תראפיית האבסורד

הקדמה:

״בכל מקצוע מופיע לעתים אדם שאפשר לכנותו ׳מקורי׳. הוא פועל במסגרת המקצוע, אך חורג באופן ניכר מדרכי עמיתיו. לעתים עולה בידו לשכנע את המסגרת כולה ללכת בעקבותיו. במקרים אחרים הוא נשאר בחוץ ואינו מחולל אדווה בזרם…

הדבר המקורי ביותר אצל אריקסון (יוצר התראפיה הניסויית), מה שמבדיל את גישתו מאסכולה או משיטה כלשהי, הוא גמישותו, נכונותו לכוון את גישתו התראפויטית לבעיה הייחודית שבפניה הוא עומד״ (ג’יי היילי, ״טכניקות מתקדמות בהיפנוזה ובתראפיה – מאמרים נבחרים של מילטון ה’ אריקסון״, גרין וסטרטון, 1967). היילי רואה באריקסון מורה-דרך לפסיכיאטריה בשיעור קומתם של פרויד ושל סליבן, אבי גישת התראפיה המשפחתית ומי שפיתח והעמיק את השימוש הקליני בהיפנוזה כמכשיר תראפויטי. לגבי היילי, אריקסון הוא מי שחילץ את הפסיכיאטריה האמריקנית מן הקיפאון שבו היתה נתונה משנות ה-30 ואילך, עקב השתעבדותה הגמורה לתורתו של פרויד ולמתודה הטיפולית הפרוידיאנית.

34

דן קדר

אריקסון נולד ב-1902 כבן איכרים, וגדל בחווה במדינת ויסקונסין. בגיל 17 חלה בשיתוק-ילדים ונעשה משותק בכל גופו. היה עליו ללמוד מחדש את היסודות הראשוניים של התנועה, את התהליך שעובר תינוק בשנתו הראשונה והשניה. הוא למד את מלאכת התנועה מתוך התבוננות באחותו בת השנה, מתוך הקשבה סבלנית וממושכת לתחושותיו הגופניות, ומתוך נסיון לזכור ולשחזר במחשבתו את התנועות שביצע טרם מחלה. התוצאה הישירה היתה — שיקום (חלקי) של כושר הניידות. בעקיפין, התפתחה בו רגישות בלתי רגילה לתנועה הגופנית, שהיא, לפי אריקסון, השפה העיקרית שבה מתבטאת הווייתנו. ״אנשים משתמשים באותן תנועות קטנות המגלות הכל, באותן הסתגלויות תנועתיות האומרות כה הרבה למי שיכול להבחין בהן. חלק גדול מהתקשורת מתבטא בתנועות הגוף ולא בדיבור. מצאתי, שאני יכול לזהות פסנתרן טוב לא באמצעות הצלילים שהוא משמיע, (אריקסון היה חירש מילדותו לגווני הצליל), אלא בדרך שבה אצבעותיו נוגעות בקלידים: המגע הבטוח והעדין, עוצמת המגע והדיוק. נגינה טובה מחייבת תנועה גופנית מיוחדת במינה״. והוא מוסיף: ״חרשותי לגווני צליל הכריחה אותי לשים לב לשינויי ההטעמה והקצב בדיבור. לכן אני פחות מושפע ממה שאנשים אומרים. הרבה תכונות בסיסיות משתקפות באופן שאדם מדבר ולא בתוכן דבריו״.

אריקסון רואה בתראפיה דרך לסייע לאנשים לחרוג מעבר לגבולות יכולתם. הוא עצמו ניסה זאת כל חייו. לאחר שלימד עצמו ללכת, נזקק לקביים. בתום השנה הראשונה ללימודיו באוניברסיטה, אמר לו הרופא שהוא זקוק להרבה פעילות באוויר ובשמש, בתנאי שלא תטיל עומס-יתר על רגליו. אריקסון החליט להגשים זאת באמצעות הפלגה בסירת קאנו, אף שנבצר ממנו להוציא את הסירה מהמים ולשחות יותר ממטרים אחדים. הצידה שלקח היתה זעומה. היו ברשותו 2 דולאר ו-32 סנט. המסע נמשך ארבעה חודשים. הוא אכל דגים שהצליח לדוג, צמחי-מאכל שליקט על גדות הנהר ושיירי מזון שמצא במיסיסיפי, מן הפסולת שהשליכו הספינות. לאחר 2000 ק״מ של שיט בנהרות, השתפר מצבו הגופני. הוא יכול היה לשחות קילומטר ומעלה והצליח להעלות את הסירה בכוחות עצמו בסכרי הנהר. בגיל 50 עבר התקף שני של שיתוק (מאורע נדיר מבחינה רפואית), ונעשה מרותק לכיסא-גלגלים. מילדות היתה לו יכולת טבעית, שהתפתחה בהדרגה, להכנס למצבי היפנוזה-עצמית. אריקסון החל לעשות בה שימוש לשיחרור גופו מכאבים. כיצד משחררת היפנוזה-עצמית מכאבים? יש לנו שני סוגים של תשומת־לב, אומר אריקסון, מודעת ולא-מודעת. את תשומת הלב המודעת, או השכל המודע, אנו מפעילים כשאנו קוראים, מקשיבים או שמים־לב לפרטים מסויימים בסביבתנו. בתשומת הלב הבלתי מודעת כלולים, בין השאר, כל ההתנסויות והזכרונות, והיא מכוונת את פעילותנו האוטומטית, הפעילות של מבלי־משים. אריקסון קורא לה גם השכל הלא־מודע. המצב ההיפנוטי הוא התקשרות ישירה אל השכל הלא־מודע. מצב שבו השכל המודע, שהוא הגורם המכוון והמנהל במצב הרגיל, נסוג לאחור. אי־אפשר לומר לשכל הלא־מודע מה עליו לעשות כדי לסלק את הכאב. חייבים לסמוך על כן שהוא ימצא בעצמו את הדרן.

