הקדמה:
המרואיין, טוני וינר ממכון הדסון, חיבר, במשותף עם מנהל המכון, הרמן קאן, את הספר המפורסם ״שנת 2000״. בראיון המובא כאן מפריך וינר את הפופולריזציה של חיזוי העתיד ומגן בלהט על דעתו, שהאדם מסוגל לעצב את גורלו
ערכן של תצפיות לטווח רחוק הוא לא בחיזוי, אלא בשיפור התצפיות וההחלטות הנוכחיות • במצבים מסויימים יהיה זה תכנון גרוע מאוד להניח, בי העתיד המתקבל ביותר על הדעת הוא אמנם זה שיתממש • אדם שלמד היטב טכנולוגיה מסויימת, אך לא מודע להקשרה החברתי, לא יהיה מסוגל בלל לקבל אותן החלטות שיידרשו בעתיד • אני דוחה גישתם של הומניסטים אינטלקטואליים בעלי תגובה לודיתית כלפי הטכנולוגיה • הגיון נפרד מתבונה הוא מירשם בדוק לשואה •
שנת 2000
מולטון: מה ערכם השימושי של חישובים לטווח ארוך ?
וינר: בראש וראשונה, שגיאה היא לחשוב שיש למחקרים לטווח ארוך ערך כלשהו לגבי חיזוי העתיד. אתה לא יכול לבנות תמונת עתיד ולהתכוון לשלפה מהמגירה בבוא היום, ולומר : ״זאת התמונה שחזינו״. לא כדאי לטרוח למען מטרה כזאת.
הסתכל על כל ההתרחשויות שארעו באיזו שהיא תקופה העולה על חמש, עשר, עשרים או שלושים שנה. במושגים של מאורעות עולמיים ושינויים סוציאליים, פוליטיים או כלכליים, תבחין, שבכל תקופה היו הרבה הפתעות. אנו יכולים לצפות איפוא להפתעות דומות לגבי העתיד. אולם, אנו לא מגששים לגמרי בחשכה. אנו יודעים משהו אודות הקטגוריות שמהן באות ההפתעות, ואנחנו יכולים לתכנן ולהביא אותן בחשבון. לכן ערכן הבסיסי של תצפיות לטווח ארוך הוא לא החיזוי, אלא שיפור התצפיות וההחלטות הנוכחיות.
מולטון: ההחלטות הנוכחיות ?
וינר: כן. אנו יכולים לשפר את ההחלטות הנוכחיות גם מבלי שנבחר את ״הסוס הזוכה״, אם יהיו לנו תצפיות קצת יותר משכנעות ויותר טובות, שתצבענה על הכוונים הנוצרים עתה. הגורם החשוב ביותר של ספקולציה כזאת הוא להשליך את ההווה לתוך פרספקטיבה שונה ולאפשר לנו להבין את המאורעות והפעולות הנעשים היום בצורה קצת שונה מאשר היינו מבינים אותם אילמלא ערכנו תרגיל זה.
מולטון: רוס אקוף מציין, שתכנון לטווח ארוך, או תכנון אסטרטגי, לא עוסק בתצפיות כפי שאתה הסברת זאת. להיפך, הוא מצביע ואומר, שישנן התרחשויות בלתי נמנעות בעתיד. מה שאנו מנסים לעשות ב״חיזויים״ הוא לנצל את ההתרחשויות הללו, ולמעשה ״לגרום להן לקרות״.
אתן לך דוגמה. הכרחי הדבר שבניו-יורק יהווה זיהום האוויר בעיה איומה. מכאן יוצא, שאם אני איש עסקים מרחיק-ראות, אני יכול לצפות שהמכונית לא תיסבל בעיר זו, ע״כ אוכל לכבוש את השוק ולקצור רווחים עם מכוניות חשמליות קטנות. האם מחשבה זאת עולה בקנה אחד עם מטרת המחקרים שהזכרת ?
