עמוד התיכון – יהודית רותם

עוד שנה עוברת עלינו בלי צבי – סנדרו כפי שאהבתי לקרוא לו –

עוד שנה, השנה השישית בלעדי עמוד התיכון שהיה צבי, בשבילי, בשביל דליה והילדים, ובשביל חבריו ואוהביו הרבים.

כמה הוא חסר עכשיו, כמה אנחנו צריכים אותו – שיעשה סדר בבלגן, שיבהיר את החושך, שיחלץ אותנו מלב המאפליה.

מחשבה קטנה מנקרת בי, שאולי, אם היה כאן כל השנים האלה, אולי הוא לא היה מאפשר לדברים להידרדר עד כדי כך.

אני צריכה לשאול את דליה אם תחושתי מוצדקת.

ואל תגידו לי שמוטב לו שהלך, כי כך נמנע ממנו לראות את הבוקה והמבולקה שבה אנחנו מתבוססים.

צבי מעולם לא היה מן הבורחים, מעולם לא עצם את עיניו מראות. הוא היה סמל הפיכחון, הראייה הנכוחה, העצה הטובה והידיעה הפרקטית.

ילדותו הכשירה אותו לעמוד בתלאות, אלה של הגוף ואלה של הנפש.

כשאני חושבת עליו, אני נזכרת באמרת חז”ל “צדיקים במיתתם נקראים חיים”. כלומר, צדיקים אינם נחשבים למתים.

אני לא יודעת אם צבי היה צדיק.

בוודאי שהוא לא היה צדיק על פי אמות המידה של חז”ל, אבל אני מרשה לעצמי לקחת את אמירותיהם של חכמינו ולהרחיב אותן לכל הכיוונים.

לדעתי, צבי היה צדיק, כי היה נקי דעת, נקי כפיים ובר לבב, ולא נשא את עיניו למרמה, לשררה ולהדוניזם.

ועל כן, תכונותיו התרומיות ממשיכות להיות נר לרגלינו.

ועל כן הוא ממשיך לחיות בליבי, בליבם של דליה חברתי, של יעל ודניאל ילדיו האהובים, ובלבבות כולנו, כל אוהביו.