אריקסון אינו משוחח עם האנשים על בעיותיהם. הוא אינו משתמש בכלים פסיכולוגיים שיטתיים — מבחני־אישיות, אסוציאציות, ניתוח חלומות — ואינו מסווג את החולים בהתאם למערכת-מושגים תיאורטית, למעט מושגי יסוד מקובלים בפסיכיאטריה וברפואה. הוא מתרכז בהטלת משימה מעשית ומוגדרת על המטופל, שהקשר בינה לבין הבעיה שבטיפול לא תמיד נראה לעין. הוא נותן למטופל הוראות מפורטות ומדוקדקות, הן במצב התודעה הרגיל והן בהיפנוזה, שהיא, לעיתים, עקיפה ובלתי מורגשת. במשימה המעשית שהוא מטיל יש תמיד משהו מקורי, רענן ובלתי צפוי, בדומה ליצירת אמנות חד־פעמית. יש בה, אפשר אפילו לומר, משהו אבסורדי.

כיצד קולע האבסורד למטרה? לעתים קרובות יש לכך, בדיעבד, הסבר רציונלי, כפי שאפשר להסביר את המבנה הקונסטרוקטיבי והתימטי של ציור קלאסי. אבל ההסבר לבדו אינו יוצר את הציור, וגם התראפיה של אריקסון כמו ניזונה, בעיקר, ממקורות יצירה סמויים.

הסימפטום כתרופה

זוג צעיר, שהיה מקורב לתלמידיו של אריקסון, בבית הספר לרפואה, פנה אליו בבקשת עזרה. לכל אחד מהם בנפרד היתה בעיה של הרטבת־לילה, אבל במשך 15 חודשי ההכרות שקדמו לנישואין, לא העזו לגלות אותה זה לזו. לאחר ליל-הכלולות התעוררו במיטה רטובה. כל אחד האשים בכך את עצמו והיה אסיר־תודה לשני על שהתעלם מהמכשלה. הדבר נמשך 9 חודשים ואז אמר אחד מהם, שאילו היה להם תינוק, אפשר היה ליחס לו את ההרטבה. הערה זאת שימשה פתח לשיחה ביניהם ורק אז התברר להם, להפתעתם, ששניהם סובלים מאותה בעיה. הגילוי לא הביא לשיפור במצב ולאחר שלושה חודשים נוספים, פנו לאריקסון.

הזוג הצעיר היה חסר־אמצעים, דתי מאוד, והתנגד לטיפול בהיפנוזה. אריקסון הודיע להם, שהוא מוכן לקבלם לטיפול נסיוני, אבל יהיה עליהם להפיק ממנו תועלת או לשלם עבורו. בני הזוג התחייבו למלא בקפדנות אחרי הוראותיו, גם אם הדבר יהיה כרוך באי-נעימות רבה. ההוראות היו: בל ערב עליכם לשתות באופן חופשי. שעתיים לפני השינה עליכם לנעול את בית-השימוש, לאחר שכל אחד מכם ישתה כוס מים. כשתלכו לישון לבשו פיג׳מה וכרעו ברך על המיטה, זה בצד זו, כשכל אחד פונה אל הכר שלו. אז עליכם להרטיב את המיטה יחד, ביודעין ובכוונה. זה עלול להיות קשה, אבל אתם חייבים לעשות זאת. לאחר מכן תלכו לישון, בידיעה שהרטבת המיטה כבר בוצעה ללילה זה וששום דבר, אינו יכול לעשות אותה רטובה יותר. עשו זאת כל לילה, למשך שבועיים, גם אם העניין יהיה שנוא עליכם מאוד. זכרו — הבטחתם ואתם חייבים לעמוד בכך. בלילה ה־15 תוכלו לשכב לישון במיטה יבשה. למחרת, אם תמצאו את המיטה רטובה, תחזרו על אותו נסיון למשך שלושה שבועות נוספים. אלה ההוראות. אסור לכם לדון בהן ולשוחח עליהן. עליכם לשמור על שתיקה מלאה בנושא.

הלילה הראשון היה קשה. נדרשה למעלה משעה לביצוע המשימה. כל יום המתינו בחרדה לבוא הלילה, בכמיהה ליום ה-14. בבוקר מצאו את המיטה יבשה. הם רצו לשוחח על כך, אבל נזכרו בחובת השתיקה. בלילה לא ידעו בדיוק מה לעשות. הם לא יכלו גם להתייעץ עם צד שלישי. למחרת עדיין היתה המיטה יבשה, וכך גם נשארה במשך שלושת השבועות הבאים, עד שהגיעו לביקור אצל אריקסון. הוא שיבח אותם והזכיר, כאילו באקראי, את חודש מאי. במאי עברו ״במיקרה״ ונכנסו שוב לביקור. כעבור שנה הביאו לאריקסון את תינוקם, שנולד בינתיים, והצהירו שעכשיו יש מי שירטיב את המיטה וישאיר ״כתם קטן וחמוד״.

אריקסון מתאר את המקרה במאמר בעיתון להיפנוזה קלינית וניסויית (כרך 2, 1954, עמ׳ 174-171). הוא מסביר, שלמעשה השתמש בהיפנוזה עקיפה. ״ניסוח ההוראה היה כזה, שהוא מיקד את תשומת-הלב המלאה של השכל הלא־מודע, בלי לתבוע זאת באופן ישיר. העירפול המכוון בחלק מההנחיות, חייב את השכל הלא מודע ליטול אחריות על התנהגותם. במודע יכלו רק להתפלא על המצב הבלתי מובן, ובאותה שעה נענו לו בתגובה מתקנת לא-מודעת. ״

לכאורה, אפשר היה לפרש את המקרה באמצעות המוטיבציה הביהביוריסטית החזקה שיצר אריקסון במהלך הטיפול: האיום שאם הטיפול לא יצליח יאלצו לשלם את מחירו המלא, והחשש שאם המיטה לא תהיה יבשה — יאלצו להמשיך במאמץ המדכא שלושה שבועות נוספים. ברור שאריקסון היה מודע למוטיבציות אלו ויצר אותן במתכוון, אך, לדעתו, הן לא יכלו לחולל את הריפוי מכוח־עצמן. הרי גם לפני שבני הזוג הגיעו לאריקסון היתה להם 35 מוטיבציה חזקה שלא לחשוף את חולשתם איש בפני רעהו. המוטיבציה החזקה היא, איפוא, תנאי הכרחי לריפוי, אבל לא תנאי מספיק.

