עשור לפטירת צבי ינאי (טוט) – דר’ משה רשפון

עשור לפטירת צבי ינאי (טוט)

היה זה ריצ’רד פיינמן, אחד מגדולי הפיזיקאים אי פעם, שאמר: “לְמַד היטב את מה שהכי מעניין אותך, בדרך הכי בלתי ממושמעת, חצופה ומקורית שרק קיימת.” פיינמן אמנם לא הכיר את צבי, אבל המילים האלה הולמות את דמותו בצורה מדויקת.

סיפור החיים של צבי היה באמת מיוחד ובלתי רגיל, לא רק מבחינת המסלול שעשה מילד יתום באיטליה, לאחד מאנשי ההגות הגדולים שקמו בישראל. גם ההספק שלו היה חריג ואם היה מאריך עוד ימים – אפשר רק להניח שהיינו שומעים על עוד ועוד עשייה נפלאה מבית היוצר שלו.

בין כל המילים הגדולות, צבי היה חבר טוב שליווה אותי מגיל צעיר ולמשך למעלה מיובל שנים. הוא היה איש שיחה וקשב רב. תמיד היה תענוג לדבר איתו על כל נושא שבעולם, ולרוות מבאר החוכמה שלו.

ראשיתה של החברות בינינו הייתה בעיצומו של פרק נשכח למדי בתולדות חייו של צבי, ב-1959. הייתי לקראת סיום לימודי באוניברסיטה העברית. התאוששתי מתאונת דרכים קשה, ולפני הפרק הבא בחיי, החלטתי לעבוד שנה אחת בתור מורה. עד מהרה מצאתי את עצמי בבית הספר הפניימיתי כפר סילבר כמורה לפיסיקה ומדריך חברתי של כיתה חמישית ב’.

כבר בימיי הראשונים בכפר, הכרתי את המדריך החברתי של כיתה חמישית א’ והמורה להתעמלות, שבאותה התקופה נקרא טוט. לכן, עד סוף דבריי אלה אקרא לו, טוט. כמדריכים חברתיים גרנו בכפר.

נוצר בינינו חיבור מיידי: טוט התעניין מאוד במדע ורצה להעמיק את ידיעותיו. כאמור, הגעתי לכפר לקראת סיום הלימודים באוניברסיטה וחלקתי עמו כל מה שידעתי. ההתלהבות שלו הייתה אדירה; הוא היה סקרן ונלהב וניסה לאתגר אותי בשאלות עמוקות שממש הדהימו אותי. הבנתי שלפניי ניצב אדם עם ראש מבריק, מבפנים ומבחוץ.

סיפרתי לו על מכניקה קלאסית שלומדים בבית הספר התיכון, אבל הוא מיד המריא לגבהים של תורת היחסות של איינשטיין ובנה לעצמו ספריה נהדרת, מלאה בכל הכתבים המובחרים ביותר בנושא הזה; בעוד אני מספר לו על עקרון האי-ודאות של הייזנברג, הוא מיד ניסה, בדרכו האוטודידקטית, לחתור להבנה הפילוסופית שעומדת מאחורי הנוסחה המפורסמת.

עוד למשל, זכורה לי שיחה אחת שלנו בנושא הדמיון האנושי. אני נתתי כדוגמה את ספריו של ז’ול ורן שהקדימו במאה שנים את זמנם. טוט טען בתגובה שמאה שנים זה בכלל לא הרבה ולכן זו לא דוגמה טובה לדמיון.

טוט היה האדם הבולט, האהוב והכריזמטי ביותר בכפר, ותכונות אלה הטילו צל על מנהל הכפר – שחיפש רק סיבות לסלק אותו. והמנהל אכן סילק אותו, אך לבסוף גם סולק בעצמו. אני עצמי עזבתי כמתוכנן בסיום אותה שנה והתחלתי את לימודי הדוקטורט במכון ויצמן.

לאחר שהועזב מהכפר, התברר שלטוט אין איפה לגור. אני כבר גרתי ברחובות ונתתי לטוט את החדר שלי בבית הוריי באבן יהודה. ואכן, הוא התגורר שם במשך שנה, עבד בפרדס ואף שיחק בקבוצת הכדורסל “מכבי” – סדין אדום בצבע צהוב ליוצא קיבוץ. טוט מצא לבסוף עבודה במשרד פרסום שהוציא חוברת לא מוכרת, אז, של יחסי ציבור של IBM, שנקראה “מחשבות”, בהשראת החוברת הבינלאומית של IBM שנקראה “Think”.

