הקדמה:
מרבית הציירים רואים בכל נסיון מלולי הבא לתאר את יצירותיהם בבחינת מאמץ-שווא לערב שמן במים. לדידם, הדרך להבנת היצירה הפלסטית חסומה ע״י שער עשוי קו, צורה וצבע. זהו שער מוזר, בעדו מפעפעת בחופשיות גמורה הבנה הזדהותית, שיסודה ברגש, אך אטום לחלוטין בפני גרגיריה המוצקים של הבקורת הרציונלית. זהו שער המביך ומטריד ללא קץ שוחרי תרבות המבקשים להכנס בעדו. מבוכה שמתעצמת לכדי רפיון ידיים בהיווכחם לדעת כי מאחורי השער הראשון ניצב שני — שערה של האמנות המודרנית — שחרף היותו בנוי גם הוא מקו, צורה וצבע — הריהו סגור ומסוגר בפני רבים מבין האמנים עצמם ומבקרי האמנות, ששפת הצבע וכלליה נהירים להם על בוריים.
כך קורה שבעוד הספרות, השירה והמחזאות המודרניות נהנות מדראות גמורה — מצד המבינים, לפחות — לגבי מהי יצירת אמת ומהו זיוף, שנויה האמנות הפלסטית במחלוקת חריפה וסובלת מהערכות סותרות ומנוגדות.
בנסיון להבין כיצד חודרים מבעד לשערים המוגפים, פנינו לאמן יגאל תומרקין, שהרי הוא עדות חיה למצב מוזר זה: יצירותיו של תומרקין מקשטות 29 מוזיאונים, גלריות ואוספים פרטיים באמריקה ובאירופה, וחרף זאת שרויות עדיין במחלוקת — בארץ ומחוצה לה, אצל פשוטי-עם ויודעי-דבר גם יחד.
סיבה שניה שבאנו אליו, נעוצה ביחסו המיוחד של יגאל תומרקין לעולם המכונות. הללו ארוגות ביצירותיו באותה טבעיות ומובנות בה שמשו השמש, העצים, האדמה והסלעים ביצירות אמנים קודמים שבאו לתאר את תקופתם ואת בני דורם. אמנות זו, איפוא, עשויה להוות גשר בשביל רבים מבין אנשי הטכנולוגיה, המבקשים להכנס מבעד לשערי האמנות הפלסטית.
מר תומרקין, מרבית היצירות שלך מבטאות הדדיות מסויימת הקיימת בין אדם למכונה, גם כשביצירה נעדרת נוכחות של אדם. הרושם המתקבל למראה המכונות שלך הוא מאוד אמביוולנטי. מצד אחד הערצה והתפעלות מהכח והאפשרויות הטמונות במכונה ומצד שני דחיה ואולי אפילו פחד מעוצמתה ההרסנית. מהו יחסך האמיתי למכונה?
כמו שאמרת, היחס הוא מאוד אמביוולנטי. פליאה מן התנועה של המכונה, מן הכח, מן הצורה ועם זאת, מחשבה פילוסופית-בדיונית שהמכונה שולטת באדם. נוצר כאן בהכרח יחס פטישיסטי עמוק כלפי המכונה : טפוח, טפול, הזנה והערצה. נדמה לי שפיתחנו כלפיה יחס עמוק יותר מזה שהיה כלפי הסוסים בימי הביניים. מבחינתי שלי, יתכן שאני מחפש יותר את הצד הפיטורסקי של המכונה: הצבעים החריפים, צורתם של גלגלי השניים ובדומה לזה. המכונה ההרוסה היא בשבילי מין שלב ביניים, חולשה וחוסר תועלתיות מצד אחד, ומצד שני הכח העצום של התפוצצות הנובע מן המכונה. יש למכונה בעיני דמיון מסויים לטבע, היא כמו עץ שגדל וצומח.
במספר יצירות שלך מופיעה המכונה עצמה כקרבן של כח גדול ועצום ממנה. משהו שמזכיר את הברזל המעוות והמפותל שהתגלה בהירושימה אחרי הפצצה. האם זה לא מעביר את הדגש מהמכונה אל האדם שמפעיל אותה?
