הקדמה:
לדברי מחברת המאמר, פרופ’ דליה זיידל, האיפיונים התיפקודיים של שני חצאי המוח (ההמיספירות) התבססו עד כה בעיקר על היסקים תיאורטיים. ניסוייה של פרופ’ זיידל מאשרים את ההערכה המקובלת על התמחותה של ההמיספירה הימנית בכל הקשור לתפיסה מרחבית. אבל, בניגוד לדעה המקובלת, מוכיחה עבודתה כי ההמיספירה השמאלית מיטיבה מרעותה לעבד מידע חזותי חדש ולטפל באירועים חזותיים חריגים. יתרה מזאת, ממצאיה רומזים כי אופי החשיבה הקוגניטיבית של ההמיספירה השמאלית מקנה לה תפקיד חשוב יותר מאשר ההמיספירה הימנית בכל הקשור ליצירתיות.
הזיכרון הסמנטי לטווח ארוך (דהיינו – הזיכרון המכיל את הידע על העולם) וכן התמחותן השונה של שתי ההמיספירות יכולים להסביר תופעות שכיחות אצל בני אדם, כגון זכירת פנים של מישהו, אבל לא את שמו ולהיפך. דעת מרבית החוקרים היא, אומרת המחברת, שהשמות מיוצגים טוב יותר בהמיספירה השמאלית ואילו הפנים בהמיספירה הימנית. אנשים שאצלם ההמיספירה השמאלית ממלאה תפקיד דומיננטי, שמו של אדם מוכר הוא המרכיב העיקרי מבין המרכיבים אודותיו המאוחסנים בזיכרונם.
אצל בעלי המיספירה ימנית דומיננטית, הפנים הם המרכיב העיקרי. מחקרה של פרופ’ זיידל מצביע על הבדלים קוגניטיביים שונים בין שתי ההמיספירות של המוח ומספק מפתח נוסף להבנת התנהגויות של בני אדם.
מחקרים אחרים שהתפרסמו לאחרונה בארה״ב (אינם מוזכרים במאמר זה), מספקים מפתחות נוספים. על פי מחקרים אלה (שמסקנותיהם שנויות עדיין במחלוקת) יש לשתי ההמיספירות תפקיד שונה בכל הקשור לרגשות ולמצבי רוח. כך, למשל, חולי כפיון (אפילפסיה) הנתונים להתקף (פעילות חשמלית מוגברת) בהמיספירה השמאלית סובלים מדיכאון, מנדודי שינה ומהזיות קוליות. לעומת זאת, התקף כפיון בהמיספירה הימנית גורם מצב רוח של אופוריה ועליצות מודגשת. לדעת החוקרים ההתנהגות הרגשית אצל אדם נורמלי מווסתת על ידי פעולת גומלין בין שתי ההמיספירות. כאשר תיפקודה של אחת ההמיספירות משתבש, מופר איזון זה והדבר מתבטא בהתנהגויות חריגות. מחקרים נוספים שנערכו בבית הספר לרפואה על שם ג׳ון הופקינס הראו, כי מצב הדיכאון והאופוריה היו חריפים במיוחד ככל שהפגיעה (או מקום הפעילות החשמלית המוגברת) היתה באזורים הקדמיים של ההמיספירות.33
דליה זיידל (וישנצקי לפני נישואיה) היא פרופ’ לפסיכולוגיה וחוקרת במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת UCLA, לוס אנג׳לס, קליפורניה. תחום התמחותה הוא נוירופסיכולוגיה קוגניטיבית ובמסגרת זו היא חוקרת את פעולת הזיכרון הסמנטי לטווח ארוך. את עבודתה על חצויי המוח עשתה בהדרכתו של ד״ר רוג׳ר ספארו, חתן פרס נובל לרפואה ופסיכולוגיה ב-1981. פרופי זיידל נולדה בחדרה וסיימה שם בית ספר יסודי. את התואר הראשון עשתה ב-Queens College בניו יורק ואת התואר השלישי ב-UCLA.
חצי המוח השמאלי מתמחה בלשון ומשתמש באסטרטגיות לוגיות ואנליטיות לפתרון בעיות
מדענים העוסקים בחקר מסתרי החשיבה והמוח עדיין עומדים מול חידות שיש לפותרן: מדוע קל יותר לעיתים לזכור שם ולא פנים? מדוע ילדים מסוימים סובלים מליקויי למידה? מה דרוש כדי לחבר אופרה כמו ״אאידה״? האם השפעת הסביבה היא הגורמת לכך שאין מלחינות גדולות, או שמא אחראי לכך הטבע? כמה רמזים מנחים כבר מצויים בידינו. אל הפתרון של אחדות מבין החידות הללו ניתן להגיע על ידי העלאת שאלות בסיסיות, כגון – כיצד מאורגן הידע במוח האדם. מחקרי, שנעשה בעזרת תמונות, מתמקד בשאלה זו, דהיינו בחקר טיבו של מה שקרוי בפסיכולוגיה קוגניטיבית הזיכרון הסמנטי לטווח ארוך או הידע על העולם, הטמון בשני חצאי הכדור של קליפת המוח. מאגר סמנטי זה הוא מערכת קוגניטיבית בסיסית, שאנו זקוקים לה כדי לחשוב וכדי להבין את סביבתנו. עד עתה הותיר תחום הנוירופסיכולוגיה חללים ריקים רבים במפה של מערכת זו.
