הקדמה:
ד”ר עדה למפרט מעלה במאמרה כאן רעיון מעניין, לפיו המשיכה שלנו ושל בעלי חיים בכלל כלפי בני/בנות זוג מודרכת על ידי שתי נטיות מנוגדות הטבועות בנו מלידה. האחת גורמת לנו להימשך לדומים לנו, ואילו השנייה בולמת את המשיכה הזאת על סף הדומים לנו יותר מדי. מנגנונים ביולוגיים אלה מבטיחים מצד אחד שבעלי חיים יפרו רק את בני מינם, ומצד שני מונעים גילוי עריות. ואמנם, מבט אל הטבע מעיד בעליל ששורשי הטאבו על יחסי מין בין שארי בשר מדרגת קירבה ראשונה נעוצים בביולוגיה ולא בתרבות. בכלל, חיות מעדיפות דודנים על פני אחים כפרטנרים. דגים, חרקים, זוחלים, עופות, יונקים וקופים נמנעים מיחסי קירבה אלה הודות ליכולתם להבחין בין בני משפתה קרובים לשארי בשר רחוקים, וכמובן לזרים. לדוגמה, מין מסוים של סלמנדרה יבשתית שחי באריזונה, הידוע בנטיותיו הקניבליות, נוטה לטרוף פרטים זרים ולא את שארי בשרו הקרובים.
על עוצמתם של מנגנוני דחייה ומשיכה אלה אפשר ללמוד מהתנהגותן של קוקיות. גוזלי הקוקייה, אף שהם מטופלים עד בגרותם על ידי פונדקאית זרה, נמשכים בבגרותם אך ורק לבני מינם, למרות שבכל ימי גוזליותם הם שומעים ורואים אך ורק את הפונדקאית. החוקרים מונים שלושה מנגנונים עיקריים המאפשרים לבעלי חיים לזהות את קרוביהם. הראשון הוא זיהוי מרחבי; הורי הגוזלים מכירים בכל מי שנמצא בקן כבצאצאיהם. כיוון שכך, הם יתייחסו לגוזל זר בקינם כאל צאצאם, ויתעלמו מגוזלם הביולוגי, אם הוא שרוי מחוץ לקן. זיהוים האינדיבידואלי של גוזליהם מתחיל אפוא רק כאשר הללו מתבגרים. מנגנון הזיהוי השני, שהוא היותר רווח בטבע, מתבסס על היקש אסוציאטיבי: פרט צעיר יתייחס אל פרט אחר שגדל איתו כאל שאר בשרו. המנגנון השלישי מתבסס על דמיון פנוטיפי, קרי חיצוני. פול שרמן מאוניברסיטת קורנל גורס כי בעל חיים לומד לזהות את קרוב משפחתו על פי דמיונו לאמו. גם בחברה האנושית קיים איסור חמור על גילוי עריות, שימיו כימי התרבות. אמנם בתקופות מסוימות בהיסטוריה, בעיקר במצרים, פרס ורומי, הותרו קשרים של גילוי עריות, אבל אך ורק לבני משפחות המלוכה. הטאבו באירופה על גילוי עריות הגיע לשיאו במאה ה-11, עת אסר האפיפיור אלכסנדר השני קשרי נישואים בין דודנים עד הדרגה השביעית של קירבה משפחתית. בימינו, נישואים בין דודנים אסורים על פי החוק ב-30 מדינות בארה״ב, ובשמונה בהן הם אף נחשבים לעבירה פלילית. גם ביפן, שעד שנות ה-60 של המאה שלנו היוו בה נישואי דודנים כ-15% מכלל הנישואים, סר חינן של בריתות אלו.
ההערכה המקובלת היא שנישואי קרובים נושאים עימם סכנות גנטיות. ואמנם, סקרים מרחבי העולם מורים שאצל ילדים להורים בעלי קירבת דם יש אחוז גבוה יותר של מחלות גנטיות28 וכי סיכוייהם להגיע לבגרות נמוכים יותר. לדוגמה, סיכוייהם של ילדי העדה המורמונית, שבה רווחים נישואים בין דודנים, למות לבני הגיעם לבגרות גדולים ב-7% מבני עדות לבנות אחרות בארה״ב. אף על פי כן, נישואי קרובים בפקיסטן ובהודו מגיעים ל-20% ו-50% בהתאמה מכלל קשרי הנישואים בגלל לחצים כלכליים ותרבותיים. ג׳ימס ניל מאוניברסיטת מישיגן טוען לסיבות נוספות. ממצאיו מורים, כי בניגוד לדעה הרווחת, הפריון גבוה יותר אצל זוגות בעלי קירבה משפחתית גדולה. יתר על כן, ניל רואה ברכה בנישואים בין דודנים, כיוון שהם מסלקים מהדנ״א האנושי גנים רצסיביים, שהם מקור המחלות הגנטיות, כתוצאה מהפלות טבעיות.
