הקדמה:
השגים מדעיים, המתפרסמים חדשים לבקרים, מסוגלים להפליא אותנו — אבל לא להדהים. הדור של שנות הששים גדל על ברכיה של ודאות מוחלטת בכוחו של המדע לחקור ולהבין (אם לא עכשיו — בעתיד) את כל התופעות והחוקים הקשורים בעולמו. ודאות, שמן הסתם מקנה לו שמינית עליונות על-פני אותם חוקים החורצים את חייו. אנשי מדע, כנגד זאת, אינם שותפים לודאות זו בכוחן הכל-יכול של המחשבה הרציונלית והמתודות המדעיות. ערעור זה, כל עוד הוא מתיחס לסוגיות מופשטות מתחום הפיסיקה והמתימטיקה, אין השפעתו ניכרת על הציבור — באשר כל הדיון הזה נמצא מעבר להשגתו. לא כן הדבר כאשר באים ואומרים לו, כי אותו קשר ברור, לכאורה, בין המוח — שיש לכל אחד מאתנו, לבין המציאות הפסיכית — הנתונה לכל אחד מאתנו מהיותנו בני-אדם, שייך אף הוא לאותן קורלציות ״שאנחנו מבינים שאינן ניתנות להבנה״.
תיזה זאת עמדה ביסוד הרצאתו של פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ, בכנס הארצי הרביעי של איל״א, באפריל השנה, אשר את עיקרה אנחנו מפרסמים בגליון זה של ״מחשבות״.
בעקבות ההרצאה קיימנו עם פרופ׳ ליבוביץ ראיון קצר. בין השאר ביקשנו לדעת מדוע נבצר מאתנו להבין כיצד הופך גורם פיסי, כמו גל קול, לתחושה — ולהיפך — כיצד מיתרגם ״רצון״ לתנועה. ״מבחינה רציונלית״, השיב פרופ׳ ליבוביץ, ״מציאות פיסית יכולה להיות רק הגורם לתופעה פיסית, ומציאות פסיכית רק לתהליך פסיכי. אבל מבחינה אמפירית אנו יודעים שזה לא כך. אנחנו יודעים שקיימת קוראלציה כזאת. עצם הביטוי הזה, שתהליך פסיכי גורם, למעשה, למציאות פיסית — או להיפך — הוא חסר מובן כשאנחנו חושבים מחשבה רציונלית. זה כמעט כאלו דיברת על משולש בעל ארבע צלעות״.
אחד משני הטעמים לאי-יכולתנו לחקור את המציאות הפסיכית בקטגוריות מדעיות, תלה פרופ׳ ליבוביץ בהרצאתו בעובדה שהמדע יכול לטפל רק באותן שאלות השייכות לרשות הרבים של הבחינה, הבדיקה וההכרה. כך, למשל, מחקר הגוף פתוח לפני כל אדם ואין לבעל הגוף שום יתרון מחקרי בבחינת גופו. לא כן תחושת כאב, השייכת לרשות הפרט של האדם ושום מתודה מדעית אינה יכולה להעביר תחושה זאת לבחינה של הרבים.
שאלנו את פרופ׳ ליבוביץ אם הנסויים הנערכים בהעברת זכרון מעכבר לעכבר, ע״י הזרקת rna מוחי של עכבר אחד למוחו של עכבר שני, אינם הוכחה שניתן להעמיד בבוא הזמן גם את המציאות הפסיכית לרשות הרבים של הבדיקה המדעית.