השימוש בתמונות בחקר המוח
במאה השנים האחרונות תרמה הפסיכולוגיה הניסויית רבות למיפוי תחום הנוירופסיכולוגיה. הניסויים המתוארים להלן עושים שימוש בתמונות. שימוש זה בתמונות כבגירויים מאפשר להגיע למשאביהם החבויים של נבדקים נורמלים מבחינה נוירולוגית (״נורמלים״, כפי שהם מכונים לעיתים באופן מטעה), וכן גם של חולים הסובלים מנזק מוחי, שבעקבותיו נכחדה יכולתם הלשונית או אבדו חלקים ממנה, כגון יכולת הקריאה, או של חולים שעברו ניתוח מוח מיוחד, שהפריד את אזורי השפה של המוח מהאזורים הלא-לשוניים.
אפשר ליצור מבחנים המשתמשים בתמונות בתור גירויים, כך שמן הנבחנים יידרש מינימום של כושר לשוני. בעזרת מבחנים אלה ניתן לחקור, לדוגמה, את חצי הכדור הימני של המוח, אזור קליפתי עיקרי נטול דיבור ודל מאוד מבחינה לשונית, וכן לבחון חולי שתקת (אפאזיה), שאיבדו כמה כישורים לשוניים בעקבות פגיעה בחצי השמאלי של מוחם.
יתרון אחר של השימוש בתמונות בחקר המוח נעוץ בעובדה שתמונות מסוימות מיטיבות להציג את העולם החזותי מאשר מילים.
בעזרת סוגים מיוחדים של תמונות התאפשרה אפוא ״תקשורת״ לא-מילולית עם המוח והושג מידע בתחומי התפיסה, הזיכרון וההכרה.
מה בין תמונות לשפה?
לכאורה, תמונות ומילים הן קטבים מנוגדים במציאות היומיומית שלנו. אולם תמונות, בין אם מדובר בתצלומים ובין אם בציורים או בדיאגרמות, הן בעלות כללים ומוסכמות משלהן, כגון צללים, צבעים, פרספקטיבות מסוגננות, עובי הקווים והרקע הרפרנציאלי, ואלה מעבירים משמעויות לא פחות מהשפה. גם במילים וגם בתמונות קיים ייצוג פנימי של מידע שהמוח יכול לעבדו, והשימוש בתמונות למטרות הסמלה גילו לפחות כגילן של התרבויות מעידן הקרח. השפות הכתובות הראשונות נעזרו בתיאור חזותי של עצמים. למעשה, בני האדם הם יחודיים ביכולתם ליצור תמונות בעלות תוכן סמלי, בעוד אין הם יוצאי-דופן בכל הקשור בהפקת קולות להעברת כוונות ומשמעויות. יוצא אפוא שדברים מסוימים קיימים הן בתמונות והן במילים, כך שניתן להשוות עצמים למילים, וסצינות חזותיות ניתן לראות כמשפטים שלמים. על ידי מניפולציה של ארגון סצינות חזותיות ניתן, לדוגמה, לבנות ״משפטים״ חזותיים המעבירים משמעות שונה וגם – וזאת חשוב לציין – המביעים ״תיאור״ חזותי של הטבע, תיאור הבנוי מעצמים רבים המקיימים ביניהם אינטרקציה. מניפולציות כאלה מאפשרות לפרק את מערכת הזיכרון הסמנטי, אותו חלק של הזיכרון המאחסן את הידע שלנו על העולם והמסייע לנו להפיק משמעות מהסובב אותנו. זה הדבר שנעשה במחקר המתואר במאמר זה.
ימין ושמאל במוח
המחקר מתמקד בשאלה כיצד מאורגן הידע בשני חצאי הכדור של המוח. שיכבת חומר אפור בעובי שישה מ״מ עוטפת את המוח ומיועדת לביצוע פונקציות מנטליות ברמה גבוהה, כגון הסקת מסקנות, פתרון בעיות, משחק שחמט, כתיבה, דיבור. חומר אפור זה הוא הקליפה המוחית, שהוא חלק מהמוח הגדול (צרברום). המוח הגדול מחולק לשני חצאים (המיספירות): חציו34 השמאלי הוא ההמיספירה השמאלית וחציו הימני הוא ההמיספירה הימנית. המידע התחושתי והפלט המוטורי נשלטים על ידי החצי שבצד הנגדי. לדוגמה, אירועים חזותיים המופיעים בחצי השמאלי של שדה הראייה עוברים עיבוד ראשוני על ידי ההמיספירה הימנית, ואילו האירועים החזותיים בחצי הימני של שדה הראייה עוברים את העיבוד הראשוני בהמיספירה השמאלית. כדי להבטיח את אחדות התודעה, קשורות שתי ההמיספירות זו לזו באמצעות אגדים של נוירונים המכילים מיליוני סיבים (כ-200 מיליון). באמצעות אגדים מיוחדים אלה, שהם הגדולים ביותר במוח, יוצרות שתי ההמיספירות קשר ביניהן. בקרב כל המיספירה ישנם אגדים אחדים של סיבים המקשרים את האזורים השונים המצויים בה (ראה ציור 1).