אין קושי אפוא לתאר איך עודדה הברירה הטבעית את התפתחותו של מנגנון ביולוגי המנטרל את משיכתנו המינית לשארי בשרנו, שכן די באחוז התמותה הגבוה יותר של צאצאים הנולדים מיחסים של גילוי עריות כדי לסלק במרוצת הדורות את המשיכה הזאת מהמאגר הגנטי, ולעודד במקומה הופעתו של מנגנון דחייה כלפי שאירים. קשה יותר להבין את קיומו של מנגנון הגורם לנו להימשך לדומים לנו. הלן פישר, בספרה Anatomy of Love טוענת שבין הגילים חמש עד שמונה אנו מפתחים מפה מנטלית של חיבה ואהבה כלפי אנשים, אירועים ועצמים המהווים את סביבתנו הקרובה. תובנה של מפה זו מעוצב על ידי קולותיהם של קרובי משפחה, מנהגיהם, הליכותיו של האב, ליטוף ידה של האם, ומעל לכל ריחות ההורים והאחים. במהלך ההתבגרות, מספקת מפה מנטלית זו את המאפיינים של אנשים, מצבים ועצמים הקונים את לבנו. במלים אחרות, הם יוצרים את מה שמכנה עדה למפרט “ההטבעה החיובית”, ומאחר שאנו מוקפים בילדותנו בראש ובראשונה בבני משפחתנו, אך טבעי שנימשך בבגרותנו לכל מי שדומים לנו בצורתם, בריחם ובהתנהגותם.
המערכת
בקונקורדנציה העברית והארמית ״היכל הקודש״, שיצאה לאור בגרמניה במאה שעברה, עושה ד״ר שלמה מנדלקרן מדרש שמות על המלה אדם: ״אדם הראשון, ואחריו כל בני האדם, נקרא כך לפי שלוקח מן האדמה והופקד לעובדה ולשומרה… ויש מחברים אותו עם דמות ודמיון”. למקרא דברים אלה יכולים אנו לדמות לעצמנו כיצד חופנים מן האדמה גוש, לשים אותו עד שהוא מקבל צורה של אדם, בן דמות ובעל דמיון. אבל בן דמותו של מי ובעל דמיון למי? מעשה הבריאה הוא ניסיון שכיח ועתיק יומין לספר את תולדות האדם. התפיסה הרציונלית נוטה להבחין בין סיפור מיתולוגי זה לבין המחקר המדעי, המנסה להתחקות אחר מוצא האדם, אך המהפכות הגדולות שעובר המדע בעשרות השנים האחרונות, וביסוסן של תיאוריות-על חזקות – כמו המפץ הגדול, מכניקת הקוואנטים והאבולוציה של החומר הגנטי – משיבות על כנה את ההשקפה הקדמונית בדבר אחדות האדם והאדמה ומציבות אותה לצד התפיסה המודרנית של מהות החומר. המכנה המשותף של שתי התפיסות הללו הוא אחידות המקור הראשוני.
בראשית
התיאוריה הפיסיקלית הרווחת, הרואה במפץ הגדול את ראשית היקום, מתארת מהלך אדיר ממדים, הנמשך כ-15 מיליארד שנים, שבמהלכו נפוצים אין ספור חלקיקים לכל עבר, בעקבות הפיצוץ העצום של גוש החומר הראשוני, הצפוף והדחוס לאין שיעור. מאז ועד היום נעים חלקיקי החומר בתנועה מתמדת, אך בדרכם אל שולי היקום הם פוגשים זה את זה, עורכים ביניהם היכרויות כימיות ופיסיקליות, ואגב כך יוצרים מערכות יחסים חדשות. יש והם נצמדים זה לזה ונשארים מחוברים מכוח ההתאמה המבנית וה״כימיה” השוררת ביניהם; יש והחיבור ביניהם מתפורר, והם הולכים כל אחד לדרכו. חבורות קטנות של חלקיקים פוגשות זו את זו ומתקבצות לגוש משותף; גוש פוגש גוש ויוצר מאסה גדולה יותר, המושכת בכוח הכבידה שלה מאסות נוספות של חומר. כך אפשר להסביר את היווצרות היקום: חלקיקים ראשוניים, אלמנטריים, שאין קטנים מהם, מתקבצים למערכות גדולות ומורכבות יותר, עד שמתגבש גרעין של חומר, הקוסם במטענו החיובי לאלקטרון השלילי, קושר אותו אליו ויחדיו יוצרים אטום. אטומים פוגשים אטומים, מחליפים ביניהם אלקטרונים ובונים מולקולות של חומר; חומר נצמד לחומר, וביחד יוצרים עצם – שאם הוא גדול ויציב דיו לאורך הזמן – הוא יוצר אדמה, מים, שמים, כוכב, שמש, גלקסיה, קוסמוס.
