישראל ברומא במאי 1997 כי רומולו נולד בקטנזרו באורַח מזדמן.
השימוש במונח זה, שאפשר להבינו גם כאורח לרגע, אינו שכיח. למיטב
הבנתי הוא מדגיש את העובדה שרומולו היה תושב ארעי ואך במקרה
נולד בקטנזרו. נסה לדמיין את הסיטואציה: מגיעה לעיר אישה זרה,
תושבת בודפשט, רקדנית במקצועה, כורעת ללדת, מפקידה את תינוקה
בידי אומנת מקומית, לא חוזרת עוד לראותו ואף לא תובעת אותו ממנה.
אם זה מה שקרה, ואם בביתה של האומנת הסתופפו בכל עת ילדים
בגילים שונים, היא לא התקשתה להציג את רומולו כבן משפחתה. זה
עשוי להסביר מדוע עיריית קטנזרו לא מצאה בספריה כל רישום על מותו
של רומולו. כי משהתחוור לאומנת שאמי השלימה עם מותו לכאורה של
בנה, היא ביטלה באמצעות הכנסייה את הרישום על מותו.
בכבוד רב,
צבי ינאי
26 | צ ב י י נ א י
פרופ‘ בנוונוטי הנכבד 30.5.2004
אתה שואל למה אין בצרור המכתבים של אמי ולו מכתב אחד מהאומנת.
אין לי תשובה. על פי הנרטיב שאומץ במשפחתנו, האומנת דיווחה
לאמי באורח שוטף על קצב התפתחותו המהיר של רומולו ודרשה
תוספת כסף לקניית בגדים ונעליים. יש להניח שמסרים אלה החלו
להישלח לאמי אחרי שנתו הראשונה של רומולו. כלומר, אחרי תאריך
מותו הרשמי. אבל לתביעות אלו אין זכר בצרור המכתבים של אמי, וזה
עניין מפתיע כשלעצמו, שכן היא שמרה לא רק מכתבים מהמשפחה
הגרעינית, כי אם גם פתקים מדודנים, משארי בשר רחוקים ואפילו
מסתם מכרים. הכיצד לא נשמרו בו מכתביה של האומנת, החוט היחיד
המקשר אותה לבנה? מכל מקום, בהעדר מכתבים מהאומנת אינני יודע
את שמה ולא את שם משפחתה, וכמובן גם לא את מקום מגוריה.
אינני יודע אם היא היתה רווקה, נשואה, גרושה או אלמנה. כל שיש
בידי הוא תמונתה עם שני תינוקות. עם זאת, אני יכול לומר בוודאות
שתצלום זה אינו התצלום היחיד של רומולו. במכתב של סבתא לאמי
מ– 17.12.1933 , שנה וחצי לפני לידתי, היא כותבת לה: הילד מאוד
חמוד בתמונה, אבל את ממש רק עור ועצמות.
יתר על כן, סבתא הגיבה פעמיים נוספות לתצלומים של רומולו
ששלחה לה אמי: ב– 15.8.34 )“הקטן מתוק–מתוק ואני מתה לראות
אותו“( וב– 30.10.34 )“הצילומים יפים מאוד. הקטן מתוק–מתוק“(.
אם תבחן את התאריכים, הרי שהתמונה האחרונה נשלחה לסבתא
שלושה חודשים אחרי תאריך מותו הרשמי של רומולו. אין לי הסבר
לכך, רק השערות:
1( התמונות מוכיחות שרומולו לא נפטר ביולי 1934 .
2( התמונות צולמו לפני מותו, אך נשלחו לסבתא כעבור חודשים
ספורים.
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 27
אני תוהה אם יש בצילומים כדי לחזק את התרחיש השני, שלפיו
רומולו לא מת וכי הודעתה של עיריית קטנזרו לאמי באוקטובר 1940
היתה שגויה. אחזור ברשותך לתמונות: סבתא מזכירה את רומולו
שוב ושוב במכתביה, מתעניינת בשלומו ודואגת לעתידו, עד 1942 —
השנה האחרונה לחייה. הייתכן שבמשך שמונה שנים היא לא תבעה
מאמי תמונות מעודכנות של רומולו והסתפקה בתצלומים מהשנתיים
הראשונות לחייו? זה לא מתקבל על הדעת. ב– 1.1.1937 שואלת
סבתא את אמי: “מה אתם שומעים ממַרטון הקטן?“ ב– 4.4.1937
היא שוב מזכירה אותו: “הייתי רוצה כל כך להביא את מרטון הקטן
אלי.“
מרטון הוא שמו השני של רומולו, על–שם סבו. ב– 9.9.1938 היא
כותבת:
לפני שבועיים כתבתי לריבה לַגו דה גרַדָה, אבל כנראה
כבר נסעתם משם. בכל אופן, המכתב לא חזר אלי. אולי
שלחו אותו אליכם. כתבתי שאני חושבת שלא היית עם
הילדות אצל סנדרו, אבל עכשיו שקיבלתי את התמונות
אני רואה שהיית שם. איך מצאת את סנדרו? הילדים כל
כך מקסימים. רק מרטון הקטן חסר ביניהם, אבל בעזרת
השם נהיה יחד בקרוב והוא יהיה אתנו. אני מתארת לעצמי
שהילדות המסכנות בכו כשנסעת. הגיע הזמן שהילדים
האלה יהיו בבית.
לעולם לא אדע למה סבתא לא עמדה בתוקף על קבלת תמונות של
רומולו. סבתא לא נהגה כך לגבי נכדיה האחרים. במכתבה לאמי ב–
1933 היא כותבת: “אני מצפה בקוצר רוח לצילום של ליזטה. האם אי
אפשר לבקש מהמעון שיצלמו אותה? זה צריך להיות נורא בשבילכם
לא לראות אותה, אפילו לא צילום שלה.“ יתר על כן, במאי 1939
אמי שולחת לאחיה בפלשתינה “תמונה של שלושת הילדים שצולמה
בחורף“. חודש לפני כן, ב– 6.4.1939 , פּאלי )כינוי החיבה של הדוד(
28 | צ ב י י נ א י
שואל את אמי “איפה האחיין הרביעי שלי“. כוונתו כמובן אלי, שהרי
אני אחיינו הרביעי. אבל כשהוא מקבל את התצלום של אחיותי ושלי,
הוא לא שואל את אחותו היכן האחיין השלישי שלו, והיא לא מנדבת
הסבר לבן החסר בתצלום. למה?
בכבוד רב,
צבי ינאי
פרופ‘ בנוונוטי הנכבד 4.6.2004
קבל את התנצלותי. אני מבטיח לא לשכוח לצרף הפעם את תצלומה
של האומנת. באשר לאמי, טעית בכוונתי. לא ניסיתי לחמוק מהדיון
בהתנהגותה, אלא רק לדחות אותו. וזה מה שאני עומד לעשות
במכתב זה.
השאלה המרכזית היא למה הושאר )אני נמנע במכוון מהמילה
“הופקר“( רומולו במשפחה האומנת. האומנם מסיבה כספית?
מסופקני. השנים 38-36 האירו פנים להורי מבחינה כלכלית. באחד
ממכתביה סבתא מברכת אותם על קניית מכונית. מטופס העברת
בעלות על הרכב מדצמבר 1938 , שבוצעה בגָלָרָטֶה )צפונית–מערבית
למילאנו(, עולה כי אבי קנה מכונית פיאט 520 דגם בֶּרלינָה, בעלת
6 צילינדרים ומנוע 2.5 ליטר. אף שהמכונית היתה יד שנייה, נראה
לי שלא חסרו לו מזומנים. אמא הוציאה רישיון נהיגה באפריל 39 ‘
בספּוֹלטֶוֹ, מה שאִפשר לה לפטר את הנהג הצמוד. שנתיים לפני כן היא
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 29
הצטיידה בארון בגדים מפואר, שעורר את מורת רוחה של סבתא. מזה
ניתן להבין שבשנים הללו, לפחות, לא התקשו הורי לשלם את שכרה
של האומנת. יתר על כן, ממכתבה של סבתא לאמי ב– 29.10.1935
עולה האפשרות שכבר באותה שנה חדלה אמי לשלם לאומנת, מה
שמוסיף משנה תוקף לשאלות המציקות ממכתבי הקודם: מדוע הושאר
רומולו בקטנזרו; ולמה דילגו מעליו ואספו אותי במקומו.
הרשה לי להסביר. כמו רומולו, גם אחיותי ואני עשינו את שנותינו
הראשונות במשפחות אומנות, אך משמלאו לנו שנתיים–שלוש
נאספנו לחיק המשפחה. סידור כזה עלול להיראות חריג בימינו,
אבל אם מביאים בחשבון את חיי הנוודות של הורי, צירוף תינוקות
לנדודיהם היה אכזרי יותר מאשר הפקדתנו בידי משפחות אומנות.
עד אמצע 1939 לא היה להורי מקום מגורים קבוע. רוצה לומר,
לא היתה עיר שממנה יצאו להופעות ואליה חזרו. הם עברו ממקום
למקום על פי לוח האירועים שאבא ארגן, השתכנו לימים אחדים
במלון בעיר אחת ועברו למלון בעיר אחרת. רק אחרי שגדלנו
האומנת מפסקרה
30 | צ ב י י נ א י
מעט, ואולי בגלל המלחמה שפרצה בינתיים, השתקענו לכמה
שנים בקסטיליון פיורנטינו, המרוחקת 90 קילומטר מפירנצה. אז
גם התאפשר צירופה של מטפלת קבועה למשפחה. השתקעותנו
באותה עיירה טוסקנית קטנה מחריפה את חידת השארתו של
רומולו אצל האומנת. הוא היה אמור להיאסף ב– 1936 , שנה אחרי
שליזטה נאספה מהמשפחה האומנת שלה. זה לא קרה. הורי דילגו
מעליו ואספו אותי ב– 1938 , כאשר מלאו לי שלוש שנים וארבעה
חודשים.
את ההסבר לשתי השאלות שהצגתי צריך אם כך לחפש במקום
אחר, ואני מציע אותו בזהירות רבה ובמידה ראויה של ספק: אבא
לא רצה ברומולו. אידה, העוזרת המסורה שהתגוררה אתנו וטיפלה
בנו עד סוף המלחמה, בטוחה בכך. אינני יודע אם אידה מסתמכת על
דברים שאמי סיפרה לה או על ויכוחים שפרצו בין הורי. לדבריה,
אבא חשד ברומולו שהוא בנו של צועני. אני חייב מיד להוסיף שהוא
לא היה החשוד היחידי במשפחה. גם על אחותי ליזטה נהג אבי
לומר ברגעי כעס שהיא איננה בתו וכי היא הוחלפה בבית החולים
עם בתו האמיתית, אבל זה לא מנע את צירופה למשפחה. למרות
שחשדות אלה מופרכים בעיני, אין לבטלם. להערכתי, לאמי היו מעט
מאוד הזדמנויות לפלירטים רומנטיים בשנים הרלוונטיות מבחינתו
של רומולו, גם אם רצתה בכך. רוב הזמן היתה בהיריון, ושהיותיו
הממושכות של אבא ברומא — אם לצורכי אמרגנות ואם לסידור
ניירות או לטיפול ברגלו הפצועה — התקיימו בשנים 1940-1935 ,
כלומר אחרי לידתו של רומולו. אני יודע זאת ממכתב של אמי לאחיה
ב– 10 במאי 1939 . בין השאר היא כותבת לו ש“קלמן נוסע לארגן את
הקונצרטים בערי השדה, כדי לחסוך לי עבודה, ואז אני ופיורנצה
מגיעות להופעה“. דבר אחד אינו מוטל בספק: אבא היה אדם קנאי,
והוא לא נצר את קנאתו בלבו. אידה מספרת על התפרצויות קולניות,
חוזרות ונשנות, כלפי אמי. יום אחד, מספרת אידה, אבא יצא לטייל
אִתה ועם שתי אחיותי. כשהגיעו לפארק הוא אמר לאידה כי עליו
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 31
לסדר כמה דברים. הוא ביקש להמתין לו עם ליזטה ולקח אתו את
פיורנצה. משלא שב, אידה חזרה הביתה עם ליזטה. אמא בכתה ולא
ידעה את נפשה. אבא ופיורנצה חזרו כעבור יומיים. אידה חושבת
שהוא עשה את זה כדי לעורר את קנאתה של אמא בפיורנצה, שהיתה
בתו האהובה.
באוגוסט 1939 כותבת סבתא לבנה בפלשתינה:
קיבלתי היום מכתב מיוצי. מסכנה, קלמן נורא רע אליה.
אבא ואמא בבגדי ערב
32 | צ ב י י נ א י
הוא מענה אותה בקנאתו הקיצונית. ידעתי שהוא כזה עוד
מקודם, אבל לא יכולתי לעזור לה. ביקשתי ממנה מספר
פעמים שתחזור הביתה, והיא, המסכנה, לא שמעה בקולי.
עכשיו היא סובלת את כל המרירות הזאת.
במבט לאחור אני לא מופתע. אמי היתה אישה נאה, צעירה מאבא
ב– 18 שנה, אלגנטית, בעלת גוף חטוב, שיער בהיר ורגליים
מדהימות. אבא חשד בכל מי שהסתכל עליה, והיו רבים כאלה.
אידה מספרת שגברים סובבו את ראשם אחריה כשעברה ברחוב.
פיורנצה זוכרת שערב אחד, ב– 1936 או 1937 , סעדו אמי ואבי
במסעדה מפוארת. אמי לבשה את שמלת “העטלף“: שמלה שחורה
המגיעה עד הרצפה, מחשוף עמוק ושרוולים רחבים, אבנט עם
אבזם מוכסף ופרח מלאכותי גדול במפתח המחשוף. בשעה שסעדו
ניגש לשולחנם אומברטו השני, יורש העצר של מלך איטליה,
וביקש רשות מאבי להזמין את אמא לריקוד. אבי נעתר כמובן
לבקשתו והשניים רקדו לעיני כל האורחים במסעדה. אני מביט
היום בתצלומיה, במבט מרוחק ככל שאני יכול, ורואה אישה מאוד
נאה, לא יפהפייה, אבל דקת גזרה ואלגנטית מאוד. היה לה חזה
קטן מכדי שתהיה סקסית, אבל היא התברכה באותה מתנת טבע
בלתי ניתנת להגדרה שנוהגים לכנותה “שיק“. זה בולט לעין גם
כשהיא לבושה בגדי ערב וגם בבגד פשוט. תוכל לשפוט בעצמך
משתי התמונות שאני שולח לך )נוסף על תצלום האומנת ושני
התינוקות(. אני מפנה את תשומת לבך לרגליה. אני מדגיש זאת, כי
גדלתי בילדותי על מיתוס הרגליים המחוטבות של אמא. כל מכריה
דיברו בזה.
אינני יודע אם לספקותיו של אבי לגבי רומולו היה בסיס עובדתי או
שקנאתו גברה על תבונתו, כפי שקורה לגברים רבים שבנות זוגם
צעירות מהם. לדברי אידה, כשהם היו יוצאים יחד היו מחמיאים לו
על בתו היפה. כך או כך, אני חושב שהוא הטיל וטו על צירופו של
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 33
רומולו למשפחה. יש בכך כדי להסביר למה פסחו על רומולו והשאירו
אותו בקטנזרו ולמה אין בצרור המכתבים של אמי ולו מכתב אחד
מהאומנת. אם אכן התקיים קשר מכתבים בין אמי לאומנת, היא דאגה
להסתירו מאבי. אולי החביאה את המכתבים ואולי קרעה אותם, כי
שום מקום מסתור אינו חסין מפני בן זוג קנאי. האפשרות שמישהו
צִנזר אותם אחרי מותה אינו מתקבל על דעתי, כי לאחר עזיבתו של
אבא לא היתה לאף אחד סיבה להסתירם. אני אומר זאת אף על פי
שברור לי שידו של מישהו בחשה בצרור הזה לפני שהגיע אלי. אני
זוכר שבהיותי בן שבע גיליתי באחת המגירות בבית סדרת צילומי
עירום אמנותיים של אמי, שנעשו כנראה ב– 1941 או ב– 1942 . הם היו
מוצללים חלקית, לא פרונטליים, והציגו גוף מושלם של ספק–אישה
ספק–נערה. תצלומים אלה לא נמצאו בצרור המכתבים שהגיע לידי.
מישהו העלים אותם. כעבור 55 שנה, כשהזכרתי את התצלומים האלה
הרגליים של אמא שמלת העטלף
34 | צ ב י י נ א י
לפיורנצה, היא הופתעה לגלות שידעתי על קיומם. מתברר שגם היא
חיטטה בשעתו במגירות של אמא, אבל נצרה את התצלומים בלבה
כסוד כמוס במשך כל השנים הללו. אולי היא חשבה שהם לא נושא
ראוי לשיחה עם האח הקטן. מכל מקום, בתום המלחמה, כשעזבנו את
קסטיליון פיורנטינו, פיורנצה ארזה אותם יחד עם צרור המכתבים,
שאותו הפקידה בידיו של פאלי עם הגעתנו ארצה. סביר להניח שהוא
העלים אותם, מאחר שהם לא נמצאו בחפציו אחרי מותו — כנראה
מאותה סיבה חינוכית שהביאה את פיורנצה להסתירם מעיני.
באשר לווטו לכאורה שהטיל אבי על צירופו של רומולו למשפחה,
נדמה לי שאפשר למצוא לו תימוכין במכתבה של אמי לאחיה
ב– 16.7.1938 , מפיוּמֶה:
ביום ראשון הבא אקח את שתי הילדות לפֶּסקַרָה, היכן
שסנדרו הקטן נמצא, אבל אחזור מיד כי קלמן כבר נמצא
בגרַדו.
אינני יודע אם אמא התכוונה לפיומה בחבל פּוֹרדֶנוֹנהֶ או לעיר
הנמל פיומה בקרואטיה, דרומית–מזרחית לטרייסטֶה. ממסלול
הקונצרטים של ההורים וגם מהמכתבים האחרים אני נוטה לחשוב
שהכוונה היא לפיומה בפורדנונה. המרחק משם לפסקרה הוא פי אחד
וחצי מהמרחק מפסקרה לקטנזרו, ופי שניים מהמרחק מקסטיליון
פיורנטינו לפסקרה. קשה להעלות על הדעת שאמי תערוך נסיעה
כל כך ארוכה אלי, בלוויית שתי בנותיה הקטנות, ולא תעשה מאמץ
נוסף כדי לבקר את בנה האחר — שאותו לא ראתה חמש שנים.
סבתא, במכתב מ– 24.4.1938 , שואלת את אמי: “מה שמעת מסנדרו
הקטן? האם תגיעו במסגרת הנסיעות שלכם לעיר שמרטון נמצא
בה?“
במכתב של אמא לאחיה מספטמבר 38 ‘ נחשפת מטרת נסיעתה
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 35
לפסקרה: להפקיד את שתי אחיותי אצל האומנת שלי. “לקחתי את
הילדות מפיומה לסנדרו הקטן,“ היא כותבת לאחיה, “והם עכשיו אצל
האומנת על שפת הים. שלושתם מרגישים טוב מאוד. בסוף החודש
אקח אותם אלי.“ יתרה מזו, שלוש שנים קודם לכן, ב– 14 ביוני 1935 ,
חמישה ימים אחרי לידתי, אבא ואמא שוהים אתי בפסקרה. מהמען על
מעטפת המכתב ששולחת סבתא לאמא ידוע לי היכן התארחו: פסקרה
מרכז, רחוב דולפינה 2, ליד דֶה סַנטיס. סבתא מברכת אותם:
ברוך השם שהכול מאחוריכם. שהאל הטוב ייתן לכם כוח
ובריאות לגדל את הילדים. אני מאמינה שהם גורמים לך
שמחה גדולה, כי באמת הם חמודים, ואת כותבת שגם הרביעי
מאוד חמוד ושעכשיו יש לך בשביל מי לחיות ולעבוד.
אני מניח שאמי, ואולי גם אבי, התעכבו בפסקרה לפחות שבועיים
אחרי לידתי. מה מנע מהם, לפחות מאחד מהם, לנסוע לקטנזרו כדי
לבקר את רומולו? גם אם נקבל את דבריה של אמי שהיה עליה לחזור
מיד לאבא בגרדו, היא היתה יכולה לבקר את רומולו כאשר שבה
לפסקרה בסוף אוקטובר, אלא אם כן נמנע ממנה הדבר. רמז לכך
עולה ממכתבה של סבתא לאמי ב– 30.6.1939 . במסגרת ניסיונותיה
הנואשים לברוח מאוסטריה סבתא מספרת לה על תוכניתה לנסוע
לאנגליה דרך איטליה. “אם אסע,“ היא כותבת, “ואלוהים יהיה
בעזרי, אעבור דרך מרטון ואוציא אותו משם. אבל אם אתם מתנגדים,
רק אסתכל עליו.“
האם סבתא ידעה על החרם שהטיל אבא על רומולו? הרושם שלי הוא
שאם היה חרם כזה סבתא היתה מודעת לו. בל נשכח, מכתבה נשלח
כשמונה חודשים אחרי צירופי למשפחה. מדוע היא מפקפקת ברצונם
של הורי להוציא את רומולו מקטנזרו? מדוע היא מוכנה לעשות
מאמץ כזה רק כדי להסתכל עליו? יתר על כן, אם אכן היתה שותפה
לסוד, יש בזה כדי להבהיר מדוע היא נטתה לחשוב )כפי שכתבה
36 | צ ב י י נ א י
ב– 29.10.1935 ( שאמי אינה משלמת בעבור קלמן הקטן. וכאן אני
מגיע לראיה הנסיבתית החזקה ביותר בפרשה זו. אני מפנה את תשומת
לבך לשני מועדים: תאריך הודעתה של עיריית קטנזרו לאמי על מותו
של רומולו ) 26.10.1940 ( וביקורה בקטנזרו ב– 1941 )על פי עדותה של
אידה(. לדעתי, שני אירועים אלה קשורים במועד עזיבתו של אבי את
איטליה בינואר 1941 , כי רק ערב נסיעתו להונגריה ולאחריה הרהיבה
אמי עוז לברר מה עלה בגורלו של רומולו ואף לנסוע בעצמה לקטנזרו.