וינר: דבר אחד שמפריע לי הוא התפישה של התרחשויות בלתי נמנעות, כיוון שאני חושב שהעתיד הוא בלתי ידוע ולמעשה שום דבר אינו הכרחי ב־100%. קח לדוגמה את התצפיות שלך בנוגע לזיהום האוויר. נראה לי, שהדרך השמושית להביט על בעיה זו היא לבדוק מה הן האלטרנטיבות הקיימות. אחת מהן, כמובן, היא שייאסר השמוש במנועי בנזין, והמרתם במכונית חשמלית. לפי קו מחשבה זה יכול אמנם מישהו ״לשתף פעולה עם הבלתי נמנע״ ולתפוש מקום בצמרת ההתפתחות הזאת. מאידך די ב״תיקון״ טכנולוגי למנוע הנוכחי כדי לבטל את הגזים המרעילים. אינך יכול לשלול אפשרות כזאת.
מולטון: אבל, האין זה קשור בהתרחשות בלתי נמנעת אחרת? והיא שיתוקה המוחלט של העיר על-ידי מכוניות גדולות, היכולות לנסוע במהירות של 150 קמ״ש ולהכיל 6 אנשים, בשעה שהתפוסה המציאותית של המכונית צריכה לעמוד על 1.3 אנשים. כאן, צפיפות פלוס זיהום שווה לתוהו ובוהו.
וינר: נכון, ברם מזה לא משתמע שמכונית חשמלית, אפילו קטנה מאוד, היא היא הפתרון ההכרחי. אתה יכול לשחק עם אפשרויות שונות ולמצוא פתרונות שונים לבעית הצפיפות. למשל, סיבה אחת לצפיפות היא הכנסת מכוניות לעיר והחנייתן באפס מעשה. זה תופס מקום. מדוע לא לעזוב את המכוניות בנקודות ירידה נוחות מסביב לעיר ולהשתמש בהן שוב במהירות רבה ?
מולטון: כמו החלוקה האוטומטית של האופניים ברוטרדם ?
וינר: בדיוק.
מולטון: אני מבין שאתה מעמיד בסימן שאלה את דרגת הוודאות של ההתרחשויות ההכרחיות, ומה הן רומזות באמת. האם לא קיימת כאן סכנה של פישוט יתר ?
וינר: כן. אחת השגיאות השכיחות בכל תכנון לטווח ארוך היא בניית תמונה אחת של העתיד והאמירה : כך הוא יראה. אפילו אם סביר מאוד שתמונה מסויימת תתאמת, מאוד חשוב להסתייג ולעמוד במצב, שבו, במידה והתמונה לא תתאמת, לא יהיו התוצאות קטסטרופליות לגבי החלטותיך ותצפיותיך.
מולטון: בסדר. הבה נחזור לספר ״שנת אלפיים״. דניאל בל מצטט במבוא את מקיאבלי, הטוען, כי רק מחצית פעולות האדם מכוונות על-ידו, בעוד מחציתן השניה מודרכת ע״י המזל. בל מציין, כי הספר מהווה מאמץ לשנות את היחס הזה. לי יש השערה לגבי כיוון השינוי, מה דעתך שלך ?
וינר: טוב. במידה שיש לנו מושג טוב יותר לאן מועדות פנינו, ובכוחנו לתכנן את הדרכים האלטרנטיביות העיקריות, אנו נמצאים בעמדת פיקוח טובה יותר על התוצאות. כך אנו יכולים לשפר את האיזון לטובת הפיקוח, מבלי שנוכל לערוב לתוצאות. כפי שאמרתי קודם, יש מצבים שיהיה זה תכנון גרוע מאוד מצידך להניח, כי העתיד המתקבל ביותר על הדעת הוא זה שיתממש. לכן יתכן שתעדיף החלטות כאלה, שלא מבטיחות לך מירב ההטבות מהעתיד האפשרי ביותר, אלא תניח מקצת מאסימוניך על מאורעות פחות אפשריים, כיון שבחשבון כולל של מה שעתיד לקרות תצא נשכר. אציג לפניך דוגמה. אתה וודאי שילמת לפחות $ 25 עבור גלגל חילוף למכוניתך. ועם זאת הסכוי הוא שלא תיזדקק לו בשעת נסיעה. ברם, המחשבה על אי-הנעימות שתיגרם לך במקרה של תקר — בלא שיהיה לך גלגל מחליף, דיה להצדיק, אני סבור, את ההשקעה בגלגל נוסף. זאת דוגמה טיפוסית לתשלום קנס מסויים ע״ח העתיד האפשרי ביותר, כדי שנוכל לעמוד בפני אפשרויות פחות צפויות, אך בעלות משקל, במידה שיקרו. זה צריך להיות נכון גם לגבי תכנון עסקים.
