שש שנים בלעדיך

דליה הוכברג

ובכל זאת, כל יום אתה איתי.

כן כן כשאני נכנסת לאוטו. זוכר את הקוד ששלחת לי כשקניתי אוטו חדש?

אני מקלידה את הקוד ששימש אותך ואחר כך אני ממשיכה בחיי.

יש לי דרך משלי להיות אתך. דרך שמעלה בי חיוך ומחזירה אותך אלי לרגע קל.

הביקורים שלך, הם שעושים לי קל.

הילדים כבר בצבא. כמה היית גאה לראות את הלוחמים. כמה היית גאה ואולי גם עצוב לראות שהתרגילים שהם עושים אלו תרגילי מלחמה.

לא, לא היית גאה לראות איך המדינה נראית. העיניים שלך שראו כל כך הרבה, תמונות, מחזות, סבל ושמחה לא יאמינו.

אני חושבת לעצמי מה היית אומר?

היית מבקש ממני להעביר ערוץ בטלוויזיה. ואני הייתי אומרת לך שזה לא ערוץ! זאת המציאות.

ואז היית נאלם. ככה תמיד היית עושה לפני שהיית מדבר.

נעלמת לי.

לפני שבועיים הייתה לי יום הולדת.

נסעתי לחנות ההיא בכיכר, לקנות, בדיוק לפני 6 שנים נכנסת איתי בכוחותיך האחרונים לחנות ושאלת אותי מה תרצי?

וכך כל שנה אני באה לשם להיות אתך לרגע.

חזרתי הביתה וחיכית לי בעיתון של יום שישי.

תמונה של דן בן אמוץ במסיבת הפרידה שלו לחיים הציצה מהעמוד הראשי.

ואתה יושב לך וצופה בו ובי.

אתה חסר לילדים. תן להם סימן. הם עוד לא מכירים את השפה הזו שאני ואתה מדברים בה.

עוד חודש הם יהיו בני 20 וכבר מספיק גדולים לשמוע ולראות אותך.

זה הזמן.

בוא…

שש שנים איתך.

דליה הוכברג