הכל בזכות אמא

 הכל בזכות אמא – מקריאה נתלי פיינשטין

השעה ארבע אחרי הצהרים ואני בדרך להורים שלי. כבר אפשר להיכנס הביתה בלי להעיר את אמא. שעת השינה הקדושה הסתיימה. אני רצה, וכמעט נופלת, יורדת במדרגות. הבית שלנו ממוקם באמצע המדרון התלול, בהרי ירושלים. אני נכנסת לחדר של הורים שלי. אמא כבר התעוררה. לא ראיתי את אמא ואבא מאתמול כשהשכיבו אותי לישון בלילה, בית הילדים.

אני פותחת את דלת הבית בשקט בשקט, ושומעת את הפטפון מנגן לו שופן. העטיפה של התקליט של “הד ארצי” מונחת על השולחן.

אני יושבת על הספה, שותקת, ומקשיבה לשופן.

בת אחת עשרה. קיבוץ מעלה החמישה. כל הילדים לומדים לנגן על מנדולינה. אני לא רוצה מנדולינה. אני רוצה פסנתר. אני רוצה שופן.

שמונה בערב, אמא מתארגנת ליציאה לקונצרט בבנייני האומה. היום אהיה עם אמא בקודש הקודשים שלה. הקונצרט. האוטובוס עוצר לנו בתחנה היחידה שיש בקיבוץ, ואנחנו עולות עליו. אמא מחזיקה את היד שלי קצת מושכת אותי, והרבה שקט.

אנחנו מגיעות לאולם הענק. שורה אחרונה כסאות חמש ושש. זה המנוי של אמא מזה שנים. כאן היא יושבת כל השנים. התכניה זה חלק מהטקס. אמא קונה ואני מחזיקה אותה, אגב עד היום!

האולם מלא נשים עם ריח נפטלין. קצת פרווה על הצוואר. אמא לבושה בהידור. השפתיים שלה נעשו אדומות אש, ובידה תיק שחור קטן עטור שרשרת זהב.

מה יש שם בתיק הקטן והמסתורי הזה?

על ידיה כפפות שחורות. שמלה שחורה מבצבצת מתחת למעיל שעשתה לעצמה בקיבוץ. מעיל כחול כהה. היא רקמה על הצווארון ועל הכיסים.

לימים הבנתי שאת כל יצירות המופת שלה היא מוציאה מתוך ‘בורדה’. בדיוק כמו שידעה לתבל את חייה עם מוסיקה, ידעה להוסיף תיבולי תוספת לתפירה המהודקת של ‘בורדה’. אף אחד לא ידע לעשות את הקסם הזה, רק היא. וכך היא הולכת עם שמלה שמבצבצת ומעיל שתכף יפתח ויונח על משענת הכיסא.

הקונצרט מתחיל.

באך – קונצ’רטו מס 2 לחליל ותזמורת.

שופן – ואלס ברה במול (“ואלס הדקה”)

בטהובן – סונטת אור הירח

אמא פותחת את התיק השחור ומוציאה ממנו משקפת. המשקפת צמודה אליה לעיניים כמעט כל החלק הראשון. כשההוא מנגן על חליל אמא נותנת לי להביט.

אני חייבת להודות, המוסיקה נשמעת הרבה יותר טוב עם משקפת.

איך אני זוכרת את הכל? כי ישבתי בשקט כמעט בלי לנשום ובהפסקה בין קטע לקטע כל האולם השתעל. תמיד חשבתי שבגלל זה הם באו לקונצרט. להשתעל.

הייתי חייבת להעסיק את עצמי. והתכניה הייתה הדבר היחידי שעוד לא קראתי. קראתי וקראתי עד ההפסקה. ואחר כך המשיכה המוסיקה.

אמא מעיפה בי מבט מדי פעם לראות אם אני מתנהגת יפה וממשיכה להחזיק את המשקפת המוזהבת. ואני, בשיא העניין, קוראת את התכניה ההיא.

בסיומו של הקונצרט אמא לוקחת אותי מהר ביד ושתינו יורדות לשורה הראשונה, אמא מגיעה איכשהו לאחורי הקלעים.

“חתימה דליה” היא אומרת לי, “הרי את אוספת חתימות לא?” אמא לוקחת את התכניה ומחתימה את המנצח, הפסנתרן והחלילן.

אני בת 11 ומבינה שכאן באולם הזה נפל דבר.

בקיבוץ לא הסכימו שאנגן בפסנתר. אני כבר לא זוכרת למה, אולי כי אני שוב מסבכת דברים וצריך להביא לי מורה מיוחד? ואז באותו לילה, באוטובוס, בדרך הביתה, אמרתי לאמא שלי – “חליל צד”.

זהו, הוצאתי את “השד” מהבקבוק.