הקדמה:
בהמשך לראיון עם פרופ׳ בן-עמי שרפשטיין, ״על המוות״, שפורסם בגליון הקודם של ״מחשבות״, אנו מביאים כאן רשימה של מר נחמן גבעולי, הקובע, כי יש לסתום את הגולל על התקוות לחיי נצח באורח עקרוני.
יכולות, כמובן, להיות דעות שונות על העקרון שמעלה מר גבעולי ועל המסקנות הנובעות ממנו. מכל מקום, מוגשת כאן זוית ראיה מענינת, שבמפתיע אנו מוצאים בת-קול שלה אצל גליליאו גלילי ב״דיאלוג על תורות העולם הגדולות (בספרו של ארתור קסטלר, ״הסהרורים״). בחלק הראשון, בו יוצא גליליאו נגד התפישה האריסטוטלית של עולם קבוע ובלתי משתנה, הוא שם בפי אחד המתוכחים את הטענה, כי ״אלה המרבים להלל את הבלתי משתנה מדברים מתוך תשוקה עזה לחיות חיים ארוכים ומפחד המוות, ומתעלמים מכך, שאם בני-אדם היו בני אלמוות, לא היו באים לאויר העולם״ .
״אחדים מהאנשים החיים כיום לא ימותו לעולם!״
בהכרזה מרעישה זו יצא זה לא כבר סופר ידוע של סיפורי מדע דמיוני.
אכן, כשמנסחים את הדברים כך הריהם נשמעים חסרי שחר לחלוטין. למרות העובדה שכבר הורגלנו לראות את הדברים הפאנטאסטיים ביותר מתחום הדמיון מתגשמים בזה אחר זה, קשה לעכל את ההנחה, כי תוך עשרות או מאות השנים הקרובות יגבר האדם על מחלות הזיקנה, ואולי גם על תופעת הזיקנה בכלל.
ובכל זאת, כשמהרהרים בדבר ללא דעות קדומות ובעוז רוח מסוים, יש להודות כי הרעיון נראה סביר למדי.
המחלות הקטלניות ביותר כיום, מבחינה סטאטיסטית, הן מחלות הלב והעורקים. אך אברים אלה, פעולתם היא מכאנית מעיקרה, ולא כימית כפעולת הבלוטות, למשל.
משום כך, החלפת הלב והעורקים באברים מלאכותיים אינה נראית כיום כדבר בלתי אפשרי.
המחלה השניה בחשיבותה בעולם המערבי היא מחלת הסרטן, אשר כיום אין לה תרופה בדוקה. אך זו אינה מחלה הקשורה במיוחד בזיקנה, ויש לקוות כי תימצא לה סוף סוף תרופה. מכל מקום, אין לטעון שכל אדם חייב ביום מן הימים לחלות בסרטן, אם לא מת קודם מגורם אחר.
כולנו מקווים שבמשך הזמן נתגבר, אחת לאחת, גם על יתר המחלות.
אשר לתופעת הזיקנה בכללה, הרי מדע הרפואה היא כיום אופטימי בנדון זה הרבה יותר משהיה בעבר.
האמונה באפשרות התיאורטית של חיי נצח התגברה לאחרונה עד כדי כך, שנמצאו בארה״ב חברות העושות15 מסחר במאוויים אלה. בתמורת 30,000 דולר, בערך, יכול אדם לצוות את גוויתו להקפאה, תוך הוראה להפשיר את הגופה אם וכאשר תימצא תרופה למחלה שבה ניפטר. הרעיון הוא כי לאחר חמישים, או מאה, או חמש מאות שנה, בוודאי יידעו הרופאים: א. כיצד מפשירים גופה משומרת ומחזירים לחיים את כל תאי הגוף שקפאו; ב. כיצד מסלקים מן הגוף שהתעורר את כל גורמי המחלה ונזקיה.
השבועון האמריקני ״טיים״ מדווח בליגלוג מסויים על תופעה חדשה זו, אך האנשים הנזקקים לרעיון מתיחסים אליו במלוא הרצינות. אין הם עושים זאת רק מתוך גישה של ״אם לא יועיל, לא יזיק״, אלא חדורים הם אמונה נלהבת, וכבר נשמעו קולות של וויכוח ודיון בשאלות שונות הנוגעות בדבר. למשל: כיצד להבטיח שחברות ההקפאה, הן או יורשותיהן, אמנם תכבדנה את התחיבויותיהן בהתאם לחוזה? או: מה יהיה אם מיספר גדל והולך של אנשים ירצו למסור את גופותיהם להקפאה ? הן ברור שלא תהיה אפשרות להחסן את גופות כל הניפטרים. מה הם השיקולים שלפיהם יש להעדיף אנשים מסויימים על פני האחרים, ולזכות אותם בחיי נצח?!
רעיון ההקפאה כשלעצמו אינו מעשי כיום, וצודק ה״טיים״ בליגלוגו. הנזק שייגרם לתאי הגוף בשעת ההקפאה — הן נזק מכאני בגלל התפשטות הנוזלים שבתא, והן נזק כימי בגלל התהליכים הבלתי נורמאליים שיתהוו בו בטמפרטורות נמוכות — יהיה חמור יותר מן הנזק שגרם למותו של האיש. יחד עם זאת יש להודות, כי עצם הרעיון של התגברות על הזיקנה והמוות, מבחינה רפואית עקרונית, אינו נראה בלתי אפשרי.