פרופ׳ ליבוביץ משיב בשלילה גמורה. הנסויים שנערכו עד כה מגלים, לדבריו, סתירות רבות ולא ברור כלל כיצד יש לפרש את התוצאות. יותר מזה, לא ברור אם השנויים בהתנהגותו של העכבר (לו הוזרק ה-RNA) יש להם קשר עם מה שאנחנו קוראים בשפה פסיכולוגית בשם ״זכרון״. מאותו טעם ביטל פרופ׳ ליבוביץ את ההשלכות הנראות כנובעות מיצירת DNA פעיל במעבדה. לכאורה נראה שאם ישכילו המדענים ליצור בעתיד תעתיק מדוייק של מולקולה dna מורכבת (כפי שהצליחו להעתיק מולקולה dna של נגיף ״פשוט״), ״החשודה״ בעיניהם כאחראית לזכרון מסויים, ניתן יהיה לאמת השערה זאת ע״י החדרת מולקולות זהות כאלה במוחם של מספר בעלי-חיים, ולבחון אם אמנם רכשו כולם כתוצאה אותו זכרון מסויים. אם אמנם כך יסתבר, הרי שעשינו כאן צעד ראשון בהעמדת מציאות פסיכית (הזכרון) למחקר של רשות הרבים. אך, כאמור, שולל פרופ׳ ליבוביץ הערכה זאת. אנחנו ניצבים, איפוא, לפני חידה אדירה, שלא המחקר הנוירו-פיסיולוגי ולא הקיברנטיקה יוכלו לפענחה גם אם יצליחו להעמיד מודל מתוחכם להפליא של עשרת בליון הנוירונים שבמוח האדם — על עשרות אלפי הקשרים היוצאים מכל אחד מהם. שכן, המציאות הפסיכית — מדגיש פרופ׳ ליבוביץ, עוסקת בתכנים איכותיים ואי-אפשר להפעיל עליהם את הגישה הכמותית-מדעית. אותה יכולת מופלאה של החשיבה האנושית, המסוגלת לפענח את המתרחש בכוכבים המרוחקים מאתנו אלפי שנות אור, אינה עומדת לה כדי להבין את סודה היא.
אך אפשר גם שהקביעה המפורשת, שבעקרון איננו יכולים (ולא נוכל) להבין קוראלציות כאלה, היא הקש נרחב מדי של אי-ידיעתנו כרגע. הסופר האמריקני ארתור קלרק — שרבות מתצפיותיו המדע-דמיוניות התממשו כבר ודעותיו זוכות להאזנה רצינית מצד אנשי מדע חשובים — אומר בענין זה: ״כאשר מדען מהולל, אבל בא בימים, מצהיר שדבר כלשהו אפשרי — הוא קרוב לודאי צודק. אבל כאשר הוא קובע שמשהו הוא בלתי אפשרי — הוא קרוב לודאי טועה.״
המערכת
הפיסיולוגיה — אשר הנוירו-פיסיולוגיה, אינה אלא אחד מפרקיה — מוגדרת הִן מבחינת התוכן והן מבחינת המתודות, לפחות מימי קלוד ברנאה ז.א. זה מאה או מאה ועשרים שנה, כראיית תהליכי החיים כתהליכים שניתן לחקור אותם ולתארם בקטגוריות של מדעי-הטבע. למעשה הפיסיולוגיה היא הפיסיקה והכימיה של החיים, ובהתאם לכל המקצועות של מדעי-הטבע חלה בה דיפרנציאציה הולכת ומתקדמת — לאלקטרו-פיסיולוגיה, לביוכימיה, שהיא במובן ידוע זהה עם פיסיולוגיה, כימית, לפרמקולוגיה וכיוצא בזהִ. ומבחינה זו אין חקר המוח נבדל עקרונית מחקר בוהן הרגל השמאלית. דבר זה, צריך להאמה משום שבמונח ״מוח״ כרוכות אסוציאציות שאין אנו נוהגים לכרוך אותן בבוהן הרגל השמאלית. אבל האסוציאציות האלה אינן מושתתות במחקר הפיסיולוגי כשלעצמו.
בעוד שפיסיולוגיה — ובכלל זה נוירו-פיסיולוגיה — וקיברנטיקה מציינות דברים או מערכות של דברים שאותם אנו ככר מכירים, הרי כ״נוירו-פסיכולוגיה״ למעשה המונח קודם לדבר שאליו אנחנו מתכוונים. משמעותו של המונח הזה — שאנחנו מניחים שקיימת נוירו-פסיכולוגיה; אולם ההנחה בדבר קיומה של נוירו- פסיכולגיה היא-היא הבעיה של הנוירו-פסיכולוגיה.
