עיבוד הנתונים בישראל פורש כנפיים

הכנסים הארציים לעיבוד נתונים, הנערכים מדי שנה ע״י איל״א (אגוד ישראלי לעיבוד אינפורמציה), נושאים מטרה גלויה של סכום הפעילות והחלפת האינפורמציה בנושא זה. אך לא פחות מזה, הם מהווים מעין ברומטר להתפתחות השוטפת של עיבוד הנתונים בישראל ולמידת בגרותו.

מבחינה זו גילה הכנס, שנערך בינואר השנה במכון ויצמן למדע, בגרות שהפתיעה במידת מה אפילו את יוזמיו, לא כל שכן, את משתתפיו. קשת הנושאים שהושמעו בכנס ייצגה חתך רחב ועשיר של עיבוד הנתונים. הרושם שנתקבל מגיוונם של הנושאים ועמקם הוא, כי עיבוד הנתונים בישראל פורש כנפים, קטנות אולי, בהשוואה לארצות המפותחות, אך חזקות דיין להוציאו למרחב משלו. מה יהיו גבולותיו של מרחב זה, עדיין מוקדם לקבוע. אך לא מן הנמנע הוא כי הכנס הבא יתווה כבר את ממדיו.

אין דבר נעים יותר מאשר לסכם כנס מוצלח, והכנס שנערך השנה היה כזה, בכל שלושת הבחינות העיקריות: רמת דיונים גבוהה, רבוי משתתפים וארגון מצויין.

הוא גם סיפק נוסחה פשוטה ובטוחה להצלחתם של כנסים בכלל:

״דינמו״ מסוגו של מר חביון — יו״ר איל״א — המסוגל להגות ולבצע מלאכות שונות בעת ובעונה אחת, ומארגן שקט ויעיל מסוגו של מר שטיין — מהמרכז למיכון משרדי — שניהל את סבך הבעיות של כנס רב משתתפים זה, כאילו היה מפגש אינטימי של כמה ידידים.

בשל יריעתו הרחבה ונושאיהן הספציפי של ההרצאות שהושמעו במסגרת קבוצות הדיון בכנס, נעשה עוול אם נביא כאן רק את תמציתן. אי לכך, בחרנו להביא בהרחבה הרצאת אורח של פרופ׳ א. ג׳. פרליס ממכון קרנגי, ארה״ב, הדנה על ה-Time sharing. כמו כן, אנו מביאים כאן את עיקר דבריהם של מר חביון ומר גרץ, המנתחים את המצב הקיים בעיבוד הנתונים בארץ ומגמות בעתיד.

פרס בן 1,000 ל״י למחקר מקורי

את מר חביון — מנהל המרכז למיכון משרדי ויו״ר איל״א — אין צורך להציג. כל העוסק בעיבוד נתונים בארץ נפגש עמו במוקדם או במאוחר. פעילותו הנמרצת בשנים האחרונות היוותה גורם חשוב בהעמקת התודעה של עיבוד הנתונים האלקטרוני, בעיקר בחוגי המינהל הממשלתי והציבורי. הודעתו בכנס על הענקת פרס שנתי בן —1000 ל״י, מטעם איל״א, עבור מחקר בשטח עיבוד הנתונים, הדגישה את נימתה המעשית של פעילות זו.

אחת השאלות שהדגיש מר חביון בנאומו היתה, אם הגידול העכשוי והצפוי במספר המחשבים בארץ הוא כמותי ביסודו, או גם איכותי. לדבריו, כדאיותו של עיבוד הנתונים תלויה במדה רבה בתשובה לשאלה זו.

שאלות אחרות שהעלה מר חביון דנו בבעיות כח האדם ובהכשרתו, בגיוונם של שטחי היישום, במחקר העיוני בשטח עיבוד הנתונים ועוד.

בעית כח האדם

נושא זה, מסתבר, הוא מעין לייטמוטיב המופיע בכל הכנסים והמאמרים הדנים בעיבוד נתונים.

