הקדמה:
בנובמבר 1972, בעיצומה של ועידת הארגון הבינלאומי של הפסיכיאטרים, שהתקיימה בלונדון, קם ד״ר בירר הקשיש ובפנותו לעמיתיו באולם, אמר: ״אתם משחיתים את רוקכם ואת זמנכם לשווא, מבזבזים מיליארדים לחיפושים אחר משהו (הסכיזופרניה) שלעולם לא היה קיים״. מסקנה קיצונית זאת, מסתבר מדיווחו של השבועון ל׳אקספרס (נובמבר 1972), התגבשה אצל ד״ר בירר עוד ב-1919, בעקבות פגישה עם נערה בת 19 שהובאה אליו לטיפול, נערה שהיתה שרויה באלם מוחלט במשך 9 חודשים. לאחר שיחה בת שש שעות, שבמהלכה נזרקה לחלל מילת המפתח ״אוננות״, החלה הנערה לדבר, ובאותו רגע חדלה מחלת הסכיזופרניה להתקיים. אליבא דד״ר בירר הסכיזופרניה איננה מחלה, אלא תגובה של ניתוק מגע מהסביבה אשר הפכה עויינת ובלתי נסבלת.
אחד האנשים המקורבים להשקפתו של בירר הוא ד״ר רוברט לאנג, מייסד בית המרפא הפתוח בקינגסלי-הול, לונדון, אשר שמו נודע לציבור הרחב באמצעות ספרה האוטוביוגרפי של מרי בארנס1 . מרי בארנס מתארת בפרטי-פרטים את חייה וקורות מחלתה בחמש שנות שהותה בקינגסלי-הול. זהו ספור מרתק על מאבק נואש ולפעמים אלים ברופאיה (ד״ר לאנג וד״ר בארקה), במשפחתה, ומעל לכל ביצר הרס פנימי שהיה מטלטל אותה פעם אחר פעם למצולות ה״אני״. אט-אט, בעזרת סבלנות אין קץ מצד המטפלים, עוברת מרי בארנס מחדש את תקופת הינקות וההתבגרות ומעצבת את אישיותה הבוגרת כאדם וכאמן. ספורה של מרי בארנס מלווה בהערות מצד ד״ר בארקה, האיש שעבר לצידה את כל כברת הדרך שעשתה. בארקה גורס שחוויותיו של אדם המוגדר כסכיזופרני מתרחשות על מישור שונה מזה של המציאות המקובלת, בדומה להזייה בהקיץ; ומאחר שבתרבויות המערביות חלומות ומצבים דמויי חלום אינם מוחזקים כמכשירים ואלידיים להעברת מציאות (בלי להתייחס למידת האמת שהם מביעים), הם מוקעים כ״מחלות״ וכ״שגעון״. בארקה מספר, שכבר בהיותו סטודנט לרפואה נוכח לדעת שגם הראיון הסטאנדרטי עם החולה וגם הטיפול בו לא נועדו ליצור קומוניקציה אמיתית, אלא להטביע תוויות על החולה, בהתאם לסימפטומים המוכרים: פסיכוזה, מאניה, נוירוזה, חבלה אורגנית במוח וכיו״ב. סוג התוויות נקבע יותר מכל לא ע״י התמונה הקלינית — שאך לעיתים רחוקות היתה חד-משמעית, אלא ע״י גורמים אחרים, כגון: מי ערך את הבדיקות והיכן הן נערכו (בבית חולים, בבית, במשטרה, ברחוב). באווירה זאת אילצו הסטודנטים עצמם לגלות בחולה מה שהיו אמורים לגלות — גם אם לא נוכחו בקיומו. בארקה עצמו נוכח יותר ויותר שדיבורם המעורפל של החולים מובן וברור לו, אף כי עפ״י התאוריה זה היה אמור להיות בלתי מובן וחסר פשר. לא אחת שאל בארקה את עצמו איזו מין ״מחלה״ היא מחלת הנפש אם נושאיה מגלים ברגע אחד התנהגות מוזרה ובעקבות שיחה קלה הם מדברים בהגיון ובשום שכל. אם אכן זו מחלה, דוגמת הסרטן, כיצד אפשר שהיא קיימת בנוכחותו של רופא אחד ונעלמת בנוכחותו של רופא אחר! בארקה מעיד על עצמו שעם השנים התברר לו מעל לכל ספק, שמרבית הפסיכיאטרים לא רק אינם מומחים בקומוניקציה, כפי שהיו אמורים להיות, כי אם אינם מעונינים כלל במה שיש לחוליהם לומר להם. ומה שגרוע יותר, רבים מהם רואים בחוסר הקומוניקציה עם חוליהם, שנוצר באשמתם, אות ועדות ל״מחלתו״ של החולה שבטיפולם.
