הדוד מאמריקה – דליה הוכברג, מקריאה נתלי פיינשטין

הדוד מאמריקה

 להאזנה לחצו כאן

אמא נפטרה לפני חמש שנים.
עמדנו על יד הקבר שלה מתחת לעץ הזית בקיבוץ, כל המשפחה.
החליל צד שלי היה צמוד אלי, ביקשו ממני שאנגן וניגנתי את “שחקי שחקי על חלומות”. זה היה השיר של אמא שנים ארוכות.
—————————
קראנו לו דוד. נו טוב כל החברים של ההורים שלנו, היו דודים שלנו.
לא היו לנו קרובי משפחה אמתיים. כל החברים של אבא מהעיירה בגליציה, שנשארו בחיים היו הדודים שלנו. והילדים שלהם היו בני דודים. אצל אימא המצב היה דומה.
הוא היה דוד אחר. הוא היה הדוד מאמריקה. קראו לו שולם.

לקיבוץ הגיע אדם מבוגר מאמריקה. הוא פגש את אבא. והם התחיל לדבר באידיש. אבא אמר לו שיש לו חבר שהיה אתו ביער בזמן המלחמה והוא גם גר בניו יורק. אבא שאל אותו אם הוא מכיר אותו. האמריקאי המבוגר צחק צחוק מתגלגל, “השתגעת איך אני אכיר אותו. ניו יורק זאת עיר ענקית. אין סיכוי בעולם שאני אכיר אותו, נו טוב איך קוראים לו?” אבא אמר לו ” שׁוּלֵּם “. האמריקאי התחיל להשתעל. לא היה לו אוויר הוא נשם בכבדות. שתה קצת מים ואמר. “הוא שכן שלי” .

אבא יצר קשר עם שולם דרך האמריקאי וכך הגיע לבקר אותנו בקיבוץ – דוד שולם.
הוא נכנס הביתה החזיק ביד מזוודה ענקית. “שלום משולם” הוא אמר בעברית במבטא מוזר. הוא לבש חליפה שחורה חולצה לבנה, כובע שחור. לא הייתה לו משפחה וראיתי איך הוא שמח לראות את אבא אמא ואותנו..

הוא זמזם כל הזמן את השיר “שחקי שחקי על חלומות” “שאול טשרניחובסקי” הוא אמר…

המזוודה הייתה בצבע חום כהה וסגורה עם מנעולים מברזל. והוא החזיק אותה קרוב לגופו. נראה היה לי שהיא נורא כבדה.
מיד הסתובבנו סביבו כי ידענו שבמזוודה הזו יש משהו חשוב.
אבא, אימא ושולם ישבו ושתו תה. דיברו באידיש ואחרי אולי שעה אימא קראה לי, לאחי ולאחותי.
ישבנו מול המזוודה. פתאום היה שקט. כמו במעמד הר סיני – תכף נקבל את לוחות הברית.

המזוודה מהעור חום שהתחילה קצת להתקלף, נפתחה, לא לפני שהיה לו מאבק קטן עם המנעולים מברזל.
הוא הוציא מתוכה בזה אחר זה, שלושה זוגות מכנסי ג’ינס. אתם שומעים? ג’ינס. לא גי’מס! (חיקוי של ג’ינס בקיבוץ מפלנל כחול)
ונתן לנו.
הפסקתי לנשום.
רצנו למדוד אותם.
זהו זה חיי השתנו.

קיבלתי ג’ינס מאמריקה.

שמוליק הרזה כבר לא יוכל להסתובב בכל הקיבוץ כמו נסיך על סוס לבן. גם לי יש ג’ינס מאמריקה. רינגלר. כן כן זה אמיתי. כל כך שמחתי שיום שישי מתקרב. אלו יהיו מכנסי השבת שלי. וכך היה.
מדי שנה היינו מקבלים חבילה מדוד שולם. בתוכה היו חולצות – טישרטים, כובעים, ולפעמים ג’ינסים.

ואז הפסיקו החבילות להגיע.
אבא ניסה לדבר עם שולם בטלפון, לא הייתה תשובה. “כנראה שמת” אמרה אימא.
לפני כמה שנים הגעתי לניו יורק וחיפשתי את הבית של שולם. הגעתי לכתובת ומצאתי חנות תקליטים. נכנסתי פנימה ושאלתי את המוכר גבר כבן 70 האם הוא זוכר את שולם. תיארתי אותו עם המגבעת והמוכר אמר לי.

וויט אה מיניץ. והלך לחפש משהו באחד החדרים אחרי חמש דקות חזר עם דיסק שם אותו במערכת הנגינה בחנות והשיר שהתנגן שם היה “שחקי שחקי על חלומות” ושאל אותי התכוונת לאיש הזה?