לחיזוק דבריו נעזר מר חביון במספרים סטטיסטיים: בעוד שערך הציוד שהוזמן לשנתיים הקרובות מסתכם ב־18 מליון ל״י, יסתכמו ההוצאות על הכשרת מתכנתים ומתכננים להפעלת ציוד זה, ל־2 מליון בקרוב. כלומר, 10%—11% מהיקף ההשקעה.

אשר להעמקת היישומים, ציין מר חביון, כי חלה תזוזה חיובית, אם כי מוגבלת־היקף עדיין: “ניכרת השאיפה לכלול במעגלי עיבוד נתונים, אלמנטים של היזון חוזר, כן חודרת תודעת האינטגרציה ומימושה הלכה למעשה במערכי חשבונות, כמו: שכר, פיקוח על המלאי, תמחיר ועוד. אנו עומדים בפתח המעבר לשלב חדש בעיבוד נתונים אוטומטי: מעבר משיטות הנהלת חשבונות לשיטות מערכות אינפורמציה״. ולסיכום אומר מר חביון: ״במדה ונשהה את המעבר לשלב הגבוה יותר של עיבוד נתונים במינהל, ובמדה ונפגר אחרי הצורך לגוון את היישומים, תפגע פיתוחה העתיד של האוטומציה במדינתנו״. מר חביון סבור, שאם כי למדנו לא פעם מנסיונו של ארצות אחרות, הרי4 שאנו לוקים עדיין בגישה שמרנית למדי ביחס לארגון יחידות המחשב ותכנון שיטות העבודה. לדבריו שקועים עדיין דפוסי המחשבה שלנו במסגרות של עבודה ידנית ושל ציוד שגרתי.

ובנקודה אחרת, ביחס לשאלה הנתונה כיום במחלוקת לא רק אצלנו, הוא אומר: ״טרם זכו בעיות הקומוניקציה לתשומת לב מספקת ולבדיקה מוסמכת על הרקע הישראלי. לעומת המגמה המסתמנת לפיצול ולריבוי מחשבים קטנים, יש התעלמות — העלולה להזיק — משיטות ה־Time Sharing, מהצורך בשימוש בשיטות תיכנון ובשפות תיכנות, שתהינה בלתי תלויות ככל האפשר בסוג המחשב, ולבסוף, מהאפשרויות המבטיחות — במקרים רבים — של שמוש בלשכות שרות ובמרכזי חישוב.

בכל השטחים האלה יש צורך במחקר ישראלי מקורי, שמקומו נפקד עדיין״. • •

להחזיר את המומחים הישראליים מחו״ל

מר גרץ עמד שנים רבות בראש המרכז למיכון משרדי. עם הקמת הועדה הבינמשרדית לאוטומציה במינהל הממשלתי, מונה ליו״ר שלה. לאחרונה נתמנה אף לתפקיד של יועץ למיכון לשר האוצר.

לפני עשר שנים, כאשר הוקם איל״א, הסבו סביב שלחן הדיונים כמה מנינים בלבד. לגבי מר גרץ היתה משמעות מיוחדת בנוכחותו של קהל בן 550 המשתתפים שהופיע לכנס. עם זאת, אין קצב ההתפתחות של עיבוד הנתונים בארץ משביע את רצונו. לדבריו, אנו לא רק מפגרים אחרי ארצות המפותחות, אלא גם אחרי צרכי המדינה בכל תחומי הפעילות שלה.

מר גרץ קבע שלושה תנאים עיקריים הדרושים לזינוק קדימה:

(א) הגדלת כח האדם בכל שטחי הפעולות של משק עיבוד האינפורמציה. עד שהפעילות הנוכחית תישא פרי — הטעים מר גרץ — עלינו להרחיב ולהעמיק את פעולות ההכשרה של כח האדם המקצועי במסגרות הארעיות הקיימות.