מילטון אריקסון

האם והילד

דוגמה אחרת המבטאת, אולי, טוב יותר את גישתו המקורית והייחודית של אריקסון, הינה מקרה של אשה צעירה, גרושה, אם לילד בן 8 ולשתי ילדות בנות 9 ו-6. כשהחלה להכיר גברים במגמה להנשא שנית, נעשה הבן חצוף ומרדן. גם אצל הבת הבכורה הופיעו גילויים דומים, אבל האם הצליחה להשתלט עליהם באמצעיה הרגילים. אלה לא הועילו לגבי הבן, ג׳ו. הוא הכריז שיעשה ככל העולה על רוחו, לא התרגש מגערות וממכות וזילזל בהטפות מוסר. תוקפנותו גברה, הוא החל לשבור שמשות ולרמוס ערוגות בבתי השכנים, התחצף למוריו והיכה את חבריו לכיתה ולבסוף החל לשבור חפצי־ערך בבית. הוא עשה זאת בלילה כשהאם ישנה, ונהג להכחיש בבוקר כל קשר לכך. בשלב זה פנתה האם לאריקסון.

דעתו של אריקסון היתה, שילד בן 8 זקוק לעולם שבו יהיה בטוח בקיומו של מישהו חזק ממנו. עד כה נוכח ג׳ו בוודאות גוברת, כי העולם אינו בטוח וכי הוא, ילד בן 8, הינו היצור היחיד החזק בו. הילד הודיע בשעת הפגישה שהרופא לא יוכל לעצרו. אריקסון אמר לו, שרק הוא יוכל לעזור לעצמו. הוא שוחח עם האם ביחידות, ונתן לה הוראות מפורטות כיצד לנהוג ביומיים הבאים.

למחרת שילחה האם את שתי הבנות לבית הוריה. ג׳ו, שתבע לקבל את ארוחת הבוקר שלו, הופתע לראות את האם נכנסת לסלון עם מגש ועליו כריכים, מיץ וקפה. הוא איים להרוס משהו אם לא יקבל את ארוחתו מיד. האם הגיחה את המגש, תפסה את ג׳ו, השכיבה אותו על בטנו והתיישבה עליו בכל כובד גופה. עד שעות הצהרים נאבק הילד כדי להשתחרר, אבל משקל האם וכוחה העדיף, הכריעו אותו. לא הועילו צעקותיו, בכיו והפצרותיו לשחררו לשרותים. האם הסבירה, שהיא חייבת לשבת עליו עד שתמצא דרך לעזור לו לעזור לעצמו, אך אינה מצליחה, ולכן עליה להמשיך ולשבת עליו. לאחר הפוגה ממושכת אמר ג׳ו בקול שונה, שעכשיו הוא באמת צריך ללכת לשרותים. האם הסכימה בתנאי שיבטיח לשוב למצב הקודם. ג׳ו הבטיח, הלך וחזר. אחר הצהריים הודיע ג׳ו שעכשיו הוא יודע מה עליו לעשות. האם שיחררה אותו, והוא הלך לחדרו ונרדם, בלי שאכל דבר באותו יום. למחרת סידר את חדרו וניקה אותו בלי שנתבקש, אחר־כך קיבל רשות לצאת. האם שהציצה דרך הווילון, ראתה אותו דופק על דלתות השכנים ומשוחח איתם. מאוחר יותר נודע לה, שג׳ו ביקש סליחה מכל שכן על הנזק שגרם והבטיח לתקן זאת במשך הזמן. ביום הבא ביקש סליחה גם ממוריו בבית הספר.

מהו המסר שבסיפור? מה איפשר במקרה זה את השינוי? הסברו של אריקסון הוא, שההתמודדות עם מציאות בלתי ניתנת לעירעור. שבה נתגלו לילד גבולות כוחותיו.

הקנתה לו מחדש את הבטחון שחסר. הוא למד זאת באותה דרך שלומדים לא לבעוט באבן ברגל יחפה ולא לתפוס צבר בידיים חשופות. הצד היצירתי, המפתיע והבלתי צפוי בקו הטיפול, נבע, לפחות בחלקו, ממקורות שמעבר לידע המקצועי, למוסכמות החברה ולכושר ההמצאה של מה שאריקסון מכנה ״השכל המודע״. המפליא באמת הוא יכולתו של המטפל להביא. לידי ביטוי מקורות אלה, באמצעות קו-פעולה בלתי שיגרתי.

היילי, וירג׳יניה סטיר ופאול וואצלאבק, הפסיכולוגים המובילים בתחום התראפיה המשפחתית, רואים את עצמם כתלמידיו של אריקסון, מבחינה זו אפשר לומר, שהוא אכן השפיע על הליכתה של המסגרת המקצועית בדרך חדשה: לא טיפול בפרט המנותק מסביבתו, אלא ראיית הסביבה והמשפחה כיחידת היסוד הטיפולית.

יש פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שלגביהם אריקסון הוא תופעה חד־פעמית, שמעצם מהותה אינה יכולה לשמש דוגמה לחיקוי. הרברט שפייגל, פרופ’ לפסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה, רואה באריקסון וירטואוז, שאינו ניתן לחיקוי ע״י תלמידים.