מולטון: הרשה לי לחזור שוב ל״עתידים״ הצפויים, שאתה והרמן קאהן חזיתם למשך 33 השנים הבאות. סיפרתם לנו מדוע נעשו מחקרים אלו. ז. א. מעין תרגיל מעשי בהווה בבחירת עתידים אלטרנטיביים. הרמן ואתה אמרתם, שעיקרה של השלכת תצפיות צפויות מתבטאת בהמשכה של ״תרבות חישתית״, המאופיינת על ידי ״רציונליות מניפולטיבית״. שאלתי היא: מי ״יטפל״ במי ? אילו שאלות ערכיות קשורות בזה ? האם אתה מתייחס לשאלות ערכיות אלו או האם הן מחוץ לטווח תצפיותיך ?
וינר: ב״רציונליות מניפולטיבית״ אני מתכוון לנטיה לחשוב במושגים רציונליים, במיוחד ליחס בין הסיבה לתוצאה, ולהתנהגות מניפולטיבית — בכוח ההתערבות — ע״מ לנהל או לשלוט בדברים. כך אנו נוטים בחברה תעשייתית לתפעל או לשנות את העולם הממשי, את העולם החברתי, את עולמם של ארגונים פוליטיים וכלכליים וכן את הוויתו הפיסיולוגית והפסיכולוגית של האדם. דבר זה אופייני לחברה המערבית המודרנית, אבל אינו אופייני לחברה המסורתית, וודאי לא היה אופייני לחברתנו בעבר הרחוק. ברוב החברות נעשים דברים מטעמים קבועים מראש, מסורתיים, שמתייחסים כלפיהם כאל שגרה, ולעתים קרובות מוקפים צווים דתיים. בחברתנו השאלות המעוררות הן תמיד אלה המוצאות סיפוק בתוצאות ההסדרים העכשוויים. האם ישנה דרך טובה יותר לעשיית דברים ? מה הן האלטרנטיבות ? איך אנו יכולים לשנות דברים ? דומה, כי גישה זו עומדת ביסוד התמורה החברתית המהירה, ביסוד ההתפתחות הטכנולוגית והכלכלית. נראה גם, כי גישה זו נוטה למחוץ את העשייה המסורתית של הדברים.
מולטון: רגע, זוהי שאלת-ערך. אני שואל על הרלוונטיות של הערכים לעבודתך. האם אתה טוען עכשיו, שיהיה זה רע להרוס את צורת ההסתכלות המסורתית בחיים ?
וינר: יתכן. אני לא מצהיר קטיגורית, שהריסת דרכי חיים מסורתיים היא תמיד רעה. אני אומר, שבחשבון כולל היתה בכך ברכה למה שאנו קוראים ״קידמה״. עם זאת ברור לכולנו, שלא תמיד אנו מאושרים מתוצאותיה של קידמה זאת. ההתקדמות הכלכלית המהירה יצרה בעיה של זיהום, השגי הרפואה והתברואה מעמידים אותנו לפני בעיה של גידול האוכלוסיה. במהלך התמורה המהירה שעברה החברה, עקב ההתפתחות הטכנולוגית-כלכלית, נשמטו מטרות ונעקרו שורשים, ואנו מבקשים עתה ערכים חדשים. התחלנו לפתור את בעיית העוני ונלכדנו בבעיית השפע, המצמיחה בחברה ניכור ומחלוקת. בדרך כלל מוטב לעמוד בפני בעיות שפע מאשר בפני בעיות עוני. מוטב עמידה בפני בעייה של טכנולוגיות חדשות מאשר עמידה חסרת-אונים בפני עוצמת הטבע. עם זאת ברור, שפתרונות לבעיות ישנות מולידות בעיות חדשות. כן, אני מעונין בשאלות הערכיות הנובעות מתהליך זה. אני חושב ששאלות אלו יעניינו יותר ויותר את כולנו בהימשך השינויים החברתיים.