בקורת חמורה זאת מביאה אותנו לספרו של פרופ׳ פרנץ בריל, ״בדרך לפסיכוטרפיה הומניסטית״2 , שיצא לאור לא מכבר. זהו ספר יוצא דופן בגישתו ההומניסטית העמוקה, בהסתייגותו המופגנת מהפרקטיקה המצויה, המלבישה על סימפטומים של מחלות נפש אינטרפרטציות פשטניות — ערוכות לפי דוגמות של אסכולות וזרמים של הפסיכולוגיה, שכל עיקרם לספק לרופא המטפל תשובה גזורה ומוכנה מראש להתנהגותו של החולה. כנגד גישה זאת גורס פרופ׳ בריל, שעל הרופא להתמודד כל פעם מחדש עם הסיטואציה הנפשית שמתגלה לעיניו ולהכריע לגבי דרך הטיפול שיש לבחור בה לכל חולה וחולה בנפרד. על הרופא, אומר פרופ׳ בריל, להאבק על הבנת התנהגותו של האדם במעמדים שונים — בלי להכנע ובלי לקנות לעצמו שחרור מהחרדה הכרוכה במאבק זה בפעולה עפ״י ספר שהוא למד. הטיפול הפסיכיאטרי, לדידו של פרופ׳ בריל, הוא בעיקרו דיאלוג אמיתי וכן בין שני אנשים, והוא גם הנכונות לבחון ולהעריך מחדש את ההנחות והאמיתות שרכש לעצמו המטפל בלמידה ובנסיון. הקו המנחה את פרופ׳ בריל הוא, שיש לטפל בחולה ולא במחלה או במיכניזמים שלה, ושבמהלכו של טיפול זה צריך לנסות להבין את חוויותיו הקיומיות של האדם ואת בעיות התמודדותו עם המציאות. פרופ׳ בריל סבור, כי לנסות להבין (ולא להסביר), פירושו להגיע לאמת המשמעותית (ולא האוביקטיבית), אשר היא זו שמאפשרת ליצור בסיס לויכוח ולדיון עניני על הממצאים המחקריים. אמת זאת היא שצריכה לכלכל את מעשיו של רופא הנפש, ולא בניית היפוטזות על מהות האדם ומחלותיו הנפשיות — והפיכתן של אלה לתאוריות שונות במסגרת מדעי הרוח והחברה.
לאור גישה לא קונבנציונלית זו בכל הקשור לטיפול הפסיכוטרפי, שאלנו את פרופ׳ בריל לדעתו על ״הכופרים״ החדשים בקיומה של מחלת הנפש.