במקביל לכך — הוסיף הנואם — עלינו לפעול להחזרתם ארצה של מומחים ישראליים ש״נתקעו״ משום מה בחו״ל (בארה״ב בלבד מצויים מאות מתמטיקאיים ומהנדסים כאלה). יתר על כן, אין מר גרץ

(המשך בעמוד 6)5

מוציא מכלל אפשרות הבאת מומחים זרים מחו״ל לפרקי זמן מוגבלים.

(ב) קידום המחקר הבסיסי בתחום עיבוד הנתונים. לנקודה זו חשיבות מרכזית בעיני מר גרץ. לפי שאין אפשרות להריק אוטומטית תוצאות מחקר ממדינה אחת לשניה.

(ג) ייצור עצמי של עיבוד נתונים. אומר מר גרץ: על ישראל ליטול את הנתח מהעוגה הענקית הזו, שמחזורה מסתכם במיליארדים של דולרים”. דברים אלה מחזק מר גרץ בתוצאות מחקר שפורסם לא מכבר. מתברר, כי מכל 100 דולר המושקעים בממוצע בייצור מחשב, 33 דולר נועדים לעבודת הנדסה, 33 דולר לתיכנות ולהוצאות עקיפות על שיווק, 17 דולר לייצור חלקים, 5 דולר להרכבה, והשאר — 12 דולר. כלומר, קרוב ל־2/3 מכלל ההשקעה בייצור מחשב מופנית לדברים הניתנים לייצור אצלנו.

מקצוע היועצים פרוץ לשרלטנים

הגם שהועדה הבינמשרדית לאוטומציה, שמר גרץ עומד בראשה, נתונה בעיקר לבעיות המינהל הציבורי, מובטחת עזרתה גם לגורמים אחרים. בראיון קצר לאחר נאומו בכנס, היתווה מר גרץ כמה מתכניות הועדה.

הראשון בהם, הקמת צוות שיעבד תכנית חומש לאוטומציה. הכוונה, להכשיר אנשים לדרגים הגבוהים ביותר של עיבוד הנתונים, בצד הקורסים הרגילים למתכנתים ולמנתחי שיטות. תכנית אחרת, הקמת מכון לאוטומציה במינהל, כארגון לא נושא רווחים, שמטרתו להעביר אינפורמציה לכל דורש. כן מתעתדת הועדה להקים מסגרת ציבורית שתאגד את יועצי המיכון, ותקבע מודד של ידע, רמה וותק למבקשים להתקבל כחברים. ״המצב היום בשטח זה״, אומר מר גרץ, “פרוץ לשרלטנים. כל מי שרכש לו מעט נסיון בעיבוד נתונים רשאי לקרוא לעצמו מומחה, ולייעץ כאוות נפשו. תופעה זו מתנקמת ברמת המקצוע כולו״. נימת דבורו של מר גרץ מתונה, ונראה שזו גם גישתו לגבי אופי הפעולות הקשורות בנושא זה, העלול לסבול מפזיזות יתר, לא פחות ממחדל. • •

כנס עיבוד נתונים (המשך מעמוד 5)

עתידו של שיתוף־זמנים

(TIME SHARING)

(תקציר הרצאתו של פרופ׳ א. ג’. פרליס מהמכון הטכנולוגי קרנגי, שנישאה בכנס איל״א ברחובות) .

שיטת שיתוף־זמנים מייצגת את ההתפתחות האחרונה בשטח מערכות ניהול. המונח אינו מוצלח, אך הוא קצר, נתפס בנקל ומהווה יותר הגדרה של אופן מחשבה מסוים מאשר תאור מעשי של פעולות. כוונתנו, בעצם, בשיתוףזמנים, הוא חלוקת זמן המחשב בין קבוצת משתמשים, אשר כל אחד מהם מרגיש כאילו נמצא המחשב ברשותו הבלעדית.