36

לאריקסון אין תאוריה להסברת שיטתו, אומרים המבקרים. הצלחותיו הטיפוליות לא נבחנו מעולם במסגרת מחקר השוואתי-אובייקטיבי, הכולל מעקב ממושך.¹ מכל מקום, יש באריקסון עניין גם למי שאינו פסיכולוג ופסיכיאטר מקצועי ושאינו מתכוון לאמץ את שיטותיו או לדחותן. חייו, נסיונותיו התראפויטים והסיפורים באמצעותם ביקש להעביר ידע, משקפים מסר בעל משמעות מעבר להקשר הטיפולי.

מסע בזמן הפנימי

נוסף על עבודתו הקלינית, עסק אריקסון במחקר שיטתי של תופעת ההיפנוזה. היילי מציין את קפדנותו המדעית הבלתי רגילה של אריקסון בשטח זה, את סירובו לקבל את ההשקפות שהיו מוסכמות כאשר התחיל את מחקריו ואת המאמץ הממושך והבלתי נלאה שהקדיש לבירור כל פרט בניסוי ההיפנוטי. אריקסון גיבש השקפה מקורית גם על היחס ההדדי בין מהפנט ומהופנט, שהיוותה יסוד למה שמכונה היום ״ההשקפה הסוציולוגית״ על ההיפנוזה, השקפה הרואה בהיפנוזה בראש ובראשונה תהליך חברתי.

דן קדר

ב-1950 החליטו אלדוס האקסלי (Huxley) ואריקסון, לערוך ניסוי משותף במצבי-תודעה מיוחדים. האקסלי, הסופר וההוגה הבריטי, מחבר ״עולם חדש אמיץ״, היה אז בן 56 וחי בפרבר של לוס-אנג׳לס. אריקסון היה אז בן 48. השניים נפגשו בביתו של האקסלי, קבעו תוכנית ניסויים לאותו יום, והחליטו להקפיד על ביצועה המדוקדק. בסוף היום סיכמו את רשימותיהם והשוו ביניהן. רוב הרשימות נשארו בירי האקסלי, שאמור היה לסכמן בדין־וחשבון מפורט. השניים החליטו לשוב ולהפגש לביצוע ניסויים נוספים. זמן־מה לאחר מכן פרצה באיזור שריפת-יער. האש כילתה את מעונו של האקסלי והשמידה את ספרייתו ואת רשימותיו, ובתוכן הרשימות מן הניסויים המשותפים. בידי אריקסון נותרו רשימות תמציתיות וחלקיות. השריפה ותוצאותיה גרמו להאקסלי צער והוא לא המשיך בניסויים.

ב-1965, שנתיים לאחר מותו של האקסלי, פירסם אריקסון בירחון האמריקני להיפנוזה קלינית, מאמר: ״חקירה מיוחדת עם אלדוס האקסלי בדבר טבעם ומהותם של מצבי־תודעה שונים״. המאמר מהווה סיכום לאותו יום ניסויים משותף, על־פי הרשימות שנותרו בידי אריקסון.

מאמרו של אריקסון פותח אשנב לחוויות ולהתנסויות יוצאות־רופן של האקסלי ושל כמה אנשים נוספים, עמם עבד אריקסון. להאקסלי היתה טכניקה של שקיעה בהירהור עמוק, ששימשה לעבודתו הספרותית. הוא היה מתכנס בכורסה, סנטרו צמוד לברכיו, והירהוריו היו נעשים סדורים ורצופים כאבני־בניין. הוא נהג לרשום אותם במעין כתיבה אוטומטית, שאינה מצריכה תשומת־לב. פעם חזרה אשתו הביתה ושאלה היכן רשם את ההודעה שמסרה לו בטלפון. האקסלי לא זכר ששוחח עמה, או שרשם דבר־מה, אבל היא גילתה אחר־כך את ההודעה בפנקס שליד הטלפון. האקסלי היה שקוע בהירהור עמוק בעת שטילפנה אליו. מקרים דומים נוספים, העידו על ניתוק מוחלט של האקסלי מהסובב אותו במצב ההירהור העמוק. פרק הזמן שבו היה האקסלי נוטה לשקוע בהירהורים כאלה היה מסתיים כשהיה מתחיל בכתיבה. לפי עדות עצמו היתה הכתיבה פועל-יוצא מן החומר שנבנה בקרבו בשעות ההירהור העמוק. בניסויים עם אריקסון שקע האקסלי מספר פעמים בהירהור עמוק, על־פי בקשת אריקסון. אולם הוא שב מיד למציאות הרגילה, כשלא היה לו נושא ברור לעסוק בו. סוכם, לכן, שהאקסלי ינסה לחוש צבע, וכי ייצא ממצב ההירהור על־פי סימן מוסכם מראש — בלחיצת ידו השמאלית. (הנסיון של תחושת הצבע נבחר משום שהאקסלי כבר התנסה בו קודם לכן, כשערך ניסויים בסם מסקלין, אותם תיאר בספרו, ״שערי התחושה״). השקיעה בהירהור הושגה תוך רקות מעטות. התברר לאריקסון שבמהלך תהליך זה נעשה האקסלי אטום לגירויים מבחוץ, ובכלל זה — לגירויי-כאב ולסימנים הדומים לסימן ההתעוררות המוסכם, אך אינם זהים לו, כגון לחיצת היד הימנית. עם מתן הסימן המוסכם, התעורר האקסלי מיד מהירהוריו וסיפר, כי הוצף בים של צבע, בתחושה, בהרגשה, בהוויה של צבע, ״נתון כולך לכך, תוך איבוד זהותך העצמית״. לפתע נמוגה תחושת הצבע ונותר חלל ריק חסר-משמעות. אז פקח את עיניו ונוכח כי נעור.