חשוב לציין שאמי התעתדה לנסוע בעקבות אבי להונגריה. לכן טבעי
הדבר בעיני שלפני עזיבתה את איטליה, אולי לבלי שוב, היא רצתה
לדעת מה עלה בגורלו של בנה. אמא הרי ידעה שגם אם רומולו בחיים
— היא לא תוכל לקחת אותו עם שאר ילדיה להונגריה.
בכבוד רב,
צבי ינאי
רומולו היקר 3.7.2004
אני לא צריך לספר לך מה עשה לי מכתבך, במיוחד אחרי שתיקתך
שהתמשכה ארבעה שבועות. ידעתי שאם תזהה את האומנת בצילום
ששלחתי לך, תיאלץ לבחור באחת מן השתיים: לנתק מגע, או להגיב
כפי שהגבת. לשמחתי בחרת באפשרות השנייה. אני תוהה מה שינה
את יחסך לפרשה זו, שאותה הגדרת בהתחלה כצירוף מקרים. אם
תרשה לי לנחש, בשני הנתונים — שמך הפרטי ולידתך בקטנזרו
— לא היה די לשכנע אותך. האם היה זה תאריך לידתך, או שתמונת
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 37
האומנת היא זאת שהתרסקה בפניך? באשר לי, היתה לי תחושה כבר
מההתחלה שזה אתה. ידעתי זאת בוודאות כשהתעלמת מתאריך
לידתך המדויק, שאותו הגנבתי במתכוון למכתבי מה– 17 באפריל.
אילולא היית אחי היית משיב לי מיד שלא נולדת ב– 19 באפריל
1933 , ובכך הקוֹרֶספּוֹנדֶנציה שלנו היתה מגיעה לסיומה.
אני מבין שאינך רוצה לדבר על עצמך בהווה, מטעמים השמורים
אתך. אין לי ברֵרה אלא לקבל זאת, כפי שקיבלתי את בקשתך להימנע
מפרסום החלקים האישיים במכתביך. הייתי מאוד רוצה לדעת על
ילדותך ועל חייך הבוגרים )אתה נשוי? יש לך ילדים?(, לראות איך
אתה נראה ולמי מאתנו אתה דומה, אבל לא רק בגלל סקרנות לשמה.
הופעתך הפתאומית בחיי אחרי 69 שנים של היעדרות אינה קלה גם
לי. אני חייב לעצמי הסבר למה שתקתי כל השנים הללו, למה גיליתי
בך עניין רק בשלב כה מאוחר בחיי. אפשר למצוא צידוק ל– 15 השנים
הראשונות שלי בישראל: היה עלי להתמודד עם קשיים רבים בכוחות
עצמי, לרכוש שפה זרה, לקיים טקסים נוצריים במחתרת, למחוק את
העבר — לרבות השפה האיטלקית — ולאמץ זהות חדשה, לעבור את
השירות הצבאי ללא משפחה תומכת, לדבוק בהיסטוריה של עם זר,
שעד אז לא ידעתי עליו דבר, ולהיטמע במהירות בישראליות הבוטה
של אותם ימים. כל זה כדי להכות שורש בארץ משונה, שהפכה מתוך
ברירת מחדל למולדתי החדשה. אבל הצורך הזה למחוק את העבר
אין בו כדי להצדיק את אדישותי לגורלך בחמישים השנים הבאות.
אף על פי כן, היית נוכח תמיד בחיי. נוכחות פסיבית אמנם, אבל
קיימת.
שלך, סנדרו
נ.ב. לבקשתך אשלח את המכתבים הבאים לכתובת המייל הפרטית
שלך.
38 | צ ב י י נ א י
רומולו היקר 9.7.2004
אני מכבד את שתיקתך. בנסיבות דומות, הייתי מתקשה כמוך לנהל
שיחה אינטימית על חיי. ככלות הכול, שנינו זרים זה לזה אף שאנחנו
אחים. אבל אני כן חש חובה לספר לך כל מה שידוע לי על ההורים
שלא הכרת, על הדוד פאלי שלא ידעת על קיומו, על מה שאירע לי
ולאחיותיך בשנות המלחמה ההיא, ומשהו גם על השנים הראשונות
שאחריה. בראש ובראשונה אני חושב שחובה עליך להכיר את
סבתא, אישה פשוטה ומקסימה שלא חדלה לדאוג לך ולשאול עליך
במכתביה. לו רק מהטעם הזה כדאי לך לעיין בצרור המכתבים של
אמא. הוא תורגם בעמל רב בידי ידידה קרובה שלי, אגי יואלי, אישה
מאוד מיוחדת, פסלת קרמיקה במקצועה, ילידת צ‘כיה. היא עצמה
עברה את השואה במחנות המוות, בסבל שקשה לתארו. הקושי הגדול
בשבילה לא היה פענוח האותיות המחוקות במכתבים של סבתא
וגם לא מלאכת התרגום, אלא הזדהותה עם התקופה ועם הנפשות
הפועלות בסיפור שלנו. אלה החיו בה מראות קשים וזיכרונות מרים,
הצרובים בלבה יותר מחמישים שנה.
אני מאוד מקווה שבהמשך התכתבותנו תרגיש נינוח מספיק
כדי לחשוף מעט מעברך, ולו פרטים קטנים ולקוניים. מהמעט
שהסכמת לכתוב למדתי שהשלמת את לימודיך התיכוניים בפנימייה
הפרנציסקנית ברֶג‘וֹ די קַלַבּריהָ ולימודים גבוהים באוניברסיטת
רומא. במיוחד ריגשה אותי הידיעה ששם האומנת שלך הוא קלרה
בנוונוטי. חשתי כמו ארכיאולוג המגלה פיסת קלף עתיקה או שבר
כד מתקופה קדומה. העובדה שהתגוררת עם קלרה בכפר קריצ‘י,
המרוחק שמונה קילומטרים מקטנזרו, היתה מאוד חשובה בעיני. היא
מאשרת את הודעתה של עיריית קטנזרו לשגרירות שלנו ברומא,
שלא היית אף פעם תושב קטנזרו. מצד שני, לא הופתעתי לקרוא
במכתבך שרק בגיל ארבע נודע לך שקלרה איננה אמך. אני מתאר
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 39
לעצמי שכל הילדים שטיפלה בהם קראו לה אמא, כפי שקראתי
לאומנת שלי בשלוש השנים וחצי ששהיתי אצלה בפסקרה )לצערי,
אינני זוכר את שמה(. לא קשה לתאר מה הרגשת כשקלרה גילתה
לך, ברגע של כעס, את סודך. כתבת שהיא היתה מוכנה לומר לך רק
שאביך זמר ואמך רקדנית. קרוב לוודאי שהיא לא ידעה הרבה יותר
מזה על אמא, מלבד התרשמותה מלבושה האלגנטי וממבטאה הזר.
40 | צ ב י י נ א י
אני רק יכול להצטער בשבילך שקלרה מצאה לנכון לומר לילד בן
ארבע שהוריו הפקירו אותו, גם אם חשבה כך. מצער לא פחות שלא
ידעת שיש לך אחים, אחיות וסבתא שאוהבים אותך, אף שמעולם לא
פגשו אותך.
אני חייב להודות שהפתעת אותי. האישה עם שני התינוקות בזרועותיה
איננה קלרה בנוונוטי? אם אתה בטוח בכך, והרי אין עד מהימן ממך
בעניין זה, משמע שהאישה בצילום היא האומנת שלי מפסקרה, ואחד
משני התינוקות הוא אני. במבט שני, אני באמת מוצא דמיון ביני
לבין התינוק מימין.
כתבת כי מה ששכנע אותך שאתה אחי הוא תאריך לידתך שציינתי
במכתב, וכן זיהויה של אמא עם תמונת הפוסטר שלה, שמצאת בחדר
השינה של קלרה כשהיית בן שש. עכשיו תורי להפתיע אותך. אני
מחזיק בידי את הפוסטר המקורי של אמא. קרוב לוודאי שאמא נתנה
לקלרה העתק ממנו למזכרת לפני שעזבה את קטנזרו. אינני מופתע
ששמרת עליו כל השנים הללו, גם אני הייתי נוהג כמוך. העותק
שבידי דהוי ומרוט כמו שלך, אבל נשמר בו הכיתוב שלא הצלחת
לפענח בתחתית התמונה. הוא מציין את שמה ואת עיסוקה של אמא:
יוצי גלמבוש, פרימה בלרינה מבודפשט.
שלך, סנדרו
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 41
רומולו היקר 14.7.2004
כל מה שידוע לי על אמא, מלבד זיכרונות אישיים, בא מצרור
המכתבים. היא נולדה ב– 2.12.1912 אבל הציגה עצמה כילידת
1913 , מאחר ששנאה את המחשבה שימים ספורים בלוח השנה
מזקינים אותה בשנה שלמה. אינני יודע מי היתה אמא באמת: נערה
קלת דעת, כעדותו של אחיה, שהעדיפה ריקוד על פני לימודים, או
שמא צעירה בת 18 , תאבת חיים, בועטת קצת במוסכמות, מתעלמת
מעצותיהם של מבוגרים ומתחלחלת מהמחשבה על עבודה משמימה
בחנות המחוכים של סבתא. ואז היא הולכת שבי אחרי זמר בן 36
)אבא נולד ב– 24.5.1894 (, שהיא פוגשת בבית קפה בהונגריה )לדברי
אידה(, והוא פותח לה דלת מילוט מהחנות בגרַץ לערים הקסומות של
איטליה. נערה שבגיל 19 ילדה את תינוקה הראשון ובגיל 23 היתה
42 | צ ב י י נ א י
כבר אמא לארבעה ילדים. לצִדה בן זוג נרגן, קנאי, הסובל מכאבים
כרוניים בברכו מאז שנפצע במלחמת העולם הראשונה, איש הרואה
את הקריירה האופראית שלו נפרטת לפרוטות במשאים ומתנים
מייגעים עם תיאטראות קטנים בערי השדה הנידחות של איטליה.
יש בידי כמה מסמכים המלמדים דווקא על התחלה מוזיקלית ברגל
ימין. מודעה שהתפרסמה בג‘ֶנוֹבה ב– 26.11.1931 מזמינה את הציבור
להופעתו של “האמן האקדמי הנודע, מר טוט קלמן, בּרַיטוֹן, ולהקתו,
בערב זמרה איטלקי–הונגרי בתיאטרון בּלַילהָ, בשעה תשע בערב“. מחיר
הכרטיס — 10 לירטות. בתוכנית: אריות, רומנסות, שירי מחול, שירים
הונגריים מהמאה ה– 16 , סרנדות, צ‘רדשים, אריות צועניות ושירים
נוסטלגיים מהפושטה ההונגרית. בפברואר 1934 הוא מבקש להתקבל
לאגודה ההונגרית של אמני במה, קרקס וקברט. בטופס הבקשה שמילא
בכתב ידו מצוין שהפונה הוא אמן ותיק )מ– 1913 (, למד שירה בבית
הספר לאמנויות הבמה בראקוֹש, ועומד להופיע עם להקתו בחודש מרס
בפּיאַג‘וֹ ובחודש מאי ברומא. אין לי ראיות או עדויות לאיכות שירתו. אני
מפקפק מעט ברקע המוזיקלי שלו. כילדים ידענו שהוא הופיע באופרה
של בודפשט, אבל מסלולו המוזיקלי לא מעיד על קריירה אופראית
בהונגריה, לא כל שכן באיטליה. מוזר בעיני גם שאת לימודי השירה
עשה בראקוש, עיירונת קטנה בדרום הונגריה. אם ללמוד שירה, תמהני
למה לא בסגֶדֶ הסמוכה, שהיא עיר גדולה ויש בה אוניברסיטה ידועה.
אינני מתכוון להתווכח אתך על הטינה, המוצדקת מבחינתך, שצברת
כלפי אבא ואמא שנטשו אותך. בכל זאת, אדם צריך לשאול את עצמו
איזה מחיר גובה ממנו טינה ארוכת ימים כזאת. נדמה לי שאחרי 65
שנה, גם טינה במצב צבירה מוצק מאבדת נוזלים ומצטמקת מעט,
ובחלל הצר שלידה מתפנה מקום לצמיחת הבנה, אם לא סליחה.
כשתקרא את המכתבים של סבתא ושל אבא תבין למה אני מתכוון.
על אבא לא אומר דבר לפני שתקרא את מכתביו, אבל על אמא אני
רוצה להקדים ולומר כמה מילים. ספק אם שנינו נוכל להבין מה עובר
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 43
על אישה צעירה המוצאת את עצמה בגיל 28 לבדה בארץ זרה, ללא
בעל, ללא מקצוע וללא סיוע מאיש, מטופלת בארבעה פיות רעבים,
חרדה לגורלה של סבתא בגרץ, נתונה ללחצים מצד קרובי משפחתה
בהונגריה ובבריטניה הדורשים ממנה לסייע לאמה בכסף ולחלץ אותה
מציפורני הנאצים. ויש דבר נוסף שלא כתוב במכתבים: האיום מצד
המשטר הפשיסטי. היא חסרת נתינות כלשהי, אין לה אזרחות איטלקית,
ובתיקה היא נושאת תעודת לידה המעידה על מוצאה היהודי.
ב– 25 בפברואר 1938 מבקשת אמא אשרת שהייה באיטליה. הנציגות
הקונסולרית של הונגריה ברומא מנפיקה לה תעודת זהות זמנית,
שתוקפה יפוג באוגוסט 1938 . והתעודה, כדרכן של תעודות, מכילה
מידע רלוונטי על בעליה. סימני היכר: עיניים כחולות, גובה: בינוני,
צבע שיער: בלונד. מקום לידה: גרַץ. אזור מגורים: רומא. מקצוע:
רקדנית. מצב משפחתי: רווקה. דת: יהודייה. הדגשתי את שני
הפרטים האחרונים, כי באותו טופס בקשה שאבא הגיש בפברואר
1934 לאגודה לאמני הבמה רשום מידע סותר:
המבקש מחזיק בדרכון A349-873 , שהוצא בשגרירות
הונגריה ברומא. אין לו כתובת קבועה. על פי עדותו הוא
נשוי, ובמקרה מוות יורשתו היא אשתו.
כלומר, מצבו המשפחתי של אבא ב– 1934 : נשוי; מצבה של אמא
ב– 1938 : רווקה. אני מזכיר לך, שניהם חיים יחד כבר משנת 1930 , ואבי
לא נשא אף פעם אישה אחרת. כפי שתראה ממכתביה הזועפים של
סבתא וגם ממכתבו של אבי לקונסוליה ההונגרית ברומא באחרית ימיו,
אמא כתבה אמת; אבא שיקר. אבל פרט זה מחוויר לעומת הפרט השני.
התעמולה האנטישמית בעיתוני איטליה פרצה כבר ב– 1937 והתפתחה
למתקפה מתוזמרת במרוצת 1938 . בין השאר הועלתה תביעה לסגור
את שערי האוניברסיטאות בפני סטודנטים יהודים זרים ולמנוע
מבוגריהן אזרחות איטלקית. גיל המיועדים לגירוש מקרב היהודים
44 | צ ב י י נ א י
ה זרים הועלה מ– 60 ל– 65 שנה, למעט זוגות מעורבים שנישאו לפני
ה– 1.10.1938 . ואמא, כאמור, לא היתה נשואה לאבא. תוכניתה של סבתא
להגר מאוסטריה לאיטליה ירדה מהפרק עם פרסום התקנות החדשות
באוקטובר, שהגבילו את שהייתם של יהודים זרים על אדמת איטליה
לשלושה חודשים. וכאילו לא די בצווים החדשים להדיר שינה מעיניה,
גם ילדים מנישואי תערובת מועמדים לגירוש, אלא אם טרם עברו טקסים
דתיים יהודיים. גזרות אלו נבעו לא רק מסיבות אידיאולוגיות, כי אם
גם מטעמים רפואיים “מוצקים“: כבר ב– 10 בינואר מגלה העיתון “להָ
סרֶָה“ לקוראיו כי ילדים בני תערובת מועדים לחלות בשחפת. בשניים
בספטמבר התפרסם צו מטעם מועצת השרים האוסר על היהודים הזרים
להשתקע בתחומי הממלכה האיטלקית — לרבות לוב והאגן האֶגאֵי.
אלה שכבר השתקעו בה נדרשו לעזוב בתוך שישה חודשים. אזרחותם
של יהודים זרים שקיבלו נתינות איטלקית אחרי אחד בינואר 1919
תילקח מהם. על תלמידים המשתייכים לגזע היהודי נאסר ללמוד בבתי
ספר. לילדים יהודים בבתי ספר יסודיים הוקמו כיתות נפרדות.
אני משוכנע שהמסע האנטישמי החיש את החלטתה של אמא לגדל
אותנו בחיק הכנסייה הקתולית, אף כי הטקס הרשמי נערך במועד
מאוחר יותר. אפשר לעמוד על כך ממכתבה לאחיה בפלשתינה
ב– 25.8.1939 : “הילדים מרגישים טוב. אתה לא מתאר לעצמך כמה
פעמים הם מדברים עליך. במיוחד סנדרו, ילד קטן עם לב כל כך טוב.
כשסיפרתי לו שאתה חולה הוא התפלל בכנסייה בשבילך.“
בסיום מכתבה היא מתייחסת במישרין לזהותה היהודית: “אחי, ביקשתי
ממך יותר מפעם אחת לא לרשום את שם השולח על המעטפה. בעיירה
קטנה כמו שלנו ]טוֹדי[, מכתב מפלשתינה מושך תשומת לב. אסור לאף
אחד לדעת לאיזו דת אני שייכת.“ פאלי משיב לה שהוא אינו יכול להיעתר
לבקשתה, כי החוק המנדטורי בארץ מחייב אותו לרשום את כתובתו על
גב המעטפה, מה גם שעל פי הבול ניתן לראות מנין נשלח המכתב. אבל
אמא לא משתכנעת מהסברו. ב– 10.4.1940 , חצי שנה לאחר השתקעותנו
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 45
בקסטיליון פיורנטינו, היא חוזרת על בקשתה: “הרבה עיניים רואות את
המכתב ואני לא רוצה שידעו מהבולים מאין הוא בא.“
אני תוהה אם פרסום חוקי הגזע באוקטובר 1938 , האוסרים בין
השאר נישואי תערובת בין איטלקים ליהודים, זימנו לאבא עילה
לדחות את נישואיו לאמא. מכל מקום, נסה לתאר לעצמך את
התמונה הבאה: באיטליה הפשיסטית, בשנה שבה עומדים להתפרסם
חוקי הגזע, אמא מתהלכת עם תעודת זהות המסגירה את יהדותה.
ב– 13.9.1938 היא כותבת לאחיה בפלשתינה: “באיטליה התחילו
לרדוף את היהודים. בנו לא נוגעים, כי קלמן לא יהודי.“ במרס 39 ‘
היא מספרת לו שכל היהודים הזרים חייבים לחזור לארץ מוצאם, אבל
“זה לא חל עלינו כי קלמן נוצרי“, ומוסיפה פרט חשוב: “כאן חושבים
שגם אני נוצרייה.“ בהעדר ניירות מסודרים ומתוך חשש מהמשטרה,
אמא נמנעת מהשתתפות בקונצרטים. אבא נאלץ להופיע לבד, ורק
בערים הקטנות, מה שגורם לו להיעדר מהבית חודש ואפילו חודשיים
ברציפות. מצבם משתפר בנובמבר 1939 אחרי המעבר לקסטיליון
פיורנטינו. הם מחדשים את הקונצרטים המשותפים שלהם ומופיעים
פעם בשבוע בערי טוסקנה. רק הקריירה הבימתית של אחותי נקטעת
באִבּה. פיורנצה, שמגיל חמש נהגה לעלות על הבמה ולפתוח את
הופעות ההורים בהצהרה פטריוטית לכבוד הדוצ‘ה, נשארת בבית.
עד היום היא זוכרת את הנאום שנהגה לשאת בעלותה על הבמה:
Signore e Signori.
Mi chiama Fiorenza.
Sono nata a Firenze.
Cinque anni ho.
Viva il Duce!
Viva l‘Italia Fascista!*
* גבירותי ורבותי/ שמי פיורנצה/ נולדתי בפירנצה/ אני בת חמש/ יחי הדוצ‘ה, תחי
איטליה הפשיסטית!
46 | צ ב י י נ א י
למרות האילוצים הפוליטיים, מצבם הכלכלי עדיין מניח את הדעת.