ההצלחת השיטה של שיתוף־זמנים מבוססת, לכן, על קיום נכונות פסיכולוגית מצד המשתמש לקבל תשובה מהמערכת בשעה שהוא קשור אליה. מכאן, שלהבטחת הצלחתה חייבת מערכת שיתוף־זמנים לקיים חלוקת תשובות משביעת רצון לכל המשתמשים.

אין לצפות, למשל, שהתשובה לבעיה תינתן תוך 10 אלפיות שניה, כאשר החישוב עצמו תופס חלק גדול מפרק זמן זה. היות והצלחת השיטה של שיתוף־זמנים תלויה בגורמים פסיכולוגיים, אין עד היום, קנה מדה מתאים להגדרת מערכת שיתוף־זמנים טובה.

המערכות בהן השתמשו בארצות הברית ב־3 עד 4 השנים האחרונות, היו ועודן נסיוניות בלבד, והציוד שהשתמשו בו היה ארעי ולא תוכנן מראש לצורכי שיתוף־זמנים. הנסיון, לדעתי, הידוע ביותר נעשה ב־מ.י.ט. (.M.I.T) בעזרת מחשב י.ב.מ. 7090, שהותאם לצרכי הנסיון על ידי הכפלת גודל הזכרון והוספת מספר ערוצים. דבר שאיפשר להתקשר למחשב מרחוק באמצעות מספר רב של תחנות.

זאת היתה מערכת מאוד לא חסכונית ולא כדאית מבחינה מסחרית. אבל היא איפשרה להפיק אינפורמציה רבה על שיטת שיתוף־ זמנים. אינפורמציה זאת היתה משני סוגים: ראשית, היא סיפקה נתונים רבים על התכונות הדרושות למכונות הכתיבה לצרכי ההתקשרות עם המחשב; שנית, היא סיפקה נתונים רבים לצרכי פיתוח תכניות הכרחיות להפעלת מערכת בשיטת שיתוף־זמנים. מתברר, שהמאמץ ליצור מערכת שיתוף־זמנים יציבה, בה יש למשתמשים רבים גישה בלתי מוגבלת כמעט למחשב — הוא גדול מאוד. פרוש הד6בר הוא, שהתכניות והציוד עצמו חייבים להיות בכושר גבוה הרבה יותר מזה הנדרש למערכות מחשבים רגילות.

לפני שאנסה להסביר את הטכניקות המונחות ביסוד מערכות שיתוף־זמנים והתפתחותן בעתיד, רצוי להעמיד את השאלות הבאות: לשם מה דרושות מערכות שיתוף־ זמנים ? מה יתרונותיהן ?

בדרך כלל יכול המחשב לבצע פעולה אחת בלבד בפרק זמן נתון, באם לא נבנה מראש לבצוע 2, 3, או כל מספר אחר של פעולות במקביל. יכולת המחשב לבצע פעולות מקבילות מגדילה בהכרח את משקל הפעולות של ניהול העבודות, ומקצצת באופן ניכר ביעילות הפעולות החישוביות שהמחשב נועד לבצען.

באם המדד להצלחת מערכת מחשב הוא ההספק המעשי, אזי מערכות שיתוף־זמנים הן בלתי יעילות בהשוואה למערכות מחשבים רגילות (Batch Processing). למרות זאת, מערכות הבנויות בשיטת שיתוף־זמנים הן הכרחיות, וכנראה, קנה המדה הנכון ליעילות המערכת איננו מספר התכניות העוברות עיבוד בפרק זמן מסוים (בין אם הגיעו לגמר ובין אם לאו), אלא מספר הבעיות הנפתרות נכונה באותו פרק זמן.