18 פרופ׳ בריל: מה שאתה מכנה ״כופרים״ הם כיום תנועה מגובשת, הידועה כתנועה האנטי פסיכיאטרית. אנשי תנועה זאת טוענים, בואריאציות שונות, שמחלת נפש היא המצאתם של הרופאים, ולכן אין גם צורך במקצוע הפסיכיאטריה. בספרים ובמאמרים שמפרסמים אנשי התנועה האנטי פסיכיאטרית, הם מביאים דוגמאות של ריפוי קבוצתי, ללא שימוש בסמים או באמצעים של הגבלת חופש. אחרים, כמו פרופ׳ סוסורי הגרמני, מנסים להוכיח שהתיחסותה של החברה בת ימינו לחולה הנפש היא כאל חריג, כאל מי שנמצא מחוץ לנורמות מקובלות בחברה, ולכן אינה שונה במהותה מהתייחסותן של חברות מסוימות במאות ה-18 וה-19 לעניים, לפושעים וליהודים.
האם אתה מסכים לדעה זאת ?
לי אין ספק שיש מחלות נפש, ואפילו קשות. בעקרון אינני רואה את מחלת הנפש שונה ממחלת סרטן או שפעת. יתר על כן, בניגוד לאנשי התנועה הזאת אני חושב שהפסיכיאטר הוא רופא וצריך להיות רופא.
רופא מדיציני?
כן, רופא המהווה חלק בלתי נפרד מעולם הרפואה ולא, כמקובל היום, רופא המשתייך לענף צדדי ברפואה. לדעתי, מצבה של הרפואה הפסיכיאטרית נבדל אך מעט ממצבה של הרפואה הסומטית. אמנם, התהליך המדריך את מהלך המחלה והטיפול ברפואה הסומטית יציב וגלוי יותר, אבל גם בתהליך זה מי שמטפל בדלקת ריאות עפ״י התאוריה, ואינו מקדיש תשומת לב לתגובת הגוף לאנטיביוטיקה, עשוי להכשל באותה מידה.
נניח שאין מחלות נפש, איך הם מסבירים את ההתנהגות החריגה של חולי הנפש?
אין לתנועה האנטי פסיכיאטרית דעה אחידה ביחס לשאלה זאת. קופר, למשל, בדעה שהכל פיקציה של החברה, ואם נחולל מהפכה עולמית נוסח מרקוזה, לא יהיו יותר חולי רוח. פחות קיצוניים מקופר מתחמקים משאלה זו. אחדים, כמו מייקל בארנט, גורסים שאדם נעשה תוקפני כיוון שמתייחסים אליו כאל חולה ומדכאים אותו, ואם רק יגלו נכונות להקשיב לו בכל שעה משעות היום — הוא יאבד את תוקפנותו.
כלומר, מה שאנחנו קוראים מחלת נפש אינו אלא ביטוי של מחאה כלפי הסביבה הקרובה או החברה בכללותה. האם אתה מתייחס לאנטי פסיכיאטריה ברצינות ?
בין ידידי יש המתייחסים לאנטי פסיכיאטריה כמו לאסטרולוגיה, אבל אני מתייחס אליה ברצינות. אני רואה את החשיבות הגדולה של תנועה זאת בכך שהיא מטילה ספק במוסכמות ובקונפורמיזם של המוסד הפסיכיאטרי. אני חושב שאם תסלק את ההגזמה והקיצוניות מניסוחיהם, תמצא הרבה אמת. יש כאן נסיון חשוב להחזיר למקצוע הפסיכיאטריה את הגישה האישית והבלתי אמצעית כלפי החולה. היא מציגה לפני הרופא המטפל שאלה עקרונית ומהותית — האם הוא מוכן להזדהות עם סבלו של החולה ולראות עצמו כשווה לו ? במילים אחרות, האם הוא מוכן להתפרק מהגישה הסמכותית של הרופא היודע-כל, הבוחן את החולה מלמעלה למטה ומדביק לו תווית. מה שאני רוצה לומר הוא, שאם נאמץ את הגישה של הזדהות עם החולה, של ראיית החולה כסובייקט, לא נגיע לאנטי פסיכיאטריה, אלא למשמעות חדשה של הרפואה הפסיכיאטרית, ושל הרופא כמרפא שתפקידו להקל את סבלו של החולה. לא צריך להבין מכאן שאני מסכים עם האנטי פסיכיאטריה כאילו אין כלל מחלות נפש ואין תופעות אובייקטיביות, אבל מעבר לכך אני מאמין שהגישה לחולה צריכה להיות כאל סובייקט, שלא ניתן למצות את מצבו הנפשי באופן כמותי וחד משמעי — כאילו היה תופעה מעולם הפיסיקה.
