נסיך התבונה – אילנה דיין
אני נזכרת בחדר העבודה שלו בדירה הקטנה במרכז ת”א. בספרים, במקטרת, בניחוח האינטלקט שאפף אותנו מרגע שנכנסנו.
נדמה לי שהייתי שם רק פעמיים: בפעם הראשונה באתי ככתבת צעירה, נדמה לי בשליחות גלי-צה”ל, שותה בצמא את דבריו של האיש שידע הכל (כמעט).
בפעם השניה, לפני למעלה מעשור, באנו לצלם את צבי לכתבה ב”עובדה”, אחרי שפרסם את “שלך, סנדרו”, הספר שאיפשר לו לספר את סיפור חייו בדרך שכל כך התאימה לו. הוא כתב טקסט אישי, אבל עשה את זה עם הריחוק המסוים שהפרוזה מאפשרת; עם החיבור המקורי בין מציאות לדמיון; בין מכתבים שהיו באמת, לבין הסוף הטוב שלא באמת היה.
אבל הגעגוע היה, ועוד איך היה. ובמהלך הצילומים לאותה כתבה נדמה היה לי שהצלחתי לגעת בו. בילד שהגיע בן עשר מאיטליה, על סיפונה של ספינת מעפילים. ילד יהודי שנשאר בלי אבא ואמא, שניצל בזכות אומנת איטלקיה, והפך פה כמעט בן לילה לקיבוצניק, ואחר כך לצנחן ולוחם, לבסוף למדען, ולאיש ספר, שם נרדף לאינטלקט חסר גבולות.
צבי ינאי היה נסיך התבונה. איש לא נתן לו את התואר הזה, גם אי אפשר לתת אותו. צבי כבש את התואר לעצמו, במו ידיו. לא רק בגלל שהיה אוטדידאקט. אלא בגלל שהפך ברבות השנים לדמות יחידה במינה. בזכות העשייה שלו, וה”מחשבות” שייסד, המפעלים שיזם, הטקסטים שכתב, ההרצאות שנתן – בזכות כל אלו צבי היה לנוכחות מיוחדת במינה בחיינו – נוכחות התבונה.
כמה כאלה יש לנו? כמה כאלה היו? בן גוריון היה סמל הממלכתיות, בגין היה סמל ההדר, אגרנט היה סמל המשפט הישראלי, מאיר הרציון סמל הגבורה, שמעון פרס סמל האופטימיות. וצבי היה, כן, נסיך התבונה.
קשה לדמיין נוכחות כמו שלו במציאות של היום, שבה ההיררכיות ברובן נמחקו, ואליטיזם הפך להיות מילה גסה. זה כשלעצמו חדשות טובות בדרך כלל. כי ההיררכיות ההן המליכו עלינו את החזקים, לא את הטובים יותר; כי האליטיזם הפך ברבות השנים רשיון להתנשאות והדרה. אבל צבי היה שונה כל כך. כן, הוא היה אליטיסט, עם מידה גדושה של אנינות ומעט סבלנות לטעם רע ולטפשות. אבל הוא לא ביקש לעצמו זכויות יתר, גם לא כוח או שררה. רק את הזכות לחשוב ביקש, ואת האפשרות לחלוק את המחשבות וה”מחשבות” שלו עם שאר העולם.
במובן הזה הוא היה נכון ולא נכון לזמנו.
נכון – כי קשה לדמיין אותו בעולם הפייסבוק והטוויטר.
לא נכון – כי היה שונה כל כך מבני דורו. בעיקר שונה מאלה שהצליחו והתמכרו לדיבידנד שהצלחה ישראלית יודעת לנפק.
צבי מדד אחרת את ההצלחה. ככה הוא כתב במכתב לילדיו הצעירים, יעל ודניאל:
“הצלחה היא המון דברים, שאת רובם אינני מחשיב ואינני אוהב. מה שיש לי להציע לכם הוא קו מנחה, שעשוי לעזור לכם להיות שלמים עם עצמבכם בכל אשר תעשו או לא תעשו, כי הוא לא תלוי בהצלחה חמרית, לא מותנה בכיבושים, ולא קשור בכוח ובהישגים, אלא בכם בלבד: הסיפוק מההליכה אחר צו מצפונכם”.
בסוף אותו יום צילומים ראיתי את צבי מקריא ליעל ודניאל סיפור לפני השינה. הם היו אז בני 7. היום, כמעט בני 18, הם אולי לא זוכרים את הסיפור עצמו. אבל את המספר הם לא ישכחו. גם אני לא.
