קרב-ריב על הכתיב

מאת: צבי ינאי
מחשבות 26 | פברואר 1969

הקדמה:

הפולמוס הציבורי, שהגיע לכותרות העתונים עם התארגנותו של ״חוג אזרחים למען כתיב עברי ברור וחד-משמעי״ מחזיר אותנו כבמטה קסם מאה שנה אחורנית, לתקופה הסוערת של תחיית הלשון ולדמות המופלאה שעמדה במרכזה — אליעזר בן-יהודה.

למעשה היא מחזירה אותנו אלף שנה אחורנית, כאשר נוצר הניקוד הטבריני, ואלפיים שנה, בסוף תקופת הבית השני, כאשר החלו מופיעות מילים ראשונות בכתיב מלא לצד מילים בכתיב חסר.

אעפי״כ ירד עלינו פולמוס זה בלא מעט הפתעה. דומה היה שהציבור השלים עם הכתיב שיש לו, והוויכוח על הדקויות הסתומות של כללי הדגש החזק ועל ההבדלים המעורפלים בין תנועות קטנות ותנועות גדולות — הנהגות על-ידו באותו אופן — מטילים עליו שיעמום כבד.

מה הביא, אם כן, להתעוררות הספונטנית ?

מר אלכסנדר דותן — מומחה למזרח במשרד החוץ ומראשי ״חוג האזרחים״ — סבור שהחלטת האקדמיה (מאפריל 68), המנציחה שני סוגי כתיב, ומשאירה בעינה את הרב-משמעיות של הכתיב (המלא), היתה הקש ששבר את גב הגמל.

גורלו של מגהץ

המטען שרבץ עד אז על גב הגמל היה נכבד למדי: משפט שאתה נאלץ לקרוא פעמיים כדי לעמוד מתוך הקונטכסט על פירושה של מילה דו-משמעית; ההיסוס המביך בבואך לבטא מילה שאינך בטוח בהגייתה, ועוד. ולא מדובר דווקא במילים חדשות. אליעזר בן-יהודה חידש את המילה מגהץ כבר בשנת 1899, אך כמה מאתנו יודעים שהגייתה מַגְהֵץ ולא מְגַהֵץ?

מר דותן סבור שזהו מצב בלתי נסבל, וכי אין בכוחנו אפילו להעריך את הנזקים שיש להעדר בהירות הכתיב על החינוך, הכלכלה, התרבות והחברה. היא גם מעמיקה את החיץ בין העדות השונות. ״כיצד אתה רוצה שיוצא ארצות המזרח יקרא נכון את המילה אמנציפציה?״ שואל מר דותן, ״מנין להם לדעת ששמו של אותו רופא המתפרסם בעתון הוא דֶה-פְרִיז ולא דֶה-פָּרִיז?״

״תראה את האבסורד״, מטעים מר דותן, ״מלמדים ילדים בכיתה א׳ לכתוב כתיב חסר-מנוקד בלי קשר לכללי הדיקדוק, בגלל מיגבלות גילם, אבל כאשר הם בשלים להבין כללים אלה — כבר אין להם שימוש, כיוון שעברו לכתיב מלא לא- מנוקד. והאבסורד הולך וגדל: בלימודי מדעים ואלקטרוניקה מחנכים נערים לייחס חשיבות לכל מילימטר, אבל מצד שני מאפשרים זילזול גמור בכל מה שקשור להיגוי ולכתיב. גישה זאת היא בעוכרי המידוע של המדינה״.

החלטת האקדמיה

״אין בכל הטענות האלה — אחת, שהאקדמיה לא שקלה אותה לפני-לפנים בתשע הישיבות שהקדישה לנושא זה בעשור האחרון, ובעשרות הישיבות של ועד הלשון (הגוף שקדם לאקדמיה עד להכרזת המדינה — המערכת)״, פוסק בהתרגשות ניכרת מר מדן — מזכירה המדעי של ״האקדמיה ללשון עברית״. ״ישבו בוועדות אלה מורים, בלשנים, סופרים, נציגי משרד החינוך; ולאחר דיון נוקב דחו את הצעות התיקון השונות כבלתי מתאימות והחליטו להשאיר על כנם את שני סוגי הכתיב הקיימים״. ״החלטת האקדמיה״, מוסיף דובר המוסד — ד״ר סיון, ״באה לשים קץ למצב של חוסר בהירות והעדר חוקיות ששררו בשימוש בכתיב העברי״.