חומר נצמד לחומר וביחד יוצרים אדמה, מים, שמים
הפיסיקאי פיטר אטקינס מאוקספורד, המגדיר עצמו כרדוקציוניסט קיצוני ורציונליסט לוחם, מתאר את העולם בספרו הנפלא “הבריאה” ככאוס קוואנטי שבו נעים חלקיקים בלי סדר ובלי חוק, ואשר בו נבררות צורות חומר יציבות שהתלכדו באקראי למבנה, המקפיא לזמן מה את הנטייה הכללית של החומר לאי סדר כאוטי. המטייל בבקעת תמנע ימצא עצמו עומד נוכח האבן הענקית, דמוית פטרייה עגולה. צורתה החטובה מעוררת השתאות אצל המטיילים ומביאה רבים לחשוב שמישהו תיכנן אותה ויצק בה משמעות, אך סיפור הפטרייה נעדר כמובן כל תיכנון ומשמעות. משקעים של אבק פורח בנו את26 תשתית הסלע; בליה והתפוררות יצרו ממנו צורה יציבה ומסודרת, שאינה אלא רגע קפוא בתהליך התפוררותו. הוא הדין בכל הצורות היציבות, מגרגיר חול ועד פיל, מן האוקיינוס ועד לתודעה האנושית. כולן נוצרו ממקור ראשוני משותף: חלקיקים אלמנטריים חסרי ממדים – קווארקים בלשון הפיסיקאים, ואם תרצו, אבק כוכבים, שאגב תנועתם האקראית יצרו בצירופיהם את כל החומר הגלוי ביקום על עושר צבעיו ומגוון צורותיו. שונות זו, המייצגת סדר יציב, נוצרה מן האחדות שצמחה מתוך הכאוס. אבק הכוכבים ההיולי אינו רק אדם ואדמה, אלא גם האחדות האוניברסלית. מי שדוחה את הרעיון שמישהו טיפטף משהו נוסף אל תוך העולם, חייב להסביר את כל הקיים – דומם וחי, גוף ונפש, רגש ומחשבה – במונחים של אבק כוכבים.
משיכה מינית
בעולם החלקיקים הנרפה, הדוחה בעצלתיים כל משמעות, נבררות ממשויות על שום היותן יציבות. החיים הם מקרה פרטי ומיוחד של “חוק ברירת היציבות”: מולקולת הדנ״א, שהיא מבנה יציב, נוטה לשכפל את עצמה לאו דווקא מפני שהיא חפצת חיים, אלא מכוח המבנה הכימי שלה, שכן פעולת השיכפול היא הריאקציה הכימית בעלת ההסתברות הגבוהה ביותר עבורה. ומאחר שמולקולת הדנ״א משכפלת מולקולות אחיות בדמותה, תלויים החיים בשמירת הדמיון הזה בין המקור להעתק העובר מדור לדור. בפראפראזה על דברי מנדלקרן ב״היכל הקודש״ אפשר לומר, כי האדם נלקח מהאדמה (שהיא אם כל החלקיקים); מהיותו בעל חיים הוא משכפל צאצאים בדמותו; דור מנחיל לדור דמיון. העיקרון הקוסמי, שלפיו השונות נובעת מן האחדות, מנחה גם את תהליכי החיים. תורת האבולוציה, המתארת את תהליך ההתפתחות וההשתנות של החי והצומח, מונעת על ידי שני כוחות מנוגדים: שמרנות וחידושיות. בבסיס החיים עומד תהליך השיכפול של החומר הגנטי, המחייב מהימנות גבוהה ואמינות עליונה. החומר הגנטי מכיל אנזימים מיוחדים המאתרים טעויות שנופלות בהעתקה, גוזרים החוצה את הקטעים השגויים ומטליאים במקומם רצפים נכונים של דנ״א. אף על פי כן, אחוז מסוים של טעויות מצליח להסתנן דרך מערכות בקרה אלו, ואם הן יציבות דיין – הן משתלבות במערך הגנטי, משנות את מבנה הגנים וגורמות בכך להופעתה של תכונה חדשה, כלומר הן יוצרות משהו שונה בתוך הדומה. השונות המזערית הזאת אמנם לא שוברת את הדמיון, אך היא היא הנושאת על כתפיה את תהליך האבולוציה, את רצף הבריאה המתמשך, שכן הוואריאציה החדשה דומה למקור, אך לא זהה לו. בתהליך זה של יצירת השונה מתוך הדומה, הנמשך כארבעה מיליארדי שנים, נוצרו ממולקולות הדנ״א הראשונות וכל צורות החיים שהתפתחו מהן: חיידקים, דגים, צפרדעים, חרדונים, סנאים, פילים ובני אדם.