יש סימוכין לדעה ששתי המיספירות אלו שולטות על היבטים שונים אך משלימים של ההכרה האנושית. אצל אנשים ימניים ואצל רוב האיטרים, ההמיספירה השמאלית מתמחה בשפה (דיבור, הבנה, קריאה, וכתיבה) ובאסטרטגיות לוגיות או אנליטיות, בעוד ההמיספירה הימנית מתמחה בתיפקודים חזותיים-מרחביים (לדוגמה, אוריינטציה טופוגרפית) ומשתמשת באסטרטגיות חשיבה גלובליות. יסודות אחדים של כל תיפקוד יכולים לעבור עיבוד על ידי ההמיספירה שאינה מתמחה בכך, אך לא באותה היעילות שבה פועלת ההמיספירה המיועדת לכך. לדוגמה, אפשר להגיע לאוריינטציה טופוגרפית תוך נקיטת צעדים לוגיים מפורטים; זהו תהליך איטי אך הוא עושה את שלו. סוג זה של חלוקת עבודה קרוי ההתמחות ההמיספרית. בהשוואה לבעלי חיים אחרים, בני-אדם הם בעלי דרגת ההתמחות ההמיספרית הגבוהה ביותר, אם כי יחסית לממדי גופם מוחם אינו הגדול ביותר. גם שפתם של בני-האדם היא המתוחכמת ביותר, והם משתמשים בתמונות בעלות משמעות מופשטת מורכבת. ניתן לשער שבמרוצת התפתחותו של המין האנושי, תהליכים מנטליים שביסודה של המחשבה הסמלית המורכבת הם שהובילו להתמחות ההמיספירית, דהיינו הם הביאו לידי כך שאוסף של תיפקודים המשרתים את השפה התרכז בהמיספירה אחת, בעוד תיפקודים אחרים, משלימים או אפילו סותרים, נאגרו בהמיספירה השנייה. נותרו עדין נעלמים רבים: כיצד בדיוק מתקיימת התקשורת בין ההמיספירות? ״מי״ מחליט מתי לעבד את מה ובאיזו המיספירה מן השתיים? מדוע תיפקודים מסוימים מיוצגים בעיקר בהמיספירה אחת והאחרים בשתיהן? האם לגבי כל חוויה קיימת רשומת זיכרון בכל אחת משתי ההמיספירות או שמא קיימת רק רשומה אחת, בעלת נתיבי גישה נפרדים, משני הצדדים? אלו הן רק דוגמאות לסוג השאלות וההשערות שמעלים הנוירופסיכולוגים.
מדוע תפקודים מסוימים מיוצגים בעיקר בחצי אחד של המוח ואחרים בשניהם?
נזקים מוחיים
נזק מוחי גורם סבל רב לנפגע ולמשפחתו כאחד, אך לחוקרים הוא מספק אפשרויות חקירה שלא יסולאו בפז לגבי אופן פעולתו של המוח. במטרה לגלות מהם התפקידים שלהם אחראי כל אחד מהאזורים האנטומיים במוח, עורכים מבחנים מסוגים שונים לאותם חולים אשר מהות פגיעתם המוחית וגורמי מחלתם ידועים בבירור, במטרה לקבוע מהי היכולת שנפגעה.
נזק מוחי מוביל לעיתים למצב קיצוני ונדיר הנקרא אגנוזיה, הנובע מפגיעה בחלק האחורי של ההמיספירה הימנית או השמאלית. מצב זה מתבטא באובדן המשמעות של מה שהיה מובן קודם לכן, כלומר הוא משפיע על המאגר הסמנטי שבמוח. נזק באזורים שונים של המוח גורם לצורות שונות של אגנוזיה ולתופעות לוואי אחרות, אך האגנוזיה היא היבט35 ההתנהגות הדומיננטי והמזיק ביותר לתיפקוד היומיומי. אחת הצורות של אגנוזיה היא הפרוזופאגנוזיה (על פי רוב עקב נזק בהמיספירה הימנית), המוגדרת כאי-יכולת לזהות אנשים לפי פניהם בלבד; החולה אינו מזהה אפילו את פניו הוא; הוא אינו מכיר את ילדיו, את אשתו וכל אדם אחר הקרוב לו. דבר זה נכון הן לגבי פנים מצולמות והן לגבי פנים מצוירות. אולם, על ידי התייחסות לתכונות ייחודיות, כגון משקפיים, בגדים, או התיפקוד שהאיש ממלא בחיי היומיום, לומדים חולים אלה לזהות אנשים.
דוגמה אחרת היא הסימולטנאגנוזיה. זו מוגדרת כאי-יכולת לתאר את הנושא של תמונה המציגה סצינה מורכבת. החולה מסוגל לזהות את הדמויות ולנקוב בשמן, אך אינו יכול להבין את מערכת היחסים ביניהן. פגיעה באזורים האחוריים של ההמיספירה השמאלית עלולה לגרום לצורה זו של אגנוזיה. לנפגעים מסוג זה אין בעיית תפיסה וגם לא בעיות בהבנת לשון דיבור. הם אינם סובלים מליקוי מוטורי, מעיוורון, מסניליות, משיכחון (אמנזיה) וכיו״ב. הבעיה נובעת מאובדן קשרים ספציפים למאגר הסמנטי המרכזי, שבו אצור הידע, או מפגיעה במאגר עצמו. ברוב המקרים מניחים שהמאגר הסמנטי עצמו לא ניזוק, משום שהליקויים משתקפים רק באופן אחר: כאשר בודקים את ההבנה בדרך אחרת, לא מופיעים הסימפטומים האגנוזיים המקבילים. באשר לאגנוזיה, היא עשויה להופיע בצורות חמקמקות שלגילויין נדרש מבחן רגיש במיוחד: (1) עשיית שימוש בתמונות; (2) הגעה למשמעות המועברת באמצעות התמונות; (3) חקירת המבנה של תמונות מורכבות. מבחן כזה פיתחתי כדי לחקור את ההבנה הסמנטית של סצינות חזותיות ואותו אתאר בהמשך.