בנוירו-פסיכולוגיה אנו מצמידים יחד שני דברים — מחקר העצבים ומחקר המציאות הפסיכית של האדם. בזה אנו מגיעים, בעל כרחנו, אל ״הבעיה הפסיכו-פיסית״. שגילה כגיל ההגות האנושית ושלגביה ניתן לומר שלא חלה בהבנתה שום התקדמות מיום שהחל האדם להגות.
השאלה היא: האם השניות הפנומנלית של המציאות הפיסית — שבה נכללת הפיסיולוגית של מערכת-העצבים — ושל המציאות הפסיכית היא גם שניות אונטית. בעיה זו היא בעיה מטפיסית מובהקת, מאחר שהיא עוסקת במהות המציאות.
היום אנו הולכים ומתקרבים לקראת ההכרה, שבטבע נתונות לנו קורלאציות מסויימות שאינן מובנות — יתר על כן, קורלאציות שלגביהן ניתן להכין שעקרונית אין הן ניתנות להבנה; וכנראה נצטרך לסכם ולאמר שההצמדה של מה שניתן להכיר ולהבחין כאירועים המוחיים הנחקרים בפיסיולוגיה אל מה שאנו מכירים כחוויות הפסיכיות שלנו, שייכת לאותן הקורלאציות — מאחר שאין ביכלתנו אפילו להציג כמונחים מדעיים את השאלה כיצד תיתכן ההצמדה הזאת. עובדת ההצמדה של המציאות הפסיכית למציאות פיסית מסויימת היא נתון אמפירי ראשוני, ״כי זה כל האדם״ — אולם אין היא נתון ראציונאלי.
השאלה שנציג היא: מה ניתן לשאול — בשימוש בקטגוריות המובנות מבחינה מדעית — על אודות ההצמדה של מציאות פסיכית למציאות פיסית, ומה לא ניתן כלל לשאול בנידון. אם דובר על ״מה שאנו מבינים שלא ניתן להבינו״, הכוונה היא שיש שאלות שאין ביכלתנו להציגן בצורה נאותה בקטגוריות הראציונאליות שלנו.
ובכן, השאלה שאנו מציגים אותה — האם יש הבדל קטגוריאלי בין מחקר המציאות הפיסית, שבו נכללת הנוירו-פסיולוגיה, ובין מחקר של המציאות הפסיכית, אשר לפחות מימי הפיסיולוגים האלכסנדרוניים הרופילוס ואראסיסטראטוס, סמוך לשנת 200 לפנה״ס, אנו נוהגים להצמיד אותה לפעילות המוחית.
עלינו לעמוד לפחות על שתי נקודות, שנראות כמונעות כל אפשרות של ראיית אנלוגיה בין בעיית מחקר הפיסיולוגיה של המוח, שהיא המיוצגת על ידי מכאניזמים של מיתקנים מסוג המחשב, ובין מחקר המציאות הפסיכית.
(1) כשאלה הניתנת לטיפול בקטגוריות של המדע — להבדיל משאלות רבות אחרות, שגם הן כבדות משקל ורבות משמעות מאוה אבל אינן מדעיות — ניתן לשאול רק על מה, ששייך לרשות-הרבים של הבחינה, הבדיקה וההכרה; לשון אחרת — רק על מה שהגישה המחקרית אליו פתוחה במידה שווה לכל אדם בעל אינטליגנציה מספיקה, להבדיל ממה שאינו יכול להיות גלוי וידוע אלא לבעליו או — לפי דעה מסויימת ומשונה מאוד — יכול להיות גלוי וידוע רק ליחידי-סגולה, כגון דברים שבהכרה אינטואיטיבית ומיסטית; לשון שלישית — רק על דברים שהעוסקים בהם עשויים להימצא בקומוניקציה ביניהם על בסיס של אפשרויות שוות של ההכרה, והבדיקה. אנו יכולים, למשל, לעסוק במחקר המדעי של השולחן אשר לפני: במחקר כימי מבחינת הרכבו המטריאלי, במחקר תכונותיו הפיסיקליות מבחינת חוקי הסטאטיקה ותורת חוזק-החמרים, במחקר גיאומטרי מבחינת צורתו, במחקרים מבחינת הטכנולוגיה, של תעשיית