תוצאות דומות התקבלו בניסויים חוזרים, שנבדלו במשימת ההירהור ובסימן המוסכם להתעוררות. האקסלי לא הגיב על גירויים חיצוניים, לא היה מודע גם לקבלת הסימן המוסכם, אך תמיד הגיב עליו ביקיצה. תשומת־לבו היתה נתונה לתוכן המלא והמרשים של הירהוריו. כאשר סופרו לו לאחר מעשה דברים שהתרחשו בשעת ההירהור העמוק, כגון נסיונות לדבר אליו בקול רם ולצבוט אותו — לא עורר בו הדבר כל הד.

זיכרון־יתר

האם היה ההירהור העמוק סוג של מצב היפנוטי שלמד האקסלי לעורר בעצמו? האקסלי הציע לברר את השאלה ע״י סידרת ניסויים, בהם ישמש אובייקט להיפנוזה. סוכם כי להאקסלי תהיה שליטה על עומק ההיפנוזה וכי יוכל לעבור בעצמו מתרדמה היפנוטית קלה לבינונית ובחזרה, וכן יוכל להעמיק בעצמו את המצב ההיפנוטי עד לתרדמה עמוקה. השליטה ניתנה לו ע״י סוגסטיה פשוטה: ״ההתנסויות ההיפנוטיות שהיו לך בעבר, יעזרו לך לשלוט בעומק התרדמה״.

במצבי התרדמה ההיפנוטיים הראה האקסלי אותו סוג של ניתוק מהסובב אותו, כמו בהירהור העמוק: הוא לא הגיב לגירויים ולא זכר אותם כשרווח עליהם לאחר ההתעוררות. בסיועו של אריקסון התגלו בו סימני ההיכר של מצב ההיפנוט: הזיות־חושים, עיוותי-זמן, שיכחה, זיכרון־יתר, ביטול-תחושה ושיתוק. האקסלי ניחן בזכרון בלתי מצוי. לכן שיער אריקסון, שקשה יהיה להבחין אצלו בזכרון־יתר במצבים ההיפנוטיים. הוא בחר, איפוא, במשימה הקשה: זכירת מספר העמוד בספר שבו מופיע הקטע שאותו משמיעים.

כשבוצע הניסוי במצב של תודעה רגילה, לגבי ספרים שהיו מוכרים היטב להאקסלי — ספריו שלו — התקשה במשימה. נדרש לו זמן להרהר בקטע, לשער את מקומו בספר ולנקוב את מספר העמוד. כאשר הוגבל בזמן החיפוש, לא קלע למטרה בשום מקרה. כשהזמן היה בלתי־מוגבל — דייק בכ-40 אחוז מהמקרים — בספרים ששב וקרא בהם באחרונה.

במצבים ההיפנוטיים נשתנתה התמונה. גם במצבי תרדמה היפנוטית קלה היו תשובותיו של האקסלי מיידיות ובשני שליש מהמיקרים, קלע למספר העמוד המדוייק. לדבריו, בתרדמה ההיפנוטית היה מספר העמוד צף ועולה ישירות למשמע הקטע. בתרדמה הבינונית השתפרו ההישגים. לפיכך, הוחלט על ניסוי קשה יותר בזכירת-יתר, שיבוצע במצב של תרדמה היפנוטית עמוקה. אריקסון בחר חמישה ספרים מספרייתו של האקסלי, אשר האקסלי, על־פי עדותו, לא עיין בהם שנים רבות. למעשה, לא זכר מתי עיין בהם בכלל. במצב של תרדמה היפנוטית עמוקה נתבקש לזהות את מספרי העמודים של קטעים שהוחל בקריאתם. לגבי שניים מהספרים הושגו תוצאות מעולות: לא רק שהאקסלי ידע לומר מיד את מספר העמוד של הקטע, אלא שהמשיך וקרא בעל־פה37 מהמקום שאריקסון עצר בו. הוא גם זכר, במצב התרדמה העמוקה, את הנסיבות בהן עיין בשני הספרים הללו, 15 שנים קודם לכן. לגבי שני ספרים אחרים זכר האקסלי רק במעומעם מתי קרא בהם — 25 שנה קודם לכן. הוא התקשה בזכירת מספרי העמודים ולא ראה את הכתוב לפני עיניו. הוא יכול היה לשחזר רק את התוכן הכללי ולקבוע את הסביבה שבה הופיע הקטע (מבחינת מספרי העמודים). הספר החמישי לא עורר בו זיכרון כלשהו, וכנראה שלא קרא בו מעולם.

האקסלי השתאה מאוד נוכח הישגיו בניסויי הזכרון ההיפנוטיים, אן ציין שאלה הם הישגים אינטלקטואליים ללא משמעות פנימית. בנקודה זו היה הבדל ברור, לדידו, בין המצבים ההיפנוטיים לבין ההירהור העמוק. המצבים ההיפנוטיים הביאו שפע של התנסויות ונקודות־מבט חדשות, אך ההירהור העמוק היה קשור בתכנים פנימיים רבי-משמעות, שהפכו אצל האקסלי חלק ממציאות חייו. הוא חסר מערכת מושגים להגדרת מהותו של ההירהור העמוק, אך לא היה לו ספק בהבדל בינו לבין ההיפנוזה. אריקסון היה שותף לדעת האקסלי בנקודה זו. המצבים ההיפנוטיים מאופיינים בנתק בינם לבין מצב העירות הרגיל; בהירהור העמוק לא היה נתק. תכניו עברו ברציפות לפעילות היום־יום של הכתיבה היוצרת.

האני המוקדם והנוכחי

לאחר שהאקסלי ביצע ניסויים פשוטים במצבי ההיפנוזה השונים, הביע משאלה לנסות בתרדמה עמוקה תהליך מורכב יותר, שיש בו סיכוי לפגישה עם תכנים פנימיים. אריקסון החליט להשתמש למטרה זו בשיטת ה״בילבול״, בה ניתנות למהופנט הנחיות דו-משמעיות, בלתי רלוונטיות ואף סותרות. הדבר מאפשר למהופנט להגיע להפרד פנימי.