ב– 29.4.1938 אמא כותבת לדוד פאלי: “כתוב מה אתה צריך, ואם אוכל
אשלח לך.“ באוקטובר 1938 היא מדווחת לו מהעיר טודי: “אנחנו
בסדר. עובדים ומרוויחים מספיק למחייה טובה מאוד ולמלבושים
מאוד אלגנטיים, אבל ללא מותרות.“ כעבור שבעה חודשים היא
כותבת: “אני בבית הבראה עם הילדים, 400 מטר מעל פני הים. אוויר
מצוין. אנחנו חיים לא רע, יש לנו הכול, אבל לקנות שמלה חדשה זה
לא פשוט.“ אחרי השתקעותם בקסטיליון פיורנטינו, אמא מספרת לו
שבסתיו האחרון היא אספה את הילד הכי קטן שלה: “בתשעה ביוני
הוא יהיה בן ארבע, כך שאנחנו עם שלושה ילדים.“ היא שולחת לו את
תמונותינו. אף מילה עליך, הילד שהיא עדיין לא אספה, אף שמלאו לך
שש שנים. פאלי לא שואל. הוא גם לא מבקש את תמונתך.
שלך, סנדרו
פיורנצה בהופעה על הבמה
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 47
רומולו היקר 20.7.2004
אני מצטער אם נשמעתי מתנשא בשאלת הטינה. כאחיך הצעיר
אני לא אמור להטיף לך מוסר. בכל זאת, אינני חושב שאמא שכחה
אותך. יותר מזה, לרגע היא לא חשבה לוותר עליך ולא חדלה
לקוות להביא אותך אליה. את המכתב לאחיה ממרס 1938 , שנשלח
מפּוֹרדֶנוֹנהֶ — הנקודה הצפונית ביותר כנראה בנדודיהם באיטליה
— היא חותמת במילים אלה: “את שני הילדים הקטנים עדיין אני
לא יכולה לקחת אלי“. במכתב נוסף מיולי 1939 , הפעם מטודי,
היא כותבת לו:
לסנדרו, הילד הקטן שלי, מלאו ארבע שנים. רומולו בן
שש, רחוק מכאן, בדרום איטליה, אצל משפחה אומנת. אולי
אלוהים יעזור לי ולא יעבור הרבה זמן לפני שנוכל לקחת
אותו אלינו.
ב– 10.4.1940 היא כותבת מקסטיליון פיורנטינו:
הילדים במצב מצוין. הם מרגישים טוב, גרים לבד בווילה.
פיורנצה הכי גדולה, היא היתה בת תשע במרס. לליזטה
מלאו שמונה שנים בפברואר. סנדרו יהיה בן חמש ביוני,
ועוד תמיד רחוק ממני רומולו, שבאפריל יהיה בן שבע. מי
יודע מתי אוכל לקחת אותו אלי.
לא קשה לחוש בעצב המציף את המילים. לפני כחודש סיפרתי לך
על נסיעתה המפרכת של אמא מפיוּמֶה לפֶּסקַרָה. היא מיטלטלת יותר
מ– 12 שעות עם שתי ילדות קטנות, מפקידה אותן אצל האומנת שלי,
וחוזרת ב– 20 באוקטובר לפסקרה כדי לקחת את שלושתנו לצפון. אתה
יכול לתאר לעצמך מה הנסיעה הזו היתה עבורה. פעמיים היא נמצאת
48 | צ ב י י נ א י
כל כך קרוב אליך, בלי יכולת לראותך, לא כל שכן לקחת אותך אתנו.
נדמה לי שדי בציטוטים אלה כדי להראות עד כמה אמא רצתה בך.
בניגוד לאבא, שמעולם לא הזכיר את שמך במכתביו, היית נוכח
תמיד במחשבותיה.
שלך, סנדרו
רומולו היקר 26.7.2004
לא. לא הוצאתי את האפשרות הזאת מכלל חשבון. אם אמא היתה
מביאה לידיעתו של אבא את המכתב של עיריית קטנזרו מ– 26.10.1940
על מותך, זה היה עשוי להסביר למה, בכל מכתביו לאמא מהונגריה,
מינואר 1941 ואילך, הוא לא דרש אף פעם בשלומך. מצד שני,
התנכרותו לך אינה דבר חדש. הוא התעלם מקיומך למן לידתך. מציקה
לי הרבה יותר השאלה האחרת ששאלת: למה אמא לא דיווחה לסבתא
על מותך מיד עם קבלת ההודעה מקטנזרו. אם אמא ראתה לנכון לשתף
אותה בסוד חשדותיו המביכים של אבא לגבי אבהותו, מה מנע ממנה
לספר לה על מותך, אירוע טרגי שהיא לא היתה אחראית לו ושלא היה
בידה למנוע? חשבתי על שני תרחישים אפשריים:
א( אמא מסרבת להאמין במותך. היא ממשיכה לדבוק בנרטיב שאתה
חי תחת שם בדוי בקטנזרו. כל עוד היא אינה מאבדת את התקווה
לראותך, היא לא משתפת את סבתא בחיבוטיה.
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 49
ב( אמא מתביישת לספר לסבתא על חשדותיו של אבא ועל הווטו
שהטיל על צירופך למשפחה. היא מסתירה ממנה את מותך כדי
לא להודות בכך שלא ביקרה אותך כל השנים הללו, וכי הנתק
בינה לבין האומנת שלך נמשך שבע שנים. במילים אחרות, אם
אמא היתה מודיעה לסבתא שאינך בין החיים, היא היתה צריכה
להודות גם שהוליכה את סבתא שולל שנה אחרי שנה. הייתי
מוסיף עוד משהו: אמא חששה מהגינויים שהיא עלולה לספוג
מסבתא ומקרובי משפחה על הזנחת תינוקה ואפילו על הפקרתו.
באחד המכתבים הבאים של סבתא תראה שאמא הסתירה ממנה גם
את הריונה השני ואת לידתה של ליזטה, כדי להימנע מהתוכחה
הצפויה.
לדעתי, הכף נוטה לכיוון התרחיש השני, בעיקר בגלל מכתב ששלחה
אמא לעיריית אורַדֵיאה בהונגריה באוקטובר 1941 , ובו היא מצהירה
על היותה אם לשלושה ילדים. מזה אפשר להסיק שאף כי קיוותה
שאתה בחיים, רשמית היא השלימה עם חסרונך.
שני התרחישים לא מספקים מענה לשאלה איך זה שסבתא, אשר
אינה מסתירה את געגועיה אליך במכתביה, לא ביקשה מאמא תצלום
מעודכן שלך. ובכן זה לא לגמרי מדויק. במאי 1940 היא שואלת את
אמא: “מה את שומעת ממרטון? מה הם כותבים עליו? הלוואי שהיית
מקבלת צילום שלו.“
אינני יודע איך אמא תירצה את אי–היענותה לבקשות של סבתא שנה
אחרי שנה, אך תירוציה סיפקו כנראה את סבתא, כי היא לא מנדנדת
לה יותר מדי בעניין זה. מכל מקום, חיפשתי רמז למותך במכתביה של
סבתא לאמא בתקופה שבין אוקטובר 1940 לאמצע 1941 , התקופה
הקריטית בתעלומה זו, וזה מה שהעליתי. ב– 10.2.1941 סבתא מזכירה
לאמא שהיא אם לארבעה ילדים, ושואלת: “מה יהיה עם מרטון הקטן?
האם תשאירי אותו שם או תיקחי אותו אתך?“
מהשאלות עולה כי אמא סיפרה לה על כוונתה לצאת מאיטליה עם
ילדיה ולהצטרף לקלמן בהונגריה. בסוף מרס 1941 סבתא חוזרת על
50 | צ ב י י נ א י
שאלתה: “מה יהיה עם מרטון הקטן? אני לא חושבת שכדאי עכשיו
להוציא אותו משם. אולי עוד תחזרו לאיטליה כשהכול יירגע.“
היא שואלת עליך שוב במכתביה מיולי ומאוקטובר 1941 , וכן
מפברואר–מרס 1942 . אין לי שמץ ספק שסבתא הלכה אל מותה
ב– 1942 בידיעה שהנך בין החיים.
רומולו, זה כל מה שהצלחתי לדלות מצרור המכתבים בעניינך. אני
מצטער שאין לי תשובות לכל השאלות ששאלת, אבל הגיעה השעה
שתתוודע לארבע הדמויות המרכזיות בסאגה המשפחתית שלנו:
סבתא, אמא, אבא ופאלי. אולי תמצא אתה בדבריהם תשובות שנעלמו
מעיני. אני רוצה להתחיל במכתביה של סבתא לאמא ולאבא, שהם
הראשונים בצרור המכתבים מבחינה קלנדרית.
המכתב הראשון נשלח בשלהי 1931 , שנה אחרי שאמא עזבה את בית
הוריה. הוא לא נושא תאריך וגם לא מען. סבתא לא מצליחה לעקוב
אחרי מסע נדודיהם, אבל הנימה הכללית של דבריה מפויסת והיא
שמחה באושרם:
הופתעתי מאוד לקבל מכם מכתב מפיזה. כתבתי לנאפולי,
ואני מאוד מתפלאת שלא קיבלתם את המכתב האחרון שלי.
אני מצטערת שלא באתם הביתה, כי אני מאוד מתגעגעת
אליכם. לצערי, שוב בעיית הכסף. אני מתארת לעצמי כמה
אתם נאבקים, אבל מוטב לא לדבר על זה. אני מאושרת
שאתם מאושרים, ושהקטנה כל כך חכמה ומתוקה. איפה
אתם משאירים את הילדה כאשר את הולכת לחזרות או
להופעות? ואיך אתה, קלמן? ממכתבך אני למדה שהילדה
משמחת אותך מאוד. מי ייתן שתדע רק שמחה.
המכתב השני נשלח לג‘נובה בדצמבר 1931 . סבתא, כהרגלה,
מתעניינת בפכים הקטנים של חייהם. מתלוננת שהם לא כותבים לה,
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 51
שואלת את אמא אם עלתה קצת במשקל, אם סידרה “את כל הדברים“
ואם כתבה לדודה לינה, אחותה של סבתא, וכמובן לא שוכחת לשאול
אם יש לה “חדשות מהקטנה“. היא שואלת את אבא לשלומו ומבקשת
שגם הוא יכתוב ללינה, יציג את עצמו וישלח לה צילום טוב שלהם
עם הילדה. במחשבה שנייה היא מציעה להם לא למהר לקחת את
פיורנצה הנמצאת אצל אומנת. ממילא היא מתכוונת לנסוע אליהם,
ובאותה הזדמנות לבדוק אם הילדה מוחזקת בתנאים טובים. “אני לא
רוצה להתערב,“ כותבת להם סבתא, “אבל כשהיא תהיה בת שלוש
או ארבע יהיה לכם יותר קל לצרף אותה לנסיעות שלכם.“ אולם
הכנותיה של סבתא לקראת מעבר לדירה אחרת מעכבות את נסיעתה,
ולמרות הבטחתה לא להתערב — היא מבקרת את כוונתם לשכור
אומנת לפיורנצה:
האם חשבתם כמה תעלה לכם אומנת, ועוד להזיז כל פעם
את משק הבית וארבע נפשות למקום אחר? כמה אתם
מרוויחים? לפי החישובים שלי לא הרבה. אולי תחכו קצת
עד שאגיע אליכם? יש לי בשבילכם עוזרת שיכולה לשמור
על הילדה, לכבס ולבשל. אני חושבת שאתם צריכים משהו
יותר מאומנת. את הרי לא תנהלי משק בית מסובך. החזקת
דירה בשכירות היא מעשה של קלות דעת. אורחים אין
לכם, ואני אשאר אצלכם לכל היותר שמונה ימים. אני רק
רוצה לראות מה המצב אצלכם. עושה לי טוב בלב שאתם
מאושרים.
לקראת סיום המכתב, סבתא מזכירה לאמא ש“החגים הגדולים“
כבר הגיעו ושואלת אם הדליקה נר נשמה. הנר הוא לזכרו של סבא,
שנסע לארה“ב ב– 1923 ונפטר מהתקף לב בניו יורק ב– 24.10.1928 .
החגים הגדולים הם ראש השנה היהודי ויום הכיפורים, שהוא יום צום
קדוש במיוחד ליהודים, המוקדש לתפילה, לבקשת מחילה ולכפרת
עוונות.
52 | צ ב י י נ א י
“עכשיו אכתוב לך איך מכינים רגל קרושה,“ חותמת סבתא את
מכתבה:
קחי רגליים של עגל או חזיר וחתיכת ראש של עגל. שימי הכול
בסיר גדול עם קצת שום ובשלי עד שזה יהיה רך. סנני את זה
בצלחות נפרדות. הורידי את הבשר מהעצמות ותחלקי אותו
בכל הצלחות. שימי קצת פפריקה ותני לזה להתקרר. עוד משהו,
לא הרבה מים, כי זה לא יתקרש. תוודאי שהמים יכסו רק את
הבשר. כשאת קונה רגליים, תני לקצב לחתוך אותן לחתיכות,
אחרת זה לא ייכנס לך לסיר, ושהוא גם ינקה לך אותן בחנות.
רומולו, ספק אם אתה ער לפארסה החבויה במתכון זה. בשר חזיר
הוא המאכל הכי משוקץ ליהודים, והשילוב בין קדושת יום הכיפורים
לבין רגל קרושה מבשר חזיר הוא השערורייתי ביותר שיהודי יכול
להעלות בדעתו. הגילוי במכתב מבחינתי היה האישור העקיף
ליהדותה של סבתא. עד לקריאתו לא הייתי בטוח בכך. מהנרטיב
המשפחתי המעורפל שעליו גדלתי לא היה ברור מי במשפחה גוי
ומי יהודי. למשל, תמיד חשבתי שסבא היה גוי מטרנסילבניה, צייר
במקצועו )תוכל להתרשם במו עיניך מהדיוקן העצמי שצייר(, שהשד
יודע איך הגורל הפגיש אותו עם בעלת חנות לגלנטריה בגרץ.
אולם העובדה שסבתא אינה מזכירה באף אחד ממכתביה את דתו
של בעלה מחזקת את ההערכה שאף הוא היה יהודי. יתר על כן,
בתעודת הלידה של הדוד פאלי, שנחתמה ברישום נוטריוני במשרד
הרבנות של אזור שטיימַרק/קֶרֶנטֶן/קריין ב– 18.4.1915 , מעיד הרב
ד“ר הרצוג כי “פאול גלמבוש, בנם החוקי של מרטין משה גלמבוש,
צייר אמן בגרץ, ואשתו — לואיזה, שם לידה לוי ) Löwi (, נולד
ב– 5.1.1913 בגרץ, רחוב סַקַשטרַסֶה 13 .“
אינני מכיר גוי שהוטבל בלידתו בשם משה, אלא אם כן השם
היהודי הוכנס בידי פאלי — שגם בתעודת הזהות הישראלית שלו
שינה, משום מה, את שם אביו מ“מרטון“ ל“מרטין“.
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 53
הגילוי המשמעותי במכתבה של סבתא היה עובדת היותה יהודייה.
לפיכך גם אני יהודי. על פי ההלכה היהודית, אם סבתא שלי
יהודייה אזי גם אמי יהודייה, ולכן גם ילדיה יהודים — בין שאביהם
נוצרי, פרוטסטנטי או מוסלמי. כאמור, עניין זה לא היה נהיר לי
עד לקריאת מכתבה. לא בכדי טרחתי ב– 2001 , ערב נישואיה של
בתי, להיוועץ עם בר סמכא דתי לגבי כשרותה היהודית. באשר לי,
לשאלה היהודית לא היתה משמעות מעשית. כאתיאיסט אינני חש
שייכות דתית לעם היהודי, אלא זיקה היסטורית. אני יכול להתחבר
לאבל של תשעה באב, המציין את חורבן בית המקדש, כאירוע בעל
הסבא מרטון גלמבוש — דיוקן עצמי
54 | צ ב י י נ א י
משמעות היסטורית לעם היהודי — אבל בשום פנים לא כאל יום
של תענית וקינה על מקדש שחרב לפני אלפיים שנה. מחויבותי
נתונה לקיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. עם זאת,
הזדהותי עם המדינה אינה בלתי מותנית. היא תישמר כל עוד
ישראל תעמוד על החירויות והזכויות הבסיסיות של כל אזרחיה,
כל עוד תפעל במסגרת גבולות מדיניים מוכרים ומוסכמים. היא
תתפוגג כשישראל תחדל להיות מדינה דמוקרטית ותאבד את
ערכיה ההומניים והליברליים. במילים אחרות, הזדהותי נתונה
בראש ובראשונה לישראליות שלי ולא ליהודיות שבי.
באשר לך, יש במכתב הזה גילוי אישי מרעיש, כי משמעותו היא
שגם אתה יהודי. מהעובדה שעשית את לימודיך התיכוניים בפנימייה
פרנציסקנית אינני יכול כמובן לגזור מסקנה כלשהי על אמונתך היום
או בעבר, אם בכלל אתה מחזיק באמונה דתית כלשהי. מכל מקום,
עברתי ב“יד ושם“ בירושלים על עשרות מיקרופילמים של מסמכי
משרד הפנים האיטלקי משנת 1939 ואילך. בין השאר, מכילים
המסמכים מעקב חודשי אחרי נתינים זרים באיטליה. בכל השנים
הללו מדווחת עיריית קטנזרו שלא מתגוררים יהודים בתחומה.
אני תוהה אילו תחושות מעורר בך הגילוי הפתאומי הזה של זהותך
כיהודי. אני בספק אם תרצה לומר לי.
המכתב הבא מסבתא לאמא נשלח ללא ציון תאריך. אולי הוא
נכתב בתחילת 1932 , כי בסיומו סבתא מבקשת מאמא שלא תכעס
על כי שכחה לברך אותה ליום הולדתה העשרים, שחל בדצמבר.
מכל מקום, בתחילת המכתב סבתא מביעה צער שלא התאפשר לה
להיות נוכחת בחתונתם, ומוסיפה שהיתה מגיעה — אפילו ליום
אחד — אילו היתה מקבלת מהם הודעה מראש. כאן משתנה נימת
המכתב מקצה לקצה:
אני מאוד מתפלאה עליך, קלמן, שאתה כותב שיוצי לא
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 55
אמרה על זה דבר. סלח לי, אני לא כל כך מאמינה לך וגם
מעיזה להטיל ספק. לא הייתי רוצה שהאמון שלי בך, שצמח
לאטו, יתקלקל. אני לא רוצה שתכעס עלי, אבל אני מבקשת
שתשלח לי את תעודת הנישואים שלכם.
המכתב מסתיים, כאמור, בברכות ליום הולדתה של אמא:
מלאו לך עכשיו 20 שנה, כך שאת יכולה להיות קצת יותר
רצינית ואחראית. תדעי לך שכאישה את אחראית לשלום
בית. את זה אני אומרת לך בתור אמא, ואני מקווה שתחרטי
את הדברים האלה בלבך. בהזדמנות כתבי לי מתי יום
ההולדת של קלמן ואת שם הקדוש שלו… אני לא יודעת מתי
את נוסעת לקחת את הילדה. יש לך ציפות וציפיות בשבילה?
כתבי לי מה את צריכה ומה לשלוח לך. לי אתם לא צריכים
לשלוח כלום. אם בכל זאת אתם שולחים כסף אשמור אותו
בשבילכם. אני רוצה שיהיה לכולנו בית מהכסף הזה.
המכתב מסתיים אמנם בטון מפויס, אבל אל תיתן לניואנס הזה להטעות
אותך. סבתא מפקפקת בכך שהם נישאו כדין, וספק זה הוא כמכוות אש
בלבה. החתונה היתה בעיניה לא רק טקס רשמי, החשוב לה ובמיוחד
לסביבתה, אלא גם אבן בוחן לאמינותו של אבא, שמלכתחילה לא היתה
גדולה. שלא יהיה לך ספק, היא כועסת גם על אמא ששיתפה פעולה
עם אבא בהונאתה, מה שבעיניה הוא הוכחה נוספת לחוסר בגרותה של
אמא. בכלל, הזיווג הזה בין בתה לבין גוי, שגילו כפול משלה, לא היה
כנראה לרוחה של סבתא. עם זאת, עובדת היותו נוצרי פרוטסטנטי לא
הפריעה לה במיוחד, מה שאי אפשר לומר על בנה, שקיבל מאוד קשה
את נישואיה של אחותו לגוי.
שלך, סנדרו
56 | צ ב י י נ א י
רומולו היקר 2.8.2004
אוכל להשיב לך רק על שאלה אחת במלואה. כוונתי היא, שאחרי
אלפיים שנות גלות של בני העם היהודי, שבמהלכן נרדפו על דתם,
נשללו זכויותיהם האזרחיות, גורשו ממדינותיהם ונטבחו במכונת
ההשמדה הנאצית, זכותם לתבוע מהעולם מדינה משלהם, מקום מקלט
ליהודים באשר הם יהודים. לדוד שלנו, פאלי, מגיעה מדינה. סבתא
שלנו, לואיזה, שמתה במחנה ריכוז אחרי שכל המדינות שפנתה אליהן
בבקשת מקלט סירבו לתחינותיה הנואשות — היתה ראויה למדינה
משלה.
אני רוצה לצטט לך קטע ממכתבו של פאלי לאמא ב– 29.7.1937 :
אולי את צודקת שאני נוסע לפלשתינה כבשר תותחים, אבל
אין בכך כדי לשנות את החלטתי. אפילו דברים קשים מאלה
לא היו מרתיעים אותי. לא אהיה היהודי הראשון שמת
בפלשתינה וגם לא האחרון, רק חוליה בשרשרת ארוכה…
אני רוצה לחיות כאדם חופשי, ואת זה אוכל לעשות רק
בפלשתינה. אף אחד לא יאמר לילדים ולנכדים שלי “יהודי
מלוכלך“. היה לי מספיק מזה.
באשר לשאלותיך האחרות, אינני יכול להבטיח לך תשובות מלאות.