זיכרון סמנטי לטווח ארוך
פסיכולוגים קוגניטיביים — היינו אלה שעניינם בזיכרון, בחשיבה ובתפיסה — מדברים על שרשרת תיאורטית של מאגרים או שלבים שדרכם עוברים הגירויים עיבוד — מהקליטה על ידי החושים ועד לאיחסון בזיכרון. במערכת זו, המכונה ״מודל עיבוד מידע״, קיימים שלושה מאגרי זיכרון עיקריים. המאגר הראשון הוא זיכרון איקוני, או תחושתי-חזותי, והמידע בו נשמר בערך 250 אלפיות שנייה. השני הוא זיכרון לטווח קצר והוא יכול לאחסן מידע 20 שניות לכל היותר. המאגר האחרון בשרשרת הוא זיכרון לטווח ארוך, שבו משתמר המידע פרק זמן שבין 20-30 שניות ועד לכל משך החיים. לדעת כמה פסיכולוגים קוגניטיביים, מן הראוי (למטרות ניסויות) להתייחס אל הזיכרון לטווח ארוך כאל זיכרון המורכב משני חלקים עיקריים: סמנטי ואפיזודי. בזיכרון הסמנטי אנו מאחסנים את הידע שלנו על העולם, ואילו באפיזודי אנו מאחסנים את האירועים האישיים. מאגר הזיכרון הסמנטי מכיל ידע המאפשר לנו לבצע ניתוחים, לקרוא ספרים, לכתוב מחזות, לחצות את הכביש באור ירוק, לדוג, לפתור משוואות, להמציא, לבנות מודלים בפיסיקה תיאורטית, בקצרה — מאגר זה מכיל את התפיסות, האמונות, והכללים השולטים בחיינו. אנו מכניסים לתוכו את כל מה שאנו לומדים — ומה שאנו לומדים הוא תלוי-תרבות. על כן, הזיכרון הסמנטי משקף את סביבתנו התרבותית. הזיכרון הסמנטי לטווח ארוך נחשב כמקור יסודי של המשמעות. רכישת משמעות נעשית, כך מניחה תיאוריית עיבוד המידע, כאשר נוצר מגע בין מה שאנו קולטים ותופסים לבין מה שכבר אוחסן ונצבר קודם לכן, במרוצת חיינו. באופן זה, בכל אחר מהמאגרים שבשרשרת הזיכרון שתוארה לעיל נוצר מגע עם הזיכרון הסמנטי לטווח ארוך, כך שהמידע העובר עיבוד ייעשה מובן, כלומר יקבל משמעות.
הזיכרון לטווח ארוך משפיע על קליטת ידע חדש. זאת המחיש בעליל, שנים רבות לפני הפסיכולוגיה הקוגניטיבית המודרנית, הפסיכולוג הבריטי סר פרדריק בארטלט מאוניברסיטת קיימבריג׳. בספר שפירסם בשנת 1932 תיאר ניסויים שהוכיחו בצורה ברורה את קיומה של פעילות-גומלין בין מידע שנרכש מקרוב לבין מידע ישן. בארטלט ביקש מנבדקים בריטים לשמור בזיכרונם סיפור-עם אינדיאני-אמריקני. כאשר היה על הנבדקים לחזור ולספר את הסיפור, שיקפו השגיאות שעשו את הרקע התרבותי שלהם. דהיינו, הם היטו קלות את הסיפור בכיוון הידע שלהם על העולם. ככל שחלף זמן רב יותר מאז נחשפו לסיפור לראשונה, כך הלך והתקרב הסיפור שסופר מהזיכרון למאגר התרבותי של הנבדקים. יתרה מזו: השפעת הישן על החדש ניכרה גם כאשר המבחן השתמש בתמונות.
החצי הימני של המוח מזהה פנים של אדם רק אם הן מוצגות לו ממבט חזיתי
כולנו עושים דברים מסוג זה, בין אם החומר שיש לזוכרו הוא תמונות ובין אם מדובר במילים. אנו כופים את הסטריאוטיפים והמוסכמות התרבותיים שלנו (המאוחסנים בזיכרון הסמנטי לטווח ארוך) כל אימת שאנו מעבדים ידע חדש. ואכן, הפשטות אלה המאוחסנות בזיכרון מאפשרות לנו לפרש היבטים של קיומנו. מהו התפקיד שממלאה כל המיספירה של המוח במתן פירוש למידע חדש? האם אונות קליפתיות36 מסוימות מתמחות בפירוש מידע חדש? איזה סוג של ארגון פנימי בזיכרון הסמנטי לטווח ארוך מקל את רכישתו של מידע חדש? על שאלות אלה אנסה לענות בהמשך.
המחקר המודרני הוכיח, כי הזיכרון הסמנטי לטווח ארוך מאורגן למופת. אפשר לחשוב על מאגר זה כעל ארון בגדים. אם נשליך את בגדינו לתוך הארון במקום לתלות אותם, או נתחוב אותם למגירות שונות בערבוביה, לא נוכל למצוא את פרטי הלבוש בנקל. למרבה המזל, ״אמא טבע״ דואגת ל״מגירות״ שבמוח שלנו ביתר יעילות מכפי שאנו דואגים לארון שבביתנו.