איננו יודעים מה תהיה התוצאה הסופית של התהליך. דברים רבים שהתחלנו יתכן ולא נוכל להשלימם, כגון נשק הרסני. ההשפעות האקולוגיות של התיעוש שינו את מערכות החיים ע״פ כדור הארץ — ועדיין איננו מבינים די כדי לחזות מה תוצאות יהיו לכך בטווח רחוק. כאמור, לא כל מה שהתחלנו נוכל להשלים, אבל כללית אפשר לומר, כי יש לנו סיכוי סביר להתמודד עם הכוחות שעוררנו — בתנאי שנקדיש להם תשומת-לב נאותה.
מולטון: כאשר אנו ״מעוררים דברים״, וכאשר אנו עושים ״מניפולציות רציונליות״, מה הכוונה — ליקום כולו ?
וינר: כל אשר בתחום ראייתנו, כולל אותנו. הרשה לי לתת לך דוגמה. אנחנו מרבים להתערב במהלך הטבעי של חיינו בדרכים שונות, לדוגמה : השתלת איברים המאפשרת לנו להאריך את תוחלת החיים הטבעית. יתר-על-כן, אנחנו חברה בולעת תרופות. כולנו מתערבים בכימיה של גופנו, לפחות בקפאין, ולעתים קרובות בניקוטין ואספרין, אנטי-היסטמינים וברביטורטים, סמים ממריצים ומרגיעים, ואפילו ל. ס. ד. וסמים מתעתעי-חושים. אולם כל תרבותנו ערוכה לשינוי התנאים הריגשיים, הפסיכולוגיים או הפיסיולוגיים – שעה שהיא בלתי מרוצה או נרגזת. אנשים הולכים לישון כשהם רוצים בכך ולכן בולעים סמי שינה, להיות ערים כשרצונם בכך וע״כ נוטלים חומרים מעוררים. וכמובן קיימות גם התערבויות פסיכולוגיות שונות. כידוע לך אימצה חברת השפע את הפסיכוטרפיה בהתלהבות שאין דוגמתה באף מקום אחר בתבל.
מולטון: תחביב לאומי.
וינר: הרבה יותר מזה. אני חושב שאחת הסיבות להתענינות הגדולה בפסיכוטרפיה היא האופטימיזם האמריקאי המאמין, כי במידה שאיננו מאושרים — בכוחנו לשנות את המצב וחובה עלינו לשנותו. אם אינך מאושר גש למומחה הנכון והוא יטפל בזה, המדע המודרני יטפל בזה. אינני אומר שזאת אמונה טיפשית. אני חוזר ואומר, שאין כל רע בנסיון לתקן דברים. הפסיכוטרפיה עוזרת לאנשים רבים, אם-כי לא לכולם. אם אפשר להשתיל לב לאדם ולהאריך בכך את חייו — ברור שזאת ברכה רבה בשבילו. ברם, פרוצדורה כזאת מעמידה בפנינו בעיות חדשות, שטרם ידענו כמותן: הגדרה חדשה של מוות, ספקות פילוסופיים בקשר לטבע האנושי, ומכלול החלטות קשות כסיוט, הגוזרות מי לחיים ומי למוות.