אני מזכיר לך, רק מחצית העובדות נמצאות בידי ולכן עלי להסתמך
על אינטרפרטציות והערכות מושכלות. בכל מקרה, אני מקפיד
על ציון תאריכי המכתבים כדי שאם תרצה לקבל פעם עותק מהם,
תוכל לעבור על הטקסט המלא ואולי להפיק ממנו פירושים אחרים.
לשאלתך מנין לי שאבא היה פרוטסטנטי ולא קתולי, אין לי הוכחות
ישירות. טרנסילבניה נעשתה פרוטסטנטית כבר במאה ה– 17 , כך
שמתקבל על הדעת שגם אבא היה פרוטסטנטי. אבל אני מבין
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 57
ששאלה זו חשובה בעיניך, לכן סרקתי מחדש את צרור המכתבים.
בידי מסמך מלשכתו של כהן הדת הפרוטסטנטי בסֶגאלוֹם, הונגריה,
שנשלח ב– 30.10.1935 , בתשובה לבקשתו של אבא לקבל את תעודת
הלידה של אביו. בנובמבר 1938 כותבת סבתא לאחיה יוז‘י שבעלה
של יוצי “שייך לדת האוונגלית“. בדצמבר 1939 סבתא גוערת באמא
בעניין הנתינות, סוגיה שתרדוף אותם עד הסוף המר:
כמה פעמים כתבתי לך שתסדרו את הנתינות האיטלקית
שלכם? כתבי לי איך ייתכן שלקלמן אין ניירות. למה אתם
לא הולכים לכומר פרוטסטנטי לבקש עצה? למה את לא
מתנצרת? כשקלמן יקבל תעודה של תושב קבע תוכלו מיד
להתחתן.
שים לב, סבתא לא מפנה אותה לאחד מאלפי הכמרים הקתולים
המתגוררים ברומא, אלא דווקא לכומר פרוטסטנטי, שנדרש מאמץ
מיוחד כדי לאתרו בעיר הבירה של איטליה. בתיק הרפואי של
אבא בבית החולים ג‘וּלָה בהונגריה מחודש מאי 1942 רשום שהוא
פרוטסטנטי שנולד בנוג‘סַלוֹנטָה )שמה ההונגרי של סַלוֹנטָה, היום
ברומניה(. ב– 9.9.1938 סבתא שואלת את אמא במפורש: “אני רוצה
לדעת, בתי המתוקה, אם המרת את דתך ומתי. אף פעם לא שאלתי
אותך את השאלה הזאת. אם עשית כך אין דבר, אולי זה לטובה.“
לדעתי, סבתא לא קיבלה אף פעם תשובה חד–משמעית לשאלה זו.
ב– 1940 , במכתבה לפאלי, היא מספרת לו: “השבוע יוצי כתבה לי
שהיא נוסעת לרומא לכומר פרוטסטנטי. אני חושבת שהיא רוצה
להתנצר. קלמן קיבל נתינות הונגרית, כי הוא נולד בנאג‘סַלוֹנטָה
ליד קלוּז‘.“
אינני יכול לומר לך אם אמא קיבלה עליה את הדת הפרוטסטנטית.
פיורנצה יודעת לספר, וגם לי זכור במעומעם, שאמא נסעה ב– 1941
58 | צ ב י י נ א י
לרומא כדי לעבור טקס המרה לדת הקתולית. בשנים 1942 ו– 1944
עברנו אחיותי ואני את שלושת הטקסים הקתוליים ), Battesimo
Cresima, Communione (. אמא הנחתה אותנו לומר שהמרנו את
דתנו מפרוטסטנטיות לקתוליות אם נישאל מדוע עברנו את שלושת
הטקסים הללו בבת–אחת. בהזדמנות קרובה אשלח לך תצלום יפהפה
של אחיותי ושלי, לבושים בבגדים חגיגיים בתום טקס הקרֶזימָה, וגם
אספר לך על התעלות הרוח שליוותה אותי באותו יום, אבל אני
רוצה לחזור לסבתא. מתוך הציטוטים שהבאתי אתה יכול ללמוד
על סובלנותה המופלגת בענייני דת, וזה לא מסתכם במתכון לרגל
קרושה מבשר חזיר. ב– 12.9.1937 היא כותבת לאמא:
במה שנוגע ליום הכיפורים, יום הצום הגדול, הוא יחול ביום
רביעי הבא. ראש השנה היה ב– 15.9 . אם את רוקדת באותו
יום את לא צריכה לצום, אבל את יכולה להגיד יזכור גם
בבית שלך.
מכתבה של סבתא מדצמבר 1938 מעיד שהיא לא היתה מעודכנת
בכוונותיה של בתה, לא כל שכן במעשיה: “אם כבר הילדים הם
קתוליים–רומיים, תהיי גם את ותתחתנו, ואז תהיה לכם מנוחה. למה
לא? כזה הוא העולם עכשיו. למה הילדים צריכים אמא יהודייה?“
להזכירך, התנצרנו ב– 1942 . ביולי 1940 סבתא שואלת שוב:
ומה אתך? האם לא עברת עדיין לדת של הילדים שלך? אין
שום טעם שתישארי בדת שלך… אם כבר יש לך נתינות
]הונגרית[, תתנצרי, תתחתנו ותעברו לעיר יותר גדולה, היכן
שתוכלי ללמוד כובענות.
ב– 1941 , לאחר שסבתא גורשה מווינה ללובלין בפולניה, היא עדיין
לא בטוחה במעמדה הדתי של אמא. ב– 27 באוקטובר, חודשים
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 59
ספורים לפני מותה, היא שוב שואלת את אמא אם כבר התנצרה.
היא עצמה, בגילוי דעת פרגמטי להפליא, מעידה על עצמה באותו
מכתב: “לו הייתם נתינים איטלקים יכולתי גם אני להתנצר ולהגיע
אליכם.“ סבתא לא רק משלימה עם כוונתה של אמא להתנצר, כי אם
גם דוחקת בה לעשות את זה מטעמים תועלתניים )“כשקלמן יקבל
תעודה של תושב קבע תוכלו מיד להתחתן“(.
למרות הדיבורים על המרת דת, סבתא מיידעת את אמא בספטמבר
1939 שראש השנה יחול ב– 14 בחודש, ויום הכיפורים יבוא שמונה
ימים אחריו. במכתבה מיום 14.10.1940 היא חוזרת ואומרת: “אני
מקווה שאת יודעת שבשבוע שעבר היה ראש השנה שלנו, ובשבת
הצום הגדול.“
שלך, סנדרו
ברכת חג לאמא: אמא יקרה. ביום חג זה כולנו מאחלים לך אושר ומודים לך
על המתנות היפות, שבתור אמא חשבת עלינו טובות.
מכולנו
60 | צ ב י י נ א י
רומולו היקר 9.8.2004
אשיב תחילה לשאלתך הראשונה. פאלי לא היה אדם דתי. בהיותו
בן חמש נשלח מגרץ לבודפשט ללמוד אצל מורה פרטי. סבתא
רצתה שיעשה את לימודי הדת אצל רבי, אבל הוא לא מילא את
משאלתה. הוא היה ונשאר חילוני עד יום מותו. גילויי האנטישמיות
בהונגריה, ולאחר מכן באוסטריה — שאליה שב אחרי שהשלים את
לימודיו התיכוניים בבודפשט — קירבו אותו לפלג האקטיביסטי של
הציונות. הוא היה חבר בתנועת בית“ר, ארגון הנוער של התנועה
הציונית הרוויזיוניסטית. לאותו זרם אקטיביסטי היתה אוריינטציה
ציונית מובהקת, שדגלה בעלייה לארץ ישראל ובהקניית הכשרה
צבאית לחבריה. תפיסתו הלאומית–יהודית של פאלי היתה אחד
מסלעי המחלוקת בינו לבין סבתא, והיא גם שעמדה ביסוד הנתק
בן שבע השנים בינו לבין אמא. אני חושב שהמכתב שהוא שלח לה
ב– 29.7.1937 ממחנה עבודה של תנועת בית“ר ליד זלצבורג מציג
את עמדתו טוב יותר מכל ההסברים שלי.
אמא שלחה לי את מכתבך ואני עונה לך רק עכשיו. אחרי
שתיקה של שבע שנים לא קל לי לכתוב ואני לא יודע איך
להתחיל את המכתב. כשהתחתנת לפני שבע שנים כתבתי
לך. קשה לומר שהמכתב הצטיין בטקט. גם אני קיבלתי
ממך מכתב דומה. אי–הבנות והבדלי השקפות יסודיים
בינינו הביאו לכך שלא כתבתי לך כל השנים האלה. מה
שאני עומד לכתוב לך עכשיו לא תביני, כי זה היה, ותמיד
יהיה, עניין זר בשבילך. זה הדבר שקומם אותי כל כך לפני
שבע שנים, ולכן כתבתי לך את המכתב ההוא… לפני ארבע
שנים הקמתי בגרץ עם עוד שלושה אנשים תנועת נוער
ציונית ]בית“ר[. זוהי קבוצה ימנית נציונליסטית קיצונית,
ומאז יודעים בגרץ שאני נוסע לפלשתינה. הזמן הבשיל לכך,
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 61
אגיע לשם בכל מחיר, אפילו בדרך לא לגאלית. קיבלתי
מהקהילה היהודית בגרץ סכום של 250 שילינג וסכום זהה
מהמפלגה. היעלה על הדעת שאסתובב עכשיו לאחור מפני
שקצת יורים בפלשתינה?
פאלי מודיע לה שאם לא יקבל אישור כניסה לפלשתינה, הוא ינסה
לגנוב את הגבול. “אם אתפס, לכל היותר אשב בבית סוהר ואחר כך
יגרשו אותי, או אולי אוכל להישאר שם.“
במכתב אחר לאחותו, גם הוא מ– 1937 , הוא מתאר את תחושת החנק
באוסטריה, הדוהרת לקראת האַנשלוּס עם גרמניה הנאצית:
את מערבבת דת עם לאום. גם עכשיו אני לא יהודי דתי. אני
לא יכול לקבל פה עבודה. עבדתי כפועל מקצועי אצל יהודי
אחד בבית חרושת למוצרי מתכת ולא קיבלתי פרוטה שחוקה.
אחרי זה עבדתי שבעה שבועות בחקלאות וסולקתי כי אין
לי נתינות אוסטרית. בעל האדמות, גם הוא יהודי, לא רצה
להסתבך עם החוק. אחרי זה עניתי למודעה שחיפשה טכנאי
מכונות. הצגתי את עצמי, והכול היה בסדר עד ששאלו אותי
לאיזו דת אני שייך. הם לא אמרו שהם לא מקבלים יהודים
לעבודה, אבל טענו שהגרמנית שלי לא מושלמת. ככה זה
בכל מקום, לא מקבלים אותי לעבודה מפני שאני יהודי או
מפני שאין לי ניירות. אם הייתי פונה לשגרירות ההונגרית
הם היו צוחקים ממני, כפי שצחקו עלי בשגרירות האוסטרית
בבלגרד. ביקשתי מהם כסף לנסיעה הביתה כי נשארתי בלי
פרוטה. גם הקהילה היהודית לא נקפה אצבע בשבילי. אני
יכול להביא לך הרבה דוגמאות כאלו, אבל את יכולה לקרוא
על כל זה בעיתונות.
ובהמשך:
62 | צ ב י י נ א י
אני נמצא כבר שנה שלמה אצל הדוד ז‘יגה בווינה. כמו
בשנה שעברה, הוא לא משלם לי כסף, למרות שאני עובד
בדיוק כמו כל הפועלים שלו, לרבות שעות נוספות בערבים
ובימי חג. הדבר היחידי שאני שומע ממנו הוא שאני אוכל
יותר מדי. זה לא נכון. נותנים לי מעט אוכל, ואם אמא לא
היתה שולחת לי שילינג אחד או שניים בשבוע לא היה לי
כסף לבולים ולסיגריות. כמו שאת רואה, אני לא יכול להיות
פה, אפילו לא אצל קרובי משפחה, וגם אצלם אני חייב
לעבוד בסתר כי אין לי ניירות. אני לא מקבל ויזה ולכן אני
לא יכול לנסוע לחוץ לארץ, כי אינני יכול להוכיח שאני
לא זקוק לעבודה לפרנסה. להונגריה לא ייתנו לי בשום
אופן להיכנס. אינני יכול לעבוד כמלצר ולא כמדיח כלים
ולא כמשרת בדרגה הנמוכה ביותר. אני לא יכול להאריך
בכתיבה, כי אשתו של הדוד ז‘יגה מתלוננת שאני מבזבז
יותר מדי חשמל. הבעיה היא שאין לי זמן לכתוב ביום. אני
עובד משעה שבע בבוקר עד שמונה בערב. בגמר העבודה
אני הולך הביתה, הליכה של שלושת רבעי שעה, כי הדוד
ז‘יגה לא נותן לי כסף לנסיעה בטראם. אני מקווה שאת
מבינה עכשיו שאין לי ברֵרה אחרת אלא לנסוע לפלשתינה.
אפשר לראות שלמרות תלונותיה התכופות של סבתא על בטלנותו
של פאלי, הוא לא ליקק דבש אצל אחיה. מכתבה של סבתא לאמא
ב– 25.10.1936 מאשש את יחסו של ז‘יגה: “פאלי עוד פעם בווינה
אצל הדוד ז‘יגה, אבל הוא משלם לו כל כך מעט עד שאני מוכרחה
לתמוך בו.“ עניין התשלום עבור עבודתו בבית הדפוס של אחיה נותר
מעורפל. במכתבה מיוני 1935 היא מספרת לאמא: “לא מרצונו הוא
עובד ללא שכר. לא קיבלנו עדיין את הנתינות ולכן הוא לא יכול
לעבוד.“
כך או כך, כעבור שלוש שנים מתהפך הגלגל. הדוד ז‘יגה מבקש
מפאלי לחפש לו תעסוקה בבית דפוס בפלשתינה.
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 63
פאלי מסיים את מכתבו לאמא בהבהרת הנתק ביניהם:
אני חושב שאת יכולה להבין עכשיו למה כתבתי לך את
המכתב ההוא לפני שבע שנים. ידעתי שהילדים שלך לא
יהיו יהודים, אפילו לא חברים של יהודים. אולי הם עצמם
לא יהיו אנטישמים, אבל הנכדים שלך בטוח יהיו כאלה.
זה מה שצפוי מנישואי תערובת. חשבי על זה, הילדים
שלנו לא יכירו זה את זה, ואם הגורל יפגיש אותם במקרה,
ייתכן שהבנים שלנו ירביצו אחד לשני בגלל הרקע הדתי
שלהם. הבנות שלך לא ידברו עם הילדים היהודים שלי. זה
מה שמציק לי כל הזמן, וזו הסיבה למכתב שכתבתי אז. אל
תחשבי שאני שונא את קלמן מכיוון שהוא לא יהודי. אני
לא שונא אותו, ממש לא, אבל גיס יהודי הייתי מקבל יותר
ברצון.
המכתב הזה מוכיח שההיסטוריה מכורה לאירוניה, או שהיא סתם
אוהבת להתל בשחקניה. פאלי אמנם נסע לפלשתינה בפברואר
1938 , אבל זה היה הפרט היחיד כמעט שהתממש בתחזיתו. המפגש
הטראומטי של ילדיו עם ילדי אחותו לא אירע מעולם, משום שהוא
לא הוליד ילדים. לשניים מילדיה של אמא )פיורנצה ואני( יש אמנם
ילדים, אבל הם יהודים כשרים, יש להם חברים יהודים, ונכדינו אינם
אנטישמים. בכל זאת, אם להיות הוגן כלפי פאלי, משהו מתחזיתו
בכל זאת התממש. שניים מילדיה של אמא אינם יהודים ואינם חיים
בישראל: אתה )כך נדמה לי( וליזטה.
שלך, סנדרו
64 | צ ב י י נ א י
רומולו היקר 15.8.2004
לא, לא מפריע לי לחזור לשאלת הנישואין של הורינו, אם זה רצונך.
בשנות האלפיים, חיים משותפים ללא ברית נישואין נתפסים כעניין
טריוויאלי, אבל בעיני סבתא — והחברה בתקופתה — חיים בחטא היו
לא מקובלים, בלשון המעטה. מכתבה הראשון המתייחס לבעיה זו
נשלח לג‘נובה ב– 17.1.1932 :
יום–יום אני מקווה למכתב מכם. לצערי הוא לא מגיע ואני
לא יכולה לחכות. אני חושדת שאתם רוצים שוב לסדר
אותי. קלמן, נכון שיש כבר ילדה שנייה בדרך? למה אתם
לא מתחתנים? נכון שאין לכם נתינות, אבל אם תעשה מה
שצריך — אפשר לסדר שתתחתנו. אני מבקשת עכשיו נתינות,
ואם לא תתחתנו אבקש בשביל יוצי נתינות אוסטרית. אני
תובעת ממך תשובה ישירה. לא אחכה יותר. אם אתה לא
הולך לעשות משהו, אקח את גורלה של בתי בידי. לא אתן
לה לחיות עם גבר בלי נישואין ואני לא מוכנה לסבול ילדים
לא חוקיים. תעשה משהו. אתם כבר כמעט שנתיים ביחד.
הגיע הזמן שתמלא את חובתך כג‘נטלמן.
אחרי שהביעה דאגה לשלומה של פיורנצה במכתב הקודם ושאלה
אם יוכלו לקחת את הילדה אליהם, ביוני 1932 סבתא משגרת מכתב
נוסף להורים בבּרֶשיהָ. היא מודיעה כי לא תוכל לנסוע אליהם,
מחוסר אמצעים. אין זאת אלא שאבא ניסה לפייס אותה והציע לשלם
את דמי הנסיעה, אבל משהו כנראה אירע בין המכתב הקודם לנוכחי,
משהו שהעכיר את האווירה ביניהם, כי היא כותבת לו: “קלמן, אתה
טועה אם אתה חושב שבכסף אפשר לקנות אהבה. אני מודיעה לכם
שוב, אל תשלחו כסף.“
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 65
תכף לכך היא מוסיפה:
רציתי מאוד שיוצי לא תקנה כל כך הרבה בגדים לעצמה.
חשבתי שתשימו כסף בצד. בכל זאת, אולי פעם היא תחזור
הביתה. עכשיו היא בטח לא תחזור וגם לא תוכל לחסוך.
לצערי, אני לא יכולה לתת. אין לי, ואין לי גם זכות להתערב.
אני רק אומרת עוד פעם שטוב לשים כסף בצד. בן אדם לא
יודע מה עלול לקרות לו, במיוחד כשיש לו ילדים… אני
חיה פה עם פאלי ללא נתינות, והנה גם אַת בלי נתינות.
אתם נודדים בעולם כמו צוענים. חס ושלום שיקרה משהו
ותצטרכו לצאת מהארץ, אף אחד לא ירצה אתכם בארץ
אחרת. המצב בעולם הוא כזה, קלמן, שאתה צריך נתינות
כדי שלאשתך ולילדיך תהיה הנתינות שלך. ותסדר את
החתונה סוף–סוף, שאוכל קצת להירגע.
המכתב הבא לא איחר להגיע. בתוך שבוע סבתא משגרת אליהם
מכתב זועף מאוד:
מכתבכם לא הפתיע אותי, אבל הוא עשה לי רע. פגעתם
ברגשות האמהיים שלי. אני לא חושבת שיש אמא בעולם
שמשקרים לה כל כך הרבה. אתם לא נותנים בי אמון, אתם
גם לא נותנים לי כבוד. איך לא מודיעים לי שנולדה לכם
ילדה? מעכשיו כבר לא אאמין לכם.
כפי שניתן לנחש על פי תאריך כתיבת המכתב ) 20.6.1932 (, סבתא
מתכוונת לליזטה, שבאותו יום כבר מלאו לה ארבעה חודשים. סבתא
לא מתכוונת לעבור לסדר היום:
בתי יוצי לא זקוקה לאמא, לא עכשיו ולא בעבר. בת שלא
חסרה לה אמא ולא מכבדת אותה בדברי אמת, לא ראויה
66 | צ ב י י נ א י
להיות בת. כששלחתם לי את הצילום שלכם עם טוסקה
]פיורנצה[ ראיתי מיד שיוצי בהיריון ]ראה התצלום המצורף[.
שאלתי אתכם על כך ואתם הכחשתם. מה היה יותר פשוט
מלכתוב ‘כן, אמא‘לה, אני בהיריון, ואם את רוצה אחזור
הביתה לזמן מה ואקח אתי גם את הילדה.‘ הייתי כל כך
מאושרת להגיד לך לבוא. לשקר וסתם להגיד לי לא לבוא
בכל פעם שאני רוצה לבוא, זה אומר שאת לא צריכה
אהבה של אמא ושאינך זקוקה לשיחות עם אמא שלך. גם
אני אהבתי את בעלי המנוח, אבל לא שכחתי את אבי ואת
האחים שלי. אני מאוד מאושרת שאתם אוהבים זה את זה,
הלוואי שכך זה יישאר.