האמנם קץ לחוסר בהירות? החלטת האקדמיה מאפריל 68, לגבי הכתיב המלא, קובעת בין השאר, כי אותיות בכ״פ ייכתבו דגושות; תנועות o ו-u יוצגו על-ידי ו״ו שרוקה וחלומה (פרט ליוצאים מן הכלל, כגון: ראש, אמנם, תכנית, אנייה ועוד); תנועת i על-ידי יו״ד — אם אין אחריה אות בשוא נח (כמו: שמחה, מלוה וכד׳).

הקוץ בהחלטת האקדמיה נעוץ בשורת היוצאים-מן-הכלל, ההולכת ומתארכת לגבי תנועות i ו-e. אין גם לדעת על-פיה כיצד לבטא את ו״ו החיבור כשהוא בא לפני אות חטופה (הו״ו מקבל את תנועת החטף : סִיכּה וָאָניה), או לפני יו״ד שוואית (הו״ו מקבל חיריק : שוֹמרוֹן וִיהודה).

יוצא מזה, שאם החלטת האקדמיה תאושר כחוק על-ידי שר החינוך והתרבות, תידרש מהציבור הרחב6 ידיעה יסודית למדי של כללי הדיקדוק, דרישה שקשה להבטיח את מילויה, וע״כ תרתיע אולי אנשים רבים מלכתוב. אבל אפילו תתמלא דרישה זו, עדיין לא נותנים לנו כללי האקדמיה כתיב חד-משמעי, מאחר שאין בהם ייצוג לתנועות a ו-e. נוסיף, איפוא, להיעזר בקונטכסט כדי להבין אם הכוונה היא לדָבָר או לדֶבֶר; ועדיין ניאלץ לנחש אם שם משפחתו של מזכיר האקדמיה הוא מִדָן או מְדָן (השני נכון).

ד״ר סיון מודה, שכללי הכתיב של האקדמיה אינם פותרים את בעיית הווקאליזציה של הלשון, אך הם בעיניו ״ההישג האופטימלי אליו ניתן להגיע בצימצום הרב-משמעיות של הכתיב״. כך, למשל, תימנע טעות ההבחנה בין נערוֹת לנערוּת, בין סֶבֶל לסַבָּל. ״כללים אלה״, אומר ד״ר סיון, ״ישחררו אנשים רבים מהתסביכים שהיו להם אם להכניס יו״ד במילה דיבר״.

אך לא מן הנמנע שיעוררו תסביכים חדשים. שכן, לפי כללי הדיקדוק, אחרי תנועה גדולה — חיריק ויו״ד — לא יבוא דגש חזק. מכאן שהכנסת היו״ד מחייבת אותנו לקרוא דיבר ולא דבר. כדי למנוע מהפיכה בכללי הדיקדוק החליטה האקדמיה שכללי הכתיב לא משנים את כללי ההברות והתנועות. מכאן שבכתיב החסר תיכתב המילה דיבר עם חיריק קטן בלבד. אך כלום אין בזה כדי להוסיף בילבול? ״כן״, מאשר ד״ר סיון, ״דבר זה יוסיף קושי להוראת כללי הדיקדוק בבתי-הספר״.