אובייקטיביות או סובייקטיביות?
לדבריך אין אפשרות לבודד את בעיית החולה מבעיית הרופא, שכן הרופא עצמו הופך חלק מהאובייקט הנחקר. למה אתה מתכוון ?
לכך שכל מפגש בין שני אנשים הוא לעולם סובייקטיבי. פסיכיאטרים רבים נוקטים עמדה מוצהרת של חוסר התערבות במגעים עם חוליהם, אבל האם זה באמת אפשרי? ונניח שאגיב רק בתנועות ראש לדבריו, כדי לעודד אותו להמשיך בשיחה, האם עוצמת התנועה אינה מבטאה את מידת הזדהותי עם דבריו? ואם החולה יגלה לי שהוא עומד לרצוח — האם אוסיף להשאר אובייקטיבי או שאתערב ואאסור עליו לעשות זאת ?
בכל זאת אפשר לקבוע בקריטריון כללי שעל הרופא להתערב, כאשר התערבותו היא לטובת החולה, ולהמנע ממנה כשהיא קשורה רק בשאלות של נטיות והשקפות אישיות.
נכון, למנוע אותו מלרצוח זה נראה אובייקטיבי, אבל קיימות שאלות עקרוניות וחשובות אחרות, שבהן הקו המבדיל בין אובייקטיבי לסובייקטיבי איננו ברור כל כך. מכרה שלי, רופאה פסיכיאטרית, סיפרה לי על מקרה שהיה בטיפולה — אשה דתית, אם לשישה ילדים, שלא הגיעה לסיפוק מיני עם בעלה. כיוון שכך היתה נוהגת לצאת פעמיים בשבוע לשפת הים ולשכב עם גברים שפגשה שם. הרופאה היתה מזועזעת, במיוחד מכך שאותה אשה טענה שאין לה כלל נקיפות מצפון. היא התקוממה כל כך נגד התנהגותה של האשה עד שהרגישה שאינה יכולה לטפל בה. עכשיו, אני שואל אותך: האם זו תגובה אובייקטיבית או סובייקטיבית ?
לאור התגובה החריפה כל כך של הרופאה, אתה לא חושב שגם היא זקוקה לטיפול ?
יתכן, ובאמת הצעתי לה לבדוק את עצמה, מדוע דבר זה נראה לה נורא כל כך. אין ספק שהתנהגותה של האשה הדתית היתה חריגה ויוצאת דופן, אבל גם תגובתה של הרופאה היתה כזאת.
מה אתה, אם כן, מציע? לנסות בבל זאת לחתור לאובייקטיביות או להשלים עם הסובייקטיביות ולנהוג במודע על פיה ?
אני מציע להסתלק מהאשלייה שאני, כרופא, מסוגל להיות אובייקטיבי, ובו בזמן לזכור שאני מופקד על בריאותו של החולה ולא על המוסר, על השכל ועל ההכנסה שלו.
האם אינך חושש שהמעורבות האישית של הרופא, כפי שהיא מתחייבת מהגישה הסובייקטיבית, תביא אותך, שלא מדעת, לכפות על החולה את מערכת הערכים הפרטית שלך ?
השאלה אינה פשוטה, כי הסכנה קיימת בשני הכיוונים. בגישה האובייקטיבית טמונה סכנה של גישה סכימתית וקונפורמיסטית, ואילו בגישה הסובייקטיבית אתה עלול לכפות את עצמך על החולה. עם זאת, אינני חושב שאפשר לתת טיפול אמיתי ויסודי בלי להכנס לעולם הערכים של החולה. מכל מקום נראה לי, שאם אני מכיר בסובייקטיביות שלי, ברור לי שאינני מדבר בשם תורה אבסולוטית ולכן אני פחות סוגסטיבי ופחות כופה את מערכת הערכים שלי על החולה.19
ואם אתה נתקל בחולה, שהתנהגותו והשקפת עולמו דוחים אותך מכל וכל ?