קלמן, אני לא רוצה שהיחסים ביניכם יתקלקלו בגלל
שכתבתי שאני לא מאמינה לך. הדבר האחרון שאני רוצה
ההורים עם פיורנצה. ליזטה כבר בבטן
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 67
הוא לפגוע באושר שלכם. אני רק ממלאה את חובתי. הבת
שלי נעשתה אשתך ללא הסכמתי. היא אשתך הלא חוקית,
ואני כאישה הגונה לא יכולה להסכים שהילדה הצעירה
שלי תחיה עם גבר ללא נישואין, במיוחד כשיש לה בת. אם
הבת שלי לא מסוגלת להיות כנה עם אמא שלה, למה אתה,
בתור גבר שאוהב את בתי, לא כתבת לי שיוצי בהיריון? לא
אמרתם לי שאתם משקרים. לו הייתי יודעת, יוצי היתה באה
אלי עם הקטנה, היתה יולדת כאן, ושתי הבנות היו נשארות
אתי… הייתם יכולים לבקר אותנו מפעם לפעם, ומכל הכסף
שאתם משלמים עכשיו אפשר היה אפילו לחסוך. אבל אי
אפשר לשנות את זה. כבר מההתחלה היו שקרים.
איזה מין גבר אתה, קלמן. לפני שנתיים, כשביקרת את יוצי
ואותי, כבר אז חייתם ביחד ובכל זאת לא אמרת לי מילה
ולא ביקשת את ידה כמו שצריך. הייתי מסכימה ללא היסוס,
והיא היתה מתחתנת אתך כמו כל בחורה ממשפחה טובה.
זה דבר שאתה כבר לא יכול לתקן… אני לא יכולה להגיד
לך איזו אחריות לקחת על עצמך בכך שלא הודעת לי מראש
על הלידה. אם חס וחלילה היה קורה משהו, מה היית עושה?
אני מזהירה אותך, ליוצי אסור לרקוד עד שהרופא לא יבדוק
ביסודיות את הריאות שלה. היא צעירה מדי בשביל ללדת
שני ילדים. גופה עדיין לא מפותח לגמרי וזה יכול להרוס
את הריאות שלה. אתה מוכרח לחכות עם חידוש הריקודים.
היא עלולה לקבל דימום פנימי. אני מבקשת שתיקח את
זה לתשומת לבך. גם אם היא מרגישה עכשיו טוב, תנועות
הריקוד עלולות לגרום לה דימום פנימי. אני מבקשת ממך
לפנות מיד לרופא ולשלוח לי תכף את תעודת הנישואין.
אחרי כל מה שקרה אני כבר לא מאמינה בכלום. אם נשאר
לכם עוד קצת יושר בלב, תנסו לתקן מה שקרה ואני אנסה
להרגיע את עצמי. אבל עליכם לעשות משהו ולא סתם
להבטיח כסף. כתבתי לכם כבר כמה פעמים שאני לא צריכה
68 | צ ב י י נ א י
מתנות, ודאי לא כסף. אני רוצה רק אהבה וכנות. אני לא
רוצה להיות חותנת, אני רוצה להיות אמא טובה וסבתא
מקריבה בשביל הנכדים שלה. אבל אתם מונעים את התענוג
הזה ממני.
נ.ב. כשהמכתב הזה נשלח הגיע המכתב שלך. כנראה שאת
באמת לא מבינה מה את עושה לעצמך ולילדים שלך בזה
שאת מופיעה ורוקדת עכשיו. שאלוהים לא יעשה לך את זה,
אבל את עלולה להיות חולנית כל חייך. אל תרקדי לפחות
חודש. ולך, קלמן, תודה על הצילום, אתה נראה טוב מאוד.
המעברים החדים במכתב בין תוכחה לאהבה מאשרים, לדעתי, את
מה שכבר סיפרתי לך על סבתא. היא אמא יהודייה על פי מיטב
הפולקלור היהודי — מעצבנת, טרחנית, מרחמת על עצמה, תובענית,
דעתנית — אבל תמיד אוהבת. דואגת לבנה למרות ביקורתה עליו,
מסורה בכל נפשה לבתה ומתייסרת אִתה על מר גורלה. מכתבה
מה– 27.6.1932 , המופנה לתא דואר בבּרֶגמַוֹ, יכול לשמש דוגמה לכך:
יוצי וקלמן היקרים. תודה על התמונה. צילום יפה מאוד,
השמלה יפהפייה. אני שמחה שאתם מלאי תקווה. מי ייתן
שתהיו תמיד מאושרים ושתשיגו במהירות את מטרתכם.
בקשר לנסיעתי, זה עדיין לא בטוח. אני לא שקטה ממאמר
שקראתי היום בעיתון. כתוב בו שרקדנית באיטליה קיבלה
30 שנה מאסר. אני מבקשת מכם, שמרו על עצמכם. מוטב
לחיות בצניעות, אבל ביושר. אל תעשו שום דבר נגד החוק.
אני מסתכלת כל יום מה כותבים בעיתונים על איטליה…
אני לא ישנה בלילות ומחשבות רעות צצות בראשי. כתבו
לי על עצמכם ועל הילדים.
אני חושב שהשילוב הקטלני הזה של אהבה–תוכחה נגע באמא
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 69
בנקודה רגישה. משום כך הסתירה מסבתא את העובדה שלא נישאה
לאבא, את הריונותיה התכופים — ולבסוף גם את הודעתה של עיריית
קַטַנזרַוֹ על מותך. רק כאשר מצוקותיה גברו עליה היא פתחה את
לבה. הסיבה לאותן מצוקות לא תמיד נהירה, כי הן נותרו מרומזות.
תוכל לשפוט בעצמך מסדרת מכתבים מסבתא לאמא, שאני מעביר
לך ברצף. המכתב הראשון הוא מאוגוסט 1932 , וניתן ללמוד ממנו
על קרע בין סבתא לבין אבא. אני משער שאבא נעלב מדבריה במכתב
הקודם. סבתא, כרגיל, חוששת שאמא שוב בהיריון:
יוצי וקלמן היקרים. אחרי הרבה זמן בכל זאת החלטתי לכתוב
לכם. זה נכון שפגעתי בך, קלמן. אולי לא צדקתי. אלוהים
יודע שאני רוצה רק בטובתכם. נסה לא לכעוס עלי. תאמין
70 | צ ב י י נ א י
לי, אני לא חותנת, אני אמא ממשית. תתקרב אלי עם הלב
שלך. אף פעם לא סובבתי את גבי אליך. איך אני יכולה?
אתה חי עם בתי היחידה ואני רוצה שהיא תהיה מאושרת.
אני יודעת שאתה נאבק קשה ושמוטלת עליך אחריות כבדה.
ואת, בתי המתוקה, אני יודעת שהכעס שלי גרם לך כאב
גדול, אבל חשבתי רק עליכם. עכשיו גמרנו עם כל זה. מי
ייתן שתחנכי את ילדייך בשמחה ובבריאות ושתחיי תמיד
בהבנה עם קלמן. אבל תיזהרי מעכשיו שלא יהיו לך יותר
ילדים. תשמעי מה שאני אומרת לך: שבוע לפני הווסת
ושבוע לאחריו אסור לקיים יחסים. ברגע שאת רואה שזה
מאחר ביום–יומיים, שימי את הרגליים במים חמים.
ילדתי המתוקה, כתבי לי אם קלמן קרא את המכתב ואיך
הוא קיבל את זה. הוא סקרן? אם לא, אכתוב רק לך. הייתי
רוצה לדעת איפה הילדים. אני מתארת לעצמי כמה חם שם.
הייתי רוצה לקחת ילדה אחת אלי. אני מעדיפה את טוסקה,
אבל בעצם לא משנה, את מי שאתם רוצים. הדודה לינה
עברה לגור בגרץ. פאלי נמצא בווינה אצל ז‘יגה. הוא גמר
את הבחינה בציונים טובים. אתן לו עוד שנה ללמוד. אי
אפשר להכיר אותו. הוא מאוד דומה לאבא שלו… היי אישה
טובה ונאמנה ואמא טובה. האם את לא בהיריון עוד פעם?
אלוהים ישמור.
כעבור חודש, סבתא מספרת שסבלה מהתקף קשה של ראומטיזם
ברגלה ונזקקה לטיפול בבית חולים. הכאבים תקפו אותה מחדש והיא
בקושי מסוגלת לעמוד. לפיכך היא נאלצת לדחות את ביקורה אצלם
בנאפולי עד חג המולד, אבל מציעה להם לבוא אליה עם הילדים כדי
“לדבר על הכול“. אני מניח שסבתא התכוונה ליישב את ההדורים עם
אבא, אבל גם לאושש את אמא מבחינה גופנית:
יוצי, את נראית רע מאוד. הילדה מאוד כבדה ואת מאוד
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 71
חלשה. העומס המוטל עלייך מהילדים גדול מדי. בשני
הצילומים האחרונים את נראית כאילו יש לך שחפת. רק
השמלה שלך יפהפייה. למה לא תבואו לכאן לנוח קצת?
כתבי גם לדודה לינה.
המכתב הבא הגיע לידי ללא מעטפה, ולכן אין עליו מען ותאריך.
תוכנו מעיד שנכתב בתחילת 1933 :
יוצי וקלמן היקרים. תודה על המכתב והברכות. הייתי מאוד
רוצה לנסוע אליכם, אבל אתם כל כך רחוקים שאני לא
מעיזה לקחת על עצמי מסע ארוך כזה. אני צריכה לשמור
על בריאותי שלא אקבל מחדש דלקת עצבים. בפעם השנייה
זה עלול להיות מסוכן. בכלל, אסור לי להיות חולה כי אין
מי שיעבוד במקומי.
מאוד מאוד כואב לי שאתם כל כך רחוקים זו השנה
השלישית. הייתי מאוד רוצה שתחזרו הביתה. אולי גם פה
הייתם מוצאים עבודה. יוצי, קחי את טוסקה לרופא. צריך
לבדוק את הלשון הקטנה שלה, אולי היא קצת מחוברת
למקום וניתוח קטן יכול להפריד את החיבור. הייתי כבר רוצה
לראות את שתיהן. המצב כאן לא טוב, אבל אני לא רוצה
להעציב אתכם. יש לכם מספיק בעיות. איך הצליח הקונצרט
שלכם ב– 30 בדצמבר? האם קיבלתם את המכתב ששלחתי
לנאפולי? תגידו לי, כמה זמן עוד תשוטטו בדרכים?
המכתב הבא הוא משנת 1933 . סבתא מודיעה להם שחלתה שוב,
מבקשת לדעת מתי יוכלו לקחת את פיורנצה הביתה ומספרת שדודה
לינה הופתעה לשמוע “שיש לכם עוד ילדה“. המכתב מסתיים ברמז
עוקצני על אמצעי מניעה: “אל תהיו כל כך שמרנים. בדברים אחרים
אתם מודרניים.“
72 | צ ב י י נ א י
נימה פייסנית זו ממשיכה גם במכתבה הבא מתחילת מרס 1933 .
היחסים עם אבא עדיין מנותקים:
יוצי וקלמן היקרים. סוף–סוף קיבלתי מכם מכתב. רק
אלוהים ואני יודעים כמה סבלתי בחודשים שלא ידעתי מה
קורה אִתכם. העצבים שלי נפגעו ולא יכולתי יותר. שישה
שבועות לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. לא יכולתי לענות
על מכתבים. חשדתי שהילד השלישי בדרך, אפילו ראיתי
אותך מתה. אני מחכה בקוצר רוח לצילומים. אני מאוד
שמחה שהקטנה המתוקה מרגישה בסדר. רציתי לשלוח לה
שרשרת, אבל אני חושבת שהיא קטנה מדי לזה. יש לה כבר
עגילים? כתבי לי את שם המוסד שליזטה נמצאת בו. מישהי
נוסעת לשם ובכוונתי לבקש ממנה לבקר את הילדה.
ועכשיו, קלמן, אכתוב לך כמה שורות. זה נכון שבמכתב
האחרון לא היה לך זמן לכתוב, אבל אני שואלת אותך: מתי
אתה מתכוון לחזור הביתה? או שאתם מתכוונים לבוא רק
להלוויה שלי? אז כבר יהיה מאוחר מדי.
המכתב הבא אף הוא ללא מען ותאריך, אבל מתוכנו אפשר לקבוע שנכתב
אחרי 19 באפריל 1933 , כי הוא מבטא את כעסה של סבתא על לידתו של
ילד נוסף, השלישי ברציפות מאז 1931 . לידתך שלך, רומולו.
בתי היקרה. זמן רב חיכיתי למכתב הזה. חבל שכל כך מאוחר
החלטת לספר לאמא היקרה שלך את האמת. היה לי חשד,
אבל לא יכולתי לדבר עליו כי אף פעם לא נתת לי הזדמנות
לכתוב לך באופן פרטי.
על כך שלא שמעת בקולי כבר נענשת. מי ייתן שתוכלי לבוא
הביתה ואז אסלח לך על הכול. בואי בלי הילדים אם את לא
מחזיקה יותר מעמד, לפחות עד שתתאוששי ותרוויחי קצת
כסף. אם את לא יכולה לעזוב את הילדים, תשתדלי להסתדר
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 73
עם קלמן ושהוא ידע שאת כותבת לי. אכתוב לשניכם שאני
סולחת על הכול ושהנזיפות שנזפתי בכם נעשו לטובתכם.
אם את לא יכולה לשכנע את קלמן להרשות לך לנסוע,
תשתדלי לברוח הביתה בדרך אחרת. את צריכה כמובן לסדר
קודם את הפספורט שלך. את רואה מה עשית? יצור אומלל
שכמוך. אני מבקשת ממך, קרעי את המכתב ותזרקי אותו
לפח שלא ייפול לידיו של קלמן.
אם תקרא היטב את הקטע הזה, תגלה שהבעיה היא לא עלבונה של
סבתא על ששוב הסתירו ממנה את לידתו של ילד חדש. הבעיה
האמיתית היא מערכת היחסים העכורה בין ההורים. ייתכן מאוד
שלידתך החריפה את המתיחות ביניהם. האם זה משום שאמא הטילה
על אבא את האחריות להריונה? אינני יודע. אבל לידתו של תינוק,
אפילו לא רצוי, אינה מצדיקה ביטוי חריף כל כך כמו “יצור אומלל
שכמוך“. המשך המכתב מחזק אצלי את התחושה שהילד הנוסף גרם
להתפרצותם של כעסים ישנים. סבתא מבינה שהעניין נמצא לפני
פיצוץ וכי צריך לעשות כל מאמץ כדי למנוע היריון נוסף:
למה לא כתבת לי מזמן על מה שקורה לך? למה חיכית
עד שיהיו לכם שלושה ילדים? מעכשיו תרשמי בדיוק את
תאריכי הווסת, ואם זה לא מגיע בזמן תתיישבי במים חמים,
ובמצב זה פתחי בשתי אצבעות את הוואגינה כמה פעמים.
צריך לעשות הכול שלא יבוא עוד ילד חס וחלילה.
לצערי, אני לא יכולה לשלוח לך כסף כי העסקים הולכים
גרוע, וגם הדודה לינה אצלי. חבל שלא כתבת לי לפני
ארבעה חודשים, כי אז הדודה לינה לא היתה באה, אבל
איחרנו את המועד. עכשיו כבר לא חשוב איך תגיעי הביתה,
העיקר שתגיעי. את אומללה, וגם אני אומללה. כל כך רציתי
לראות אותך מאושרת. מעכשיו תהיי חכמה. כתבי שאדע
מה קורה אתך. עשי הכול כדי שאוכל לכתוב לקלמן.
74 | צ ב י י נ א י
המכתב הקשה הזה עורר אצלי תהייה, ואני רוצה לשתף אותך. לפני
כשלושה חודשים כתבתי לך שאבא הטיל כנראה וטו על צירופך
למשפחה, כי חשב שאינך בנו. אבל כשאני רואה את המצוקה שנוצרה
בעקבות לידתך — עד כדי העלאת האפשרות של בריחה מהבית — ואת
סערת הנפש שהיא חוללה, אני תוהה אם הפכת שלא מרצונך לילד
מריבה. רוצה לומר, החרמתך ונידויך מהמשפחה היו מחיר הפיוס בין
אבא לאמא, או למצער התנאי להמשך חייהם המשותפים. חשוֹב רק
מה היה קורה אם הטיפול במים חמים שהציעה סבתא היה מצליח.
לא היתה נוצרת “בעיית רומולו“, כשם שלא נוצרה בעיה בכל אותם
מקרים שבהם אמא הפילה את עובריה, והיו רבים כאלה.
שלך, סנדרו
רומולו היקר 21.8.2004
אני מודה שיש משהו בדבריך. אם היית ילד מריבה למה קיבלו אותי,
התינוק הבא אחריך? במובן מסוים שנינו באותה סירה, אבל לא הייתי
משווה את הדילוג מעליך להטלת מטבע. המשבר בין הורינו, שהגיע
כנראה לשיאו אחרי לידתך, לא חזר על עצמו כשאמא הרתה אותי.
אפשר שהכעס מיצה את עצמו או שהפעם לא היה גבר שניתן היה
לחשוד באבהותו. אין ספק שאבא ראה במשפחה הגדלה ומתרחבת
מדי שנה משקל עודף על כרכרת הקריירה שלו, ועם זאת הבין שאינו
יכול להטיל רק על אמא את האחריות להריונותיה התכופים. אינני
יודע. אני מסכים אתך שהסברה שהעליתי קלושה, אבל לא הייתי דוחה
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 75
אותה על הסף. במצב כזה של מידע חלקי, המגיע רק מצד אחד שכבר
איננו בחיים, צריך להשאיר את כל הכיוונים פתוחים. קראתי פעמיים
את המכתב הבא של סבתא לאמא מ– 17.12.1933 ומצאתי בו רמז
לנושא שיחתנו. המכתב כבר לא מופנה לשניהם אלא נפתח ב“ילדתי
החמודה“. רוצה לומר, מתקיים נתק גמור בין אבא לסבתא.
ילדתי החמודה, מהמכתבים שלך אני מבינה שאת לא
ביחסים טובים עם קלמן, ואם אני מבינה נכון אתם בכלל
לא ביחד. לקחת כבר את הילדים אלייך? ילדים מסכנים,
מי יודע מה מחכה להם אם אתם לא מסתדרים ביניכם. אני
מבקשת שתכתבי לי מיד ותודיעי לי אם קלמן קורא את
המכתבים. הייתי רוצה לכתוב לו מכתב יפה במיוחד ולבקש
ממנו שייתן לך לבוא הביתה עם שלושת הילדים.
אני מפנה את תשומת לבך למילה “ביחד“. אם אני מבין נכון מה
שסבתא הבינה, אבא ואמא נפרדו לזמן מה. רמז לכך מופיע בהמשך
המכתב: “את נראית לא טוב. אחרי שתתאוששי תוכלי לחזור אליו.“
הדגשתי את המשפט האחרון בגלל הדו–משמעות: האם להבין ממנו
שאמא תחזור ותתפייס עם אבא אחרי שתתאושש מהלידה, או שהיא
חיה בנפרד ממנו ותחזור אליו לאחר החלמתה? גם המשפט השני
מעניין, בעיקר מבחינתך: סבתא מציעה שכל הילדים יועברו אליה.
גם אתה. ועם זאת, היא מקווה שהשלום יחזור לשכון ביניהם:
עכשיו, חמודה שלי, נשארה לי תקווה שאת חיה בהרמוניה
עם קלמן ושתשתדלי לעשות שלום בינינו. תתאמצי שהוא
יאהב אותם ואל תיתני לו הזדמנות להיות קנאי.
אני ער למילים “קנאי“ ו“תתאמצי“. האם סבתא רומזת שיש לאבא
סיבה לקנא? אידה סבורה שלאמא היה מישהו בפירנצה, מורה
76 | צ ב י י נ א י
במקצועו, אבל אני מתייחס לרכילות הזאת במידה רבה של ספק.
לדעתי, אם לאמא היה מישהו — ואני מאוד מקווה בשבילה שהיה
לה — זה קרה אחרי שאבא נסע להונגריה ב– 1941 . מכל מקום, שתי
המילים מחזקות את תסריט הקנאה כמניע להחרמתך. לדברי אידה,
אבא נהג לקנות לה בגדים בצבע תכלת, המתאימים לצבע עיניה,
אבל כשהיתה לובשת אותם הוא היה מקנא לה, ועל רקע זה פרצו
ביניהם מריבות, לפעמים גם אלימות.
סבתא לא שוכחת לדווח לאמא על צרותיה שלה. היא נאלצה לפטר
את שתי עוזרותיה בחנות עקב קשיים כלכליים. אחייניתה אילונקה,
שהיתה אמורה לבוא מבודפשט כדי לסייע לה בניהול סלון המחוכים,
התחתנה בחודש אוגוסט וביטלה את תוכניתה. דודה לינה חלתה
ומתחילה להצטער על הצטרפותה לסבתא. העסק מתנהל בקושי,
וסבתא מאוד עצבנית. אבל דאגתה העיקרית היתה ונותרה אמא.
סבתא נבהלת מהתצלום שאמא שלחה לה:
הילד מאוד חמוד בתמונה, אבל את ממש רק עור ועצמות.
היזהרי שלא יהיה לך עוד ילד. תהיי גלויה אתי, כתבי לי אם
קלמן קורא את המכתבים שלי. את כבר לא ילדה, את אמא
לשלושה ילדים.
את מכתבה היא מסיימת בנשיקות לילדים וגם לקלמן, וחותמת
בתוכחה הישנה:
למה את שוב משתמשת בשם הנעורים שלך? אני הרי יודעת
שאתם לא נשואים. למה לא ניסיתם להתחתן בנישואין
אזרחיים כדי למנוע ילדים לא חוקיים?