סערת האתנחים: v ^

כאשר הוגשה הצעת כללי הכתיב לאישור האקדמיה, באפריל 1962, על-ידי ועדת-משנה, המליץ יו״ר הועדה, פרופ׳ בן-חיים (שהוא גם ס/נשיא האקדמיה) לסמן את התנועות e ו-a על-ידי אתנחים (ראה איור א׳). בכך רצה פרופ׳ בן-חיים להקנות לתנועות מעמד שווה-ערך לעיצורים. ברם, הצעתו נתקלה בהתנגדות נמרצת — הן בתוך הועדה והן באקדמיה — ונדחתה. ההצעה עוררה התנגדות קשה גם בחלק ניכר של הציבוריות הישראלית. ביטוי נמלץ לה אנו מוצאים במוסף הספרותי של עתון ״למרחב״ (24 באפריל 1962). כותב עורך המוסף, הסופר א. מגד: ״ברור שהצעותיה של האקדמיה העברית לתקיעת שני פגיונות בחומש הכתב העברי v ו-^ — אפילו תתקבלנה כחוק — לא תקויימנה. היהודים ידעו כבר גזירות קשות מאלה בתולדותיהם הארוכות, ולא נכנעו. כ״ב אותיות עבריות — שעד כמה שידוע לנו, הבורא בעצמו ובכבודו קשר להן כתרים — יש בהן עדיין כוח לומר ,לא׳ בא׳ רבתי, ובלי ו״ו באמצע, למעשה אונס כזה״.

העובדה שעתונאי מן השמאל מזעיק לעזרתו את ריבון העולמים, עשוי להעיד על המיטען האמוציונלי האופף את שאלת הכתיב.

איור א’

 

בעד ונגד ווקאליזציה

״אין שום ספק שהציבור כולו, מימין ומשמאל, מאוחד בהתנגדות נמרצת לשינויים דראסטיים בכתיב״, קובע ד״ר סיון.

״הציבור כולו?״ מתקצף מר דותן. ״מישהו ערך משאל-עם? האקדמיה לא מייצגת בינתיים את העם היהודי. לאקדמיה יש תפקיד אחד — להציע פתרון יסודי שיאפשר לבטא ולקרוא נכון את השפה העברית, כמו בכל שפה אחרת״.

מהו הפיתרון שמר דותן היה מציע? ״אני לא מוכן להציע שום פיתרון, זה לא תפקידי ולא מסמכותי. אני מייצג קהל צרכנים שאינם מרוצים מהמצב הקיים. אם הלחם שאתה קונה במכולת גרוע — אינך נדרש לאפות אותו במקום הנחתום — אתה דורש שישפרו אותו. האקדמיה, כמובן, היתה מאד רוצה שאגיש להם הצעה — כדי שיוכלו גם אותה לתייק. אבל אני לא רוצה ליטול על עצמי את עטרת המומחים שהם נושאים. יציעו הם — אני רק הצרכן. עם זאת, אני אומר במלוא האחריות: אין שום קושי למצוא פיתרון, צריך רק לרצות! אדרבא, תוכיח האקדמיה אותו אומץ-לב שהיה לחכמי טבריה לפני אלף שנה. אלא מה, האקדמיה אינה מסוגלת7 להתגבר על הלחצים ועל ניגודי הדעות המתרוצצים בקירבה. לכן, אני אומר, על הממשלה להקים גוף בלתי תלוי של מומחים שיוטל עליו להגיש הצעות לפיתרון״.

״כל הדיבורים האלה על לחצים הם שטות גמורה״, מגיב ד״ר סיון בביטול. ״יושבים באקדמיה פרופסורים ואנשים משכמם ומעלה. אותם מאשימים בכניעה ללחצים? באמת, זה אבסורד. אפשר להסכים לשינויים בכתיב, בתנאי שהם מתחייבים מהתפתחות השפה החיה. שינוי כזה הוא הכתיב המלא שהצענו, אבל מה כל ההצעות שמציעים — תראה לי בלשן, מנהיג רוחני, שמסכים לדעות שמר דותן משמיע?״ (בינתיים הצטרף המשורר אלתרמן ל-״חוג האזרחים״ — המערכת).