היה לי נסיון כזה. זה היה בחור שבתקופת המלחמה היה קאפו במחנה רכוז ועם השחרור הגיע, בדרכו ארצה, לקפריסין. בקפריסין הבין מהר מאד שהשלטונות הבריטיים משחררים חולים. הוא התחזה כחולה ונשלח ארצה. כשהגיע לכאן פרצה מלחמת השחרור, החליט שהוא לא נועד להלחם והוציא בטענות שוא תעודה רפואית המעידה עליו שאינו כשיר לצבא. בתום המלחמה קיבל עבודה טובה בביח״ר לאהילים ונבחר עד מהרה לועד העובדים. תוך זמן קצר נוכח שכדאי לו לעשות יד אחת עם המעסיק נגד הפועלים, ואכן הצליח כתוצאה מכך להתקדם יפה בעבודה. בקיצור, עמד לפני אדם משולל כל ערכים. לא יכולתי. אמרתי לו שאינני מסוגל לטפל בו והפניתי אותו לרופא אחר. האם נהגתי כשורה? אינני יודע, אני חושב שכן.
פרופ׳ בריל, האם בשלילת הגישה האובייקטיבית אינך נוטל מהפסיכיאטריה את המרכיב המדעי שלה ?
אומר לך משהו. יש במחלות הנפש סימפטומים רבים וקבועים, החוזרים ומתגלים, כמו למשל — סימפטומים של דיכאון, המהווים במידה מסויימת את החלק האובייקטיבי של המחלה.
ויש גם דרכי טיפול, שעל סמך הנסיון והידע שנרכשו הוכיחו עצמן כטובות וכיעילות ביותר במקרים מסויימים. ועם זאת, אינך יכול להיות בטוח אף-פעם, באופן מוחלט, שבחרת בשיטת הטיפול הנכונה, ולעולם אינך יכול להיות בטוח אם דרך אחרת לא היתה משיגה תוצאות טובות יותר. כל מה שאני יכול לומר לעצמי הוא, שהצלחתי לעזור לחולה במידה מסויימת, אבל יתכן שרופא אחר היה עושה זאת טוב יותר.
כמות הכאב והעלבון
אתה הלוא טוען שהפסיכיאטריה צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהרפואה המדיצינית, אך היא, בניגוד לפסיכיאטריה, יכולה לדעת במדויק אם שיטת הטיפול היתה טובה או שגויה. האם אי-וודאות זאת היא חלק בלתי נפרד ממקצוע הפסיכיאטריה ?