הרהיטים, מבחינת מחירו בשוק, מבחינת שימושו בחיי יום-יום, וכיוצא באלה. מחקר זה אפשרי — על-כל-פנים מבחינה עקרונית — במידה שווה לכל באי-עולם. אפילו אם פלוני נמצא בין אנטיפודים ואינו יכול לבדוק את השולחן הזה, אין מניעה עקרונית שיבוא הנה ויחקור; אם אלמוני אינו יודע כימיה ואינו יכול לחקור את הבעיה המטריאלית של השולחן, אין מניעה עקרונית שילמד כימיה ויחקור. והוא הדין לא רק לגבי כל גוף דומם אלא גם לגבי גופי אני, שאף הוא יכול לשמש אובייקט למחקר מדעי, שהוא אפשרי במידה שווה לכל אדם — ו״כל אדם״ כולל גם אותי. אין ביני ובין אדם אחר כל הבדל מבחינת האפשרות של ההכרה האנטומית והפיסיולוגית של גופי; ואין לי שום יתרון על אדם אחר מבחינת אפשרותה של הכרה זו. אין אני יכול לדעת על האנטומיה והפיסיולוגיה של גופי יותר מאשר יכול לדעת עליהן כל אדם אחר וכל אדם יכול לדעת על גופי כל מה שאני יכול לדעת עליו. נמצא, שמבחינת אפשרות ההכרה המדעית אין אדם קרוב לגופו יותר מאשר כל אדם אחר ומבחינה זו הפיסיולוגיה היא מחקר מדעי הקיים ברשות-הרבים של המדע.
אולם בו ברגע שהמדובר הוא כמה שאני חש או רוצה או חושב, משתנים פני הדברים. ברגע שאני אומר שאני חש כאב בבטני, בטל השויון ביני וכין בני-אדם אחרים לגבי אפשרות הכרת עובדה זו: כי את הכאב הזה אני לבדי חש, ואין אדם בעולם שחש אותו או יכול לחוש אותו, ואין מתודה שתקרב אותו לתחושה זו.
מעגל אלקטרוני
והוא הדין לגבי העובדה שאני מתכוון לעשות משהו. בה בשעה שכל אובייקט של מחקר במדעי-הטבע הוא בחינת רשות-הרבים של ההכרה, res publica, כל אובייקט של המציאות הפסיכית הוא בחינת res privata, רשות-היחיד.
(2) נקודה שניה — כל הקטגוריות של מדעי-הטבע הן קטגוריות כמותיות. אין הגד בדבר קשרים ויחסים בין דברים בעל משמעות מדעית (בתחום מדעי-הטבע) אלא אם הוא ניתן לרדוקציה לערכים כמותיים. אם אני משתמש בהגד מדעי במונח ״גדול״, כגון א׳ גדול מ-ב׳, הרי על-כרחי גלומה בזה המשמעות שהוא גדול בכך ובכך. יש להגד זה ביטוי מספרי, בין אם אני יודע את המספר הזה, בין אם אין אני יודע אותו באותה שעה. אם אין משמעות זו גלומה ב״גדול״, אין לו משמעות כלל. והוא הדין באמרי ״כבד״ או ״חזק״ או ״חם״, וכיוצא בזה. אמנם יתכן, למשל, שבשעה שאני כאסטרונום משער שמרחקו של קוואזאר פלוני מן הארץ גדול ממרחקה של ערפילית אלמונית, עדיין אין בידי מתודה המאפשרת לי למדוד. את המרחקים הללו. אולם אני יודע שקיים מספר מסויים — פי-2, פי-6,58, פי-10n, כאשר n הוא מספר מסויים — המבטא את מה שאמרתי. אם לא נתכונתי למספר כל-שהוא, לא אמרתי כלום. אם יש חילוקי-דיעות ביני ובין אסטרונום אחר בענין השוואת המרחק של הקוואזאר הזה והערפילית הזאת מן הארץ, עתידה בסופו של דבר מדידה כל-שהיא להכריע במחלוקת. אולם אם אשתמש במונח ״גדול״ בהקשר של ״גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא-שמים״, איני משאיר מקום לשאלה ״בכמה הוא גדול ממנו״.