הרעיון כי חלל המוח הוא מצומצם ומחייב סדר מוצא ביטוי אצל שרלוק הולמס, בספר חקירה בסגול: ״לדעתי, מלכתחילה מוחו של אדם הוא כמו עליית-גג קטנה וריקה, ועליך לרהט אותו על פי בחירתך. האוויל יאסוף את כל הרהיטים והגרוטאות הנקרים על דרכו וכך נדחק החוצה הידע העשוי להביא לו תועלת, או במקרה הטוב מתערבב עם כל מיני דברים אחרים עד כי הוא יתקשה לשים את יהיו עליו… טעות היא לחשוב כי חדר קטן זה הוא בעל קירות גמישים, היכולים להתרחב בלי סוף. אם תסמוך על כך, יבוא היום בו ידע נוסף שתרכוש יתפוס מקומו של ידע קיים. חשוב, אם כן, שעובדות חסרות-תועלת לא ידחקו החוצה את המועילות. ״
אחת הסיבות לחשיבותו של הארגון במוח נעוצה בממדיו המצומצמים של המרחב המנטלי. לולא היה הדבר כך, היינו מסוגלים לבצע בעת ובעונה אחת שתי משימות או יותר שאינן קשורות זו לזו. הואיל והמרחב הינו מוגבל, התברכנו במנגנון סינון מסוים, הבוחר את המידע הרלוונטי הפועל על חושינו, כפי שהוכח פעם אחר פעם בניסויי מעבדה. מידע מסונן זה נערם ונאסף אחר-כך יחד עם מידע דומה כדי ליצור מושג או כלל, שאפשר לאחסנו ביעילות כפריט אחד. ואמנם, במצבים פתולוגיים כגון סכיזופרניה, מנגנון הסינון אינו פועל, וה״הפצצה״ הבלתי-פוסקת של קלט תחושתי, יחד עם גורמים אחרים, מביאה לידי אינטראקציה חלשה עם הסביבה. דווקא משום שהידע שנאגר מקודם קובע מה אנו קולטים מהסביבה, מבנהו הקוגניטיבי וארגונו בשתי ההמיספירות טעונים חקירה. ידיעת ההבדלים בין שני החצאים ביחס לזיכרון הסמנטי לטווח ארוך תתרום בוודאי להבנת הפעילות העצמאית של כל אחד מהם בתחום הקוגניטיבי, על דרגותיו השונות, במוח תקין.
שרלוק הולמס: מוחו של אדם הוא כמו עליית-גג קטנה וריקה ועליך לרהטו על פי בחירתך37
חצויי המוח
כדי לענות בבירור על שאלות הקשורות בארגון שבמוח נזקקנו לראיות מתלכדות מהביצועים של שתי ההמיספירות בשלושה טיפוסים של נבדקים: נבדקים נורמלים, חולים בעלי מוח חצוי וחולים הסובלים מנזק ממוקד באחת ההמיספירות. נבדקים בעלי מוח חצוי הם חולים שעברו ניתוח-מוח יוצא דופן במגמה להקל על מחלת הכפיון (אפילפסיה), אשר עד אמצע שנות ה-60 לא היתה דרך אחרת לרפאה. בניתוח נקטעו שלושה אגדים עיקריים של סיבים המקשרים בין ההמיספירה השמאלית והימנית: הכפיס (Corpus Callosum), השליבה הקדמית (Anterior Commissure) והשליבה סוס-דג (Hippocampal Commissure — ראה ציור 1). ניתוק ההמיספירות לא גרם לשום נזק גלוי בחיי היומיום, למעט ירידה מסוימת באיכות הזיכרון, אך התבטא בנתק תקשורתי מוחלט בין ההמיספירה השמאלית והימנית.
חצויי המוח מהווים קבוצה קטנה של נבדקים, ורק מעטים מהם זמינים לבדיקה ומחקר, בהשוואה לנפגעי שבץ מוחי, לדוגמה. אולם נבדקים אלה הם מקור לא-אכזב של נתונים על שני חצאיה של קליפת המוח, משום שכל חצי משמש אמצעי בקרה על החצי האחר: שכן שתי ההמיספירות נחשפו לאותו חינוך, שתיהן בנות אותו הגיל ומאותו מין וכדומה. הקבוצה שנבדקה היתה הראשונה שעברה את קיטוע ההמיספירות, והיא הידועה ביותר.