״…לְמַעְלָה
מִמִּילִיאַרְד שָׁנִים שׁוֹטֵט גּוּפְךָ פָּרוּד
לַחֲלָקָיו הַזְּעִירִים בֵּין כּוֹכָבִים אֲדִישִׁים וְקָרִים
עַד שֶׁהֵעֵז לְהִתְהַווֹת אֶל מוּל גָּלֵי הַתֹּהוּ
לְמִבְנֶה אַדְרִיכָלִי עָדִין וְשַׁבְרִירִי. מִילִיאַרְד
שָׁנִים עוֹד יְשׁוֹטֵט, נָדוֹן לִנְדוּדֵי אֵין קֵץ…״
“דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת” מאת תמיר גרינברג, הוצאת עם עובד
השתנותם המתמדת של האורגניזמים החיים הביאה לעולם צורה יציבה חדשה של שיכפול צאצאים: המיניות. ברוב זמן קיומם של החיים על פני כדור הארץ שלטה הרבייה הלא מינית, קרי הורה יחיד משכפל העתק בדמותו, ואילו למן הופעת המיניות מייצג החומר הגנטי של כל צאצא ב-50% את אמו וב-50% את אביו. המיניות מגדילה אפוא את השונות של הצאצאים בהשוואה להוריהם. יש המעריכים, כי הצלחת המיניות להפוך לצורת התרבות היציבה והדומיננטית בטבע נובעת מהיתרונות שמציעה השונות הגנטית עקב מיזוג הגנים של שני ההורים. ויליאם המילטון, זואולוג רב השראה מאוקספורד, רואה במיניות שיטה לגיוון וחידוש מאגר הנוגדנים שמפיק הדנ״א. משני הורים במקום אחד מרוויח כל צאצא מערכת חיסונית עשירה יותר, ובכך הוא משפר את סיכויי התמודדותו מול המרים שבאויביו: נגיפים, חיידקים וטפילים למיניהם. בו בזמן, דווקא מפני שהריבוי המיני מאפשר להוליד צאצאים בעלי שונות רבה יותר, הוא חייב לשמור היטב על הדמיון בין המקור להעתק. ללא שיכפול מהימן לא מתקבלת צורה יציבה, וללא צורה יציבה נוצר כאוס. מטעם זה שקדו מערכות הבקרה של הדנ״א על פיתוח מנגנון חדש למניעת רבייה מינית בין שני פרטים, שהדמיון ביניהם קטן יותר מהמותר. ביצית וזרע המכילים הרכבים גנטיים בעלי שונות גבוהה לא מצליחים להשתכפל ולא מייצרים חיים. זו הסיבה לכך שמגע מיני בין שני פרטים הנמנים עם שני מינים שונים אינו פורה. מסקנה: שוב תלויים החיים בדמיון.
כמו בצורות התנהגות רבות אחרות, גם בריבוי המיני משקפת הווריאציה האנושית מורכבות עליונה וגיוון רב. אנו בוחרים בני/בנות זוג למיניות בהתרגשות רבה, ולעיתים במחשבה תחילה. גם כאן שולט משחק הניגודים שבין האחדות והשוני. המכניזמים הביולוגיים המכוונים בתוכנו את תהליך הבחירה של בן/בת הזוג נבררו במהלך האבולוציה כך, שיתכיילו אל שותף דומה, אך בכל זאת שונה. כתוצאה מכך, אנו נמשכים מינית לפרט שדמיונו הגנטי אלינו הוא האופטימלי. נשאלת כמובן השאלה כיצד אנו יודעים אל מי להימשך, הרי איש אינו עושה בדיקה גנטית לפני שהוא מתאהב במישהו או נמשך אליו. שני מנגנונים מכוונים את בחירתנו; האחד דוחפנו אל בני זוג דומים לנו ככל האפשר, ואילו השני בולם את הנטייה הזאת על סף המשפחה הגרעינית, כלומר: לא הורים ולא אחים או אחיות.