ידוע כי באוניברסיטאות רבות, כדוגמת זו שלנו (קרנגי — המתרגם), מספר התכניות שאינן מגיעות לסיום — מחמת תקלות שונות במהלך החישוב, או בגלל שגיאות בתכנית עצמה — מגיע ל־50% מכלל התכניות המעובדות. בשיטת העיבוד העוקב (Batch Processing) מתגלות שגיאות אלו רק כעבור זמן ניכר. מכאן, שאחד מתפקידיה של שיטת שיתוף־זמנים היא להקטין את פרק הזמן בין גלוי השגיאה לתקונה, כך שסך הכל הזמן הדרוש לפתרון הבעיה יקטן.

תהליך העיבוד של תכנית במערכת מחשב, בשיטת העיבוד העוקב, נראה בערך כך: התוכנית כחלק מקבוצה גדולה יותר, הכוללת עד 100 תכניות, נכתבת על סרט מגנטי ומשם נקראת אחר כך לזכרון לשם הרכבה (Compilation) ובצוע למעשה. והנה לך! אחרי הפקודה הרביעית, או החמישית, או אפילו ה־50, מתגלית שגיאה בתחביר, חסרים פסיק או סוגריים, ואין אפשרות להמשיך בעיבוד התכנית. התכנית המתרגמת, כיאה לכל תכנית טובה, מודיעה על כך למערכת המפקחת, מודפסות הודעות מתאימות, התכנית המתרגמת ממשיכה לחפש שגיאות נוספות, ולבסוף, תוכנית הנפל נזרקת ושאר התכניות ממשיכות את מהלכן, וחוזר חלילה. השגיאות שקרו יובאו לידיעתם של המעונינים רק בדאר הבקר, או בזמן הבקור במרכז המחשבים, ובינתיים חולף זמן רב. כל זה קורה, אף כי יתכן וצריך מאמץ קטן ביותר, כדי לאפשר המשך עיבוד התכנית על ידי השלמת פסיק, הוספת סוגריים או תקוו דומה אחר. אף על פי כן, נחשבת שיטת העיבוד העוקב כיעילה ביותר. מעט מאוד זמן מתבזבז, והעובדה שהתכנית נזרקת כבר בזמן ההרכבה, או באמצע החישוב, אינה מוצאת את בטויה בסטטיסטיקה של מרכזי המחשבים של היום. מנקודת ראות של מרכזי המחשבים, החישוב המוטעה הוא חישוב שריר, שכן, המערכת פעלה בצורה תקינה, לא חל קלקול במחשב עצמו, ותכנית הפקוח גם היא פעלה כשורה. האדם הוא שגרם לשגיאה, ולכן המסקנה היא, שהשיטה כולה פועלת בצורה מושלמת.

* * *

שיטת שיתוף־זמנים מהווה נסיון להכניס בצורה הגיונית יותר למעגל החישובים את הגורם העקרי בפתרון הבעיות — הוא האדם — בלי להפריע את הפעולה התקינה של המערכת. זהו נסיון להתנות את קצב פתרון הבעיה, באופן בלעדי כמעט, באדם הפותר אותה ולא במערכת בה הוא משתמש. אם אלה הן המטרות שלנו, ויש רבים החושבים אותן לנכונות, ברור כי נצטרך לסבול חוסר יעילות מסוים, כפי שאנו רגילים לסבול זאת בשטחי חיים אחרים.

מאחר והגענו למסקנה, שיש חשיבות להכניס את המתכנת לתוך מעגל החישוב על בסיס בו־זמני (Real Time Basis), יש גם לדאוג לתכניות ולציוד מתאימים למטרה זאת. לצורך זה יצאה חברת י.ב.מ. — אמנם באחור מה, ואחרי לחץ מסוים — עם מערכת י.ב.מ. 360 דגם 67, הבנויה לעיבודים בשיטת שיתוף־זמנים. חברת ג׳נרל אלקטריק הוציאה לשוק מערכת אחרת, 6406 כמדומני. לשתי מערכות אלה מבנה פנימי מיוחד במינו העונה על הדרישות של שיטת שיתוף־זמנים. מה הן דרישות אלה ? בראש וראשונה חייבת שיטת ניהול הזכרון להיות מעודכנת בהרבה מזו הנהוגה בשיטת העיבוד העוקב.7