מטרת מחקר זה היתה לבדוק אם שתי ההמיספירות אצל בעלי המוח החצוי מגלות הבנה זהה של תבנית הגוף. כדי להשיב על שאלה זו (ועל כמה שאלות אחרות הקשורות אליה) הצגנו לשתי ההמיספירות בנפרד תמונות של גוף האדם ושל הפנים. שימוש בטכניקה אופטית מיוחדת (עדשות Z שפותחו בירי פרופ׳ ערן זיידל), איפשר להפנות את הגירויים לכל אחת מן ההמיספירות בנפרד ולפרקי זמן ארוכים יחסית. הפעלת הגירויים גילתה עד מהרה כי כל אחת משתי ההמיספירות מסוגלת לזהות את איברי הגוף בתמונה גם כאשר הם מופיעים כחלקים מתוך השלם וגם כאשר הם מוצגים כפרטים בפני עצמם. אחרי שהוצגה צדודית של פנים (ציור 3א’) לכל המיספירה בנפרד, התברר כי ההמיספירה הימנית מזהה פנים רק אם הן מוצגות לה ממבט חזיתי, בעוד ההמיספירה השמאלית מזהה פנים הן ממבט חזיתי והן ממבט צדדי. זהו ממצא מפתיע, משום שזיהוי פנים נחשב כמיומנות של ההמיספירה הימנית. לנוכח תוצאה זו, ובמגמה לחפש מידע נוסף על האופן שבו ״העולם” מעובד בהמיספירות, ערכנו מבחן נוסף, שבו הוצג שרטוט יוצא דופן (ציור 3ב׳) לפרק זמן מסוים לכל אחת מההמיספירות, והנבדק התבקש לזהות את האיברים השונים. התוצאות היו אלו: במקום להצביע על האף המצויר, הצביעה ההמיספירה הימנית על העין; במקום להצביע על האוזן היא הצביעה על המקום שבו אמורה האוזן להימצא, וכן הלאה. לעומת זאת ההמיספירה השמאלית זיהתה כהלכה את כל חלקי הפנים המצוירים. אולם כאשר חסר הציור את מיתאר הפנים (ציור 3ג׳) זיהתה ההמיספירה הימנית (וכמוה השמאלית) את חלקי הפנים במדויק.
תצלומי עבודתו של הצייר הסוריאליסטי הבלגי רנה מגריט שימשו להכללת מסקנתנו על שאר איברי הגוף (רישום 4 מבוסם על אחד מציוריו של מגריט). גם במקרה זה ההמיספירה הימנית ״התנהגה״ כאילו השדיים הם העיניים, הטבור הוא האף, וכן הלאה. האיברים בפועל המופיעים ברישום לא זוהו ככאלה. כאשר התבקשו הנבדקים להצביע על השדיים, הם הצביעו על המקום הנכון שהם אמורים להימצא בו, וכך היה גם לגבי הטבור והערווה. לעומת זאת, ההמיספירה השמאלית זיהתה נכון כל אחר מהאיברים. התוצאות שהתקבלו מובילות למסקנות אלו: (1) ההמיספירה הימנית של המוח תופסת את תבנית הגוף בהתאם לפרספקטיבות המתגלות לעינינו בחיי היומיום, ואילו ההמיספירה השמאלית מזהה את האיבר בלי קשר למיקומו בגוף. (2) הידע על העולם בהמיספירה הימנית עושה שימוש במושגים סטריאוטיפיים של המציאות, ואילו בהמיספירה השמאלית המושגים הסטריאוטיפיים והלא-סטריאוטיפיים משמשים כאחת לעיבוד ידע חדש. כדי למצוא ראיות מתלכדות ולקבוע אם ניתן להגיע להכללה מן התוצאות, היה צורך לערוך מבחנים נוספים.
מה זכור מסצינות חזותיות?
כאמור, תמונות המראות עצמים בדידים וסצינות המורכבות מכמה וכמה עצמים מעבירות משמעות. דומה שאנו מפרשים את המשמעות הכוללת של סצינות בהתאם לכללים מסוימים ובהתחשב במשמעות של כל אחד ואחד ממרכיביהן השונים.
במגמה לחקור את ההשפעה הנודעת לקיומה או להעדרה של עקביות סמנטית על נזק מוחי באזורים ספציפיים הוכנו רישומים המתארים סצינות מחיי יומיום, שבהן כל המרכיבים שזורים זה בזה ויוצרים שלמות, וכן רישומים של סצינות מבולבלות, ללא כל קשר בין מרכיביהן. דוגמאות לכל אחד משני הסוגים הללו מוצגות בציורים 5א’ ו-5ב׳. סידרה מעורבת של תמונות אלה הוצגה לנבדקים והם נתבקשו לשמור בזיכרונם את התמונות. לאחר מכן נבחן זיכרונם ביחס לפריט בודד שהופיע בכל אחת מן התמונות ולגבי הסצינה בכללה. על הנבדק היה לבחור את התמונה הנכונה מתוך מבחר של תמונות (ראה ציורים 5ג׳ ו-5ד׳). הפסיכולוגיה הקוגניטיבית גורסת שהזיכרון מיטיב לפעול ביחס לאירועים שלגביהם קיימת רשומת זיכרון קודמת. פירוש הדבר כי אירוע נתון עשוי להיקלט טוב יותר כאשר בזיכרון הסמנטי לטווח הארוך כבר ישנה מסגרת מופשטת שלתוכה ניתן למפות את האירוע.
זיכרון טוב כרוך אפוא בהבנה, משום שבעקבות ההבנה מושגת המשמעות. במילים אחרות, משמעות נוצרת בעקבות מגע בין מידע שנקלט זה עתה ובין ידע המאוחסן בזיכרון הסמנטי לטווח ארוך. ידוע זה מכבר כי אצל נבדקים נורמלים, סצינות יומיומיות ומאורגנות זכורות הכי טוב ואילו סצינות בלתי מאורגנות זכורות הכי גרוע. באשר לזכירת הפרטים לעומת זכירת הסצינה בכללותה, עד כה לא היה ידוע על כך שום דבר ספציפי. תוצאותיו של ניסוי זה מאפשרות להסביר תופעות אלו.
