לו היית מביט באוהביך כעת – אריאנה מלמד
יום הולדתו של צבי 9.6.1935
לו היית מביט באוהביך כעת, צבי – מה היית אומר?
ראשית ודאי היית מתבונן בנו בחיוך הדק הזה שלך, שהיה בו תמיד שילוב של אהבת אדם ואירוניה בריאה. בוחן אותנו רגע בשקט גמור. מעביר מבט נוקב, חודר ומפוכח על פני כל אחד מאיתנו – ולועג לנו מעט.
הלא כרציונליסטים גמורים וספקנים מתמידים, איננו אמורים בכלל לחגוג את יום הולדתך. שכן, אתה איננו – וגם זה צירוף מלים אבסורדי. הוא היה משעשע אותך מעט, כעוד אות לאיוולת אנושית.
כי לדידך, מעולם לא היתה לך נפש שבכוחה להישאר כאן, מרחפת באויר לצידנו אחרי כלות הגוף, או לפרוח לעולמות עליונים, שגם הם, כמובן, פרי דמיונו של האדם וחרדותיו. ואתה ידעת יפה מאיתנו מה מצוי בדמיון ומה בחרדה, ואיך לא להתמלא הערצה לכוחם או יראה מפני שניהם.
קרוב לודאי, היית מבקש שנתרגל ללכתך. שנרפה. שנמשיך בחיים כאילו לא היית, כי הרי ברור לנו, גם בלב הגעגוע, שכבר לא תהיה עוד.
אבל איך אפשר, צבי? אתה הרי חקוק כל כך חזק בזיכרון. ולא רק בו. אתה שזור בתוך הדיבור הפנימי שלנו, אוהביך. ברגעים קשים של הטלת ספק בספק, ברגעים רעים של צורך בוודאות גמורה – אנחנו עדיין מבקשים לשמוע את קולך. אפילו אם אנחנו יודעים שזה געגוע חסר שחר, סנטימנטילי, אנושי ופשוט לקול שנאלם.
כי בניגוד לך, שידעת לחיות עם אובדנים גדולים ממידת אנוש בשוויון נפש, אנחנו מפונקים. לא מאבדים באלגנטיות ובמשיכת כתפיים אצילית, לא מוכנים לוותר. ודאי לא עליך.
אבל יותר מן הצליל הפיזי, מאיזו דרישת שלום מן הבלתי-אפשרי, אנחנו מבקשים לשמוע בקולך את התבונה החדה והחותכת, הצלולה והברורה – ולא מוצאים.
וככל שחולף הזמן, מתברר, אנחנו זקוקים לזה עוד ועוד, יותר ויותר, כי הימים, כך נדמה, נהיים רעים מתמיד.
לו היית מביט בתמונת העולם של הזמן הזה, במקום שכה אהבת, מה היית אומר, צבי?
אתה, ש”התהליכים” המזויעים של אירופה במאה העשרים נחרטו בבשרך, שהפכו לחלק מילדותך המיוסרת, האיומה – מה היית אומר עליהם בנוסח הישראלי, גלוי ובוטה יותר מיום ליום? היית עוזב הכל, מתגייס למלחמה צודקת ואולי אבודה, נאבק נגד מה שעינינו רואות וכלות?
היית אומר לנו בלשון הצלולה והחד משמעית שלך, אתה שראית בעיניך כיצד נראה פאשיזם ואיך הוא מתפתח ומה הוא עושה לבני אדם שוחרי טוב– שאנחנו שם? בדרך לשם? במדרון החלקלק, בשיפוע המסוכן, בנקודת הציון שאין ממנה עוד חזרה?
ומה לעשות כשמתקרבים לקצה הדרך, ומה יבחר לעשות אדם עם מצפון?
היית מעיר לנו שהמשכילים בעת הזאת, אסור להם לשתוק? היית מציין, ביובש מעשי כדרכך, ובפסקנות הזאת שאין אחריה עוררין, כי הבורות והיוהרה, תאוות השררה והגזענות של מנהיגינו חברו לפונדמנטליזם דתי, ואם לא נתעורר מיד, יהיה מאוחר מדי?
ואולי כבר מאוחר מדי, צבי? איך נדע? הרי לא השכלנו להתבונן נוקב וחודר כמוך. לא היו בידינו הכלים, או הידע הפנומנלי, או הניסיון שנכפה עליך ומתוכו היית למי שהיית לנו.
ואתה, שידעת כי אין אלים בעולם מחוץ לדמיונו המתעתע של האדם, מה היית אומר למראה דוברי האל מטעם עצמם, וסוכניו בשירות הדיכוי האנושי, ועדת החנפים שקוראת בשמו כדי להצדיק רצח וגזל, שוחד וחמס, משפח שמתחזה למשפט – מה היית אומר להם? ולנו? שעלינו לחבקם מכוח אחדות מדומיינת, או שעצם המחשבה על אחדות ועליונות של עם אחד על פני אחרים, היא-היא אות לתחילת “התהליכים”?
ועל הבורות המתייהרת, הגאה בעצמה, של סוכני התרבות מטעם המדינה, מה היית אומר? כי אלה המתהדרים בבערות ודאי היו לועגים לך ומסמנים אותך בתג של אליטה נושנה וגוועת. וזה במקרה הטוב. סביר להניח שהיו מכנים אותך בפשטות, כדרכם – בוגד.
ואם אתה כזה בעיניהם – מה אנחנו? ומה מוטל עלינו לעשות כעת? לא לשמך ובשבילך. אתה כבר לא זקוק לזה. למען איזו תקווה אנושית בסיסית, לא רציונלית, שאיכשהו גם אתה האמנת בה, כי אנשים עוד יכולים לבחור בחיים תבוניים יותר וטובים יותר, או להילחם על אפשרות קיומם.
להילחם, צבי? או פשוט להתכופף, להיסחף, להיכנע?
דווקא כאן, בתום השאלות שהיו מאתגרות את סבלנותך, אוהביך יודעים מהי התשובה. אבל אם למדנו משהו מאיתך, הרי זה שעלינו למצוא אותה בתוכנו, באפלת הבדידות הקיומית של כל אחד ואחד מאיתנו, במקום שאין בו מאורות גדולים כמוך.
ועדיין, צבי, לא נוכל שלא לשאול, עכשיו ובימים הרעים הבאים –מאוחר מדי?