אריקסון קיווה שבתרדמה העמוקה ייבנו בהאקסלי שני ״אני״, אחד נוכחי והשני מוקדם — החיים בזמנים כרונולוגיים שונים, וכי הדבר יאפשר לו התבוננות באני המוקדם מנקודת המבט של האני הנוכחי. הוא החליט גם, שלא להנחות את האקסלי יתר על המידה, אלא לסמוך על כוחותיו הפנימיים. ההנחיה היתה להכנס להיפנוזה עמוקה, ״עד שהעומק יהיה חלק ממך ונפרד ממך כאחד״. אז יופיע ״בבהירות גמורה, במציאות חיה ובממשות בלתי אפשרית, מה שפעם היה, ושעתה, במעמקי התרדמה, יקרא תיגר על הזכרונות וההבנות״.

האקסלי נכנס לתרדמה עמוקה ושהה בה זמן ממושך, כשאריקסון חוזר כל העת על ההנחיה. היה ברור שמשהו עובר עליו. לפתע הרים האקסלי את ידו ואמר: ״שמע, מילטון, הואל בטובך לשתוק. משהו בלתי רגיל מתרחש כאן, והדיבור הבלתי פוסק שלך מפריע ומרגיז״. חלפו שעתיים. לפתע, אמר האקסלי: ״שמע, מילטון, יש כאן בעיה בלתי רגילה. אנחנו לא מכירים אותך. אתה לא שייך לכאן. אתה יושב על שפת הנקיק ומסתכל בנו. אף אחד משנינו לא יודע מי מאיתנו מדבר איתך. אנחנו יושבים באכסדרה ומסתכלים זה בזה בעניין בלתי רגיל. אנחנו יודעים שאתה מסוגל לקבוע את זהותנו, וכל אחד מאיתנו משוכנע באופן בלתי רגיל שהוא

האמיתי ושהשני אינו אלא יציר דמיון של העבר או של העתיד. עליך לפתור את הבעיה על אף הזמן והמרחק ואף־על-פי שכמעט ואיננו מכירים אותך. שמע, מילטון, תהיה אשר תהיה, זוהי מצוקה בלתי רגילה ומעניינת: האם אני — הוא, או שהוא — אני? ״ האקסלי חזר על דבריו עוד כמה פעמים. בקולו נשמעה דחיפות. אריקסון לא ידע מה לעשות, אף כי היה ברור לו, כי מדובר בסוג כלשהו של הפרד ושל עיוות זמן. הוא החליט להעיר את האקסלי משנתו ההיפנוטית.

הנחיית ההתעוררות היתה: ״באשר תהיה ואשר תעשה, שמע היטב את הנאמר… הרגש צורך להתקשר יותר ויותר עם קולי, איתי ועם המציאות שאני מייצג… השאר מאחוריך, זמינים בעת הצורך, את כל הדברים החשובים, יודע ולא יודע שהם זמינים לפי דרישה… ״.

כשהתעורר האקסלי ציין מיד, שהיה שרוי בתרדמה היפנוטית עמוקה, אבל היתה זו חוויה עקרה והוא מאמין, שההירהור העמוק היה מעניין יותר. הוא לא זכר דבר ממה שחווה. בשיחה הזכיר אריקסון, כבדרך אגב, את המלה ״אכסדרה״. הדבר גרם להאקסלי התרגשות. הוא השקיע מאמץ בנסיון לברר את מקור החמימות וההיפעמות המיוחדת שהמלה עוררה בו. הוא הניח שמדובר בדבר־מה שחווה באחד מהירהוריו העמוקים, אך לא יכול היה לזכור מהו. כך היה גם כשהוזכרה המלה ״נקיק״. לבסוף הסיק מן העובדה שאריקסון העלה מילים אלו בשיחתם, שמדובר בחוויה שעברה עליו בתרדמה העמוקה. הוא ניסה במשך כמחצית השעה לרדת למשמעותן של המילים בעזרת הירהור עמוק, אך כל העת חסם את דרכו דבר מה, והבין שהוא נמצא במצב של שיבחה שלאחר היפנוזה. גם הנסיונות להטות את השיחה לאפיק אחר ולאפשר לנסיון להופיע מעצמו, לא הועילו. לבסוף אמר אריקסון: ״יתכן שעכשיו הדברים ייעשו זמינים״. הזכרת המילה חוללה בהאקסלי שינוי מיידי: הוא הזדקף בכסאו והחל מדבר בשטף. המעצור הפנימי הוסר וחוויה יוצאת־דופן נחשפה.

בתרדמה העמוקה מצא האקסלי את עצמו בקרקעית ערוץ רחב. לפניו שכב תינוק על בטנו, בחול רך ויבש. האקסלי התבונן בתינוק בעניין עמוק. הוא חש תימהון, שהיה תימהונו של התינוק המתבונן בחול ומנסה להבין מהו. בשלב זה הבחין באריקסון היושב למעלה, על שפת נקיק בדופן הערוץ, ומדבר בלי הרף. הוא ביקש ממנו לשתוק ולא להפריע לו. התינוק גדל והתפתח לנגד עיניו. הוא חש את חוויותיו הפנימיות, את תחושותיו, את תשוקותיו ואת רצונותיו. הוא עקב אחריו מילדות לנעורים ולבחרות. הוא שמח בשמחותיו והתעצב בעצבונו, נדד עמו ולמד איתו. הרגיש יחד עמו, כאילו היה הוא-עצמו. הצעיר היה עתה בן 23. הוא התקרב אליו וראה שזהו אלדוס האקסלי הצעיר, המתבונן באלדוס האקסלי אחר, בן 56. שניהם עמדו באכסדרה, התבוננו זה בזה והרגישו בעת ובעונה אחת את הפלא שבמצבם. הצעיר שאל את עצמו: ״האם זה הדימוי שיש לי על מה שאהיה כשאגיע לגיל 56? ״ והמבוגר חשב: ״האם כך הייתי בהיותי בן 23? ״ כל אחד ידע את השאלה במחשבתו של האחר. כל אחד רצה לברר מיהו הקיים באמת, ומיהו יציר הדימיון. החוויות שעד גיל 23 — היו ידועות, ברורות ומשותפות לשניהם. מה שאירע מגיל 23 ועד 56, לטה בערפל לגבי שניהם.