היינו הך, זה דומה לכלב הרץ סביב זנבו. עצם הצגת המכונה בתוך היצירה מבטאה את הפחד מפני כוחות ההרס שבאדם עצמו. מבחינה זאת אינני שונה מציירים בדורות קודמים שנתנו בטוי לפחדיהם מפני כוחות הטבע. אבל, כמובן, למכונה אצלי יש צד נוסף והוא האסתטיקה שלה העומדת בזכות עצמה.
האם השמוש הרב שאתה עושה בכלי המלחמה ביצירות שלך בא לבטא את מחאתך האישית נגד מלחמות ונגד יצר ההרס שבאדם עצמו?
כן, דבר זה מעסיק אותי, בלי ספק. אני אישית מאמין שאם בני אדם היו מרבים למצוא להם עיסוק בדברים אחרים ושוקדים להעלות את רמתם התרבותית, יתכן שהמלחמות היו נמנעות. אני בהחלט נגד מלחמות, פוחד ממלחמות ולא הייתי רוצה למות עם כדור בראש. לא, אינני פאציפיסט, כי זו אוטופיה ואם אין ברירה אז צריך להלחם.
מר תומרקין, מה לדעתך הסיבה שהאמנויות הפלסטיות סובלות ממעוט הבנה בצבור וגם ההערכה כלפיהן שנויה במחלוקת יותר מכל אמנות אחרת ?
כן, אז קודם כל השאלה היא של אמנות בנגוד למדע — בעיקר האמנות בת-זמננו. ניקח את המדע. התהליך במדע מסובך מאוד, לכן אדם שאינו מצוי בסודות המדע אינו מסוגל לעקוב אחרי התהליך. אלא שהמדע מספק לו תוצאה מעשית, קונקרטית, לכן המדע אינו שנוי במחלוקת. באמנות הדבר שונה בתכלית, התהליך פשוט למדי אבל התוצאה הרבה יותר מסובכת, זו מציאות חדשה שאין לה יסוד של תועלתיות והעומדת בפני עצמה.2 מכאן המחלוקת. נקודה שניה, האדם ברחוב נוהג בדרך כלל לקשור את האמנות החזותית בזהוי אלמנטים. לגבי דידו אין הבדל בין תמונה של רמברנדט לבין תמונה שמוכרים בתחנה המרכזית, בשניהם יזהה שקיעת שמש, או ראש וכדומה. את השאלה האיכותית: מדוע רמברנדט טוב יותר ממישהו אחר — הוא אינו מסוגל לנתח. זהו אחד הדברים הקשים. יש ענין של מה שנקרא הגיון צורני, יש בעיה של קריטריון. אך קריטריונים נוצרים תוך כדי הסתכלות על הדברים, השוואה עם דברים קודמים, למוד והתרגלות לשפת האמנות הפלסטית.
אתה מדבר על קשיי ההבנה אצל האדם ברחוב, אך עובדה היא, שהמחלוקת על רמתו וערכו של ציור או פסל נטושה גם בין מבקרי האמנות המקצועיים, הציירים עצמם וסתם מביני אמנות. איך אתה מסביר את קיומה של מחלוקת זאת סביב האמנות הפלסטית, בעוד שהיא נעדרת כמעט כליל באמנויות האחרות.
האין זה מוכיח על העדר קריטריונים ברורים ומוגדרים ?
אנסה להסביר זאת. הקריטריון הראשון הוא, שהאמנות הפלסטית אינה עוסקת לא בספרות ולא בתאור הסביבה, אלא יוצרת מציאות. כמובן, היא יכולה להחזיק בתוכה נושא של ספור, אלא שככל אמנות — זו גדולתה וזו גם חולשתה — היא אינה ניתנת לתאור מלא בכלי אחר. אין אנו יכולים לתאר תמונה במלים, כשם שיצירה ספרותית אינה ניתנת לתאור ע״י מוזיקה. הדו-שיח שלנו עם האמנות הפלסטית הוא דו-שיח אילם שבין הצופה לתמונה הנצפית, אעפי״כ אנו מנסים להסביר את המשיכה או הסלידה של פגישה זאת ע״י מלים. ברור שנוצר כאן דיסוננס של קומוניקציה. הקריטריון האמיתי הוא זה של צורות, קריטריון פנימי ובלעדי של האמנות הפלסטית. צורות שאינן גולשות לספרות ולא לאתיקה. לא של מה, אלא של איך. זהו קריטריון שנוצר רק ע״י הסתכלות והשוואה, של הסתכלות בהסטוריה של האמנות, וככל שמרבים בכך מתגבשים הקריטריונים של טוב ורע.