מוסיף מר מדן: ״עברית איננה אספרנטו שאפשר לשנותה ככל העולה ברצון. זאת שפה שקיימת אלפי שנים ושייכת לעם היהודי כולו. באיזו זכות נעשה בה שינוי דראסטי העלול לנתק קהילות שלמות מהעם היושב בישראל ? ולגופו של ענין; כל הויכוח הזה, המתנהל בשם ההגייה הנכונה, נובע בעיקר מחוסר ידיעה. יש טעויות ושיבושים בשפה שווקאליזציה מלאה לא תסייע לעקירתם. מי שאינו יודע שצריך להגיד מגהץ — מה יעזור לו כתיב ווקאלי? להיפך, הוא יכתוב מגהץ, יגלה ברבים את בורותו ועוד יאלץ אותי לקרוא את המילה משובשת״.

״כל אלה המנופפים בדגל הווקאליזציה״, מחרה אחריו ד״ר סיון, ״שוכחים שהוספת עיצורים לסימון תנועות e ו-a תגדיל את כמות הטכסט ב-30%. איך זה מתישב עם דרישת הצימצום של עידן התיקשורת? (מר דותן: ״בעיה זו לא נחקרה כלל ברצינות. בבקשה, תיזום האקדמיה מחקר יסודי בשאלה זו״).

״לכן, אני אומר״, מסכם ד״ר סיון, ״שהפיתרון טמון בהעמקת לימוד הלשון בבתי-הספר ובשימוש נפוץ יותר של הכתיב המנוקד. אין ברירה, צריך ללמוד בביה״ס נטיות הפועל ונטיות השם, צריך ללמוד כיצד מבטאים את ו״ו החיבור. אי- אפשר לקבל הכל מן המוכן״.

״תראה״, מגיב בנחת מר דותן, ״חונכתי בלשון העברית. אני בוגר האוניברסיטה העברית, ואינני מתבייש להודות שאני לא יודע לנקד. מי כן יודע? אולי 5% מהאינטליגנציה בארץ. אפילו הבלשנים עצמם חלוקים ביניהם לגבי צורת הניקוד של מילים רבות. הסיבה היא, שהדיקדוק הקיים מסתמך רק על התנ״ך ואינו אומר כיצד מנקדים מילים שמקורן במישנה, במזמורים ובספרות של ימי-הביניים. מסתבר מכל זה, שהדיקדוק שלנו לא מתאים לשפה השגורה כיום בפינו, היא יצירה מתימטית מלאכותית. ומה הפיתרון שמציעים אנשי האקדמיה — ללמוד דיקדוק. אילו היה הפיתרון פשוט כל כך, לא היתה נוצרת הבעיה שאנחנו דנים עליה. האמת היא, כמובן, אחרת. שפה אתה לא לומד מכללי דיקדוק, אלא משמיעה ומשימוש בה. אילו הופיעה המילה מגהץ בכל מקום בכתיב אחיד וחד-משמעי, מובטח לך שהכל היו יודעים כיצד לבטא אותה נכון״.

״סכנה איומה״

ביקשנו לשמוע מה בפיו של אהוד בן-יהודה, בנו של אליעזר בן-יהודה ואחיו (החורג) של איתמר בן-אב״י — חלוץ הליטון של הכתיב העברי. דבריו של מר אהוד בן-יהודה חדורים אהבה עזה ללשון העברית. אהבה קיצונית, שגדלה עימו תחת קורת-גג אחת מילדותו, טופחה והועמקה לאחר מות אביו — כאשר השלים (יחד עם אמו דבורה) את המילון הגדול של בן-יהודה, ונמשכה באורח פעיל באמצעות מילון עברי-אנגלי שחיבר. אולי משום כך, אין דעתנו נתונה לפולמוס הציבורי, אלא למה שמעבר לו: ״אומר לך את האמת. אני נבוך מאד בזמן האחרון. אנו עומדים בשפתנו בנקודה מאד מסוכנת ללשון. יש חשש שמה שקרה לנו בעבר הרחוק, עת החלפנו את הכתיב הכנעני בארמי, יקרה לנו עכשיו עם הערבית. התוכל לתאר לעצמך? עשרים שנה של שלטון ישראלי לא הניעו אף לא ערבי אחד לדבר עברית בביתו! אין לכך שום תקדים בדברי הימים, שעם נכבש לא יסגל לעצמו את שפתו של הכובש. אבל אנחנו, ביום הראשון לפתיחת השערים של ירושלים המזרחית, החילונו מדברים ערבית, החל משרים וכלה במושלים, במין התבטלות עצמית, כאילו אנחנו הוכנענו במלחמה הזאת. זה דבר איום מנקודת מבט של הלשון. אני אומר לך, אדוני, זו תחילת הטמיעה. ההחלטה להכניס את לימוד הלשון הערבית לבתי-הספר — היא שערוריה, כי אנחנו נפסיד את המלחמה הזאת. השפה הערבית היא21 שתכריע את המצב במזרח-התיכון.