תראה, לפני כשנה בא אלי סטודנט לרפואה, שעבד אצלנו זמן-מה. הנסיון מצא חן בעיניו והוא הביע רצון להתמחות בפסיכוטרפיה. כשסיים את הסטאז׳ חזר אלי, אבל התלבט מאוד. מה שלמדתי אצלך, אמר לי, מעניין אותי מאוד, אבל בפסיכוטרפיה קורה רק לעיתים רחוקות מה שנחשב למעשה של יום-יום באורטופדיה; היינו — שבא אליך אדם עם שבר ביד, אתה עושה לו גבס וכעבור שישה שבועות הוא חוזר אליך בריא ושלם כדי להודות לך. והוא שאל לעצתי — ללכת לאורטופדיה או לפסיכוטרפיה ? אמרתי לו — לך לאורטופדיה, והוא הלך. בתחילת דרכי הרפואית קרה לי דבר דומה, עבדתי במחיצתו של ד״ר לובנשטיין, איש שהשפיע עלי יותר מכל אדם אחר, והוא אמר לי פעם : אם אתה רוצה להיות פסיכיאטר, עליך לדעת דבר אחד — בחרת לך מקצוע אשר בו אחוז האנשים שאינך יכול לרפא הוא גבוה מאד. אבל אם אתה מודע לכך ואם תוכל להביא את עצמך לטפל במסירות בחולה שאתה יודע שאינך יכול לרפא — אז אתה יכול להיות פסיכיאטר טוב. אני חושב שהוא צדק. אספר לך עוד ספור קצר, לפני שנה פנתה אלי רופאה, פסיכו- אנליטיקאית, שעיקר עיסוקה הוא אנליזות קלסיות, בשאלה מטרידה: למה עבודה של שעתיים-שלוש בפסיכוטרפיה מעייפת אותה יותר מאשר התעסקות של יום שלם באנליזות ? התשובה פשוטה מאוד, עניתי לה, האנליזה מתנהלת עפ״י מתקונת מחשבתית קבועה ואינה דורשת מאמץ אינטלקטואלי; בעוד שבפסיכוטרפיה אתה נתון במתח מתמיד לשמוע, לראות, להגיב ולהחליט — וכל זה ללא מורה דרך — פרט לנסיון האישי, לידע ולאינטואיציה שלך.
אתה טוען שהרופא צריך לבחור דרך טיפול אינדיבידואלית לכל מקרה ומקרה, תוך נסיון להגיע להבנה מעמיקה של האדם. האם גישה זאת, המעמידה את כושריו האינטלקטואליים של הרופא במבחן בלתי פוסק, אינה חושפת אותו בצורה אכזרית לבקורת נגדית של פציינט אינטליגנטי?
בהחלט.
דרך הטיפול האינדיבידואלית והסובייקטיבית שאתה מציע משמיטה את הקרקע המוצקה של התאוריה מתחת לרגליו של הרופא. מה ישאר לו?
אני חושב שפסיכיאטר צריך ללמוד להתמודד עם החרדה שלו, עם כך שהוא פועל עם מעט מאוד נתונים אובייקטיביים. עם כך שהוא עוסק בתהליכים פנימיים, אינטרוספקטיביים, של האדם ובתחום זה אין דברים בדוקים ואובייקטיביים. מי יאמר לו כיצד למדוד את כמות הכאב של האדם? את כמות העלבון, האכזבה, האושר והסיפוק? קח לדוגמא את הביטוי ״אבל פתולוגי״. הסטטיסטיקה מראה, שאחרי שלוש שנים בממוצע ממותו של אדם קרוב חוזרים רוב האנשים לחייהם הרגילים. אבל אם אחרי פרק זמן זה עדיין לא מצליח המתאבל לארגן מחדש את עולמו ולהשלים עם מות יקירו, סימן שהוא לוקה באבל פתולוגי.
תשתמש בטרמינולוגיה הזאת גם לגבי אם ששיכלה את בנה היחיד?
ודאי שלא! מה זה אבל פתולוגי? זה דבר חסר מובן. כל מה שאתה יכול לומר לאשה כזאת הוא שאתה מבין אותה ולנסות לעזור לה.
איך?
מהנסיון נוכחתי שאפשר לעזור לאנשים כאלה לחזור לחיים תקינים פחות או יותר, כשאתה אומר להם ומשכנע אותם שהם צריכים לנהל את חייהם כך שהיו גורמים סיפוק לבנם אילו היה חי. זה עוזר. אין לזה שום ביסוס תאורטי, אבל זה עוזר.
האשמה והחתירה לאושר
בספרך אתה כותב שצריך להתייחס לבני אדם לא כפי שהינם, אלא כפי שהיו רוצים להיות. האם אין בכך כדי לעודד את הפער, הקיים ממילא, בין מה שאדם היה רוצה להיות לבין מה שהוא באמת, פער המשמש מקור לא אכזב לקונפליקטים ולמפח נפש ?
