ארבע שנים למותו של צבי ינאי/ ד”ר יוסי זיו

ארבע שנים למותו של צבי ינאי/ ד”ר יוסי זיו

ארבע שנים ללא צבי. לא תאריך “עגול”, לא עשור ולא יובל, רק זמן שחולף, אדיש, לא מודע לחסרונו של האיש המופלא הזה.

מה אוכל להוסיף אחרי כל הדברים שנאמרו על צבי? אוכל להזכיר שוב בהכרת תודה את כל מה שקיבלתי ממנו וצבי היה ראוי להכרת תודה מרבים רבים שעולמם התרחב בזכותו – בין אם צללו נרגשים לקרוא בגיליון החדש של “מחשבות” שרק ראה אור, ולהתוודע לעולמות מופלאים לא רק של מדע ופילוסופיה, אלא גם של ספרות, קולנוע, אמנות. ומה לא? ובמקביל, בסדרות הטלוויזיה שערך, הנחה והגיש. ומאוחר יותר, אבל לא “מאוחר מדי” התוודעו לביוגרפיה החד פעמית שלו כשפרסם את “שלך, סנדרו”, ואחר כך בטורים שכתב בעיתונות ובהם הגן בחירוף נפש על אתאיזם בלתי מתפשר, אבל במקביל היה מוכן להתווכח, מתוך כבוד, עם מאמינים ובראשם, כמובן, המאמין-יריב הגדול, ישעיהו ליבוביץ, ופתח את “מחשבות” גם לתיאוריות שלא הסכים אתן, אם חשב שהן מעניינות. היום, כשכולנו רוצים לשמוע רק דברים אתם אנחנו מסכימים, חסרים אנשים בעלי יושרה כמו של צבי.

והסקרנות שלו, הבלתי נדלית. פגשתי הרבה מלומדים, משכילים יותר ופחות, אקדמאים ואחרים, אבל מעולם לא פגשתי אדם שסקרנותו גדולה מזו של צבי. אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה, אבל באמת לא היה תחום שצבי לא התעניין בו – ולא מדובר בהתעניינות סרק. כמות כתבי העת שהיה מנוי עליהם (וקרא אותם) היה מרושש אדם שמרוויח משכורת מינימום. והכל נבע “מבפנים”, לא מתוך איזו חובה אקדמית או אחרת. כל כך מעניין היה לפגוש את צבי ולשוחח אתו. לפני שהכרתי אותו, נראתה לי דמותו מרוחקת ומאיימת, לכשהכרתי אתו והפכתי, לשמחתי ולהפתעתי, לחבר, ראיתי שהתדמית רחוקה מהמציאות. ולא, שלא תבינו אותי לא נכון, צבי לא היה אדם קל בכלל (ואפשר להבין את הסיבות כשקוראים את האוטוביוגרפיה שלו), לא לעצמו ולא לאחרים. הוא לא “עיגל” פינות ולא ויתר עד שהגיע לתוצאה שסיפקה אותו, שהייתה קרובה לשלמות. לא תמיד היה קל לעבוד אתו ולפעמים היה מעיר בבוטות על טעויות, אבל כשאמרתי לו שהוא פגע בי, הוא די הופתע (הרי גם בעצמו היה “גוער” לו עשה שגיאה) אבל שינה ממנהגו.

וצבי היה איש של יושר ומוסר, ואת זה לא כולם יודעים. לא אחת עמד במבחנים לא קלים, הן בזמן השירות הצבאי שלו והן בחייו האזרחיים. הוא לא חשש לעמוד על שלו מול סמכות.

וכמובן, כמה מעניין היה לדבר אתו ולהתעדכן בזכותו בחזית המדע, ולהתווכח אתו על ספרות ופוליטיקה וקולנוע.

צבי שנא “השתפכויות”, שנראו בעיניו מוגזמות וזולות (“מדהים”, “מרגש”), למרות שבעצם היה רומנטיקן, אבל רומנטיקן לא מורח את הרומנטיקה ברוטב סכריני והופך אותה לאופרת סבון. אני חושב שרק ביחס לילדים, יעל ודניאל, הרשה לעצמו להיות טיפה יותר רגשני, אבל גם להם לא ויתר על האמת…

כיוון שצבי כבר מת, ארשה לעצמי, שוב, להתוודות, שאהבתי אותו אהבה עמוקה מאוד ולא רק כמורה, שהעשיר את עולמי ופתח בפני הזדמנויות, אלא כחבר אמתי. ידעתי שאפשר לסמוך על עזרתו תמיד.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

אני מתגעגע אליך, צבי.

כאן למטה, צבי ואני כשהיינו צעירים ויפים. צילמה דליה.