מולטון: הרשה לי לשאול שאלה הנוגעת להתנגשות ערכים. שעה שאנו מתקדמים לעבר צורת חיים חישתית, אינסטרומנטלית ורציונלית זאת, ומתרחקים מערכים מוסריים ודתיים מסורתיים — אנו פוגשים לדעתי בפנומן ההיפיס ביטוי להתרחקות ממה שמכונה ״חיים ללא מטרה״, לעבר צורת חיים משמעותית יותר, מקום בו אהבה ואנושיות מתקיימים. מגמות אלו, עליהן דיברת, מצביעות על תרבות ניהיליסטית, שבה אמת וערכים מסורתיים אינם קיימים. נגד מערכת ערכים חדשה זאת יוצאים ההיפיס.
וינר: אינני חושב שההיפיס כפי שהם היום, ימשיכו להתקיים. סבורני, שהרבה מסימניהם הבולטים, כגון: שער ארוך, חרוזים ולבוש שונה, הינם שגיונות זמניים שיחלפו. ברם, ישנם כמה מוטיבים יסודיים בדבריהם ובדברי הסטודנט האקטיביסט השמאלי, למרות השנאה הקיימת בין שתי קבוצות אלו. מוטיבים יסודיים אלו קוראים תגר על הקידמה הכלכלית-טכנולוגית שלנו ומבטאים את דחייתם. אני חושב, שככל שתימשך הקידמה, תימשך גם הדחייה וכוחה יגדל. מתנגדים צעירים אלו כופרים ברציונליות כלכלית ובערכים שצמחו מתוכם: ערכים של עבודה קשה, זהירות, ראיית הנולד, תכנון, ארגון ומניפולציה של אנשים בתוך הארגונים — הבאה לשרת מטרות כלכליות ופוליטיות. במידה מסויימת נתונים ערכים ״ממוסדים״ אלו בסכנה של הצלחתם, כלומר, הם נוטים להוציא עצמם מכלל פעולה. התברר, כי השגת יעילות כלכלית נוספת אינה נחוצה שעה שהיעילות הנוכחית מספקת בצורה משביעת-רצון את צרכי הכלכלה. יתכן איפוא, שבכלכלה מפותחת מאוד יימצא מספר גדול של סטודנטים בני המעמד הבינוני-גבוה, שאינם סובלים ממחסור חומרי, למרות הדלות שבחרו בה מרצון, שלא יראו את ההגיון הטמון בשיטה הכלכלית הקיימת, כיוון שכל טובות ההנאה של שיטה זאת נמצאות בהישג ידם. לכן קל להם למחות, במיוחד נגד הפגמים בשיטה, ולהטיח בהגזמה רבה, ששיטה זו איננה אנושית, מנוולת את האדם, רובוטית, נצלנית ומדכאה את הספונטניות, את היצירה, את האהבה ואת היופי. התקפה זאת לוקה בהגזמה יתירה וחסרונה העיקרי הוא, שהיא מתעלמת מאותו דבר שאיפשר לאנשים להשתחרר מלחצים חומריים עד כדי יכולת להעריך אותם ערכים שבפיהם.
מולטון: ובכן, משהתפתחה חברה על תעשייתית, המאפשרת להעמיק בשאלות יסוד אלו, אין זה אומר שהיא יוצרת חוסר משמעות. מאידך, נראה, שהסיכויים להיווצרות חוסר משמעות בחברת־שפע גדולים הרבה יותר מאשר בחברה מתפתחת.
וינר : נכון. שאלת המשמעות קשה כאן הרבה יותר מאשר במקום שיש לצרכים הבסיסיים עדיפות עליונה. זאת הסיבה לשוני הגדול בגישה, אני חושב, בין הדור שנולד בשנות הארבעים לקודמו, שידע את מלחמת העולם השניה או את המשבר הכלכלי, או את שניהם גם יחד. היה זה דור, שחש על בשרו את משקלה של המצוקה הכלכלית על המשך הקיום הלאומי, ודבר זה השפיע בחריפות על חיי האנשים. הדור שנולד אחרי 1940 היה משוחרר מלחצים דומים. דבר זה לבדו אינו פותח פתח לתחושת יאוש וחוסר משמעות, אבל בוודאי מקשה על בקשת ערכים אמיתיים ועל נקיטת עמדה כלפיהם.