כשאני אומר שמאכל א׳ ערב לחכי יותר ממאכל ב׳, לכאורה שוב השתמשתי במלה ״יותר״, הנראית ככמותית, ואני יודע בדיוק מה שאמרתי: בטאתי עובדה שיש בכוחה לקבוע את התנהגותי; אולם אין אני יכול לענות על השאלה: פי כמה אני מעדיף את א׳ על ב׳.
התשובה נמנעת לא משום היעדר אמצעים טכניים למדידה, אלא משום היעדר מובן לשאלה. אם יעקב אבינו אהב את יוסף מכל בניו, היתה לעובדה זו משמעות עצומה, ובעקבותיה נתגלגלו הדברים וירדו אבותינו למצרים; אולם אין מובן לשאלה, בכמה אחוזים רבה אהבתו של יעקב ליוסף מאהבתו לנפתלי, או איזה הפרש, מבחינת סדר הגודל, היה בין שתי אהבות אלה.
נמצאנו למדים, שאי-אפשר להפעיל לגבי המציאות הפסיכית את הגישה הכמותית המדעית, כי בין תכני המציאות הפסיכית יש איכויות ולא כמויות, ואין איכות ניתנת-לפירוק לכמויות או לאנליזה במושגים כמותיים. בסופו של דבר נמצא שבשני דברים לפחות, שהם עקרוניים ויסודיים, חורגת המציאות הפסיכית מן התפיסה במתודה המדעית: שתכניה שייכים לרשות-היחיד ולא לרשות-הרבים של הידיעה וההכרה, ושאינם ניתנים למדידה ולהערכה כמותית.
הטיפול בתכנים ובתופעות של המציאות הפסיכית, כגון החשיבה, בקטגוריות של המדע ובמתודה המדעית, הוא קשה ואולי מן הנמנע — ולא רק משום שאי-אפשר לענות באמצעות המתודה המדעית על שאלות רבות המתיחסות למציאות הפסיכית, אלא משום שאי-אפשר כלל להציג את השאלות האלה כשאלות מדעיות.
עד שאנו דנים ומתדיינים בשאלה מה כוחו של המחשב לענות על שאלות המוצגות לו, עלינו לשאול תחילה מה כוחנו אנו להציג למחשב שאלות בשפה המובנת לו. בין שתי הבעיות האלה קיים הבדל עצום: הראשונה, שבה נגע פרופ׳ רבין (ראה ״מחשבות״ 24 — המע.), היא כמותית-טכנולוגית; השניה היא איכותית ומהותית, והתשובה עליה אינה מושפעת משום התקדמות טכנולוגית. השפה המובנת למחשב היא שפת הפורמליזציה של השאלה ז.א. הצגתה בצורה שבה האלמנטים השונים של הנושא קשורים ביניהם קשרים לוגיים, שכל אחד מהם ניתן להצגה על ידי קשר מכאני-פונקציונלי בין דברים שבמציאות הפיסית; בסופו של דבר — להצגה בצורה שבה היא מפורקת לשאלות כמותיות אלמנטריות של ״אפס״ או ״אחד״, ״כן״ או ״לא״. לכל שאלה כזאת ולמתן תשובה עליה ניתן לתאם מערכת פיסית, לשון אחרת — מכונה שפעולתה המכאנית מציגה את הטיפול הלוגי בשאלה הזאת.
העובדה ש״המוח הוא מנגנון הפעילות הפסיכית״ אינה מוטלת בספק, ואעפ״כ יש בהכרה זו משהו מוזר מאד. אין היא אנלוגית כלל להכרתנו שאנו מהלכים ברגלינו (ולא בכליותינו) או נושמים בריאותינו (ולא בקיבתנו): הכרות אלה נתונות לנו במישרין, ואילו הפונקציה של המוח במציאות הפסיכית איננה נתונה לנו כלל מבחינת החוויה הישירה שיש לנו מפעילותנו הפסיכית. כשאני חושב – אין מוחי מופיע כלל בחוויית החשיבה. אני הוא החושב, ומבחינת חוויתי אין אני מסמיך את הדבר הזה למוחי יותר משאני מסמיך אותו לבוהן רגלי השמאלית.14
לפני כ-100 שנה אמרו אמנם פיסיולוגים פסבדו-פילוסופיים מסויימים: ״המוח מפריש מחשבות כשם שהכליה מפרישה שתן״. למרות האנלוגיה הקיימת לפעמים בין שתי הפרשות אלה מבחינת ערכן ורמתן, הרי ״המכאניזמים״ של שתי הפונקציות הללו אינם ניתנים להשוואה. התהליך האחד מוגדר בערכי חילוף-החומרים ובגלגולי אנרגיה, הניתנים למדידה אובייקטיבית; השני אינו אלא שם בעלמא.