האימרה הזו אינה שלי אלא של גיתה, והוא גם הוסיף ואמר: ״הגאולה באה למי שמשתדל להגיע אליה.״ אני שותף לדעה שבריאות נפשית משתקפת ברצון למצות את היכולת. חוסר רצון למצות את היכולת הוא עצמו מגבלה של היכולת.
האין כאן נסיון להכניס ערכים פרטיים שלך לתוך ההגדרה האובייקטיבית של המחלה ? הדרישה שאדם צריך למצות את הפוטנציאל האישי שלו היא בסופו של דבר תביעה המייצגת השקפת חיים מסויימת, לא יותר.
אני אינני טוען שאדם צריך למצות את הפוטנציאל שלו, אלא זאת, שאם לא איכפת לו למצות את הפוטנציאל שלו — יש לו בעיה.
למה זו בעיה ? מה רע באדם בעל פוטנציאל אינטלקטואלי, המבכר לבלות את חייו באפס מעשה על שפת הים ?20
שיהיה לו לבריאות. מה שקובע איננו המלאכה שהאדם עוסק בה, אלא השאלה אם השיקול הפנימי שהביא אותו לבחור בעיסוק שלו — מבטא הכרעה חופשית ורצונית שלו.
בספרך אתה מבקר את הגישה הפרוידיסטית, על שום שהיא מניחה כי המפתח להבנת ההתנהגות האנושית היא בקונפליקטים האדיפליים, בפחד מפני סירוס, בגילוי עריות ובטראומות ילדות. ועם זאת, אתה עצמך מאמץ את התפיסה הבסיסית של פרויד, על פיה אדם הוא יצור מלא פחדים וקונפליקטים. אם לצטט אותך, אתה אומר: ״ההכרה בעובדה כי האדם, מעצם טבעו כאדם, אינו יכול שלא להיות אשם, וכי לעד לא היה ולעד לא יהיה שלם עם עצמו ולא עם עולמו״. האם זוהי תמונת האדם שלך ?
במידה רבה, כן. היצור האנושי מלא חרדות — בראש וראשונה משום שהוא יודע שהוא בן-תמותה ושהוא יצור חופשי, שהברירה נתונה בידו להחליט ולקבוע את גורלו. אני חושב שידיעה זאת היא אחת המקורות היסודיים של החרדה, וזה מתקשר עם ראייתי את תסביך אדיפוס, אשר שורש הקונפליקט שלו איננו, לדעתי, נשואיו עם אמו, אלא השאלה שהציג לעצמו: ״מי אני?״. משאלה זו נבעו כל הצרות שהתרגשו עליו.
ועם זאת אתה מזדהה בספרך עם קביעתו של קאמי שסיזיפוס היה מאושר, למרות מאבקו חסר התקווה להגיע לפסגה, כיוון שעצם המאבק מעניק לאדם סיפוק ואושר.
השתמשתי בדוגמא של סיזיפוס כאנלוגיה למעמדה של הרפואה המודרנית ביחסה לחולה. כלומר, פתרון סופי לכל המחלות לא נוכל למצוא אף פעם, אבל עצם הנסיון להגיע לכך עושה אותי מאושר שאני רופא.
האם אושר זה חל גם ביחס לשאלות הקיומיות של האדם?
אולי לא באותה מידה כמו ברפואה, אבל קרוב מאוד. עצם החתירה לצדק או ליופי ממלאה את החיים בסיפוק.
פרופ׳ בריל, כל מה שאדם יכול לעשות או להבין בתקופת חייו, בכל מה שקשור לשאלות הגדולות של קיומו והווייתו, מסתכם בפחות מפסיק, וגם פסיק זה אובד לו, מבחינתו, ברגע מותו. האם מאבק זה על הפסיק באמת יכול לתת משמעות לחיים ? האם הידיעה שתרמת חוליה אחת לשרשרת הארוכה של הפרוגרס האנושי היא נחמה אמיתית או מחשבה נוחה ?