דור מנחיל לדור דמיון
מנגנון זה נועד למנוע גילוי עריות. חותמו של המנגנון הראשון, הדוחף אותנו לעבר הדומים לנו דמיון גנטי, בולט במחקריו של הפסיכולוג הקנדי פיליפ רשטון. רשטון בדק כאלף תביעות משפטיות של נשים נגד גברים, שלטענתן הן הרו להם. חשוב לציין, שכל הנשים והגברים שהיו מעורבים בתביעות נמנו עם הגזע הלבן. דהיינו, אלף התובעות בחרו לקיים יחסים אינטימים עם בן זוג דומה להן בצבע עורו. על פי עשרה סימנים גנטיים שונים, דמו בני הזוג זה לזה יותר מאשר בני זוג מקריים שזווגו באמצעות מחשב29 מתוך אותה אוכלוסייה עצמה. יתר על כן, בכל אותם מקרים שבהם הוכחה אבהותו של הגבר הנתבע, היה הדמיון הגנטי בינו לבין האם רב יותר מאשר בין גבר שאבהותו הופרכה לבין האשה שתבעה אותו לדין. נמצא, שהמשיכה המינית חזקה יותר בין גברים ונשים בעלי קירבה גנטית רבה יותר. זאת ועוד, שורה של ממצאים מחקריים מצביעה, בעקיפין, על משיכה אל בני זוג דומים ועל יתרונותיה. מסתבר, שככל שרב הדמיון הגנטי בין ההורים, כך גדלים שיעור הפריון שלהם, ההרמוניה בחייהם המשותפים, העזרה ההדדית, יציבות חיי נישואיהם והסיפוק שהם מפיקים מחיי המשפחה. מהותם של המנגנונים המאפשרים לנו לאתר בן זוג דומה לנו עדיין עלומה, אבל סביר לחפשם במנגנוני החישה שלנו – הראייה, הריח, הקול, ואולי בחושים נוספים – ולאו דווקא בתהליכים מנטליים של מודעות ומחשבה. זאת מלאכה שעדיין מחכה לחוקר נבון.
השונות נושאת על כתפיה את תהליך האבולוציה
הטבעה שלילית
אילו בחירתנו בבני זוג היתה מופעלת כולה על ידי חתירה אל הדומה לנו, היינו כולנו נמשכים אל הורינו, והם אלינו, אך זיווגי עריות כאלה היו עד מהרה מכרסמים בשונות הגנטית של המין האנושי, והיו מבטלים בכך את טעמה העיקרי של הרבייה המינית, קרי שמירת הפוטנציאל של הגיוון הגנטי. שיווי המשקל העדין שבין אחדות ודמיון מצד אחד והתחדשות ושוני מצד שני, נשען על מנגנון האוסר גילוי עריות. חשוב להדגיש כאן, שילדים לא נמשכו אל הוריהם ואחים לא אל אחיותיהם זמן רב לפני הופעת התרבות, ועל כן אין לנעוץ את האיסור האוניברסלי על גילוי עריות אך ורק במוסר ובנורמות חברתיות. ולראיה, גם בעלי חיים בטבע נמנעים מזיווגים עם הקרובים להם בדרגת קירבה גנטית ראשונה. כיצד יודעים ציפורים ויונקים שעליהם להימנע ממגע מיני עם אמם ואחותם? כמובן, הם אינם יוד30עים, אבל התנהגותם מודרכת על ידי מנגנון “ההטבעה השלילית”, המדכא משיכה מינית כלפי אחים, אחיות והורים. במוחם של גורים, גוזלים וילדים נטבעת דמויותיהם של פרטים שהיו בסביבתם הקרובה בתקופת חייהם הראשונה; פרטים אלה הם מדרך הטבע הורים ואחים.
התנהגותם של בני הקיבוצים בישראל מספקת המחשה נאה למנגנון ההטבעה השלילית. בעבודת הדוקטורט של יוסף שפר, שנעשתה לפני כ-20 שנה, נסקרו כל רשומות הנישואים של בני התנועה הקיבוצית עד 1970. מתוך 2,679 זוגות, רק 14 זוגות גדלו יחד באותו קיבוץ. מבין אלה, רק חמישה זוגות היו יחד בבית הילדים לפני שמלאו להם שש, אבל גם מבין חמשת אלה לא נמצא אף זוג שעשה יחד את כל שש שנותיו הראשונות. לאחר ששפר בחן הסברים שונים לתופעה המוזרה, הוא הגיע למסקנה, שאין זו אלא הרחבה ספונטנית וייחודית של מנגנון הרתיעה מגילוי עריות. הרציונל הוא, שילדים מבלים את שנותיהם הראשונות בחברת בני משפחתם הקרובים, ועל כן מפתחים כלפיהם הטבעה מינית שלילית. מאחר שבני הקיבוץ היו מבלים יחד את שנותיהם הראשונות, פעל ביניהם מנגנון ההטבעה השלילית כאילו היו אחים.