עתה נחזור לראיית המוח כמכונה וראיית המציאות הפסיכית כפונקציה של המכונה הזאת.
מהי מכונה? מכונה איננה סתם סטרוקטורה המגלגלת אנרגיה מצורה אחת לצורה אחרת. גלגול של אנרגיה מצורה אחת לצורה אחרת מתרחש, למשל, גם בברזל המעלה חלודה, בסלע המתפורר, בפני-הים הנעים בשעת רוח, ואין לכל אלה שום קשר למה שאנו קוראים מכונה.
מכונה מבצעת אופרציה מבוקשת. מכונה היא מערכת פועלת, שלפעולתה תכלית שניתנת לתפיסה בעליל בפעולה עצמה. זאת אומרת: אין אני יכול כלל להפריד את מושג המכונה ממושג של מכשיר לביצוע של מה-שהוא מסויים.
אולם אם אנו מדברים על כלי-ביצוע, על אינסטרומנט, מתעוררת מיד השאלה של המפעיל את האינסטרומנט הזה. ומכאן השאלה: האם המוח הוא כלי-ביצוע, אינסטרומנט, בידי משהו או מישהו המפעיל אותו, או אם הוא עצמו מחולל הפעולה, המבצע, האורגינטור או האופרטור.
רווה בציבור, ולפעמים גם בספרות המדעית, הביטוי ״המוח חושב״, ובהרחבת הטרמינולוגיה הזאת מדובר על המחשב כעל ״המוח האלקטרוני״, על ״המכונה החושבת״. למעשה הביטוי הזה, אם בכלל יש לו מובן, אין מובנו אלא זה של תקציה שהרי לא המוח חושב — בעל המוח חושב. החשיבה אינה פונקציה של המוח אלא של בעל המוח. הבעיה של החשיבה איננה ״כיצד פועל המוח״ — שהיא בעיה של הפיסיולוגיה וניתנת לחקירה ללא כל אסוציאציה עם הפונקציה הפסיכית; הבעיה היא ״כיצד פועל בעל המוח״, זאת אומרת — כיצד מתרחשת בו התרחשות פסיכית על סמך מה שמתרחש במוחו; לשון אחרת — כיצד ייתכן שאירוע ברשות-הרבים של החלל-זמן הפיסי מתגלגל כאירוע של התודעה ברשות-היחיד של יצור חי.
המחשב, כמכאניזם ממתכת, נמצא מבחינה לוגית על אותו מישור שעליו נמצא המוח, שהוא מכאניזם מפרוטופלסמה. לאמר על המכאניזם שהוא חושב — זהו שימוש במונחים שאין להם משמעות.
המניפולציה של המחשב אינה בתכנים חשיבתיים אלא באובייקטים מוחשיים, שהקשרים ביניהם מציגים בשבילנו תכנים חשיבתיים. הקשרים הפונקציונליים בין חלקי המחשב מציגים יחסים לוגיים בין הדברים, אבל היחסים הלוגיים האלה אינם קיימים אלא בתודעתו של האדם החושב. המיתקן המייצג את מושגינו הלוגיים והמתימטיים בצורה סמלית מקל עלינו את הטיפול במושגים אלה, אבל מן ההכרח שאינטליגנציה אנושית תקבע את הייצוג הזה ותפרש את הפעולה הפיסית הזאת כמייצגת תכנים לוגיים.