שלך, סנדרו
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 77
רומולו היקר 30.8.2004
אענה לך תחילה על בעיית ההריונות. אני אמנם הילד האחרון למשפחת
טוט, אבל לא ההיריון האחרון. ב– 4.12.1935 , שישה חודשים בלבד
אחרי לידתי, סבתא מביעה חשש שאמא שוב בהיריון:
את כותבת לי שאת עוד לא בהיריון. אלי שלי, השערות שלי
סומרות רק מהמחשבה הזאת. זה לא נכון שאי אפשר למנוע
את זה. צריך רק ללכת לרופא ולשים טבעת ברחם, או שקלמן
ישתמש במגן גומי, וגם זה לא תמיד בטוח. ברגע שאת רואה
שאת לא מקבלת וסת, תרוצי לרופא. זה עניין פשוט. מה
אתם חושבים לעצמכם? כמה ילדים צריך להביא לעולם? זה
נכון שהם נורא חמודים, וכמו שאת כותבת — אין עוד סבתא
שיש לה נכדים כל כך יפים. אני מאוד גאה בהם ומבקשת
שתנשקי אותם בשמי, ושהשמים יברכו אותם בבריאות, אבל
היתה עוד סבתא שהיו לה נכדים יפים וזו הסבתא שלך.
שנתיים לאחר מכן, בפברואר 1937 , סבתא שוב מזהירה את אמא
מהריונות נוספים:
כתבת שלא יהיו יותר ילדים. זו מילה גדולה מאישה בת 25 .
מוכרחים לשמור כל הזמן כדי לא לעשות הפלות מאוחר
יותר. זה עלול להיות מסוכן בשבילך. הכי טוב לא להיכנס
למצב הזה.
באפריל 1939 היא כותבת לה:
כתבת לי במכתב לפני האחרון שפעם בשנה את בהיריון. מיד
ידעתי שעוד פעם את בצרה. מסכנה, מסכנה שלי, מה יהיה
78 | צ ב י י נ א י
אתך? בשם אלוהים, איך את יכולה לרקוד? שישה שבועות
בטוח אסור לך לרקוד, כי את עלולה לקבל שטף דם. היזהרי גם
שקלמן לא ייגע בך לכל הפחות שלושה חודשים. את עלולה
לחלות ולמות, והילדים המסכנים יהיו יתומים. אני יכולה
להגיד לך שאנחנו מאוד דואגים לך. אני רק מקווה שקלמן
יודע את הסכנות לאישה שעושה כל כך הרבה הפלות.
אני חושש שבעניין זה סבתא העניקה אשראי גדול מדי לאבא. אידה
יודעת על שתי הפלות, אחת מהן בבית )אבא דרש ממנה לסלק את
העובר המת(. היו כמובן יותר. חודש לאחר מכן סבתא מציעה שיטה
נוספת למניעת היריון:
כתבתי לך כבר על המלח הזה. את לוקחת אותו בבוקר על
בטן ריקה עם חצי כוס מים. שתי הכול. זה צריך להיות
באותו יום שבו את אמורה לקבל את המחזור. אם תיקחי את
המלח בבוקר — תקבלי בערב את הווסת.
כפי שאתה כבר יודע, גם השיטה השנייה לא הניבה תוצאות. סבתא
שוב מביעה את חששה שאמא נכנסה להיריון, אך מודאגת לא פחות
מיחסיה עם אבא:
אני מודאגת מאוד מהידיעה שאת לא נוסעת עם קלמן
ושהוא כועס עלייך. אני מקווה שאת אישה חכמה שיודעת
איך ליישב אי–נעימויות. זו חובתך כאישה. גם הוא מסכן
והוא נלחם יחד אתך. כתבי לי על זה.
לגבי שאלתך השנייה, אינני יודע מה מנע את הנישואין. העדר
נתינות? יהדותה של אמא? חוסר עניין מצדו של אבא? במכתבה של
סבתא לפאלי, בספטמבר 1939 , היא מגלה לבנה שהורינו לא נשואים
ומצביעה על הסיבה לכך:
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 79
הילדים נושאים את שמו של קלמן. הם לא יכולים להתחתן
מכיוון שהדרכון של שניהם כבר לא בתוקף. חוץ מזה, גם
לקלמן אין נתינות. אם הם היו מתחתנים בשעתו, כשעוד יכלו
לעשות זאת, כאשתו של נוצרי יוצי היתה עכשיו מוגנת.
דבר אחד ברור, לא אמא ולא סבתא לא משלימות עם המצב. לטענתה
של אידה, אמא אמרה לה שהיא לא תחזור להונגריה אלא אם כן אבא
יתחתן אִתה. ב– 1933 חוזרת סבתא לנושא הכאוב, לא לפני שהיא
משלימה את סאת הרחמים העצמיים:
אל תכעסו עלי שכל כך הרבה זמן לא כתבתי לכם. הרופא
אמר שיש לי מחלת לב, אבל אני מרגישה חולה בנפש. הייתי
רוצה למות מהר ככל האפשר. נלחמתי שנים רבות וקיוויתי
שיהיו לי חיים יותר מאושרים, אבל ב– 1928 ]שנת מותו של
סבא[ — כל התקוות שלי התנפצו לרסיסים. אני מרגישה
מיותרת לחלוטין. אני צריכה עוד שנתיים עד שפאלי ישלים
את לימודי הבגרות שלו. החובה הזאת לא נובעת מכך שהוא
ראוי לאהבה, כי לצערי צריך מזל לילדים טובים, ולי אין.
נוסף על כל הדאגות שלי, אני חושבת הרבה מה יכולה
להיות הסיבה שלא התחתנתם. כי אם הייתם נשואים, כבר
מזמן הייתם שולחים לי את התעודה הרשמית. אני לא רוצה
להתלונן, אבל גם לכם יש חלק בבעיות הנפשיות ובמחלת
הלב שלי. לכל הפחות תשתדלו עכשיו להגיד את האמת:
מהו המכשול שמונע אתכם מלהתחתן. הרי אני לא מבקשת
מכם דבר, להיפך, אני רוצה לעזור לכם. הדבר היחידי שאני
רוצה מכם זו האמת לאמיתה.
ב– 1934 אמא נקלעת לצרות בגלל בעיות של נתינות והיתרי שהייה
באיטליה. סבתא מדווחת לה בינואר על ניסיונותיה להסדיר את
האישורים דרך קרובי משפחה באנגליה, אבל היא בספק אם יצליחו,
80 | צ ב י י נ א י
בעיקר משום שהניירות אמורים להיות על שם גברת קלמן טוט,
ואילו לאמא אין תעודת נישואין.
בספטמבר 39 ‘ היא כותבת לאמא על אחייניתה מאנצי בַּלאש,
שהצליחה לברוח מאוסטריה לאנגליה עם אחֶיה ג‘ון וג‘ורג‘, ומתרה
בה: “הם כמובן לא יודעים שאינך נשואה. אין צורך שתגלי להם
זאת.“ ביולי 1940 מתעורר בסבתא ניצוץ של תקווה, בעקבות
הידיעה שאמא קיבלה סוף–סוף דרכון הונגרי: “האם אני צריכה
להבין ששניכם רשומים באותו דרכון? האם קרה מה שמזמן היה
צריך לקרות?“
אך דבר לא קרה, ובין עצותיה המעשיות מפברואר 41 ‘ מבצבצות
אכזבה ומרירות:
כשתגיעי לבודפשט, אם תגיעי, תהיי צנועה. אל תנסי
להתבלט. עכשיו ידעו כולם שאת לא נושאת את שמו של
קלמן ושאת לא נשואה. את יכולה לשמור את זה בסוד, חוץ
מאשר לצורך הרישום במשטרה.
שלך, סנדרו
רומולו היקר 5.9.2004
כפי שכתבתי לך, אינני יודע מה מנע מהם להינשא. ידוע לי שהמצב
לא היה פשוט גם לזוגות מעורבים, אף שמספרם באיטליה היה
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 81
הגבוה באירופה. אפילו אקט ההתבוללות הותקף במאמרים ארסיים
בעיתונות. טבילה, נישואין והפניית עורף למסורת היהודית, כך
נכתב, לא ישנו את מהותו של הגזע היהודי או יטהרו את דמו.
הוותיקן ניסה להשפיע על השלטון הפשיסטי להכיר בנישואין של
יהודים שהמירו דתם לקתוליות, אבל נכשל. אף על פי כן, לא מעט
כמרים המשיכו לחתן זוגות מעורבים. השאלה למה הורינו לא נישאו
נשארת פתוחה. ניתן למצוא התייחסות מעורפלת לבעיית הניירות
במכתבה של סבתא לאמא מה– 24.2.1938 :
חיכיתי זמן רב כדי לשלוח לכם את הניירות האלה. את תעודת
הלידה של אבא אני לא שולחת כי היינו זקוקים לה לבקשת
הנתינות לפאלי. אולי השבוע יחזירו לי ואז אשלח לך אותה.
השאלה היא אם את צריכה את זה בכלל, כי אני שולחת
לך את תעודת הנישואין שלנו. בקונסוליה מאוד התפלאו
למה את צריכה לתרגם תעודת לידה להונגרית. התעניינתי
בקונסוליה האיטלקית בעניין זה והם אמרו שאחרי שש שנים
אתם נחשבים לנתינים איטלקיים. בכלל, אם קלמן נתין של
איזו ארץ, את — בתור אשתו — מקבלת את הנתינות שלו.
כל זה אתם יודעים טוב ממני. אתם יודעים מה קורה כאן.
תגידו לי מה לעשות.
אינני יודע אילו ניירות סבתא שלחה ומדוע הם היו נחוצים. גם סבתא
לא יודעת. אני מניח שניתן למצוא מידע מדויק ופרטני יותר בסוגיה
זו בארכיונים, ואם תרצה אולי נעשה זאת יחד, במועד מאוחר יותר.
בדבר אחד אני בטוח: אמא הלכה על חבל דק מאוד. שכניה ומכריה
חשבו אותה לנוצרייה, אבל השלטונות ודאי ידעו על יהדותה. זוגות
מעורבים שנישאו לפני 1.10.1938 זכו להקלות שלא חלו על הורינו.
היא לא היתה נשואה לאבא, והוא לא היה איטלקי. העובדה שהצליחה
לשמור על סודה עד יום מותה, ואפילו למצוא עבודה כמתורגמנית
במטה הווֶרמאכט באַרֶצו, היא פלא בעיני. עוד אספר לך על כך.
82 | צ ב י י נ א י
אני רוצה ברשותך לחזור למכתביה של סבתא. היא לא מופתעת
לגלות, בינואר 1934 , כי אשרת השהייה של אמא באיטליה פקעה,
וכך היא כותבת אליהם לפלרמו:
ידעתי מראש שזה מה שיקרה. אם הייתי יודעת שיגרשו
אותך לאוסטריה או להונגריה, הייתי נוסעת עד הגבול.
למען השם, אל תיקחי את הילדים אתך. אם קלמן לא מביא
אותם לכאן, שהוא ידאג להם שמה. את לא יכולה ללכת לאף
קרוב משפחה, כי כולם כועסים עלייך. איך יכולת להזניח
את הדבר הזה כל כך הרבה זמן? לא ידעת שזה המסמך הכי
חשוב? וקלמן, למה הוא לא חשב על זה? יוצא מזה שיש
לי מרור. מסכנה את ומסכן אבא שלך, אילו היה רואה זאת
בחייו. אלוהים אהב אותו יותר ממני וחסך ממנו את המראה.
לקחת את הילדים אלייך? על כל הדברים האלה תכתבי
יותר. אני רוצה לכתוב לקלמן, האם הוא מרוויח כסף וממה
הוא חי? יש לך ממה לחיות? מי יודע מה עוד מחכה לי פה.
במה שנוגע לפאלי, כל עוד הוא בבית הולך לו טוב, אבל
הוא רשע ולא שומע בקולי, בדיוק כמוך. הוא עוד יאכל את
הדייסה שהוא מבשל לעצמו, רק שיצא לעולם. העצבים שלי
לא יכולים לסבול זאת יותר. אני גמורה. רק הידיעה שאת
בצרות מספיקה לי.
המכתב הבא, מ– 1934 , מעיד כי ההורים מתמודדים עם קשיים
כלכליים. הקונצרטים לא כל כך מצליחים. סבתא מזכירה להם
שהיו צריכים לחשוב על אפשרות כזאת מראש, והכי כואב לה שאין
ביכולתה לעזור להם:
בגלל זה, יוצי, אל תקני כל כך הרבה שמלות. מוטב שתשימי
את הכסף בצד. כבר קנית מעיל כחול כהה. כתבת לי על זה,
ועכשיו הזמנת עוד אחד. אל תקני דברים יקרים לטוסקה,
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 83
כי היא תגדל ותוך זמן קצר ממילא זה לא יתאים… מה אתם
שומעים מליזטה? האם טוסקה כבר מדברת ברור? כמה
שיניים יש לה? הבטחת צילומים ואני מאוד סקרנית לראות
אם את נראית טוב יותר. איך נראה קלמן? שמרו על עצמכם
שלא יאונה לכם כל רע. במה שנוגע לי, הרגליים עוד לא
בסדר. בשבוע הבא אתחיל טיפול בבית החולים. אין לי
כאבים אבל אני לא מסוגלת ללכת, וזה רע במיוחד כי אני
לא יכולה ללכת לבתי הלקוחות.
ליום הולדתך אני מאחלת לך שתהיי מאושרת, שתהיה לך
הרבה בריאות, והעיקר שתוכלי לחנך את ילדייך לשמוע
בקול ההורים, כי זה האושר הכי גדול.
בקיץ 1934 שוהים ההורים באישיהָ, ליד נאפולי. סבתא רוצה יותר
מכול שהם יתיישבו במקום קבוע, יפסיקו את נדודיהם, ייקחו את
הילדים אליהם ויעניקו להם אורח חיים נורמלי. היא מציעה להם
לקחת מטפלת לילדים ומצטערת שאינה יכולה לקבל תפקיד זה על
עצמה. בגילה, היא כותבת להם, אין היא יכולה להתחיל חיים חדשים.
מכתבה מחודש אוגוסט הוא תמהיל של מועקה, דאגה אמהית ועצות
מעשיות:
הייתי מאוד רוצה לבוא פעם אליכם כדי לראות אתכם ואת
הילדים. כמו שאת רואה מכתב היד שלי, אני מאוד עצבנית.
אני לא רוצה להעציב אותך, אבל לא אחיה הרבה זמן. בגלל
זה אני רוצה לתת לכם כמה עצות טובות. רצוי שתתחילו
בגיל צעיר לדאוג לעתיד כדי שיהיה לכם משהו כאשר תהיו
זקנים. אני כותבת לכם מניסיון אישי, אף פעם לא יודעים מה
מחכה לנו. מאוד עצוב שאדם מקריב את כל אונו ובריאותו
ובסוף אין לו על מי להישען. תנו לילדים ללמוד משהו
מועיל, אבל הכי חשוב, תחנכו אותם לפשטות ולצניעות. כי
אדם פשוט וצנוע יכול להסתדר מהר יותר בכל מצב… הייתי
84 | צ ב י י נ א י
מאוד רוצה שתשמיני קצת. את נורא רזה. אני מקווה שלא
יהיו לך יותר ילדים, זה יהרוג אותי. גם קלמן מאוד רזה, רק
הקטן נראה טוב.
הכוונה אליך, רומולו. אמא סיפרה לה כנראה שיש לך תולעים,
וסבתא מדריכה אותה מה לעשות:
תעשי לו מרק שום. מועכים את השום עם קצת שמן. שמים
בצלחת, מוסיפים מים רותחים ושתי שיניים של שום לצלחת
המרק. הכי טוב ללכת לבית מרקחת ולקנות תרופה נגד
תולעים. רק לא יותר מדי, כי זה יכול לעשות בעיות בבטן.
בהמשך היא מספרת על ג‘ורג‘, בנו של דוד ז‘יגה, שנסע לאיטליה
עם כלתו הטרייה. סבתא ביקשה ממנו לבקר אצלם באישיה: “תהיו
נחמדים אליהם,“ היא כותבת. “נתתי לו חבילה קטנה בשבילכם,
המכילה את ספר התפילה שלך וצילום שלך עם פאלי כשהייתם
קטנים. תראי את התמונה לילדייך… תשלחי לי את הקטן עם ג‘ורג‘
ותשאירי אצלך את ליזטה.“
כפי שאתה רואה, רומולו, המקריות שולטת בחיינו. לכולנו היו יכולים
להיות חיים אחרים אילו הדברים הקטנים דווקא היו מתרחשים
אחרת. מה היה עולה בגורלך אם אמא, במקום לדווח על התולעים
בבטנך, היתה חושפת את מצבך המיוחד, וסבתא היתה משגרת את
ג‘ורג‘ לקַטַנזרַוֹ כדי להביא אותך אליה? אפשר שהיית גדל באווירה
משפחתית חמה ואוהבת, אבל ייתכן גם שהיית מסיים את חייך עם
סבתא בלובלין.
סבתא כותבת שוב ב– 30 באוקטובר 1934 . היא קיבלה מכתב מאמא
ביום השנה למותו של סבא מרטון — היום העצוב ביותר בשנה לגביה.
סבתא רוצה לדעת אם אמא הדליקה נר לזכרו ב– 24 באוקטובר
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 85
ושואלת היכן היו בחגים היהודיים, אבל היא מודאגת גם ממחלתו
של אבא. נראה שהדאגה לשלומו מביאה אותה לפתוח את המכתב
ב“יוצי וקלמן המתוקים“:
המכתב שלך על מחלתו של קלמן עשה אותי עוד יותר עצובה.
תיארתי לעצמי שמשהו לא בסדר אתו כי לא הודעת לי איפה
אתם. הרי כולנו בני אדם ומשהו יכול לקרות. אני מבקשת, אם
קורה משהו כתבו לי, אפילו גלויה… אני מקווה שקלמן יבריא
מהר ושהשמים ייתנו לו בריאות. ודאי יש לו דלקת של עצב.
שילך לרופא. בכל אופן, שיחזיק את הרגליים חמות … לינה
מאוד עצובה שעזבה את בודפשט. יייתכן שזו היתה באמת
שגיאה מצדה לבוא אלי… אני מאמינה לך שהיית רוצה את
ליזטה הקטנה אצלך, אבל חמודה שלי, עד שלא תתיישבו
במקום אחד לא יהיה לכם נוח לנסוע עם שני ילדים. הייתי
מקבלת ברצון ילד אחד. את לא שומעת דבר על הילד הקטן?
הכוונה שוב אליך, רומולו. כפי שאמרתי לך, אתה נמצא כל הזמן
במחשבותיה. המכתב האחרון משנת 1934 מופנה לאמא בלבד:
ילדה יקרה שלי. לצערי, ההחלטה שלך באה באיחור רב.
אומר לך מה שלא אמרתי לך עד עכשיו: את יכולה לבוא.
אני לא מסוגלת להגיד לך דבר אחר. רק תבואי. המצב בגרץ
גרוע מאוד. העסק הולך רע מאוד, ובדירה החדשה יש המון
הוצאות. העצבים שלי נגמרו. נכנסנו לדירה מאוד מוזנחת
וצריך לשלם שכר דירה כמו בדירה הישנה. צריך גם לקנות
ריהוט, למרות שלינה הביאה אתה הרבה דברים. היא חולנית
ורוצה לחזור, כי היא לא יכולה לראות כמה קשה לי… פאלי
מסיים עוד מעט את לימודיו ומתכוון לנסוע לפלשתינה, אני
לא מסוגלת יותר להחזיק אותו. יש לי הרבה חובות. אני
מאוד מתגעגעת לראות אותך ואת הילדה, את צריכה קצת
86 | צ ב י י נ א י
מנוחה, את נראית לא טוב. אבל איך את מתארת לעצמך
שאוכל לפרנס אותך עם שלושה ילדים.
למה קלמן לא כותב? לא בסדר שהוא ממשיך להיות ברוגז
אתי. לא צדקתי שכעסתי? צריך להביא ילדים לעולם בלי
שיהיה להם בית? אבל כל זה עבר. מרגע שיצאו לאוויר
העולם צריך לגדל אותם בכוחות משותפים. את וקלמן
צריכים סוף–סוף להשתקע במקום אחד. למה לא תישארו
באיטליה? אני שומעת שהמצב שם לא רע בכלל. את תתחילי
משהו אחר, ואולי גם קלמן… ייתכן שאסע אליכם ואלמד
אותך לתפור מחוכים. אם אתם לא יכולים להישאר שם, בואי
עם שלושת הילדים ותלמדי מקצוע אחר. כמובן, תצטרכי
להביא אתך קצת כסף. קלמן היה צריך לשלוח לי קצת כסף
כדי לעזור לי. אני מקווה שהוא לא מחכה שאכתוב לו. הוא
צריך לכתוב לי ולהגיד לי מה הוא חושב על העתיד.
אני מודה שקשה לי “לאכול“ את המכתב הזה. כמו ברבים ממכתביה,
סבתא לא מדייקת בעובדות וגם מעבירה מסרים כפולים. ראשית, זו
לא הפעם הראשונה שהיא מזמינה את אמא לבוא אליה עם הילדים.
סבתא לואיזה ושני ילדיה: פאלי ויוצי
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 87
באשר למסרים הכפולים, אבא לא כלול בהזמנה. ה“ברוגז“ ביניהם
נמשך, אבל סבתא לא פוטרת אותו מחובתו לממן את שהייתה של
משפחתו בגרץ; מצבה הכלכלי לא מאפשר לה לפרנס את אמא ואת
שלושת ילדיה. מצד שני, היא מציעה לה באותה נשימה להישאר עם
אבא באיטליה ולהתחיל שם משהו אחר. סבתא אמנם מייעדת לאמא
מקצוע של תפירת מחוכים, אבל מה יעשה אבא? דבר אחד ברור:
סבתא לא מאמינה בקריירה האמנותית שלהם.
