אבא אתה חסר – יעל הוכברג ינאי

אבא אתה חסר

היום עברו 10 שנים. 10 שנים שאתה לא נמצא פה ואני צריכה להתמודד עם כל מה שהשארת מאחור.
עם אמא שלומדת לחיות בשביל עצמה ולא בתוך זוגיות, עם אח שמתבגר בלי ההכוונה שלך, עם מוניטין מפואר שיוצר ציפיות גבוהות, עם הכלבה שלנו שמזדקנת עם השנים, עם סיפורים עלייך שאני לא מכירה, עם אנשים שמכירים אותך באופן שונה ממני, עם כְּתָבִים ויצירה לא נגמרים שאני מפחדת מלגשת אליהם, ובעיקר עם התחושה שאני אותה ילדה בת 13 שאיבדה את אבא שלה.
איך אפשר שלא לכעוס אחרי כל כך הרבה זמן שאתה לא נמצא פה? כל כך הרבה שינויים שקרו שלא לקחת בהם חלק. כל כך הרבה החלטות שהייתי צריכה לקבל בלעדייך. כל כך הרבה חוויות שלא זכיתי לחלוק איתך.
אבא אמור להישאר לכל החיים. תקרא לי נאיבית אבל אני חושבת שזאת אמירה לגיטימית, וזה למה כל כך קשה לי לקבל את החוסר שלך.
אתה אמנם תמיד נמצא מסביבי במחשבות, ברגשות, בתמונות בבית, ברחוב שקראנו על שמך, בשיח שלנו במשפחה. אבל איפה אתה? איפה הימים שהיית שם אותי על הרגליים שלך והיינו רוקדים טנגו נעליים? איפה המשחקים הדמיוניים שהיינו ממציאים בגינת המשחקים בקיבוץ של סבא וסבתא? איפה ה״הכל בסדר יעל, אני נמצא פה״? איפה החיבוק?
אז כן אבא. היום עברו 10 שנים ואני כועסת כמו שלא כעסתי בחיים שלי. כועסת עלייך ובאותה נשימה אוהבת אותך הכי בעולם. הילדה בת ה-13 שהייתי פעם קיימת בגרסה קטנטנה בין כל השינויים שעברתי, אבל היא ואני עדיין זוכרות אותך. בכל יום מחדש אתה עוזר לנו להמשיך הלאה. בכל תקופה קשה אתה הקול שמכווין אותנו לדרך חדשה. בכל רגע שמח אתה שם לחלוק אותו איתנו, ויהיו לנו עוד הרבה כאלה.
אני בטוחה שאתה מסתכל מלמעלה ואומר לעצמך ״מה את כותבת לבן אדם מת? אני הרי לא קיים יותר״. טיפוסי מצדך לגרום לתהיות ולפרדוקסים גם עכשיו כשאתה איננו. אז אני מקווה שאתה מסתכל על המשפחה שלנו מדי פעם ורואה איך קירבת בנינו. התהליך היה קשה אבל אתה כבר יודע שאנחנו לא מוותרים. ואני מקווה שבעוד 10 שנים אני אכעס עלייך בדיוק כמו שאני כועסת עכשיו. הרי אם לא, זה כנראה אומר שלא התקדמתי מספיק כדי להרגיש את החוסר שלך.
אוהבת אותך הכי בעולם,
יעל ❤