כל זה חל על נבדקים נורמלים, שמוחם שלם ותקין. מה בנוגע למי שסובלים מפגיעה מוחית באזורים ספציפיים של קליפת המוח? כדי לענות על כך הוצגו הסצינות האמורות בפני אנשים שנפגעו בשבץ מוחי באחת משתי ההמיספירות של המוח. ביצועיהם של הנבדקים שלקו באונה המצחית (הפרונטאלית) השמאלית או הימנית דמו מאוד לאלה של הנבדקים הנורמלים. דבר זה מוכיח כי האונה המצחית בשני צידיה של הקליפה אינה תורמת הרבה לפרשנות הסמנטית של תמונות אלה.
מה לגבי האזורים שמאחורי החריץ הצדדי (Lateral Sulcus) והחריץ המרכזי (Central Sulcus, ראה ציור 2)? בהשוואה לניקוד הכולל של ביצועי הזיכרון בקבוצת הבקרה, הניקוד הכולל המקביל בקבוצה של מי שלקו בשבץ מוחי היה בהחלט נמוך יותר הן בקרב מי שלקו בחצי הימני והן בקרב מי שלקו בחצי השמאלי של מוחם. אולם השאלה שייחסנו לה חשיבות היתה כיצד ישפיע הנזק בכל צד וצד על הזיכרון לגבי ארגון ספציפי של תמונה ולגבי סוג מסוים של מבחן. התוצאות מראות כי ביצועיה של הקבוצה שלקתה בהמיספירה הימנית דמו באיכותם לאלה של קבוצת הבקרה.
בקבוצה שלקתה בהמיספירה השמאלית נתגלה שוני בביצוע של שני הסוגים של ארגון תמונה, בייחוד כאשר הבדיקה נעשתה על תגובות לסצינות שלמות. ספציפית, זיכרונם היה גרוע יותר ביחס לסצינות שלמות המציגות תמונות בלתי מאורגנות. יתר על כן, בהשוואה בין הביצועים של שתי הקבוצות נמצא הבדל משמעותי ביניהן לגבי הסצינות הבלתי מאורגנות אך לא לגבי הסצינות המאורגנות. התוצאות מראות שהאזור האחורי של ההמיספירה השמאלית, בייחוד האזור הקודקודי (Parietal Lobe) או הקודקודי-עורפי (Occipital Parietal), הינו חשוב לעיבוד עצמים בדידים המרכיבים תמונה שלמה או משפט חזותי. בהקשר של סביבת היומיום שלנו, ייתכן שזהו האזור במוח הנורמלי שבו מעובד המידע החדש שאנו נתקלים בו. מסקנה זו לגבי ההתמחות של ההמיספירה השמאלית תואמת את התוצאות שדווחו לעיל לגבי בעלי מוח חצוי וביצועיהם ביחס לתמונות הסוריאליסטיות. יש לזכור כי אצל בעלי מוח חצוי נבחן כל חצי בצורה ישירה וכי המסקנות נשענות על ראיות ישירות ולא על היקש הנגזר מתוצאה שלילית. אצל בעלי המוח החצוי, כל אחת משתי ההמיספירות היא כאילו חצי מוח שלם, בלתי ניזוק. ואף על פי כן, תוצאות שתי האוכלוסיות מתלכדות ומתיישבות אלה עם אלה וכך מתחזקת תקפותם של הממצאים והמסקנות.38
לסיכום, ההמיספירה השמאלית, ובייחוד אזוריה האחוריים, על התמחותה בשפה, עשויה להיות אותו חלק של הקליפה שהוא גמיש, פתוח לתופעות היוצאות-דופן בחיי היומיום ואולי גם החלק היצירתי. זוהי היפותזה מתקבלת על הרעת בהתחשב בגמישות העצומה שבה מאפשרת לנו השפה להתבטא. ייתכן שהמבנה והארגון של הזיכרון הסמנטי לטווח ארוך בהמיספירה השמאלית מאפשרים לה ״להתכוונן״ לדרישות השפה, דהיינו להיות גמישה באופן סלקטיבי. ניסויים מסוימים ניתן לערוך רק עם נבדקים נורמלים. פגיעה מוחית בדרך כלל גוררת בעקבותיה האטה בתגובה. כאשר בודקים אנשים נורמלים, מבזיקים מידע במהירות — 150 אלפיות שנייה או פחות מזה — לחצי השדה החזותי השמאלי או הימני. בהתבסס על קשרים אנטומיים ותיפקודיים ידועים בין העין ובין המוח, אנו יודעים כי ההמיספירה שבצד הנגדי לשדה הראייה המגורה היא המעבדת ראשונה את המידע החזותי (ראה ציור 6).
הובזקו תמונות של עצמים בודדים לכל אחד משני חצאי השדות החזותיים של הנבדקים הנורמלים והם נתבקשו ללחוץ על כפתור כדי לציין לאיזו קטגוריה משתייכת התמונה המובזקת. לדוגמה, כאשר הובזקו תמונות של כיסא ושל שולחן, היה עליהם להחליט אם עצמים אלה משתייכים לקטגוריה של רהיטים. גם כאשר הובזקו תמונות של שטיח ושל כיריים היה על הנבדקים להתמודד עם אותה החלטה. למעשה שני צמדים אלה נבדלים זה מזה: הראשון נחשב טיפוסי לקטגוריה של הרהיטים ואילו השני אינו משתייך לקטיגוריה זו.