אבל קריטריונים אלה הם בסופו של דבר סוביקטיביים, כלום אין מודדים אוביקטיביים, כפי שקיימים באמנויות אחרות?
יש, כמובן, גם כאלה. אני יכול להגיד, למשל, שהחללים מאורגנים היטב, שהמבנה מענין, שהרפטיציות והקונטרה-פונקט נכונים, שהצבעים נמצאים בהרמוניה או בדיסהרמוניה של קונטרה-פונקט, שבניית המשטחים טובה והטפול בחומר רגיש או מרושל ביודעין, שהשרטוט טוב ועוד. אך כל אלה לא נותנים לנו ולא כלום לגבי היצירה עצמה.
בכל זאת, אי-אפשר להעלות על הדעת הבנה מלאה, או אפילו הנאה שלמה, מיצירה אמנותית ללא אינטרפרטציה שכלתנית של מעשה היצירה. אם נקח לדוגמה מחזה, תחילה באה החוויה האמוציונלית, המשפיעה ישירות על החושים, אבל אח״כ מתחיל תהליך של ניתוח רציונלי המבהיר לך למה מחזה זה3 טוב כל כך: אתה מנתח את הבמוי, התאורה, התפאורה ואת ההגיון הפנימי של העלילה. נדמה לי שרק באמצעות שני התהליכים ביחד אפשר למצות את חיוניותה של היצירה, או שאין כך הדבר לגבי האמנות הפלסטית?
הייתי אומר שהרציונליות שחייבת להנחות אותנו היא לא של אינטרפרטציה, אלא רציונליות חזותית של רזוננס בין האוביקט הנצפה לצופה.
הרזוננס הזה הוא אינטואיטיבי?
הוא לא אינטואיטיבי, אם כי באין לנו שם אחר, נוח לנו לקרוא לו כך. יתכן שהרזוננס פועל על-פי איזה חוש, אבל אין הלוגיקה שלנו מספקת כדי לתרגם אותו למלים וזה גם לא דרוש.
יתכן שההסבר שלך הוא המדויק ביותר, אך הוא מעמיק את המבוכה של חובב האמנות, המבקש באמת ובתמים להבין את האמנות המודרנית, כשהוא מחפש לשווא כלים שיסייעו לו להבדיל בין יצירת-אמת לבין פסאודו-אמנות. מנין לו שהתרשמותו הסוביקטיבית לא הולכה שולל אחרי בטוי סנסציוני של האמן המנסה להבנות ממבוכתו מול הטכניקות והחידושים של האמנות המודרנית? מנין לו שיצירה מסויימת אינה עושה שמוש חיצוני בצבע ובצורות אבסטרקטיות? לפי מה הוא יכול להעריך באופן אוביקטיבי אם לפניו אמנות מסוג מעולה או מסוג ב׳?