באשר לך, רומולו, אם אמא היתה נענית להזמנתה של סבתא לבוא
לגרץ — זו היתה עשויה להיות ההזדמנות לאסוף אותך מקַטַנזרַוֹ.
שלך, סנדרו
רומולו היקר 11.9.2004
אני מסכים אתך שפאלי ראוי להערכה על נחישותו האידיאולוגית.
לפני כחודש סיפרתי לך על מכתבו לאמא מיולי 1937 , המפרט את
מניעיו לעלות לפלשתינה בכל מחיר. הסיבות שהוא מונה מעוררות
אהדה, אף כי לא פטורות מביקורת. התנערותו המוחלטת מאחריותו
לסבתא, שעל שולחנה סעד כל השנים, נגועה באנוכיות לא קטנה. אני
חושב על סבתא, אישה לא צעירה הסובלת משיגרון כרוני, נאבקת על
פרנסתה, תומכת באחות מבוגרת וחולנית וניצבת לפני עתיד פוליטי
קודר ומאיים. אינני יודע מה הייתי עושה במקומו. ייתכן שהייתי נוהג
כמוהו, אבל לא הייתי מוחל לעצמי על אנוכיותי. למען הגילוי הנאות
עלי לציין שאינני אובייקטיבי לגמרי לגבי פאלי, ויש בי לא מעט טינה
88 | צ ב י י נ א י
כלפיו. הוא לא מילא בחיי שום תפקיד חינוכי, ודאי לא רגשי, אף שהיה
אמור לעשות זאת, במיוחד באותן שנים קשות של התאקלמותי הפיזית
והתרבותית בארץ. אם תרצה, ארחיב על תקופה זו בהמשך.
מהמכתבים של סבתא ניכר שגם היא נושאת מטען לא קטן של מרירות
כלפיו, אם כי לא תמיד בצדק. לתלונותיה על בטלנותו של פאלי,
למשל, אין ביסוס עובדתי. הבחור מפוטר בגלל יהדותו מכל עבודה
שהצליח להשיג, מסתובב בכיסים ריקים, חסר נתינות, ללא ויזה, עובד
אצל דודו 11 שעות ביום ללא שכר, לא מקבל אפילו דמי נסיעה בטראם
ונאלץ ללכת הביתה ברגל מדי ערב ממקום עבודתו, מרחק שלושת
רבעי שעה. אגב, פאלי לא בחל בשום עבודה גם אחרי עלייתו ארצה,
וזאת אחרי שעבד שנתיים ללא שכר במסגרת תנועתו הפוליטית.
סבתא התנכרה לצדדים אלה באישיותו, ואולי ראתה דברים שאיננו
יודעים עליהם. מצד אחד, היא מצפה בקוצר רוח להיפטר מעונשו,
בעיקר בגלל העול הכספי הכרוך במימון לימודיו. מצד שני, היא
לא מרוצה מפעילותו הציונית. ברור שהאשראי שלו אצלה קצר.
באוקטובר 1934 היא כותבת לאמא: “פאלי היה חודש מחוץ לבית
ועכשיו הוא מחכה להיתר כניסה לפלשתינה. אני בעד, כי להחזיק
בחור בן 22 בבית זה נטל גדול מדי בשבילי.“
בינואר 1936 היא מצטרפת לפאלי וחבריו, היוצאים לסקי של תשעה
ימים. סבתא מבשלת להם ונהנית מהאוויר הצח, אבל גם שם אינה
שוכחת לציין ש“פאלי לא הצליח בשום דבר“. בסוף אותה שנה היא
כותבת על עבודתו אצל דוד ז‘יגה: “פאלי מאוד עקשן. לצערי, אין לו
כישרון לעסקים. אני בטוחה שהוא לא היה מסוגל למלא את התפקיד
הזה.“
אין לי מושג באיזה תפקיד מדובר. אולי אבא נענה לבקשתה של סבתא
והציע איזושהי תעסוקה לפאלי, כי בינואר 1937 היא כותבת לאמא:
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 89
הוא כבר בן 24 ואין לו כלום ביד. כתבת לי שהוא יכול
לעזור לקלמן, אני חושבת שאת טועה. לפאלי יש דעות
מוזרות, מאוד שונות משלך, והוא קשה במגע היומיומי.
אבל אם קלמן יהיה נחמד ויתעניין באפשרות למצוא לו
תעסוקה כטכנאי בבית חרושת למכונות, זה עשוי להיות
טוב בשבילו. אם הוא יימצא בין אנשים זרים שנותנים
פקודות — הוא יהיה חייב למלא אותן. אם אתם מסוגלים
לעשות זאת, אהיה אסירת תודה. העבודה שלי לא מאפשרת
לי לפרנס גם את פאלי.
נראה כי שום דבר מזה לא יצא אל הפועל. פאלי ממשיך להיות מקור
דאגה לסבתא. בהעדר נתינות הוא לא יכול לקבל עבודה, וכל שנותר
לו לעשות הוא לשבת בטל בבית או לצאת לטיולים. לסבתא אין כסף
אפילו למימון קורס נהיגה בשבילו. ב– 1937 הוא מודיע לסבתא על
החלטתו לנסוע לפלשתינה ועל כוונתו לפגוש את אמא לפני נסיעתו.
סבתא כנראה יודעת על הנתק ביניהם. היא מפצירה באמא להיעתר
לפגישה, “כי מי יודע מתי יזדמן לכם להיפגש“. היא גם מבקשת
ממנה לתת לו קצת כסף.
אלא שהנסיעה לפלשתינה עתידה לצאת לפועל רק כעבור שנה, וסבתא,
כאישה מעשית, מגלגלת את הרעיון לשלוח את פאלי לבית ספר ימי
באיטליה. במכתבה מפברואר 1937 היא מספרת לאמא שהלימודים
שם נמשכים שנתיים אבל אין באפשרותה לממן את מלוא התקופה.
חיטוט במכתבים שפאלי שלח ממחנה בית“ר בזלצבורג משלים
את הפרטים החסרים במכתבה של סבתא. ב– 29.7.1937 הוא כותב
לאמא:
התכוונתי ללמוד בבית ספר לקציני ים, אבל זה היה
בא בחשבון אלמלא הייתי נוסע לפלשתינה. בית הספר
הימי נמצא בצ‘יוויטַוֶוקיָה, 60 ק“מ מרומא. הארגון שלי
90 | צ ב י י נ א י
חתם על חוזה עם הנהלת בית הספר, ולפיו יכולים אנשי
בית“ר להתקבל למוסד גם אם אינם בני הלאום האיטלקי.
הלימודים נמשכים ארבע שנים. אבל הקורס הקצר נמשך
עשרה חודשים בערך ועולה 150 עד 200 לירטות לחודש —
כולל שכר לימוד, לינה ואוכל. בסיומו, ואחרי שלוש שנות
התמחות, מקבלים הסמכה לרב חובל. התנאי ללימודים הוא
התחייבות לשירות של חמש שנים. חתימה על חוזה כזה
היתה מפרידה בינינו, שלא לדבר על כך שאמא היתה צריכה
לשלם את שכר הלימוד.
באשר לנסיעתי, אינני יודע מתי היא תצא לפועל, הם לא
רוצים לגלות לנו. אנחנו אמורים להגיע עד גבול פלשתינה
עם ויזה ודרכון חוקיים, ורק שם יסייעו לנו לגנוב את הגבול.
אני רוצה להגשים את החלום שלי ולא מוכן לוותר עליו.
ייתכן מאוד שניסע דרך טריֶסטֶה. במקרה זה אגיע לשם
בכוחות עצמי, ובדרך אוכל לבקר אצלך.
ספרו של רֶנצוֹ דֶה פֶליצֶ‘ה Storia degli Ebrei Italiani Sotto il
Fascismo משלים את המידע החסר במכתבו של פאלי. בהנחה
שהפרק היהודי במשטר הפשיסטי לא נכלל בתחומי התעניינותך
)וסליחה אם טעיתי(, אני מביא את תמציתה של פרשה מוזרה זו.
מוסוליני התייחס בעשור הראשון לשלטונו לרעיון הציוני באהדה
מסוימת, מאחר שראה בציונות פתרון אפשרי לבעיית האנטישמיות
באירופה — וגם טריז אפשרי בהגמוניה הבריטית במזרח התיכון.
ב– 1926 הוא הצהיר: “באיטליה איננו מבחינים בין יהודי ללא יהודי
בכל תחום שהוא — דתי, פוליטי, צבאי וכלכלי… ציוֹן של היהודים
נמצאת כאן, בארצנו היפה, אשר רבים מהם הגנו עליה בגבורה
בדמם.“ אבל כאשר התברר למשטר הפשיסטי שהזרמים המרכזיים
בציונות הם פרו–בריטיים ביסודם, הוא קירב אליו את האופוזיציה
הרוויזיוניסטית. ב– 1932 הציע זאב ז‘בוטינסקי, מנהיג התנועה
הרוויזיוניסטית, להקים באיטליה מרכז הכשרה צבאי למדריכי נוער
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 91
בית“ר, כחלק ממאמץ עתידי לשחרור פלשתינה מהמנדט הבריטי.
בדצמבר 1934 , בהמלצת משרד החוץ האיטלקי, פתח בית הספר הימי
בצ‘יוויטַווֶקיה את שעריו לצוערים יהודים. במימון חלקי של תנועת
האם נרכשה ספינת תרנים בת 635 טונות, והושקה תחת שם חדש:
“שרה 1“. באוקטובר 1935 יצאה הספינה להפלגה ראשונה לספרד
ולאלג‘יר, כשעל סיפונה עשרים צוערים יהודים במדי צבא. המסע
נקטע עקב מהומה שהתחוללה בדרך. בסביליה שבספרד הפגינו
הצוערים היהודים את רגשותיהם האנטי–נאציים בקולניות יתרה,
ואילו באלג‘יר עוררה הופעתם של היהודים במדים מחאה רועשת.
הקונסוליה האיטלקית באלג‘יר הזהירה את משרד החוץ מפני הנזק
שעלול להיגרם ליחסיה של איטליה עם העולם המוסלמי, וזה מיהר
להחזיר את הספינה לאיטליה. הקורס השני כלל כבר חמישים קדטים
יהודים מרחבי אירופה, אך נתיב ההפלגה הוגבל לנמלים איטלקיים
וצרפתיים. בספטמבר 1937 הגיעה “שרה 1“ לחופי פלשתינה
ועוררה התרגשות רבה בקרב הקהילה היהודית. הספינה קורקעה
בינואר 1938 . מוסוליני איבד עניין בטריז היהודי בפלשתינה, מה
גם שהחליט לאמץ את תורת הגזע הנאצית — תהליך שהגיע לשיאו
באותה שנה עם פרסום הגזרות נגד יהודי איטליה.
הרעיון לשלוח את פאלי לבית הספר הימי לא ירד מסדר היום עד סוף
1937 , אבל מכתבה של סבתא לאמא סוקר גם חלופות אחרות:
כל מה שאת אומרת על פאלי נכון. הוא יכול לרחוץ כלים או
לסחוב שקים, רק שיקבל עבודה. את לא יודעת כמה המצב
כאן גרוע. מי שאין לו נתינות לא מקבל עבודה. פאלי לא
יכול לקבל נתינות כאן וגם לא בהונגריה, בשביל זה הוא
היה צריך לגור שם ארבע–חמש שנים, וגם אז בעזרת הרבה
פרוטקציה. לכן אני שוב אומרת לקלמן שיעשה כל מאמץ כדי
שתקבלו נתינות איטלקית, ושלא יאחר לעשות זאת אפילו
ביום אחד. הוא כבר לא שייך להונגריה, ואורדֵיאה לא תחזור
92 | צ ב י י נ א י
אף פעם להיות הונגרית. תגידי את זה לקלמן, אבל בעדינות,
כדי שלא תריבו… אני חושבת שנעשה חילופים. פאלי ייסע
אליכם, אולי אצלכם יוכל להיכנס לאיזה בית ספר. הבן של
רוזנטל גר בפּוֹ והוא מהנדס בכיר בבית חרושת. אולי הוא
יכול לעזור לו. אם שום דבר לא יצליח, אולי נרשום אותו
באביב הבא לבית ספר לקציני ים.
אנחנו יודעים היום שכל הרעיונות האלה — לרבות בית הספר הימי
— נמוגו ככל שתוכניותיו של פאלי להגר לפלשתינה החלו לקרום
עור וגידים. סבתא מקבלת את תוכניתו של בנה ברגשות מעורבים.
ביוני 1937 היא כותבת לאמא:
את יכולה לתאר לעצמך באיזה מצב רוח אני. יש לי שני
ילדים, ועוד מעט אשאר לבד ועזובה. אם אבא שלכם היה
יודע זאת הוא היה מתהפך בקברו. כבר לא נשאר שום דבר,
רק שפאלי ייסע… עוד מעט הוא יהיה בן 25 ועדיין לא הרוויח
פרוטה. כך זה לא יכול להימשך. לו היה לי כסף לא הייתי
מרשה לו לנסוע לפלשתינה, אלא לאנגליה או לשווייץ.
הייתי הכי רוצה שייסע לניו יורק, אבל אסור לחלום על זה
ואין מה לקוות שאחד הילדים שלי יזכה לראות את הקבר
של אבא שלו.
עכשיו את יודעת איזה סבל עובר עלי. העסקים גרועים,
פאלי נוסע רחוק, אני לבד לעת זקנה, עם לינה המסכנה. גם
היא קיוותה שאתם תטפלו בנו. אני מאוד עצבנית. עדיין לא
שילמתי על המעיל שעשיתי בסתיו, כי את כל הכסף נתתי
לפאלי. אני מצטערת לגרום לך כאב לב, הרי את לא יכולה
לעזור לי ויש לך מספיק דאגות משלך.
האם הילדים היקרים בסדר? כמה אני חושבת עליהם. כשאני
קוראת בעיתון שקר אצלכם אני חושבת שאולי אתם בדרכים
בלילות. מה יהיה אם תקרה לכם תאונה? אני לא רוצה אפילו
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 93
לחשוב על זה. אתם עדיין לא מבוטחים. זוהי קלות הדעת
הכי גדולה שיש. חלמתי שהיית בבית, הילדים לא היו אתך
והיו עלייך סימנים של מכות.
המכתב הזה, אני חייב להודות, מאוד נגע ללבי. שתי תקוותיה של
סבתא — שאחד מילדיה יזכה לעלות לקבר בעלה ושילדיה יטפלו
בה לעת זקנה — שוקעות במצולות. סבתא נשארת בודדה בגרץ עם
לינה החולנית ועם אחייניתה מאנצי, שעומדת להגר בקרוב לאנגליה.
במכתבה לאמא מספטמבר 1937 היא מקוננת:
לפני 14 שנים נסע אבא המסכן שלכם לעולם הגדול ולא
חזר. שבע שנים אחר כך את עזבת אותי ומאז לא הצלחנו
להתראות. שבע שנים אחרי שעזבת, פאלי עוזב אותי. מי
יודע מתי אראה אותו.
שבע הוא מספר קסום, מבשר מזל. לא לסבתא. אכזבתה מילדיה היא
כפצע פתוח בלבה — ולא מהיום. שנתיים קודם לכן, ביוני 35 ‘, היא
מזהירה את אמא שלא תחזור על שגיאותיה:
אני רק רוצה לומר לך שתהיי קצת אגואיסטית. אף ילד לא
שווה את ההקרבה של הוריו. סבא המסכן, יצא לעולם הגדול
כדי לבנות בשבילכם יסודות לחיים טובים יותר. ואני לא
נסעתי אחריו כי לא הייתי מוכנה לעזוב אתכם בעד שום
הון שבעולם. אילו הייתי אתו, המסכן לא היה מת ואני לא
הייתי נשארת לבד. לצערי, לא ידעתי לחנך אחרים. גם
קלמן מאשים אותי בזה… נכון שגם האמא החכמה ביותר לא
מסוגלת לפעמים לחנך את ילדיה, אבל חוסר האנוכיות שלי
נעשה במחשבה תחילה. מצד שני, ילד או ילדה מחונכים
היטב לא אמורים לנצל את טוב לבה של אמם. את עצמך
כתבת שהייתי אמא טובה מאוד.
94 | צ ב י י נ א י
אפילו את חפציו האישיים של בעלה ואת הציורים שהשאיר אחריו
לא מצליחה סבתא לקבל. ידידתה אירֶן, שחזרה לבודפשט מארה“ב,
כותבת לה ביוני 1935 כי מישהו סיפר לה על חפציו של סבא,
הנמצאים בניו יורק אצל אדון קוֹמֶלוֹש:
הוא יודע היכן ארגז החפצים הגדול של בעלך, כולל
הציורים ואלבום סקיצות עבה, מלא בציורים של שבטים
ותרבויות אחרות. את יכולה לתרום את האלבום לאיזשהו
מוזיאון בתמורה למשלוח ארגז החפצים הביתה. אינני
מבינה למה קומלוש לא שלח לך את הארגז. ביקשתי ממך
לא פעם לכתוב לו ולהגיד שהארגז שייך לך. בכל מקרה,
אני שולחת לך ציור של זר ורדים על שולחן, שבעלך צייר
בביתי. אין עליו חתימה אבל ראיתי איך הוא צייר אותו.
פאלי יוכל לחתום בשמו. זו אמנם מזכרת שניתנה לי ושאני
מאוד מעריכה, אבל מגיע לך יותר ממני. רואים שזו עבודה
של אדם בעל נשמה אצילה, איש שנסע לבד לאמריקה כדי
לסלול את הדרך למשפחתו ונפל בשדה הקרב של החיים.
יהי זכרו ברוך. את דיוקן הראש אני משאירה אצלי ועוד שני
ציורים שהיו אצל הורי.
אבל גם בעניין זה מזלה של סבתא בוגד בה. כעבור חודש מבשרת
לה אירן על מותו של קומלוש, ומציעה לדרוש את החפצים והציורים
מאלמנתו. אלא שגברת קומלוש לא חשה מחויבות כלפי סבתא,
ולמיטב הבנתי סבתא לא פנתה אליה.
לצערי, כפי שכבר כתבתי לך, יש בידי רק הדיוקן העצמי של סבא.
אינני חושב שיש טעם לחפש את נכדיה של גברת קומלוש.
שלך, סנדרו
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 95
רומולו היקר 18.9.2004
למרבה הצער, תוכניתו של פאלי לבקר אצל אמא בדרכו לפלשתינה
לא צלחה. כמו הניסיונות הכושלים של סבתא להיפגש עם אמא, גם
ילדיה לא יזכו להיפגש פנים אל פנים. אילו הייתי מאמין בגורל,
הייתי יכול לזהות את טביעות אצבעותיו בפגישות המוחמצות
הללו. אבל בניגוד לדוד פאלי, אני מאמין בבנאליות של המקריות
ובאבסורד של צירופי מקרים, אף שבמקרה זה תחזיתו התאמתה.
ביולי 1937 הוא כותב לאמא: “אני שואל את עצמי אם למשפחה
שלנו יש מזל ביש לחיות בנפרד, אולי למות בנפרד“. דומה שאמא
היתה שותפה לפטליזם שלו, כי היא מגיבה למכתבו בנימה דומה:
“הגיע הזמן להציל את המשפחה שלנו מגורל מר.“
מכל מקום, בינואר 1938 , לאחר שנכשל בקבלת ויזה אלבנית,
פאלי מרים ידיים ומחליט להישאר עם קבוצתו. זו מתכנסת במקום
כלשהו באוסטריה ומתכננת לצאת לפלשתינה דרך גוֹריציה, בגבול
איטליה–סלובניה. אני חייב להוסיף כמה השלמות. במהלך אותה
שנה פעלו הארגונים הציוניים בקדחתנות לפתרון בעיית ההגירה
של יהודי אוסטריה לארה“ב ולארץ ישראל. פעילות זו קיפחה את
הרוויזיוניסטים, שפרשו ב– 1935 מההסתדרות הציונית. כיוון שכך, הם
הקימו מנגנונים משלהם לעלייה בלתי לגאלית לפלשתינה. קבוצות
של חברי בית“ר נשלחו תחילה ליוון, אך בעקבות לחץ הבריטים על
יוון הפליגו קבוצות העולים מנמלים ביוגוסלביה ובאיטליה. נראה
שאמא ניסתה ברגע האחרון להניא את פאלי מהנסיעה ללֶבאנט, כי
ב– 17.1.1938 הוא כותב לה: “יוצי החמודה, זה לא שיגעון שלי אלא
חובה מוסרית. לא כל מה שכותבים בעיתונים על פלשתינה נכון.“
מרגע זה מתקבל מפאלי רק מידע מקוטע. סבתא, בניגוד לעמדתה
הקודמת, מתנגדת לנסיעתו לפלשתינה, מה גם שאין לו אשרת
כניסה.