אולם מבחינה אחרת יש לסתום את הגולל, לדאבון כולנו, על התיקוות לחיי נצח. והמדובר אינו רק בעשרות או מאות השנים הקרובות, אלא באורח עקרוני: חיי אלמוות לבני האדם פירושם מוות למין האדם. זוהי שרשרת של סיבות ומסקנות שאין מנוס ממנה. בקיצור אפשר לנסח את הדברים כך: באין מוות לא ייתכנו לידות. מין שאינו מעמיד וולדות אינו יכול להתפתח. העדר התפתחות פירושה למעשה גסיסה, ותהי זו איטית ככל שתהיה.
איכלוס כל כוכבי הלכת
הדברים הללו נשמעים כפראזות שרירותיות, אך הבה ננתח כל אחת מהן.
קודם כל ברור, שאם אנשים לא ימותו, יהיה הכרח להגביל באורח דראסטי את מיספר הלידות. גם בקצב הרבוי הצנוע של שני ילדים לכל זוג הורים, תוכפל אוכלוסית כדור הארץ תוך דור אחד! אפשר לטעון ש״דור״ אינו חייב להיות, כמו היום, תקופה של 20 או 25 שנה, אלא בהיותנו בני אלמוות יוכל כל זוג לחכות זמן רב יותר עד להעמדת וולדות. אולם דבר זה אינו משנה את ממדי הבעייה, אלא רק מאיט את קיצבה. נניח שאנו מגבילים כל זוג הורים לשני וולדות בלבד, שאחריהם לעולם לא יוכלו להוליד יותר (יהיה עליהם להסתפק רק בנכדים, נינים וכו׳). גם אז תגדל אוכלוסיית כדור הארץ בכל דור — ויהיה ״דור״ ארוך ככל שיהיה — בכמה מיליארד נפש. זהו טור חשבוני העולה בקצב קבוע, אך בצעדי ענק. אפשר לטעון כי — מאחר שהמדובר בעוד מאות שנים או יותר — תוכל בעייה זו להיפתר ע״י הגירה המונית לכוכבי לכת אחרים. מי שסבור כך, יהרהר נא לרגע בעובדה שתוך מיספר קטן של דורות יתמלאו בדרך זו כל כוכבי הלכת בטווח של כמה שנות אור — שלא לדבר על הבעייה של העברת מיליארדי אנשים למרחקים כאלה.
ובכן, אולי לא נרשה שני וולדות לזוג, אלא רק וולד אחד ? גם זה לא ישנה את המצב מעיקרו. האוכלוסיה תוכפל אז לא בעוד דור, אלא רק בעוד שני דורות, וכן הלאה .
כעבור כמה דורות נצטרך להכיר בעובדה שגם קצב רבוי זה גבוה מדי, והכרח הוא להקטינו. תוך זמן קצר לאחר מכן נגיע לכך שרק זוגות מיוחסים, שיועדפו מסיבה זו או אחרת, יורשו להעמיד וולדות, וכמה דורות אחרי זה יהיה ילד יצור נדיר ויקר המציאות. יש להניח שבאותה תקופה יסתכלו אנשים בהורים לילד, באותה קינאה בה היינו מסתכלים היום באדם שזכה לחיי אלמוות…
אולם נניח שהמין האנושי ישלים עם הרעיון שהולדה אינה דבר הכרחי, ויסכים לוותר עליה, לחלוטין או כמעט לחלוטין, למען חיי הנצח של בניו. פירוש הדבר הוא כמובן הפסקת התפתחות המין. כיום נחשב המין האנושי כאחד המינים הוורסאטיליים ביותר בטבע: מין המסתגל בקלות יחסית (ולא רק בזכות הטכניקה העומדת לרשותו) לשינויים קיצוניים בסביבה ; מין המסוגל לחיות בתנאי מידבר ואקלים טרופי באותה מידה של הצלחה כמו באזור הארקטי; מין בעל תכונות רבגוניות ביותר, אשר פיתח ומסוגל עוד לפתח כישורים רבים ושונים, ולא רק בתחום הבינה הטהורה: חושים חדים ומשוכללים; כושר עמידות וסבילות, זריזות ותבונת כפיים. יש רגלים לסברה, כי רחוקים אנו עדין מלמצות את כל האפשרויות של התפתחותנו. אך עושר פוטנציאלי זה יילך כולו לטימיון אם נוותר על הרבייה. כשמדובר על כושר ההסתגלות של מין מסויים, אין הכוונה להסתגלות של הפרטים, אלא ליכולתו של המין להשתנות, באמצעות צאצאיו, כדי לסגל את עצמו לסביבה. כאשר תבוא שוב (ויש להניח שתבוא), תקופת קרח חדשה, הרי צאצאינו יוכלו להסתגל אליה בהדרגה, כשם שהאסקימוסים ותושבי ההימאלאיה הסתגלו לתנאי סביבתם. אם לא נמשיך להעמיד צאצאים, הרי אנו מפסיקים את תהליך הברירה הטבעית ומעמידים בסכנה את עצם קיומנו.
לא די בגאוני ההווה
ברם, נניח אפילו שהודות להישגינו הטכניים לא נצטרך לחשוש לפגעי הטבע, ולו גם הקאטאסטרופאליים ביותר. גם אז דנים אנו את עצמנו לגסיסה איטית וממושכת. ברגע שאנו חדלים להקים וולדות, הרי זה כאילו אמרנו שבני האדם החיים כיום הם שיא הישגי המין, כלילי השלמות, שאין אחריהם ולא כלום.
אנו מוותרים אז מראש על שלל האפשרויות הגלומות עדיין באוצר הגנטי שלנו — הן על האפשרויות של התפתחות נורמאלית והן על האפשרות של מוטאציות; אנו מוכנים אז להסתפק בגאוני ההווה ובזכרונות על גאוני העבר, תוך זניחה גמורה של כל גאוני הרוח הפוטנציאליים המזומנים לנו בעתיד. בקיצור — אנו מוותרים על העתיד למען שימור ההווה. • •16