טוב, אני אנסה להסביר כיצד להבחין בין שני הדברים. ראשית, כל אמנות חייבת לתרום משהו. אמנם, אמנות אינה ממציאה, אבל יש לה איזשהו בטוי אישי של האמן שיצר אותה. לכן כל מעשה חקיינות, בלי שהאמן תרם משהו מעצמו, הוא נחות לגבי המקור, גם אם הוא נאמן לו בכל פרטיו. שנית, קיימת באדם נטיה לשווי משקל. פתוח תכונה זו תביא לגילוי שווי המשקל הצורני והצבעוני של היצירה — זאת אמת המדה החשובה ביותר. אלה שאינם בשווי משקל ישיר, נמצאים בקונטרה-פונקט — במקצב דינמי אסטטי. ברור שאי-אפשר להבין את האמנות בלי לדעת את היסודות האלמנטריים שלה, אבל אני אומר שההסתכלות ושאיבת האינפורמציה גם מן העבר וגם מן ההווה הן התנאים הראשונים לאדם המבקש להכנס לגן האמנות הפלסטית. הליכה למוזיאון היא מעין קטארזיס,4 המאפשר לאדם להתנצל שהוא ניסה הכל ובכל זאת אינו מבין. לדעתי צריכה האמנות לצאת מתוך המוזיאון אל הרחוב. אתה נוכח בזה ביצירות הפרימיטיביות שיש להן בטוי אמנותי בעל חיוניות דתית-מאגית חזקה הרבה יותר משלנו: לא מדברים ולא מתפלספים — הם עושים. הצרה היא שהאמנות הפכה למשהו צרוף יותר, כביכול, וכתוצאה מכך נדחקה לגמרי מתוך צורת החיים האורבנית של העולם המערבי. אני מאמין שרק ע״י החזרת האמנות לרחוב יווצרו הקריטריונים האמיתיים. ז״א, שיחדלו להתיחס אליה בדחילו וברחימו ויראו אותה כחלק מן החיים, כמו אוטו, פנס, עץ, מודעה.
אמרת קודם שיצירה אמנותית חייבת להכיל בתוכה תרומה אישית של האמן. כך הדבר לגבי ספרות, שירה ומוזיקה. אבל כיצד אתה מסביר שרק בתחום האמנות הפלסטית ניתן למצוא יצירה אמנותית שלמה ובשלה שנוצרה ללא התערבות אדם, כמו: גזעי עץ וגופי ברזל מעוקמים ומפותלים בצורה סמלית, צבע שהותז באופן מקרי והוא יוצר צורות רבות משמעות?
ה״אני״ של כל אדם שונה ועל-כן בחירתו שונה, ומכאן צעד ראשון לביטוי אישי. לכן אני חולק על הבחנה זו של האמנויות. כל האמנויות עוסקות קודם כל בצד הסלקציה ולא בצד הקרפטמנשיפ, אם כי ללא קרפטמנשיפ אי אפשר ליצור. על-כן, ברגע שאני בוחר משהו מתוך ערימה של גרוטאות, הבחירה שלי שונה משל מישהו אחר ומכאן, ככל שהיצירה שלי מורכבת מחלקים רבים יותר שבחרתי — גדל חלק ״האני״ שלי והייחוד שלי בתוך היצירה.
על אף כל ההסברים לא משתמע ממך שיש איזה מודד ברור שיוכל להכריע במחלוקת אם יצירה זו או אחרת היא מעשה אמנות או לא, האם זה נכון?
כן. השאלה היא שאלה של טעם ותרבות. למרות היסודות האיכותיים שמניתי קודם, אין מי שיכול לפסוק פסק דין סופי — אפילו לא ההסטוריה. אנו מערערים כיום על מה שקבעה המאה ה-19 כדבר אמנות, ואין זה חשוב שזאת נפש האדם ההפכפכה. למשל, האמנות הארכאית ואמנות ימי הביניים קרובים הרבה יותר לטעמנו מאשר לאסתטיקנים של המאה התשע-עשרה.
האמנות הפלסטית הינה ראי לתקופה ולתרבות בה נוצרה — סמל חזותי של בעיות האדם וחתך סטטיסטי לרמתו. לכן, שפע של אמנות גרועה ברחוב, שכונים, סטנדרטיזציה וכיעור — מעידים כי זאת הדרישה בדורנו, דור הפקידים והועדות, בו הבקורת מושמעת מפי גרפומנים ואמנים מתוסכלים. אתה שואל מה זאת אמנות. דבר זה קשה להגדיר, אם כי ברור שהאסטטיקה הינה פונקציה ראשונה במעלה — כי בזאת נבדל אדם מבהמה ואנין טעם מפונקציונר גס. אך הנה, למרות רבוי האופנות, הטעמים והקוריוזים השרלטניים, ועל-אף העדר קריטריון מוחלט — נמשכת היצירה ועמה הויכוח. יתכן כי ביום שתוגדר האמנות וימצא לה קריטריון מדעי מוחלט ואמת-מדה אבסולוטית: יהיה האמן הטוב ביותר מכשיר י-ב-מ. והאדם יעמוד לשרתו.