מולטון: הבה נשוב ל״שנת אלפיים״. אמרת שאפשרויות הבחירה של ״עתידים״ אלטרנטיביים הינן מגוונות, מסובכות, חשובות ומסופקות מדי מכדי להפקידן בביטחון בידי יצורי אנוש. האם תוכל להרחיב את הדיבור על כך ?
וינר: אינני אומר שישנה איזו שהיא דרך אחרת לבחור בעתיד הנכון. אני מתכוון רק לומר, שבני אדם, הנתונים לטעויות-אנוש, הם-הם גם המכריעים בשאלות של הפעלת נשק גרעיני, שינויים סביבתיים, מערכות מורכבות של מידע, תיקשורת, מינהל, תעבורה וכדומה. ומכאן, ככל שמערכות אלו גדלות ומתרחבות, תתעצם גם תוצאתה של טעות-אנוש. השפעתה של טעות כזאת תשפיע על מספר הולך וגדל של אנשים ושל דורות. כאשר אני אומר, שהקשיים הניצבים לפנינו לגבי הבחירה מתגברים והולכים, אני רוצה להבהיר, שאינני אומר זאת מתוך רטוריקה עקרה, שבמקרים רבים נוקטים בה כדי להצליף בפגמים, אך מבלי לשאול : בהשוואה למה ? אילו עשו כך היה מתברר שהשד אינו נורא כל כך. מה שאני אומר הוא, שלא השיטה הנוכחית היא איומה ולוקה בכל הליקויים (בכל שיטה שפיתח האדם היו ליקויים), אני טוען טענה חזקה הרבה הרבה יותר והיא, שהחיים כיום הינם הרבה יותר מסוכנים משהיו אי-פעם, למרות שאנשים חיו תמיד בצל הסכנה וכבר היו מלחמות-השמד בהיסטוריה. עם זאת, יש לנו כיום סטנדרטים גבוהים יותר, המעוררים בנו התנגדות עזה יותר לחיי סכנה.
מולטון: אך משלימים עם הסכנה של אבדן הזהות, עקב התעצמות הכוח הממשלתי והפרטי ומחמת הריכוזיות במערכות המינהל והטכנולוגיה.
וינר : לא הייתי אומר שהפרט נדון לאבדן זהותו. אין כל סיבה מדוע ארגון מינהלי גדול ידכא ויזיק יותר לפרט מאשר ארגון קטן. למשל, אנו חוששים כיום לפרטיות האזרח מהקמת מאגרי נתונים-ממשלתיים ופרטיים, שיכילו מידע מפורט על האזרח לעולמי-עד, והאזרח יהיה נתון לסכנת פגיעה מתמדת. אולם אלו דברים שעלינו לדאוג להם ולהבטיח את עצמנו נגדם. שוב, אל-לנו לשכוח את הפרספקטיבה ההיסטורית. תושבי עיירות קטנות לעולם סבלו מחוסר פרטיות מידי שכניהם. מידת הפרטיות של תושבי ערים הגדולות היא בהחלט שיפור למצב. כיום אנו מודאגים מהאפשרות שהסטנדרטים הישנים של העיירה יקנו להם שביתה בחברה גדולה ואימפרסונלית יותר. דבר זה גרוע הרבה יותר.
מולטון: העיירה האמריקאית הקטנה, האין בה פנים לכאן ולכאן ?
וינר: בודאי. יש חסרונות ויש מעלות. הטבה אחת היא העדר אימפרסונליות. אנשים מסייעים לשכניהם ודואגים איש לרעהו. בעיר הגדולה קיימת פרטיות, אנונימיות, אבל אין חמלה, והקשר בין הבריות הוא סתמי מאד. הסכנה היא, שנאבד את הפרטיות ללא תמורה מקבילה ביחסי אנוש.
עם כל זאת, אין כל הכרח שארגון גדול יחבל יותר בפרטיות מאשר ארגון קטן.