לא, אדוני. היהודי מעולם לא היה קנאי ללשונו. סופרינו כתבו עברית, אבל בבית דיברו אידיש. אנו זקוקים היום לגדוד מגיני השפה, כפי שהיה לנו בימים ראשונים להתנחלות היהודית.

אני אומר לך בפשטות, שאני לא יודע מה לעשות. הלשון היא הדבר היחידי שיש לנו — שהוא באמת שונה ומייחד אותנו, אפילו יותר מהדת. ואם חס ושלום, הלשון הערבית תכה אותנו — אנו אבודים. אני אומר לך, אדוני; הלשון העברית נמצאת כיום בסכנה נראית-לעין! בעוד 30—40 שנה לא תהיה יותר עברית, לא יהיה בה צורך״.

סוף או התחלה ?

האמנם? מצויה קבוצת אנשים קטנה, אך נכבדה, הסבורה שניתן לבטל את רוע הגזירה, ועם זאת לרפא את מומי הכתיב, על-ידי מהפכה דראסטית: ליטון הכתיב (ראה איור ב׳). קבוצה זאת, שדובריה הבולטים הם ד״ר אבינור, ד״ר אורנן והמשורר רטוש, מדגישה את הווקאליזציה המלאה של הכתיב הלטיני, שתאפשר לנו לשמור גם על משקלים ובנינים עתיקים של השפה העברית וגם לפרוץ לה דרך לחידושים. לליטון הכתיב ערך נוסף, בכך שיפרוץ את חומת הבדידות של הכתב העברי, יקל את לימוד השפות הזרות בבתי-הספר ואת לימוד העברית לעולים החדשים. יתר-על-כן, אין הליטון מהווה התבטלות האות העברית לפני הלועזית — כפי שרבים סבורים. קיימת סברה (אליעזר בן-יהודה היה ממצדדיה), שהאותיות העבריות העתיקות הן למעשה אמהות האותיות היווניות והלטיניות, וע״כ — קרוב הכתיב הלטיני למקורות שלנו מהכתיב האשורי המשמש אותנו כיום.

איור ב׳

 

עיקר ההתנגדות לליטון הכתיב נובע מטעמים אמוציונליים, אך יש המתנגדים לה גם מנימוקים עממיים. אחד מהם הוא ד״ר משה אטר — עורכו הכלכלי של ״ג׳רוזלם פוסט״.

ד״ר אטר אינו רואה הבדל עקרוני בין הצעת הליטון לבין הצעת האתנחים של פרופ׳ בן-חיים, או לבין אידישציה של הכתיב (כל א׳ יסמן a וכל ע׳ יסמן e). שלושתן מציגות במרכזן את הווקאליזציה של הכתיב כשורש הבעיה, כך שהמחלוקת ביניהם סובבת למעשה סביב השאלה כיצד לסמן את התנועות: a ,o ,u ,e ,i. ומכאן שההכרעה בין ההצעות השונות עוברות מהמישור העקרוני למישור משני של שיקולים טכניים, אסתטיים, רגשיים וכיו״ב. אך הבעיה האמיתית, מטעים ד״ר אטר, היא לא כיצד לסמן תנועות אלא מה לסמן. לשון אחרת, ד״ר אטר תובע בחינה מחודשת של כללי הדיקדוק שבידינו.