96 | צ ב י י נ א י
בארבעה בפברואר מקבלת סבתא גלוית אקספרס מפאלי, שבה הוא
מודיע לה על יציאתו ברכבת לילית לאיטליה דרך גרץ. “אני חושבת
שהוא נוסע לטרייסטה,“ כותבת סבתא לאמא, ומבקשת ממנה לפגוש
את אחיה בתחנת הרכבת שם. אמא לא הגיעה לטריסֶטה, אבל סבתא
הצליחה להיפרד ממנו בתחנת הרכבת של גרץ. ב– 24.2.1938 היא
מספרת לאמא על הפגישה הקצרה והעצובה ביניהם: “בן מסכן. רק
השמים יודעים מה יהיה גורלו. כעת הוא בדרך כבר שבועיים והוא
יכתוב רק מפלשתינה. אודיע לך מיד הכול.“
ידוע לי בוודאות שפאלי הגיע לפלשתינה ב– 24.2.1938 , כי כך
מדווחת סבתא לאמא בחודש מרס בעקבות מכתב שקיבלה ממנו:
שָם יש לו שֵם אחר. אשלח לו את הכתובת שלך והוא כבר
יכתוב לך… אני לא יודעת מה לחשוב. האם להודות לאלוהים
שהוא לא פה? לצערי, גם שם לא שקט. אני מחכה בקוצר
רוח למכתבו השני. אני סקרנית לשמוע מה הוא אומר על
מה שקורה כאן עכשיו. אולי אלוהים יעזור דווקא לו.
פאלי שינה את שמו לשאול ינאי, ועוד אחזור לחבלי קליטתו בארץ. אני
יכול להבטיח לך שהוא לא ליקק דבש גם פה, אבל הוא הגיע למקום
שבו רצה להיות, שבו לא שוללים ממנו את הזכות לעבוד ולהתפרנס.
אמנם הארץ היתה עדיין תחת מנדט בריטי אבל חתרה להיות עצמאית,
מדינה ריבונית שבה איש לא יאמר לו “יהודי מלוכלך“. את הנחמות
האלו אין לאמא ולסבתא. אני רוצה להזכיר לך, 1938 היא שנת
האַנשלוּס. גרמניה מספחת את אוסטריה ואילו באיטליה מתפרסמים
חוקי הגזע נגד היהודים. כבר מהמכתבים של סבתא לאמא, שקדמו
לאותה שנה קשה, תוכל לחוש באימי התקופה ההיא.
שלך, סנדרו
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 97
רומולו היקר 25.9.2004
לצערי, אין לי כמעט זיכרונות אישיים מהשנים ההן. הזיכרון הראשון
קשור בים של פֶּסקַרָה. בעלה של האומנת )כך אני משער( נטל את
ידי והוליך אותי לתוך המים. כשהגענו ללב ים נכנסה טיפת מים
מלוחים אל פי. הטעם המלוח הזה, שליווה אותי בכל שנות ילדותי,
כרוך בהשתאות מהתעוזה העצומה שבצעידה במים העמוקים עד לב
ים. זה קרה כנראה ב– 1938 , כי לקראת סיומה של אותה שנה צורפתי
למשפחה. הייתי אז בן שלוש וחצי. בשנה שבה החלו להישמר
הזיכרונות הראשונים שלי, בין פסקרה לקסטיליון פיורנטינו,
זכורים לי שני אירועים בפּראטוֹ. באירוע הראשון ביקשתי מאמא
ללכת לשירותים. היא הצביעה על גרם מדרגות שמסתיים במסדרון,
שבשני קצותיו היו דלתות. פעם אחר פעם עליתי בגרם המדרגות
ופניתי ימינה במקום שמאלה, עד שסבלנותה של אמא פקעה. היא
משכה אותי במדרגות והטיחה את ראשי בדלת הנכונה. הזיכרון השני
קשה יותר. ישנתי במיטה אחת עם אמא ואבא. מפעם לפעם הרטבתי
סנדרו בן שלוש
98 | צ ב י י נ א י
ואף יותר מזה. את טיב העונשים שספגתי אחסוך ממך. אני מניח
שבמושגים עכשוויים עברתי התעללות. לפי התפיסה של אותם ימים,
מנהגים פסולים עוקרים מן השורש באמצעים פסולים מהם. מלקות
נתפסו כעונשים חינוכיים, בבחינת “חוסך שבטו שונא בנו“. איש לא
היה מעלה אז בדעתו לגנות את אבא על שטבל את אצבעותיה של
פיורנצה בקסת דיו כדי לגמול אותה מהרגלה לכסוס ציפורניים, כשם
שחוקן היה מרשם בדוק בעיני אמא למניעת אוננות. על גנֵבת פרוסת
לחם, בימים שבהם הרעב שרר בבית, חטפתי מאמא הצלפות שוט,
בדרך כלל באמצעות רוכסן ארוך שנגזר מתיק ישן. באותם מקרים
שבהם לבי ניבא לי שאני עומד להיענש נהגתי להחביא את הרוכסן
ולסייע לה בהתלהבות לחפש אותו, בתקווה לשכך את חמתה. אף על
פי כן, עונשי הגוף לא הותירו בי צלקות נפשיות ולא חיסרו מאהבתי
לאמא. אולי בעטיים קניתי לי תגובה ספונטנית של רגש אשמה, ובד
בבד צורך עז להוכיח את חפותי. לעומת זאת, אבא מעולם לא הרים
עלי יד, אך די היה במבט אחד ממנו בארוחת הצהריים כדי שאבלע —
בגרון חנוק — את הפלפל הממולא באורז, למרות שתיעבתי את טעמו
החלקלק. אם אבא היה אלים, כטענתה של אידה, רק אמא טעמה
את נחת זרועו. אבל אל תטעה לחשוב שביתנו היה בית אלים. אמא
הרבתה לחבק אותנו והיא גם ידעה לסלוח. ערב אחד היא לקחה את
אידה ואת אחיותי לקולנוע בקסטיליון פיורנטינו, ואני נותרתי לבד
בבית. ביתנו שכן במרחק קילומטר ויותר מהעיר. משירדה החשכה,
נפלה עלי אימה גדולה. פתחתי את המזווה ושתיתי חצי בקבוק ליקר
“סטרֶגָה“. אמא מצאה אותי בגילופין, מקיא בשירותים. אמרתי לה
שאני סובל מכאבי בטן, אבל ריח האלכוהול שנדף מפי הבהיר לה
היטב ממה באמת אני סובל. אף על פי כן לא נענשתי.
התלבטתי לא מעט אם לחשוף בפניך צד זה של חיי המשפחה. לבסוף
החלטתי שאין זה מתפקידי להיות הצנזור שלך. איש לא הטיל עלי
לייפות את העבר ולהסתיר ממך דברים, שאך הנסיבות המוזרות
של נפקדותך מנעו ממך להכירם. אינני מנסה ללמד זכות על אמא
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 99
בכל מחיר, אבל אי אפשר לנתק את העונשים האלה מההקשר של
התקופה. אני משוכנע שהצלפות וכריעה על ברכיים חשופות בפינת
החדר היו בעיניה אמצעים חינוכיים ראויים, כפי שסברו כל הפדגוגים
בתקופתה. אידה רואה היום את הדברים אחרת, אבל אני חושש
שהשיפוט שלה הוא עכשווי. אידה הכירה את הורינו ב– 1936 בעיר
מולדתה מוֹנסֶליצֶ‘ה, ליד פַּדוֹבה. אבא ואמא עצרו לחניית ביניים
בעיר והתגוררו בבית מלון שבעליו הכיר את אידה. אמא ביקשה
שיסייע לה למצוא צעירה שתוכל לטפל בילדיה ולעזור לה במשק
הבית. אידה מצאה חן בעיני אמא והקשר ביניהן נשמר גם כשעברנו
להתגורר בפַּדובה, בפריאוּלי ובטודי. כשהיינו בפראטו, אידה עבדה
אצל משפחה ברומא. אמא שלחה לה גלויה והזמינה אותה לביקור.
משנפתחה הדלת נפלו ליזטה ופיורנצה על צווארה. מאחוריהן התקרב
ילד קטן בלונדיני עם פוני, שזה עתה צורף למשפחה. ברגע הראשון
הוא קפא על מקומו, ואז, באופן מפתיע, קפץ גם הוא לזרועותיה.
קבלת הפנים הנלהבת שערכנו לה הכריעה את הכף. אידה נשארה
אתנו עד סיום המלחמה. על מעשיה אחרי מותה של אמא עוד ארחיב
את הדיבור. אקדים ואומר רק זאת: אנושיותה, שמחת החיים שלה
ותבונתה המעשית כבשו את לבנו. אמא התייחסה אליה כאל בת
משפחה. אידה אינה שוכחת שאמא תפרה לה מעיל חורף וקנתה
לה בגדים ומתנות קטנות, לרוב דברים פעוטי ערך, אבל היא זוכרת
אותם עד היום ברחשי תודה. אינני חושב שהיא התנסתה ביחס חם
ואינטימי כל כך בבתים אחרים.
אני רוצה ברשותך לחזור למכתבים של סבתא, מכתבים שעוסקים
בפכים הקטנים של החיים, בדאגות, במצוקות, בתקוות ובאכזבות.
ידיעתנו את הסוף הצפוי למתכתבים מקנה לפכים קטנים אלה
משמעות ועצב עמוקים הרבה יותר מכפי שהיו להם בעת שנכתבו.
באוקטובר 1935 , שישה חודשים אחרי הולדתי, סבתא מזמינה את
אמא ואת ילדיה להתארח אצלה בגרץ:
100 | צ ב י י נ א י
הייתי מאוד רוצה שגם קלמן יבוא, הוא יכול לטפל בעצמו
כאן. בכל אופן, אתם יודעים הכי טוב מה צריך לעשות, ואם
באמת תגיעי — אסע עד הגבול לפגוש אותך. אני מבקשת
שלא תשני את התוכניות, כי כולנו מחכים לך בקוצר רוח.
במה שנוגע לכסף, אל תדאגי, תהיו אצלנו. לא מספיקה לך
הדאגה לילדים? במה את כבר יכולה לעבוד בזמן הקצר כל
כך שתשהי אצלנו? חוץ מזה, לינה ואני מתכננות תצוגת
אופנה לפני חג המולד, והייתי רוצה שתהיי כאן כשזה יקרה.
אנחנו מרגישות טוב יותר, תודה לאל, ומאוד מאושרות שאתן
באות. הבנות כל כך חמודות ויפות, אבל אתם מבזבזים יותר
מדי כסף על ביגוד. אתם לא חושבים שאתם מפנקים את
הילדים יותר מדי? יוצי היקרה, רק שלא תשני את התוכניות
ותבואי כמה שיותר מהר.
גם הפגישה הזאת לא יצאה אל הפועל. סבתא מביעה את אכזבתה
אידה, בגב התמונה ששלחה לנו לארץ: “כאשר תתגעגעו
ללב של אמא תוכלו להסתכל בתמונה שלי ולהרגיש
פחות עצובים“
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 101
במכתב מ– 4.12.1935 . באותה עת אמא נמצאת בווֶרוֹנָה ואבא שוהה
ברומא. בעיני סבתא, נסיעתה של אמא לאיטליה היתה מלכתחילה
טעות שיש לתקנה — עם או בלי קלמן:
אני מאוד עצובה. כל כך חיכיתי לך, היו לנו כל כך הרבה
דברים לדבר עליהם. לינה ואני עשינו מאמצים רבים לסדר
לך דירה. הריהוט ברובו על שמה של לינה ואנחנו רוצות
לרשום אותו על שמך, אבל בשביל זה עלייך לבוא לכאן. מה
קלמן עושה ברומא? האם ילך לרופאים או שיש לו משהו אחר
לסדר? כמה טוב היה אילו יכולת לבוא לכאן ביום ההולדת
ה– 24 שלך, בזמן שהוא שמה. אני מאחלת לך הרבה שנים
טובות, ושאף פעם לא תדעי צער. הלוואי שהילדים ישַׂמחו
אותך כשיגדלו, כי אין צער גדול יותר מאשר אכזבת אמא
מילדיה. תשתדלי לחזור הביתה בחורף. אל תדאגי לכסף.
רק תבואי. את נראית טוב מאוד בצילומים, אבל יש לך כל
כך הרבה בגדים שזה נורא. מה שאת לא לובשת, שימי בצד
לשתי הבנות כשיגדלו. אפשר לתקן ולהתאים. אני מאוד
סקרנית לדעת איך הצליח הקונצרט. לאן אתם נוסעים משם?
אתם לא רחוקים מכאן. כתבי מיד כי אני דואגת.
עד למכתב הבא, מינואר 36 ‘, עלתה כנראה אפשרות נסיעתה של
סבתא לאיטליה. אפשר להבין אותה: פיורנצה כבר בת חמש, ליזטה
בת ארבע, אתה בן שלוש ואני בן שנה. והיא לא ראתה איש מאתנו:
את לא יכולה לתאר לעצמך כמה אני רוצה לראות אתכם,
במיוחד את הקטנים. לא יכולתי להגיע גם אם הייתי
משתדלת. ראשית, הרגליים לא בסדר. שנית, אם אעזוב
כאן — העסק ייעצר. חוץ מזה, גם לינה חולה ואולי שוב
תקבל שבץ. כמה טוב היה אילו היית באה לכאן עם הילדים.
רק תשמרי שלא יבוא עוד קטן אחד. תודה על הצילומים.
102 | צ ב י י נ א י
הילדים מאוד חמודים ומתפתחים יפה. הלוואי שימשיכו כך.
האם קלמן מרגיש יותר טוב ברגל? כמה זמן תישארו שם?
הם לא נשארו שם הרבה זמן, כי באוגוסט המען שלהם מתחלף לחבל
ורֶצֶ‘לי )שם העיר לא ניתן לפענוח(, מערבית למילאנו. חלפו כמעט
שבעה חודשים מאז המכתב הקודם. סבתא חוששת שמשהו רע קרה
להם. חששותיה מתבדים, אבל דאגתה נותרת בעינה:
רואים עלייך שילדת ארבעה ילדים. את נראית לא טוב,
וגם קלמן. היית עושה טובה לעצמך אם היית עולה ל– 54
ק“ג. זה לא מספיק, את צריכה להגיע ל– 58 ק“ג. זה לא
יעשה אותך שמנה, ואם יקרה משהו תהיה לך רזרבה. אני
מוכרחה לומר שאין לכם הרבה מזל. בתי היקרה, את מאוד
מבקשת שאבוא אליכם, אני מאוד רוצה בכך, אבל לצערי
אני לא יכולה עדיין לנסוע. הוצאות הנסיעה מגיעות למאה
שילינג. הייתי רוצה שתבואי עם שתי הילדות ותישארי כאן
עד שתתאוששי. קלמן יוכל בינתיים להיכנס לבית חולים
לקבלת טיפול ברגליו. זה יעשה טוב לכולכם. אני מבקשת
ממך, דברי על זה עם קלמן. אני יכולה לחכות לכם בגבול
וגם ללוות אתכם בחזרה. אנא, תעני לי מה את חושבת. מה
עם ניירות הנתינות שלכם? את אף פעם לא כותבת לי על
הנושא. אם אין לקלמן זמן, סדרי אותם את. אני לא מבינה
למה אתם לא מסדרים את הניירות, זה נורא חשוב. מה את
שומעת משני הבנים? פיורנצה צריכה להתחיל עוד מעט את
בית הספר.
נ.ב.: היתה כאן גברת שאת מכירה. היא ובעלה מוזיקאים.
היא שאלה אם קלמן יכול לסדר להם הופעה. נתתי לה את
הכתובת שלכם. אם קלמן לא ירצה לענות, כתבי להם את.
אני לא יכולה להגיד לכל העולם שהחתן שלי לא רוצה
לפגוש אף אחד מגרץ.
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 103
המכתבים הבאים עוסקים בענייני דיומא. העסקים של סבתא יגעים
ושכר הדירה גבוה. הכנסותיה מסלון המחוכים מאפשרות לה לחיות,
לא להרוויח, ורדיפת היהודים באוסטריה לא מקילה את המצב.
בינואר 1937 היא פונה לאבא ישירות בעניין הנתינות: “קלמן, קלמן,
אל תזניח את זה!“ ולבתה היא אומרת: “יוצי היקרה, את צריכה
להתרכז בשניים–שלושה דברים: א( נתינות ב( ביטוח תאונות. גם
ביטוח חיים צריך לעשות.“ היא עצמה הגישה בקשה לקבלת נתינות
ומקווה בתמימותה שהשלטונות ייענו לה.
מצבה הבריאותי של הדודה לינה מחמיר. היא מבוגרת ב– 12
שנה מסבתא )ב– 1937 מלאו לה 71 שנה(. סבתא כותבת שאחותה
מאושפזת כבר ארבעה שבועות בבית חולים, רתוקה למיטה, בטנה
נפוחה, וכל היום היא יושבת ובוכה. סבתא מביאה לה מהבית ירקות
מבושלים, חמאה, תה חם, גבינות, וכשהיא משיגה תפוחי עץ היא
מכינה לה גם לפתן. סבתא עצמה איננה בקו הבריאות. פעם זו הרגל
שמציקה לה, פעם זו מחלת עור או כאבים בכיס המרה, וזאת נוסף
על מחלת הלב שהיא סובלת ממנה. אמא מנסה לעזור להן במשלוחי
כסף ובגדים, אלא שהבגדים אינם מתאימים וסכומי הכסף זעומים
מדי. חוסר יכולתה של אמא לסייע לה מבחינה כספית מעורר אצל
סבתא מרירות, המקבלת לעתים ביטוי במכתביה. ב– 23.1.1938 היא
כותבת לה:
קיבלתי את מכתבך וצר לי שגרמתי לך כאב, אבל לפעמים
כל כך מר לי עד שאני שוכחת את עצמי. אני יודעת היטב
שאין לכם — וגם לא יכול להיות לכם — כסף. זה בכלל
נס שאתם מתקיימים. אני לא רוצה מכם שום דבר. היה לי
פשוט רגע של מרירות והתלוננתי באוזנייך. תשכחי מזה.
המצב הכלכלי הרעוע מביא את סבתא להרהורים נוגים. בפברואר
1937 היא כותבת לאמא בגַלַרַטֶה:
104 | צ ב י י נ א י
הייתי רוצה לספר לך הרבה דברים, אבל אני לא יכולה להעלות
את זה על הנייר. קשה לי מאוד לכתוב כי אני עושה הרבה
שגיאות. כשפאלי היה כאן הוא תיקן לי את השגיאות, הוא גם
היה היחידי שיכולתי להחליף אתו דעות ולהגיד כל מה שיש
לי על הלב. אני לא חולה, ובכל זאת קשה לי לנשום. נורא
כואב לי שזו השנה השביעית שאת לא בבית ושלא יכולתי
להגיע אלייך. אני לא יכולה להשיג דרכון, אבל אני יכולה
לנסוע עד הגבול, ואתם תבואו לפגוש אותי. נוכל להיות יחד
יום–יומיים. אני לא יכולה לסבול את זה יותר. השמחה היחידה
שלי היא שאני מקבלת ממך מכתבים וצילומים. הילדות כל
כך יפות. ליזטה יותר יפה מפיורנצה, נכון?
בעיית הנתינות רודפת אותה כמו רוח רפאים. ההורים שוהים עתה
ברֶג‘יוֹ אֶמיליהָ, אך הם כבר בדרכם למען חדש: בּוֹלוֹניה, שם כבר
התגוררו לפני שש שנים, “רחוק מאוד מסנדרו הקטן,“ מציינת סבתא,
וממשיכה לרדת לחייהם בעניין הנתינות. “שמעתי שכל מי שנולד
באיטליה מקבל נתינות איטלקית,“ היא כותבת להם באפריל 1937 .
“לפי זה, לילדייך יש נתינות איטלקית. אני מקווה שזה נכון. לכם
אין נתינות, ואם יקרה לכם משהו חס וחלילה לא תוכלו לקבל שום
עזרה.“
סבתא מחליטה לנסוע אליהם בקיץ, ומבקשת מהם להשתתף במימון
נסיעתה. החיים בגרץ בלתי נסבלים. עסקי המחוכים נעשים יותר
ויותר יגעים. מאנצי נסעה לאנגליה, לינה זקנה וחולנית, וסבתא
עצמה מרגישה את נטל גילה. הסלון שלה זקוק לידיים נמרצות של
אישה צעירה, אבל היא מתקשה למצוא מועמדת מתאימה. סבתא
מחפשת הפוגה קצרה מתלאותיה בחיק בתה ונכדיה.
השתיים מסכמות שאמא תשלח לה כרטיסי נסיעה ברכבת, שכוחם
יפה מ– 15 באוגוסט עד אחד בספטמבר. סבתא לא יכולה להשאיר את
ש ל ךָ , סַ נ ד ר וֹ | 105
הדודה לינה לבדה יותר משבועיים. ב– 12.9.1937 ההורים מתגוררים
כבר בפַּדוֹבה, ונסיעתה של סבתא לאיטליה עולה בעשן:
אני חושבת שלא אוכל לנסוע אלייך. נצטרך לדחות זאת
לשנה הבאה. הנסיעה של פאלי עלתה לי הרבה כסף. חוץ
מזה הייתי צריכה מאוד מעיל חדש. אפילו אם תשלחי לי
כרטיס לא אוכל להשאיר הכול לדודה לינה, כי אם אני לא
פה אין הכנסות.
סבתא לא יכולה לדעת שקניית המעיל החדש חיסלה סופית את
סיכוייה לפגוש את בתה. אני חושב שאסתפק בזה.
שלך, סנדרו
רומולו היקר 1.10.2004
בהחלט כן. 1938 היא נקודת מפנה מבחינת סבתא. לכאורה אין
שינוי, העסקים ממשיכים להתנהל בקושי, לינה נופלת שוב ושוב
למשכב וסבתא אינה מרפה ממאמציה לפגוש את אמא. אלא שהכול
הופך להיות תזזיתי יותר.
ב– 12 במרס 1938 חוצה הצבא הגרמני את הגבול האוסטרי. היטלר
מתקבל במחיאות כפיים על ידי המון גדול בלינץ. ב– 15 במרס הוא
ניצב במרפסת המלון הצופה על כיכר הגיבורים בווינה ומכריז בפני