מולטון: יתכן שזאת בעיית ניהול ביסודה. כיצד אתה רואה את המינהל בשנת 2000, במילוי משימותיו ובחינוך עצמו ? כיצד אתה רואה את התפתחותם של הצעירים כיום, שאך עתה סיימו תיכון — מהו אופי אחריותם ותרומתם לחברה בעולם שאתה צופה ? האם הם זקוקים להכשרה טכנולוגית רבה יותר, להבנת ערך האימפליקציות שיש להחלטות המבוססות על הטכנולוגיה ?
וינר: האחרון חשוב הרבה יותר. אדם שלמד היטב טכנולוגיה מסויימת, אך לא מודע להקשרה החברתי ולמשמעות החברתית שיש לה, לא יהיה מסוגל כלל לקבל אותן החלטות שיידרשו בעתיד. אין למנהלים צורך חיוני לדעת את כל פרטי הטכנולוגיה, אולם חשוב מאוד שידעו משהו על דרך התפתחותה של הטכנולוגיה, ומשהו על מה שעשוי לקרות כשזה יקרה. היכולת לטפל סימולטנית בשיקולים מנוגדים ולהביט במערכות מקיפות, תוך שקילה ואיזון כל הגורמים הפועלים בהן — תהיה התכונה החשובה ביותר של המנהל בעתיד.
מולטון: במהלך האיזון יימצאו הרבה דברים לא רציונליים ובלתי הגיוניים שניאלץ להאבק עימם. למשל, האינטרסים הספציפיים של אנשים, ארגונים ואומות מהווים בוודאי את הבסיס ל-80% מכלל ההחלטות. איך תיישב את כל השיקולים הללו ? האם אתה סבור שאנו זקוקים ל״מהנדס מערכות״ מבריק וחריף כמו רוברט מקנמרה כדי לתת לנו את התשובה ?
וינר: לא אם אתה מתכוון בכך, שהדגשת-היתר שנעניק לאספקטים הכמותיים, במערכות שאנו מנתחים, תהיה דומיננטית. עליך להיות מסוגל להשתמש ביכולת האנליטית שלך בשרות השיקולים האנושיים. כוונת הדברים היא ליכולת שיפוט אינטואיטיבית, המביאה בחשבון שיקולים מנוגדים. כך למשל, מנהל של ארגון מקיף שנודע לו השפעה רבה על חיי אנשים רבים, יהיה מודע לדרכים המאפשרות להגביל השפעה זאת, ולאמצעים שיאפשרו לשמור על פרטיותו ועל חרותו של הפרט בתוך המערכת.
מולטון : האם אתה אומר, שגישה שיטתית, רציונלית ומניפולטיבית חייבת לעמוד ביסוד השאלות הערכיות הנוגעות למצב האנושי ובתוצאות השפעתן על בני אדם ? אם לא, אדם יכול להיות רציונלי ויעיל, ועם-זאת ללכת באופן שיטתי לעזאזל.
וינר: נכון. אנו צריכים לרשום לפנינו, שטכנולוגיה חדשה וקנה-מידה חדש של שפע עשויים להעניק יתרון עצום לטיפול בבעיות אנוש. זאת אומרת, שהייתי דוחה את גישתם של הומניסטים אינטלקטואליים בעלי תגובה לודיתית כלפי הטכנולוגיה. הללו רוצים לעצור את הטכנולוגיה עצמה ולהשמיד את המכונות, במקום להתרכז בשימוש הנבון והאנושי של הטכנולוגיה. מספר לודיתים מודרניים חוששים, שהשימוש במחשב בהוראה ידחוק את הגישה האנושית ויבטל את הקשר בין המורה לתלמיד. אך האמת היא, שהוראה בעזרת מחשב עשויה לחזק קשר זה ולאפשר למורה מתן תשומת-לב אישית רבה יותר לתלמידים מן המקובל בכיתה גדולה ואימפרסונלית המנוהלת ע״י מורה גרוע. מצב זה מזיק הרבה יותר לתלמידים מאשר מחשב, הגומל לכל תלמיד בהתאם לאינטליגנציה שלו. מכונות יכולות להיות אנושיות ובלתי אנושיות, בהתאם לאנשים הקובעים את שימושן.