ד״ר אטר מסכים עם האקדמיה שווקאליזציה לא תפתור את בעיית הגייתן הנכונה של המילים, לפי שהיא לא תבהיר לכותבי העברית אם צריך, למשל, לכתוב משקים או מֶשָקִים או מֶשֶקים. ברם, בעוד האקדמיה מסתמכת על טיעון זה בתור נשק נגד הווקאליזציה ובעד השארת המצב הקיים, מסתייע בו ד״ר אטר במאבקו ״לפיתרון אמיתי של הבעיה״. ״טענת האקדמיה שהפיתרון הוא בלימוד הדיקדוק, היא אחיזת עיניים״, פוסק ד״ר אטר.

הפיתרון האמיתי, סבור הוא, טמון ברוויזיה של כללי הניקוד המסורתי, כיוון שכללים אלה משקפים מציאות אנכרוניסטית של תקופה קדומה, בה חדלה העברית לשמש שפה חיה. עם חורבן הישוב היהודי בארץ דאגו נוטרי העברית דאז לחנוט את הגייתה במערכת נוקשה של כללים שתבטיח אותה מצוק העתים. אולם כיום, מטעים ד״ר אטר, שבה העברית להיות שפה חיה וע״כ עיקר משימתנו היא לשחרר אותה מאותם סימני ניקוד שלא הולמים את הגיית העברית המדוברת. לדובר העברית כיום דרושים סימנים רק באותן מילים שהגייתן מוטלת בספק.

ד״ר אטר סבור, כי הנהגת כתיב עברי שימושי איננה משימה מסובכת וניתן להשיגה ללא מהפכה קיצונית — ע״י שנפשט את הדיקדוק הקיים ונעמידנו על ההכרחי ביותר. לדעתו, אפשר לצמצם את מספר סימני הניקוד לחצי מבלי לפגוע ביסודות הדיקדוקיים של הלשון. בין השאר : ביטול השוא נח, החטפים למיניהם, ההבחנה בין פתח לקמץ הגדול, בין חולם קטן לקמץ קטן ועוד. הקו המנחה הוא ביטול כל אותם סימנים שאין משגיחים בהם בדיבור ואינם ממלאים יותר תפקיד לשוני מעשי. לדוגמה: ביטול הדגש הקל באותיות גד״ת. מצד שני, מטעים ד״ר אטר, אל לנו לבטל את הדגש החזק, המבדיל — למשל — בין המילים חַלּון ומָלוֹן (ממנו נובע השינוי בריבוי: חַלּונות לעומת מְלוֹנוֹת), וחובה עלינו להקפיד על הכפלת האות הדגושה גם בהגייה (ראה איור ג׳).

איור ג׳

 

ד״ר אטר סבור, כי תפקידה האמיתי של האקדמיה הוא ליזום בחינה יסודית של כללי הניקוד וקביעת הגייה חד-משמעית לכל המילים הפרובלמטיות המצויות בשפה. שכן, הפתרונות החלקיים שהיא מציעה אינם מובילים לשום מקום. מה סיכוי יש להצעתו להתקבל ע״י האקדמיה?

מר מדן: ״הצעה כזאת נקראת בלשון העם — להרוג את הלשון העברית״.

ד״ר סיון: ״האקדמיה לא תדון בשום שינוי בדיקדוק״.

כלום סותמת תשובה פסקנית זאת את הגולל על מאבקם של ד״ר אטר, ״חוג האזרחים״, מצדדי הליטון ושאר שלומי אמוני השפה העברית? דומה שאין זאת אלא ההתחלה. פרופ׳ טור-סיני — נשיא האקדמיה ללשון העברית — אמר פעם, שרק ״בעתיד, אחרי תקופה של מעבר ומאבק, נוכל להגיע לדיקדוק חי, ללשון חיה״. דומה שדברים אלה יפים גם לגבי המאבק המתנהל היום — אף אם חודו מכוון כלפי האקדמיה עצמה. • •22