בשיטת העיבוד העוקב, מספיקה יחידת הזכרון בעלת האוגרים (Registers), אלה משמשים גם באינדקסים, ומאפשרים להגיע בשיטה ליניארית פשוטה לכל כתובת בזכרון. אין צורך באמצעי הגנה של הזכרון, כי אין אף פעם יותר מתכנית אחת בזכרון.

בעיה שונה היא, לתכנן מחשב שיאפשר גישה לצורך עיבוד בשיטת שיתוף־זמנים, למספר רב של אנשים. במקרה זה יש לארגן את הזכרון במבנה הרבה יותר גמיש מאשר בעבר.

ארשה לעצמי מספר דוגמאות: היות וזמן התגובה הוא חשוב ביותר, יש צורך להקטין למינימום את הזמן הדרוש להעברת נתונים מזכרון־העזר לזכרון המרכזי. פרושו של דבר, שיש לאפשר לתכניות כגון — Fortran או Algol, לשרת בבת אחת מספר משתמשים. לתכניות מסוג זה קוראים בטרמינולוגיה האמריקאית — Reentrant Programs. התכניות השונות, המשתמשות כנושא לעיבוד בשביל תכניות אלה, חייבות להוות יחידה עצמאית, נפרדת לגמרי, ולהמצא מחוץ לתחום התכנית הרגילה. יש להביא דרישה זאת בחשבון בזמן כתיבת תוכניות התרגום וההרכבה למיניהן. מכאן נובע, שתכניות אלה אף פעם אינן מוגדרות בצורה מלאה, אלא שואבות את הגדרותיהן מאותן תוכניות שהן עומדות לעבד. כך מסוגלת תכנית מסוג Fortran, לבצע מספר תרגומי תכניות באופן מקביל.

מדוע יש צורך בתרגום מקביל כגון זה ?

הסיבה לכך היא פשוטה. יתכן ודרך 20—30 תחנות הקשורות למחשב, יגיעו למחשב 20—30 תכניות בשפה זו, ואת כולן יש לתרגם פקודה אחר פקודה. המערכת בנויה כך, שכל טבלאות הסמלים מוחזקות בקבוצות נתונים נפרדות (Data Sets), והתכנית המתרגמת עוקבת באמצעות מונים מסויימים אחר מצב כל תכנית ותכנית, כדי לדעת באיזה שלב של תרגום נמצאת כל אחת מהן.

איך נעשה הדבר ?

השיטה שמשתמשים בה מורכבת מאוד ומאפשרת לתכנית המתרגמת פניה עקיפה בלבד. בצוע הפעולה נעשה באמצעות אוגרי בסיס, כפי שנהוג לקרוא להם.

התכניות, או השגרות (Reentrant Routines), חייבות להמצא בתוך הזכרון המרכזי. אבל, היות ואין אנו יכולים לדעת לפני התחלת העיבוד את מצב הזכרון בזמן העיבוד, דרושה לכן שיטה גמישה ביותר לשנוי מיקומן (Relocation) של התכניות בזכרון, שיופעלו עם כל התחלה חדשה של העיבוד. מבנה הכתובות במחשב עצמו חייב להיות גמיש במידה מספקת, כדי לאפשר מקום לתכניות אלה בכל מקום שהו בזכרון המרכזי.

גודל התכניות מסוג Fortran, מגיע ל־ 32,000 — 60,000 מלה, אבל לא כל אחד זקוק לתכנית זאת בשלמותה. רק חלקים הכרחיים (ובגדלים שונים) של התכנית נכנסים לזכרון המרכזי. ולכן אי אפשר להבטיח מראש ובאופן אוטומטי שטח בגודל מתאים לתכנית זו.