מולטון: זה מעודד לשמוע אותך אומר, שלמחשב יש פוטנציאל בשטח ההוראה. הרשה לי להציג שאלה אחרונה. סיימת את ״שנת 2000״ עם דיאלוג סמלי בין פאוסט למפיסטו, המרמז למצב האנושי בעתיד. מהי הבשורה כאן ?
וינר: האגדה של פאוסט עוסקת ביחסם של אנשים כלפי יצור כמותם, הקונה לו יותר ידע ועוצמה משהיה, או צריך להיות, לאיש לפניו. בימי הביניים סברו הבריות, שכוחות אלו הם תוצאה של ברית עם השטן. פאוסט, כבן ימי הביניים, שילם את המחיר ברישתו גיהנום בתום המחזה. אבל גיטה, כבן תקופת הרומנטיקה והרחבת הדעת, שיכתב את אגדת פאוסט באור מודרני יותר. בעיסקה שעשה פאוסט שלו עם השטן הוא ביקש כוחות שאין להשביעם לעולם, ועל־כן תימשך החתירה אליהם ללא קץ.
מולטון: בלא להגיע לסיפוקו.
וינר: בלא להגיע לסיפוקו, אך בחתירה מתמדת אחרי תוספת-כוח, כוח טכנולוגי וכלכלי, תוספת-דעת, ותבונת־שכל. לפני תום המחזה מבקש פאוסט לשים קץ למרוץ. הוא מכריז שהגיע לסיפוקו. ואז מופיע השטן על הבמה ותובע את חלקו שלו בעיסקה : נישמתו של פאוסט. אבל מלאכי השרת מצילים אותו בזכות אצילות חתירתו ומאבקו ההרואי.
לגבינו, הנכנסים לשליש האחרון של המאה ה-20, מתברר יותר ויותר, כי הדברים שעשינו והכוחות שהישגנו עלולים להכניס אותנו לצרות רציניות. ברור גם, שמלאכי השרת לא ינסו להצילנו בבואנו להקפיא את התמורה הטכנולוגית, הכלכלית והחברתית, אם בכלל בכוחנו הוא לעצור תהליך זה. מצד שני, אין אנו מאמינים יותר, ששומה עלינו לשלם את מחיר התעסקותנו עם המצב האנושי המסורתי. נראה, כי בידנו הדבר להנחות את הדרך, בעזרת הגיוננו. זהו כלי חלש ולא מהימן ביותר, אבל הוא הטוב ביותר שיש לנו.
מולטון: בהגיון, אני מבין, אתה מתכוון לכוח שיפוט ולתבונה.
וינר: בדיוק. הגיון נפרד מתבונה הוא מירשם בדוק לשואה. עלינו לפתח תבונה, אך בעתיד תיזדקק התבונה למידה יותר גדולה של רציונליות מבעבר. אם נקלעת למצב מוכר, שקולה התבונה הנשענת על ההשגה המסורתית כנגד כל דבר אחר. נסיון רלבנטי עדיף בהרבה על אנליזה רציונלית. אבל, כאשר אנו נכנסים למצבים חדשים, שאין להם תקדימים, ושלגביהם איננו יכולים לגייס ניסיון רלבנטי (וזהו המצב הנעשה יותר ויותר שכיח), יהיה עלינו, יותר ויותר, לכלכל את מחשבתנו מן ההתחלה.
לכן, מה שאני אומר הוא, שאנו צריכים מטפורה חדשה של פאוסט, תפישה חדשה של המצב שנקלענו אליו. פאוסט החדש חותם חוזה לפיתוח תוספת ידע וכוח, ובמידה שניקלע לקשיים הוא מסיק את המסקנות. אם הוא מפתח כלי נשק הרסניים יהיה הפיקוח בידו. אם יזהם את סביבתו — הוא יטהר אותה. זאת העיסקה שעשה. והפח הנסתר שהטמין השטן בתהליך הקידמה הוא זה, שבמהלכה עלול כוחו של פאוסט לגבור על דעתו, והגיונו על תבונתו.