הם הביטו דרך האכסדרה וראו את אריקסון על שפת הנקיק. הוא היה שם, חסר זהות. כל אחד משניהם ניסה לדבר איתו, להציג לו את השאלה, אבל היה להם רק קול אחד.

האקסלי תיאר בפרוטרוט את לבטיו הפנימיים של כל אחד, בנסותו להבין את קיומו של האחר. אז העיר אריקסון, כבדרך אגב: ״תוכל להשאיר זאת מאחוריך כך, שיהיה זמין מאוחר יותר״. מיד חזר האקסלי למצבו

הקודם. הניסיון כולו נשתכח. כן נשתכחו הדברים שאמר זה עתה. אריקסון חזר על המעבר הלוך ושוב, פעמיים נוספות.

מדיטציה, סין

38

נסיונות נוספים

אריקסון מציין, שהנסיון שעבר על האקסלי אינו ייחודי. הוא נתקל בו אצל אנשים נוספים עמם עבד. אי־אפשר לעורר אותו במכוון והוא מופיע רק אצל אנשים ברמה נפשית ואינטלקטואלית גבוהה. יש כמה צדדים משותפים לכל הנסיונות:

• המפגש של ה״אני״ הנוכחי עם ה״אני״ המוקדם מתרחש בזמן ״אחר״, מה שמאפשר לפרקי-חיים שלמים להתפתח על תכניהם, בזמן אובייקטיבי קצר.

• הזכרון המשותף ל״אני״ הנוכחי והמוקדם מקיף את פרק הזמן עד להווה של ה״אני״ המוקדם וגדל יחד אתו, צעד אחר צעד. הזמן שבין גילו של ה״אני״ המוקדם לגילו של ה״אני״ הנוכחי נמצא מחוץ לזכרון של שניהם.

• כל אחד מהשניים חי את עצמו ואת האחר בעת ובעונה אחת, ושניהם בעלי ממשות שקולה.

יש הבדל בין אנשים שונים ב״סיגנון״ של הופעת ה״אני״ האחר. נערה אחת, שהיו לה שתי אחיות תאומות, צעירות ממנה ב-3 שנים, מצאה עצמה בתרדמה היפנוטית כשתי אחיות תאומות, שכל אחת מהן יודעת את כל המחשבות והרגשות שלה ושל אחותה כאחת. האחיות התאומות האמיתיות נשתכחו ולא נכללו בחלום. אדם שהיה בעל חוש־טכני מפותח ״בנה״ במצב היפנוטי רובוט, ונפח בו רוח־חיים. אז גילה, שאלה הם חייו שלו ושהוא ניצב מול עצמו, במועד אחר. הוא עקב אחרי התפתחות הרובוט וחווה את חייו מחדש, זכרונות עברו שלו נשתכחו לחלוטין במצב ההיפנוטי, והם גבנו מחדש במהלך חייו של הרובוט, צעד אחר צעד.

מהי משמעות חווייתו של האקסלי ושל האחרים שהתנסו בה? האם בכלל יש משמעות לחוויותיהם של אנשים במעבי היפנוזה, או שאלו הן הזיות הרלבנטיות רק לגבי מי שמתנסה בהם? אריקסון אינו מתייחס לשאלה זו במאמר. האקסלי אינו נמצא בטיפולו ועל כן אין הוא עוסק במשמעות התכנים הנחשפים בניסויי התודעה.

בהיפנוזה, כמו בחלום, יש תופעה של ״התממשות״: רחשי-לב ודימויים לובשים עורה חיצונית ומתבטאים בארועים ובדמויות הנחווים כמוחשיים על־ידי הסובייקט. האקסלי אינו נזכר בילדותו, אלה רואה את עצמו כילד המשחק בחול לנגד עיניו. אם נסיר מן הסיפור את הנופך הדרמטי — הנובע מתהליך ההיפנוזה, מן השותפות המוזרה בין המהפנט למהופנט ומן השיכחה שלאחר היקיצה, ההופכת בבת־אחת לזכירה חיה וזורמת — תשאר חוויית הילדות כמימד חדש ובלתי מוכר של תהליך הזיכרון.

מדיטציה, הודו הדרומית

גם בחיי היום־יום יש רגעים של היזכרות פתאומית חזקה. ״ולפתע פתאום עלה הזכרון והופיע לפני. טעם זה היה טעמה של פרוסה קטנה של עוגת מדלן, שבה היתה מכבדת אותי הדודה ליאונה כל יום ראשון בשבוע בקומברה… ״(פרוסט, ״בעקבות הזמן האבוד״, מחברות לספרות, 1982, עמ’ 53-52). טעמה של עוגיה עם שתיית כוס תה מעלה לפתע, בבהירות גמורה, את זכרונות הילדות של הדודה מקומברה, שאצלה היה פרוסט אוכל בילדותו מאותן עוגיות. אבל, אפילו זכרונות חריפים, הקשורים לא אחת בריח או בטעם, מזוהים על־ידינו בזכרון ביחס להווה בו אנו נמצאים, ולא כחוויה עכשוית. געגועים ונוסטלגיה הם סימן־היכר למה שהיה ואיננו. אין לנו אמצעי אחר, זכרון שונה, לנוע לאחור בזרם הזמן, ולהיות שם עכשויים. קיים אמנם מימד ההזיה או הדמיון. מי שמדמה את ילדותו, או הוזה בה, חי אותה כהווה הממלא את האופק כולו ולא כזכרון־עבר, אך זהו הווה דמיוני, המנותק מן הממשות הנוכחית וגם ממציאות העבר. נוכחים בכך כשמתפכחים מההזיה או כשמתעוררים מהדמיון. להזיה ולדמיון יש מישקל התנסותי-חווייתי דל.