אחת השיטות להקצאת שטח נקראת שיטת טבלת ההתיחסות. טבלה זאת היא חלק ממערכת המחשב. תפקידה לשמור על שטחים

פנויים בזכרון ולאפשר גישה נוחה אליהם, למרות היותם מפוזרים חלקים חלקים לא רצופים בתוך יחידת הזכרון. טבלאות אלה נתנות לחקוי באמצעות תיכנות, וכך גם נעשה הדבר בעבר. שיטה זאת היא אטית מדי, לכן החליטו יצרני9 המחשבים לבנותם כחלק אינטרגלי של הציוד עצמו, ולקבוע את הכתובת הסופית באמצעות הכתובת הממשית וטבלת ההתיחסות. צורה זאת של נהול הזכרון מקלה על המערכת בהקצאת השטחים, ומה שחשוב עוד יותר, את הבאתם פנימה של תכניות, בו-ברגע שנזקקים להן. אין לשום תכנית חזקה על שטח בזכרון. הוא יכול להלקח ממנה ולהיות מוחזר לעת צורך, וחוזר חלילה. כל זה מביא לחוסר יעילות בתכנית המסוימת, אבל עם זה, המערכת כשלמות, תפעל באופן גמיש יותר, ודוקא בגלל עובדת רבוי התשומות (Input).

שיטה זאת לנהול הזכרון המרכזי היא, לדעתי, ההתפתחות החשובה ביותר שהצמיח רעיון שיתוףהזמנים .

* * *

התפתחות אחרת, אם כי חשובה פחות, היא פיתוח תחנות התקשרות למחשב מרחוק (Remote Stations). כאן עלי לציין, כי הדגש הוא לא על המרחק בלבד, אלא גם על הניידות. אין אנו מעונינים בתחנות שיהיו צמודות לנקודות מסויימות, ההיפך הוא הנכון: תחנות אלה חייבות להיות ניידות ככל האפשר, כך שאפשר יהיה לקחתן לכל מעבדה, להשאילן לשמוש בשעת הצורך — כל עוד נמשך נסיון מסוים, ואחר כך להחזירן ולהשתמש בהן למטרה אחרת.

ההכרה בחשיבות קצור פרק הזמן הדרוש, כדי לבצע חישובים ופיתוח מערכות שיתוף־זמנים בארצות הברית, יצרה הכרח לפתח קשר טלפוני עם המחשבים. אנו מצפים שתוך 5 שנים תהיה כל אוניברסיטה גדולה בארצות הברית קשורה בטלפון למחשב. זה יאפשר לאנשי האוניברסיטאות לפחות, להשתמש במחשב הקרוב ביותר לבצוע חישוביהם. התפתחות חשובה נוספת שצמחה מרעיון שיתוף־הזמנים היא, הגידול בהיקף הזכרון. כפי שציינתי קודם, ניהול הזכרון המרכזי נעשה מסובך יותר, ולכן הגדלת הזכרון נעשה לצו השעה. כל עוד מדובר בתכנית בודדת, ניתן להסתדר עם זכרון בעל 32,000 מלה, אך אין דבר זה אפשרי במקרה של 30 או 40 תכניות. כך הגיעו גם יצרני המחשבים לידי הכרה, כי נוצר שוק ליחידות זכרון בעלות היקף גדול.

המחשב מסוג י.ב.מ. 360, שאנו מצפים לו בשנה הבאה, יהיה בגודל של מליון מלה. הכרח הוא לשיטת שיתוף־זמנים, בעיקר בסוג החישובים שאנו עוסקים בהם — חישובי מניפולציות של סמלים — להשתמש בממדי זכרון כאלה. התצפיות לעתיד מראות, ששיטת שיתוף־זמנים תעורר שמוש בממדי זכרון הולכים וגדלים. יוצא מכאן, שקניית יחידות זכרון, מהווה השקעה טובה, למרות שהחישובים המוקדמים לפני הקניה מראים לעתים, שאפשר להסתדר עם 8,000 מלה בלבד.