מקרה מפורסם מסוג זה התגלה בטייוואן. שם, בין משפחות המעמד הנמוך, נפוץ מנהג של אימוץ לשם שידוך. הורי התינוקת מעבירים אותה להוריו של תינוק, שיועד להיות בעלה. מנהג זה חוסך להורי הכלה את דמי גידולה, ואילו הורי החתן חוסכים בכך את דמי המוהר הגבוהים. הבעיה היא, שכאשר מגיעים הילדים לפרקם, הם מתחמקים מהסכם הנישואים. אצל אותם זוגות שמממשים את נישואיהם, מתגלים שיעורי פריון נמוכים ואחוזי גירושין גבוהים, או שילדים רבים נולדים מיחסים מחוץ לנישואין וחיי המשפחה אינם עולים יפה. מנגנון ההטבעה השלילית מספק הסבר נאות לדבר: בני הזוג שהשתדכו בילדותם אמנם אינם אחים, ועל כן הם מותרים זה לזה מכל הבחינות, אך המנגנון האבולוציוני שבא למנוע גילוי עריות הוא עיוור, שכן הוא מופעל על ידי התרועעות וקירבה פיסית בין הפרטים.
מנגנון ההטבעה השלילית, הפועל לביטול המשיכה המינית כלפי הורים, מבטיח אפוא מידה אופטימלית של שונות גנטית בין הדורות. הדבר מעיד עליו שעבר תהליך ממצה של ברירה טבעית, דהיינו שהוא נטוע היטב במערך הגנטי שלנו. אם כאלה הם פני הדברים, מה קרה לאדיפוס? אכן, אדיפוס התאהב באמו ונשאה לאשה, ופרויד אפילו יצר ממנו סמל אוניברסלי לנטיות לבם הכמוסות של ילדים וילדות כלפי הוריהם, אך סיפור חייו של אדיפוס מצביע דווקא על חולשת טענתו של פרויד. אדיפוס הורחק מאמו בלידתו, והוא לא פגש אותה שנית אלא כשכבר היה עלם. יוצא אפוא, שמנגנון ההטבעה השלילית כלפי אמו לא הופנם במוחו, מפני שלא היה איתה בשנות ילדותו. המשיכה שחש כלפיה בבגרותו נבעה מפעולתו של המנגנון השני, זה המעורר בנו משיכה כלפי הדומים לנו גנטית. דחף זה, אם אינו נבלם31 על ידי ההטבעה השלילית, עלול להוביל אותנו לחיקה של אמנו, כפי שאכן קרה לאדיפוס. משחק המשיכה האופטימלית בין הדומה לשונה פועל אצל כל בני האדם ללא הבדל גיל, אך ההטבעות מתקבעות טוב יותר במוחו הרך של ילד מאשר בראשו של מבוגר, שתבניותיו כבר התקשחו. כך מוצאים עצמם הורים, בעיקר אבות, נמשכים מינית אל בנותיהם. רובם מצליחים להתמודד עם נטייה זו, לא מעט בעזרת הבנות, המצוידות בהטבעה שלילית כלפיהם. חלקם, כמו פרויד, מעדנים תשוקה זו בדפוס הקונצפטואלי של ״תסביך אדיפוס”, אך מיעוטם לא מצליחים לכבוש את התשוקה וכופים עצמם על ילדיהם בכוח. בימים אלה פורסמה הערכה של האגודה להגנת הילד בישראל, לפיה קורים בארץ מדי שנה כ-6000 מקרים של תקיפה מינית של ילדים בתוך המשפחה.
האדם נבט מן האדמה, הוא בן דמותה, והדמיון הוא הראשית וגם האחרית
הומו פאבר
האיזון העדין בין דמיון לשוני הוא המצע שעליו התלכדה התודעה האנושית לכלל צורה יציבה, כשם שהוא המצע שהיקום כולו נברא עליו. יכולתה של התודעה האנושית לחוש באחדות זו מקבלת ביטוי נוגע ללב בספרו של מכס פריש, “הומו פאבר” (הומו פאבר, ספרית פועלים. מגרמנית: עדה קורנפלד). ואלטר פאבר, גיבור הספר, פוגש נערה צעירה, זאבת, ומתאהב בה אהבה עזה, בלי לדעת שהיא בתו – פרי אהבתו לחנה, אהובת נעוריו. השניים נפגשים על סיפון אוניית נוסעים, ופאבר מזהה מיד את דמיונה לחנה. הכינוי “הומו״ (בלטינית, אדם ודומה) כאילו נועד לרמוז שאדם נמשך אל בת דמותו, ואכן הרושם שמותירה בו הפגישה עם זאבת מיטיב לבטא נטייה זו: “כאשר זאבת חזרה אל אולם נחשי הנייר בשביל לקחת את ארנקה, השתוממתי: היא נפרדה