נסיונו של האקסלי נבדל מן הזכרון ומן ההזיה כאחד. אילו חזר אל הילדות בזכרון נוסטלגי של אדם מבוגר, לא היה הדבר חורג מתחום הנסיון הרגיל, אפילו היה מרשים בחריפותו. אילו היה הוזה בה — לא היה הדבר גורם לו התרגשות או מטביע רושם עמוק. מה שהתנסה בו, הפגיש יחד זמנים אחרים, שבמציאות הרגילה היינו מכנים אותם ״הווה״ ו״עבר רחוק״. במפגש שהתרחש בתרדמה ההיפנוטית, היו שניהם, העבר וההווה, בעלי אותו מעמד. היה זה מסע אמיתי אל העבר. הזכרון השוטף התקפל לאחור, בצמוד לסירת ההווה השטה נגד הזרם. ביתר דיוק — הסירה שטה עם הזרם, אבל מתחילה את מסעה בנקודה הנמצאת הרחק מאחור.

המחשבה הרציונלית ממשיכה לפעול גם בתרדמה ההיפנוטית. האקסלי המבוגר והאקסלי הצעיר אינם מזהים את המפגש ביניהם כארוע יחיד במינו בעולם פנימי. כל אחד מנסה להבין את המציאות ה״ממשית״, המוחצנת, על־פי אמת-מידה של ההתנסות הרגילה. זה מבקש לראות במשנהו דימוי לעתיד, וזה — זכרון־עבר נוסטלגי. אבל, המצאותם המשותפת במאמץ מקביל אינה מאפשרת להם לקבל את הפשר שהיו רוצים בו, איש איש מנקודת מבטו ומחלקת הזמן שעליה הוא עומד. גם הנסיון לפנות לעזרה מבחוץ, אל המהפנט היושב במרומי הנקיק – אינו מביא הקלה.

האופן שבו מתרשם האקסלי ממה שעבר עליו בתרדמה ההיפנוטית, חושף תכונת־יסוד של תודעתנו: יש לתודעה עניין עמוק במתרחש, כפי שהאקסלי אומר לאריקסון בזמן התרדמה ההיפנוטית בנסיון להשתיקו: ״משהו בלתי רגיל מתרחש כאן״. אותה הרגשה יש לו גם כשהוא נזכר בנסיון, בכל עוצמתו, בשלב הפוסט-היפנוטי. התודעה עומדת כאן על פרשת־דרכים: האם תבחין בתהליך התודעתי המיוחד, שבו היא נתונה, ותזהה אותו כמקור האמיתי לעניין העמוק, או שמא תיתפש לתכנים ולמאורעות, תזדהה איתם ותפרש את התעניינותה כנסיון למצוא להם פשר?

זוהי דילמה עתיקת-יומין, המוצגת בתרבויות המזרח באמצעות ״משל המראה״. המראה אינה מסוגלת להתרשם מן הפלא האמיתי – מן העובדה שהיא מראה, המשקפת הכל – משום שהיא נדהמת כל הזמן מעושר התמונות המשתקפות בה ונתפסת לנסיון להבינן היא אינה מכירה בסגולתה המיוחדת כמראה.

״ספר המתים״ הטיבטאני, מספרי היסוד של הבודהיזם הטאנטרי, הוא תמצית הדברים שיש לאומרם בקול רם לפני גופת המת, כדי להדריכו במה שמתרחש לאחר המוות. המת עובר סידרה ארוכה של חוויות חזותיות עזות, שתחילתן אור מסמא הגורם לאובדן הכרה, המשכן — מראות אלים נעלים ואלים נוראים, ואחריתן — מראות העולם הזה, המובילים ללידה מחדש. בכל שלב בתהליך יש למת אפשרות להגאל מן הגלגול. התנאי לכך הוא, שיכיר את כל המראות העוברים עליו כהקרנות של תודעתו-הוא. עליו לתפוש, כי כל מה שעובר עליו, אינו קיים בממשות חיצונית, אלא הוא גילוי של פעילות התודעה. הכרה כזו מובילה את התודעה־התופסת לאיחוד עם מקור מהותה, וכך בא הקץ לתהליך ההתהוות. אך המת אינו תופש את הנאמר לו. יש לו התרשמות עצומה מן המתרחש והוא מלא אימה ופחד. הוא דבק בתוכנם של המחזות שהוא רואה ובעלילותיהם, ואינו חושד כלל שתודעתו־שלו היא היוצרת אותם. משום כך הוא מחזיר את עצמו במו ידיו למעגל הלידה והמוות, ואינו מממש את הסיכוי להשתחרר.

במפגש בין האקסלי המבוגר והאקסלי הצעיר, המצב דומה. העניין העמוק שמעוררת החוויה יוצאת הדופן, מתפרש לא בכיוון הפלא האמיתי — יכולתה של התודעה לחיות שני זמנים שונים בעת ובעונה אחת כהתנסות עכשווית — אלא בכיוון ה״עלילה״, פרטי חוויותיו והתנסויותיו של האקסלי הצעיר, המתפתח והולך. הדבר כך לא רק בעת התרדמה ההיפנוטית, אלא גם לאחריה. בכל פעם שהאקסלי נזכר במאורע, הוא נדהם מתוכנו האישי-עלילתי, הגובר על יחודיות האירוע במישור התודעה.

אולי זהו יתרונו של ההירהור העמוק על־פני התרדמה ההיפנוטית, ככלי של התנסות פנימית: הוא אינו מעלה תכנים בעלי עוצמה רגשית כה עזה, ועל־כן אינו משעבד את התודעה ומאפשר לה להיות יותר חופשית וקרובה לעצמה.

א. ע.39

---

1. דניאל גולמן, ״סודותיו של מסמר מודרני״, “Psychology Today”, יולי 1977  ↩