בניסוי הזה נמדד הזמן שנדרש לנבדק להגיב על צמד סוגי של עצמים, לעומת הזמן שנדרש להגיב על צמד בלתי סוגי. זמן זה פורש כמשקף את המרחק בין המושג שבמוח, המייצג רהיטים, לבין כמה מהעצמים המייצגים מושג זה. קיימות ראיות לא מעטות לכך שאנשים נזקקים ליותר זמן להחליט על השתייכותו של עצם בלתי סוגי לקטגוריה של סידרה טבעית מאשר לגבי השתייכותו של עצם סוגי לקטיגוריה בעלת סדר-על. נמצא כי בהמיספירה הימנית, עצמים סוגיים זוהו ביתר מהירות כמשתייכים לקטגוריה הנתונה מאשר עצמים בלתי סוגיים. למשל, התגובות לתמונות של כיסא ושולחן כמייצגות את הקטגוריה של “רהיטים״ היו מהירות בהרבה מאשר התגובות לתמונת הכיריים והשטיח כמייצגת אותה הקטגוריה. לעומת זאת, בהמיספירה השמאלית לא היה כל הבדל בביצוע ביחס לשתי הרמות של הסוגיות. זאת ועוד: ההמיספירה הימנית היתה מהירה הרבה יותר מן השמאלית בשיוך צמדים סוגיים לקטגוריות שלהם ואילו ההמיספירה השמאלית היתה מהירה בהרבה מהימנית בשיוך לקטגוריות של צמדים בלתי-סוגיים. דבר זה נכון חרף העובדה שלא היה שום הבדל בין שתי ההמיספירות מבחינת הדיוק בביצוע. פירוש הדבר כי הידע קיים בשתי ההמיספירות גם יחד, אולם היה שוני במאגר או באסטרטגיות של שליפת המידע.
סיכום ומסקנות
אחד היתרונות של חקר המוח על ידי בדיקת ההמיספירות נעוץ בעובדה שגישה זו כורכת יחד עובדות אנטומיות ומושגים פסיכולוגיים. ידוע כי כל אחת מההמיספירות מתמחה בתיפקודים שונים אם כי משלימים אלה את אלה. ההמיספירה השמאלית מתמחה בלשון (התבטאות וקליטה) ומשתמשת באסטרטגיות לוגיות ואנליטיות לפתרון בעיות. ההמיספירה הימנית מתמחה במיומנויות חזותיות-מרחביות ומשתמשת באסטרטגיות של חשיבה גלובלית לפתרון בעיות. מה שלא היה ידוע עד כה הוא כיצד הידע על העולם (הזיכרון הסמנטי לטווח ארוך) מאורגן בכל אחת משתי ההמיספירות.
המבחנים שתוארו לעיל הם חלק מתכנית מחקר מקיפה, החותרת להבנת הזיכרון הסמנטי לטווח ארוך בהמיספירות השמאלית והימנית.
תיארתי שלושה סוגי ניסויים שבהם שימשו גירויי תמונות לחקר ארגון התודעה במוח. בכל השלושה הושם הדגש על האופן שבו פריטים מתייחסים זה לזה כדי ליצור מסגרת שלמה: תווי פנים במקרה הראשון, עצמים המרכיבים סצינה במקרה השני ועצמים המייצגים מושגים שונים במקרה השלישי. השאלה שעניינה אותנו היתה כיצד יעובדו גירויים אלה בכל אחת משתי ההמיספירות. לאיזו הכללה ניתן להגיע ממבחנים אלה וממבחני בקרה אחרים שערכנו במעבדה? מסתבר שמוסכמות ומושגים שכיחים ממלאים תפקיד מכריע כאשר מידע חדש מועבר על ידי ההמיספירה הימנית. תיאורטית משתמע מכך כי ה״מדפים״ וה״מגירות״ בזיכרון הסמנטי לטווח ארוך מכילים עובדות משוננות היטב וכי ״הארון״ כולל מספר מועט של מדורים. לעומת זאת, בהמיספירה השמאלית ייתכן שהמדפים והמגירות מכילים מיגוון רחב של מושגים, המאורגנים במדורים רבים רב-שכבתיים. שני טיפוסי הארגון עשויים להביא לידי שני סגנונות חשיבה מנוגדים: אסטרטגיית חשיבה ״נוקשה״ בהמיספירה הימנית ולעומתה אסטרטגיית חשיבה עשירה, גמישה ויצירתית בהמיספירה השמאלית. מסקנות והשערות אלה מצביעות על הצורך בניסויים חדשים. הן מעלות שאלות רבות שניתן יהיה להשיב עליהן רק באמצעות מבחנים נוספים. לדוגמה, מהי מערכת היחסים היסודית השוררת בין שתי ההמיספירות? שאלות אלה נחקרות עתה. הממצאים שתוארו מתקנים ומרחיבים את האיפיון המקובל של ההמיספירות, בהצביעם על חלוקת עבודה כזאת: המערכת הקוגניטיבית המתמחה בשפה — ההמיספירה השמאלית — מעבדת את ההיבטים החדשים של המציאות היומיומית שלנו, בעוד המערכת הקוגניטיבית המתמחה בהכרה הגלובלית, החזותית-מרחבית (ההמיספירה הימנית), מעבדת את ההיבטים המוכרים, הנדושים והקונבנציונלים של המציאות. ■