מידידה, שהעמיד פנים חמוצות, וישבה לידי. פניה היו כפני חנה בנערותה. ביקשה סיגריה ורצתה גם עכשיו לדעת במה אני מחטט כל הזמן, הרי משהו הוצרכתי לומר: הגשתי לה אש, שהאירה את פניה הצעירות, ושאלתיה אם היתה מסכימה להינשא לי״. כאשר עומד גילוי העריות להתרחש באוויניון, בלילה של ליקוי לבנה, מתווה פריש את תמונת האחידות (בלטינית, הומוגניות) הקוסמית כולה, אדם ואדמה (בלטינית, הומו והומוס): “סעדנו בחוץ, השעה היתה עשר בקירוב, מועד לשכב לישון, כיוון שרצינו עם השכמה לצאת לדרך. עצם העובדה ששלושה מגרמי השמיים, חמה ולבנה וכדור הארץ, נזדמנו בקו ישר, מצב הגורם בהכרח לאיפולו של הירח, הדריך את מנוחתי, משל לא הייתי יודע לערך בדיוק מהו ליקוי לבנה – שילמתי מיד אחרי שהבחנתי בצילו העגול של כדור הארץ, על הירח המלא … היינו נרגשים משום ששנינו לא ראינו מעולם ליקוי לבנה בברירות כזו, גם אני לא, ובפעם הראשונה עלה בדעתי הרעיון המביך, שהנערה, אשר עד כה לא היתה בעיניי אלא ילדה, מאוהבת בי. על כל פנים היתה זו הנערה, אשר באותו לילה, אחרי שעמדנו בחוץ עד שרעדנו מצינה, באה בחדרי…״.
שלושה גרמי שמים באים זה על זה, ואב בא על בתו, והקיום כולו חוזר אל מוצאו המשותף הקדמון. תחושת החורבן המלווה התכנסות זו של אדם ואדמה היא תוצר של תודעה החשה כי הקריסה חזרה אל המקור המשותף הראשון, היא קריסתם של החיים ושל הבריאה כולה. ואכן, לאחר שהפכו לנאהבים בא הקץ על חייהם. זאבת מתה משבר במפרקתה, ופאבר מסרטן בקיבה.
אותה תודעה אנושית, החשה כי קריסה אל האחדות המוחלטת תקיץ את הקץ על הבריאה ועל החיים, היא זו המענישה את אדיפוס, את הומו פאבר ואת בתו. אך חטא גילוי העריות מהול בקדושה: קדושת הדמיון שעליו מושתתים החיים, שכן ללא חתירה לדמיון לא יקום הדור הבא, בן דמותו: על כן הוא קדוש. עם זאת, נטייה מוגזמת לדמיון מכרסמת בשונות, מחוללת האבולוציה, ומביאה לקריסת החיים: על כן הוא חוטא. ניגוד זה בין שני העקרונות האבולוציוניים הללו הוא עוד וריאציה במשחק הניגודים שבין אחדות ושוני.
הנבחר
הגבול הדק שבין החטא לקדושה הוא קו ההפרדה העדין בין התאהבות בדומה לבין התאהבות בשונה. על הגבול הדק הזה מהלך באמנות רבה תומס מאן, בספרו “הנבחר” (בהוצאת ספרית הפועלים, 1963. תירגם מגרמנית מרדכי אבישאול). גרגוריוס, כמו אדיפוס לפניו, נולד בארמון מלוכה, אך הורחק מאמו ביום לידתו, ומוצאו הועלם מהמשפחה שגידלה אותו. כאשר נהיה עלם, שב למכורתו, התאהב באמו, הושיעה מן האויב שצר על העיר, נשאה לאשה והוליד שתי ילדות. משנודע לו סוד מוצאו, גזר על עצמו גלות שנייה, וחי 17 שנים על צוק סלע שומם, שם ניזון משיקוי שהגירה האבן. את השיקוי הזה מכנה תומס מאן, בעקבות משנת הקדמונים, שיקוי אם: “…אשר טעמים ונימוקים מרובים עמהם לכנות את האדמה בשם magna parens, שממנה משתגר ומתבצבץ כל חי… הכל נולד וגח מרחמה של אם זו. כך גם האדם אשר לא במקרה קורין לו homo ו-humanus, משמע לאות, שמקרקע האם של ה-humus הוא יצא לאור עולם… בראשית המעשים היתה האדמה מכלכלת את ילדיה בחלבה היא לאחר הלידה, שכן רחמיה הגיעו כגון נאדות באמצעות שורשיהם עד למעמקים, והטבע הוליך לשם מעצמו את תעלות הארץ ובפתחי הצינורות הוא הזיל עסיס הדומה לחלב, כפי שגם עכשיו32 מתקלח חלב מתקתק אל שדיהן של נשים יולדות, הואיל