זה יותר מנוח, זה אמיתי. ההרגשה שחיית, אהבת ועשית, ושיזכרו אותך לטובה על מה שעשית — היא בהחלט מקור אמיתי של סיפוק. רק הבוקר שוחחתי עם תלמידה שלי וסיפרתי לה על דבר-מה ששמעתי ממורה שלי בהיותי סטודנט, ואשר השפיע ומוסיף להשפיע עלי עד היום. אותו מורה מת לפני ארבעים שנה, אבל קנה לעצמו דרכי חיי נצח, כי מה שהעניק לי אני מעביר הלאה לתלמידי.
חרות פחות כימיה
בספרך אתה אומר שחרות האדם מוגבלת על ידי גורמים ביולוגיים-גנטיים וקונסטיטוציונליים, מעמדו בקרב המשפחה, הקשר עם הוריו, הרקע החברתי-כלכלי, האקלים, התרבות, התקופה ועוד. אם כל אלה מכתיבים לאדם את התנהגותו, במה הוא בן-חורין ?
לדידי התשובה פשוטה, אף אם תראה בעיניך פשטנית מדי: לא חשוב מה קורה לבן האדם, אלא מה הוא עושה עם הדברים שקורים לו. כלומר, יהיו ההגבלות והאילוצים אשר יהיו, בסופו של דבר תלוי רק בו אלו חיים יהיו לו. הכרתי הרבה מאוד אנשים ואני רוצה לומר לך — גורלו של אדם תלוי בו. תפקידי, כרופא פסיכיאטר, הוא לעזור לפונים אלי למצוא את התשובה לדברים שקרו להם, גם אם מה שקרה הוא טראגי ונורא לכל הדעות.
אתה אומר שההכרעה שאדם מכריע בנסיבות הפנימיות והחיצוניות המעצבות את חייו, היא ביטוי חותך לחופש הרצון של האדם. אבל האם ההכרעה עצמה איננה במקרים רבים תוצאה של דחף לא מודע, או של רצון להחלץ ממצבים של לחץ, מצוקה וקונפליקטים?
תראה, האדם הוא יצור חופשי במסגרת הסובסטראט החומרי שבתוכו הוא פועל. דברים רבים מוכתבים לו ע״י החומר הגנטי: מחלות, תוחלת חיים, אינטליגנציה, אימפולסיביות וכיו״ב. אין לי ספק שכמות זעירה ביותר של הפרשה הורמונלית יכולה לשנות את מצב הרוח שלו, לגרום לו להתרוממות הרוח ועוד. אבל למרות כל המגבלות האלה אני סבור שהאדם הוא בכל זאת יצור חופשי. זו הסיבה שאני דוחה את התאוריה הפרוידיאנית על התפתחות הליבידו, הפיקסציה והרגרסיה. אני דוחה מכל וכל את הגישה הדטרמיניסטית — לפיה נחרץ גורלו של אדם בן 40 להיות קמצן אם לא הושיבו אותו כהלכה על הסיר כשהיה תינוק. אומר לך עוד משהו, יצר החיים שטבוע בי מהטבע כופה עלי לאכול אם ברצוני לחיות, אבל עד לגבול זה של המוות אני בן חורין לאכול פחות או לאכול יותר, לגנוב, או לקבץ נדבות, לעמול או להלחם — הכל בהתאם לנטיות ליבי.
בכל זאת, פרופ׳ בריל, אדם שהכימיה של גופו מכתיבה לו התנהגות של זאב בודד או כופה עליו להכריע במהירות, יוכל לפרש את התנהגותו כביטוי של חופש רצון, בעוד שלמעשה היא דטרמיניסטית באופן קיצוני.
אני מסכים אתך שהאדם הוא חופשי, פרט למה שהכימיה מכתיבה לו. חופש מינוס כימיה ? אני מקבל. ■