יש לציין מיד, שהמחקר הנוירו-פיסיולוגי הניסויי בשנים האחרונות נראה כמרחיק אותנו גם מראיית אנלוגיה בין המכאניזמים העצביים של המוח ובין המכאניזם האלקטרוני של המחשב. דומה, שהנסיון למתן הסבר קיברנטי לחשיבה על סמך השוואת הפעילות המוחית לפעילות המ-חשב נכשל לא רק מבחינת הפסיכולוגיה אלא אף מבחינת הפיסיולוגיה. אולם אף אם נניח שהקיברנטיקה עשויה, אולי, לתרום תרומה להכרת התהליך האובייקטיבי הפיסיולוגי במוח, הרי עכ״פ אין בה שום הארה לגבי הצד הסובייקטיבי של המציאות הפסיכו-פיסית. אדרבא, היא מבליטה עוד יותר את ההבדל המהותי שבין המציאות האובייקטיבית של המוח ובין המציאות הסובייקטיבית של החשיבה, ובאיזו מידה שני הדברים האלה שונים זה מזה מכל הבחינות של המתודולוגיה המדעית.
כל מכאניזם שאפשר להעלותו על הדעת פועל בעצמים פיסיים כלבד ולעולם לא באובייקטים מופשטים. המכונה החושבת היא למעשה מיתקן המשמש תחליף לחשיבה על ידי ייצוג של מושגים ומשפטים באמצעות סימנים פיסיים, המייצגים את המושגים, ובאמצעות קשרים פיסיים בין הסימנים הללו, המייצגים את הקשרים הלוגיים ביניהם.
לעולם אין המחשב מבצע אופרציה מתימטית או לוגית אלא רק אופרציה פיסית, ורק לגבי האדם החושב מייצגת האחרונה את הראשונה. בשיטה הנוירו-פיסיולוגית הדוגלת במוניזם הפסיכו-פיסי מעלים את האנלוגיה בין הסמכת המציאות הפסיכית למציאות המוחית ובין הסמכת המהות המוסיקלית של המנגינה למציאות הפיסיקלית-אקוסטית של הצלילים. כל מנגינה מורכבת מצלילים; כל צליל מוגדר הגדרה ממצה בקטגוריות פיסיקליות, וגם הקצב מוגדר הגדרה אובייקטיבית. מצד עצמה אין המנגינה אלא מכלול הצלילים; אולם בשבילנו היא דבר אחר מאשר מכלול הצלילים. יש רואים באנלוגיה הזאת אסמכתא לראיה מוניסטית של המציאות הפסיכו-פיסית: החשיבה נראית כמכלול כל הפונקציות של המוח, באותו מובן שהמנגינה היא מכלול כל הצלילים. נדמה לי, שלא הרגישו הדוגלים במוניזם שאנלוגיהִ זו — אם היא נכונה — עשויה דווקא לשמש אסמכתא לתפיסה הדואליסטית. מפני שמכלול הצלילים, המוגדר באופן ממצה בקטגוריות של האקוסטיקה, אינו מנגינה אלא בשביל תודעה מוסיקלית. באנלוגיה לכך נצטרך לאמר שמכלול הפונקציות של המוח משמש לנפש ייצוג של תוכן פסיכי.
המיתקן הקיברנטי איננו חושב, כשם שמכלול הצלילים כשלעצמם איננו מנגינה. הפונקציה של המחשב מייצגת מחשבה לאדם החושב, באותו מובן שמכלול הצלילים מציג מנגינה לתודעה המוסיקלית.
האדם החושב עומד בראשיתה ובסופה של מערכת התהליכים המכונה בשם ״הפעולות המנטאליות של המכשיר הקיברנטי״. הוא עומד בראשם — מפני שהתקנת המיתקן הזה ותיכנותו אינן אפשריות אלא על רקע חשיבת האדם. הוא עומד בסופו של התהליך הנקרא ״הפעולה המנטאלית של המכשיר הקיברנטי״ — מפני שפעולת המכשיר הזה היא פעולה פיסית גרידא ללא כל פשר תבוני, אלא אם כן האדם מפרש את תוצאת הפעולה הזאת כמייצגת תוכן פסיכי מסויים.
לפיכך ניתן לסכם ולאמר, שעם בניית המחשב לא יצרה הקיברנטיקה שום מודל לחשיבה; אולם ייתכן שהיא יצרה מודל של המוח. וזוהי הנקודה שעליה יש לדבר, מאחר שגם היא מוטלת בספק.23