וכל זרם הלחלוחית של הגוף האימהי, יותר נכון תמצית של מזון ממנו, ניגר לשם. קטן ובלתי מושלם ובלתי מגודל, כך נאמר, היה אז האדם, לא מיועד עדיין לקדושת המזון הנעלה, לזריעת הדגן, ובכך תלוי היה בשדי האם ונהנה ממזון הילדות. וכמה צדקו בני הסמכא שלי, אותם קדמונים, בסברתם זו, מוכיחות תולדותיו של גרגור. במקומות אחדים על פני האדמה, אפשר שלא יותר משניים או שלושה אתרים הם, וגם הללו כמוסים בפינות נסתרות ולא מיושבות, מצויים עדיין מעיינות עסיסי מזון קמאיים, שצינורותיהם מגיעים אל מעמקי האורגניזמוס האימהי, והללו עמדו בפעילותם, כביכול מתוך מנהגם הישן, אבל במידה מצומצמת; אחד מהם הגיר את המזון הקדמון המפכפך אל האגן הקטן ומילא אותו תוך עשרים וארבע שעות, והוא שמצא הבעל תשובה על סלעו. ודאי שנעשה לו חסד מופלא; ברצוני להתעלם מן השאלה, כלום פעל כאן המקרה המיטיב, משמע, שמעיין האם השפיע עסיסו כל הימים, או שמא הגיע חסד הבורא עד לידי כך, שהיה מעורר אותו לשם ייחוד גרגוריוס בעל החטאים. מכל מקום נאצלה לו כאן בפעם הראשונה, לנוכח תגלית זו, על אף גלמידותו לאין גבול, נבואת הלב המייחלת, המאשירה, שאלוהים, לא זו בלבד שמקבל הוא את תשובתו, אלא גם אינו רוצה להאבידו. אדרבה, לאחר שיכפר על עוונו ועוון אבותיו בשכר עינויי חרטה קשים בתכלית הקשיות, עדיין יש בדעתו להועיד לו תכלית של חסד״. גרגוריוס בעל החטאים ובעל התשובה התכווץ על הסלע השומם, עד שהיה לרגב קטן, וניזון מן האחדות האמהית של האדמה. חלבה, כמו כל חלב, הוא אבק כוכבים, והאדם הניזון ממנה, כמו כל רגב וחי, אף הוא אבק כוכבים. כשהבין זאת גרגוריוס, נבחר להיות נציג האל עלי אדמות. הוא חולץ מן הסלע ומן העונש שהשית על עצמו, והוכתר לאפיפיור ולקדוש. תולדות החוטא הקדוש מגלמים את חרב הפיפיות של הבריאה. גרגוריוס נמשך אל הדמיון ונסוג ממנו, כדי לשוב ולהתחבר אל מקורותיו, מבראשית. הוא מיטלטל בין האחדות לשוני, כמו הבריאה עצמה, מקפיד לשמור על המידה האופטימלית, אך בעיקר מבין את מהות עצמו ואת מהות העולם, ובכך זוכה במעמד של נבחר. כאשר נוקט ספר “בראשית״ לשון תוכחה ומעמיד את האדם על מקומו, על ערכו ועל אחריתו, באומרו “כי עפר אתה ואל עפר תשוב”, הוא חופן במשפט קצר זה את מהות האדם והיקום כולו – על החיים שנבראו ממנו ובו. הוא מזמין את התודעה האנושית, שאינה אלא אחת הווריאציות היציבות והמופלאות של אבק הכוכבים, להישאר נטועה במצע שבו נבטה ולא לרחף בגבהות לב בשחקים מיסטיים ונטולי שורשים; לוותר על הכמיהה הקדחתנית והנואלת למשמעות, לתכלית, לתוכנית אב של היקום ולקיום המין האנושי בו. בן אנוש בא מן האבק הקוסמי וישוב אליו בתום פרק הזמן שהוקצב לו להתקיים כצורה יציבה ומפוארת, כמו הפטרייה של תמנע. כאבן זו, אין מאחורי בריאתו מובן ולא תכלית, ואף על פי כן קיומו מדהים. הוויתור על הריחוף המיסטי לא רק שאינו גורע מאומה מן העושר והיופי של הקיום האנושי, הוא גם עשוי להציע נחמה לתחושות הבדידות והניכור של המצב האנושי, באמצעות תחושת ההשתייכות והאחדות עם היקום. האדם נבט מן האדמה, הוא בן דמותה, והדמיון הוא הראשית וגם האחרית. ■
״אטומים פוגשים אטומים, מחליפים ביניהם אלקטרונים ובונים מולקולות של חומר; חומר נצמד לחומר, וביחד יוצרים אדמה, מים, שמים, כוכב, שמש, גלקסיה, קוסמוס״.