בנוסף לגידול הזכרון המרכזי, צפויה גם התפתחות בשטח יחידות הזכרון־עזר השונות. היקפן של יחידות זכרון אלה, מגיע לבליונים של סימנים, הניתנים לגישה מהירה .

לדברי מעבדות Livermore, תעמוד לרשותם עד סוף שנה זו, או בתחילת שנת 1967, יחידת דיסקים שגדלה — אם אינני טועה — יגיע ל־10 ביליון, או 100 ביליון סימנים. זוהי קבולת עצומה, והם אף מבטיחים שיוכלו להפעילה בקרוב. כפי שידוע, ברשותם מדפסת מחשב המהירה ביותר, המסוגלת להדפיס 32,000 שורות בדקה ונראית כבית דפוס גדול. זאת דוגמה לזכרון־עזר גדול הנמצא עדיין בשלבי נסיון, ז.א. שאיננו ניתן עדיין לרכישה בשוק המחשבים. יש סכויים שזכרון בגודל דומה יכנס לשמוש מעשי במערכות שיתוף־זמנים.

הזכרון ההמוני של .R.C.A.) R.C.A Mass Memory), המהווה חלק מהמערכת שלנו, הוא בעל היקף של 600 מליון סמנים. ה־ Data Cell

של חברת י.ב.מ. הוא בסדר גודל דומה. זכרון־עזר בממדים אלה הוא הכרחי לספוק קהל בן כמה מאות צרכנים של זמן־מחשב.

מערכות שיתוף־זמנים נמצאות עדיין בשלבי נסיון. הן טרם הוכיחו את עצמן מבחינה כלכלית, ויש חשש רציני שלפי ההוצאות כיום — אין הן כדאיות. מה שעלינו, איפוא, לעשות, הוא מה שעשינו תמיד בעבר — לשנות את הכדאיות הכלכלית. • •

הבלתי אפשרי התאפשר בעזרת מחשב

גורד שחקים בן 100 קומות משרדים, דירות וחנויות — יתנוסס בעתיד הלא רחוק בשמי שיקגו, ומשהו מתהילת המעשה תפול גם על לוח הבקרה הצנוע של המחשב י.ב.מ. 1620.

מרכז ג׳ון הנקוק שיתנשא לגובה של 1,100 רגל, יהיה בנין המגורים הגבוה ביותר בעולם והשני בגבהו בין בניני המשרדים. בסיס הבנין יתפוש שטח של 40,000 רגל מרובע ואילו פסגתו — 17,000 רגל מרובע. המשימות העיקריות שהוטלו על המחשב היו, עבודות תכנון מוקדמות וחישובי לחצים — בחלקם מסובכים כל כך שאין לפתרם אלא בעזרת מחשב.

המהנדס הראשי של משרד האדריכלות שתכנן את הבנין הצהיר, כי המחשב איפשר לבצע עבודה של שלוש שנים בחמישה חודשים. גם ד״ר קאן — המהנדס הראשי מטעם מרכז ג׳ון הנקוק, ציין, כי קרוב לודאי שלא היתה אפשרות לבנות את הבנין כפי שנחזה מראש, אלמלא תרומתו של המחשב. משקל שלד הפלדה, למשל, יגיע רק ל־32 פאונד על רגל מרובע. אילו תוכנן הבנין בשיטות המקובלות, היה מגיע משקל השלד ל־50 פאונד על רגל מרובע.

אחד ההישגים הגדולים שזקף ד״ר קאן לזכות המחשב, היה בצוע 1500 משוואות בעת ובעונה אחת, ב־45 דקות בלבד. חישובים אלה, אילו בוצעו בידי מתמטיקאי במסגרת יום עבודה רגיל — היו נמשכים כמה מאות שנים.13