נקפוץ עשר שנים קדימה, ל-1969. יום אחד ישבתי במשרדי במכון ויצמן כשלפתע נכנס טוט כשהוא אבל וחפוי ראש. הוא היה אז העורך של “מחשבות”, בו פרסם מאמר מקיף על תורת היחסות הפרטית, ואשר ניצניו התבשלו במוחו עוד מימינו בכפר סילבר. שאלתי לפשר רוחו והוא סיפר על ביקורת נוקבת שקיבל מפרופ’ יובל נאמן על המאמר. יובל אמר, “כך לא כותבים, או שאתה מבין את הנוסחה, או שלא” וצבי היה פגוע מאוד ואין לדעת מה היה קורה אלמלא ההמשך. טוט היה בדרכו לפגישה עם פרופסור עמוס דה שליט שקרא את מאמרו. אני הייתי אופטימי, היות ששיתפתי אז פעולה עם עמוס בענייני חינוך מדעי. עמוס היה מפיסיקאי הגרעין הטובים בעולם ומנהיג בינלאומי בכל הקשור לרתימת מדענים לעיסוק החינוכי. . עמוס ביקש מטוט להתמקד מעתה והלאה בכתיבת מאמרי מדע לקהל הרחב.

לא אחדש באומרי כי טוט היה איש המילה הכתובה. לא בכדי “העסקתי” אותו במשך שנים כיועץ הנאומים שלי עבור כל במה והזדמנות שרק נדרשו. אני זוכר היטב איך ב-1972, טוט עזר לי לכתוב נאום בן חמש דקות  כנציג הבוגרים בטקס מסיימי הדוקטורט במכון ויצמן.בו רציתי לתאר באופן הקצר ביותר א תפקיד המדען בחברה, וטוט הפנה אותי לסיפור יפה וידוע בקרב מתמטיקאים.

הסיפור הוא על המתמטיקאי הבריטי הארדי וידידו ובן חסותו, ילד הפלא ההודי רמנוג’אן, שנאמר עליו כי כל מספר טבעי הוא ידידו האישי והיה לו זיכרון מופלא לתכונות של מספרים. הארדי מספר כך: “אני זוכר שנסעתי לבקר את רמנג’ואן במיטת חוליו. נסעתי במונית שמספרה 1729, והערתי שזה מספר משעמם למדי, ושאני מקווה שזה איננו סימן רע.” רמנוג’אן ענה, “לא, הארדי, לא. זה מספר מעניין מאוד; זה המספר הקטן ביותר שניתן לבטאו כסכום של שתי חזקות שלישיות בשתי דרכים שונות”.

את הסיפור הזה שילבתי בנאום, וסיימתי אותו באמירה שעתה בשנת 1729… סליחה, 1972, המדען צריך לתפקד בו זמנית בשני העולמות – העולם הגשמי והעולם המדעי. לא אכחד אם אומר שטוט היה בעצמו השילוב המושלם בין שני העולמות גם יחד.

נקפוץ עוד 20 שנה קדימה, ל-1993. טוט סיים אז את תפקידו ב-IBM וגם כעורך “מחשבות”, כתב העת הטוב ביותר שקראתי מימיי,– אך ורק בזכות טוט. ביקרתי את טוט בביתו וישבנו לשוחח שעות ארוכות על עתידו, עתה כשהוא חופשי ממעמסת הניהול: “היום”,  הוא אמר, “אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה מבלי לשלם על כך בניהול מחלקה ליחסי ציבור”. נסעתי בחזרה לרחובות וכשהגעתי טוט התקשר אליי וסיפר ששולמית אלוני, אז שרת המדע והאמנויות בממשלת רבין, טלפנה והציעה לו לשמש כמנכ”ל משרדה והוא מתלבט אם לקחת שוב משימה הכרוכה בניהול – רגע אחרי שהוא פרש מאחת כזו.

הפניתי את טוט לחברי שלהבת פריאר, בעברו מנהל הוועדה לאנרגיה אטומית. הוא הכיר היטב את משרד המדע ופועלו. שלהבת פגש מיד   את טוט והמליץ לו בחום להתמנות לתפקיד. שלהבת אמר לי אחר כך, כי טוט הוא-הוא האיש הנכון במקום הנכון, והוא כמובן צדק.

לסיום, נותר לי אך להודות על שנפלה בחלקי הזכות להכיר את אחד האנשים יוצאי הדופן, שזרח ככוכב שביט לתקופה קצרה מדי בשמי החינוך, התרבות וההגות על כל גווניהם.