בית האבודים – דליה הוכברג, מקריאה: נתלי פיינשטיין
בית האבודים
לשמיעה לחץ כאן
הכל אני מאבדת, אין מאבדת גדולה ממני בעולם.
אני מחזיקה מפתחות ביד, אחרי רגע הם פשוט אינם.
זה במקרה הטוב, כי במקרה הפחות טוב אני מחפשת אותם שעות בתיק. כבר קשרתי אותם לכל מיני מקומות בתיק בתוך שקית מיוחדת, בארנק, בתא הקדמי חיברתי אותם ל GPS מיוחד למפתחות וזה לא הצליח? המפתחות נעלמים.
לפעמים אחרי חיפושים קדחתניים בתיק, אני מוצאת אותם, לא תאמינו איפה? בתיק…
לאבד מפתחות זה דבר קטן. מה תגידו על לאבד ארנק או כסף וכרטיסי אשראי, תעודת זהות, רישיון. שכחתי משהו?
ומה עם לאבד תיקים, סוודרים, חולצות, מגבות בגדי ים, מטקות, גרביים, מחשב נייד, אייפון .
כל זוג הופך אצלי לאחד.
אמא שלי שואלת אותי תמיד, “תגידי את הראש עוד לא איבדת?”
לאבד זה אני.
עד שהכרתי את תמר.
תמר למדה איתי לפני 20 שנה באוניברסיטה. ישבנו אחת ליד השניה והקשבנו בשעמום די גדול לשיעור של הפרופסור הכי נחשב בתחום, על שירת ימי הביניים. פתחתי את התיק ופשפשתי בו בקדחתנות, בחיפוש נואש למצוא את מחברת הקורס. וכמובן לא מצאתי אותה.
התיק הורם על השולחן והחיפוש נעשה אינטנסיבי יותר ויותר. הוצאתי את כל מה שהיה בתיק. השכנים לידי עשו לי ששש..ששש. כי באמת עשיתי הרבה רעש.
תמר הסתכלה עלי מהצד. היא הכירה אותי כבר שנתיים. ועקבה אחרי.
ואז אמרה ” אני רוצה לתת לך מתנה. מה שאתן לך יעזור לך למצוא את כל מה שאיבדת” חייכתי לעצמי. “אין דבר כזה” אמרתי לה.
“יש” אמרה תמר. “רק לי יש ואת תקבלי את זה ממני. חכי להפסקה”.
המשפט “לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב” קיבל משמעות נוספת. חיכיתי שהשיעור יגמר. בהפסקה הסתערתי על תמר. “נו נו” אמרתי. “תתני לי את מה שהבטחת”.
תמר לקחה אותי לפינה שקטה ופתחה את התיק הירוק שלה. מתוכו הוציאה קופסה ורודה מעץ ופתחה אותה. הסתכלתי לתוך הקופסה וראיתי ציור של פייה לבנה וקטנה. על הראש היה לה כתר מזהב ובידה שרביט נוצץ.
“תגידי מה אני ילדה קטנה” שאלתי?
“חכי ותביני “אמרה. “הפייה הזו היא פיית המציאות”.
“כל מה שאיבדת אי פעם בחייך נמצא אצלה. היא תיקח אותך למקום שבו תוכלי למצוא את כל הדברים האבודים שלך. כל מה שעליך לעשות זה לדפוק על קופסת העץ ולבקש מהפייה שתעזור לך למצוא את מה שאיבדת”.
“אני מעבירה לך אותה כי כשקיבלתי אותה לפני 20 שנה הבטחתי להעביר אותה הלאה בדיוק אחרי 20 שנה “.
הסתכלתי על תמר ולא האמנתי לה. “הנה קחי את הקופסא ושמרי עליה”.
לקחתי את הקופסא, הכנסתי אותה לתיק ונסעתי הביתה.
כשהגעתי הביתה אכלתי, לקחתי את הקופסא ונשכבתי על המיטה.
החזקתי את הקופסא בשתי ידיי, דפקתי על הקופסא וביקשתי מהפייה שתמצא לי את המחברת של שירת ימי הביניים.
עצמתי את עיניי ולפתע הרגשתי שמישהו מושך אותי לקום וללכת. יצאתי מהבית והתחלתי ללכת בלי לדעת לאן. פתאום מצאתי את עצמי מול בית בן שתי קומות שנראה בסגנון עתיק מאד שהזכיר לי כמה בתים שהכרתי או שראיתי בצילומים. דלת העץ הענקית נפתחה בחריקה. נכנסתי לחדר גדול. בתוכו על מדפים ארוכים, אפורים מתקלפים ממתכת היו מונחים ספרים, מחברות, חולצות מקופלות, מכנסיים, קופסאות פתוחות של תכשיטים ובתוכן שרשרת זהב עגילים, סיכות לשער. עטים נובעים, מפתחות – הרבה מפתחות. מפתחות לבית למפתחות של אוטו, טלפון נייד אייפון, מחשב נייד, דיסקים, דיסק און קי, והרבה חצאי זוגות גרביים.
הכל נראה מוכר. הי! זה שלי וזה שלי. הלב הפסיק לפעום לרגע, ראיתי את הבובה הקטנה שלי שכל כך אהבתי כשהייתי בת שש. מה לא הייתי נותנת בשביל להחזיק אותה שוב ולהריח אותה שוב. עברתי על פני כל המדפים, עליתי לקומה השנייה, שם היו הרבה חדרים שכולם היו סגורים. חזרתי שוב לקומה הראשונה. הגעתי לבית שבו מצאתי את כל מה שאיבדתי כל חיי.
יש דברים שלא הייתי צריכה, את המחברת של שירת ימי הביניים הייתי מוכנה להשאיר שם אבל החלטתי בכל זאת לקחת כי הקורס עדיין לא הסתיים. גם את כל המפתחות לקחתי ואת הבובה האהובה עלי, החזקתי אותה קרוב לליבי ונשמתי אותה. חזרתי הביתה בלילה מאוחר. בבוקר, כשהתעוררתי, הרגשתי שליבי נמצא בתוך הקופסה.
כך הייתי מטיילת בלילות לבית הישן והקסום שלי עם פיית המְצִיאוֹת.
אני מספרת לכם את הסיפור הזה כי עברו בדיוק 20 שנה ועכשיו אני צריכה להעביר את הפייה למישהו אחר.
מי רוצה?
