פסגת האוורסט/אורן נהרי
פסגת האוורסט/אורן נהרי
כשנשאל מטפס ההרים האגדי אלן מלורי מדוע הוא מבקש לטפס אל פסגת האוורסט הוא ענה: “כי הוא שם”.
צבי ינאי לא היה מטפס הרים, למיטב ידיעתי. לא מטפס הרים כשפוטו – אבל מטפס הרים מטאפורי. אותה סקרנות, אותו דחף של לדעת מה נמצא “שם”, על הפסגה ומעבר לה – זה היה הדחף שלו כל חייו.
תחנות רבות ומרתקות עבר צבי בחייו, ועליהן יספרו אחרים. אני היכרתי אותו באותו אפסקט של הרצון בידע, של אותה תמיהה, של הרצון להבין. להבין רציונלית – לא להאמין בדברים כי כך אמר מישהו בעל סמכות – בעיקר דתית.
צבי היה מאמין גדול במדע – או מוטב לאמר בדרך המדעית. כלומר לנסות ולראות. לבדוק, להעלות תזה – אבל אם התאוריה, נפלאה ככל שתהיה לא מתיישבת עם המציאות אז המציאות מנצחת, למרבה הצער לעתים, וחוזרים לפתח תיאוריה טובה יותר. ואת אותה התפעמות מהטבע, מהחוקים הקרים והנשגבים של המתמטיקה והפיזיקה, מיכולתו של האדם גם ברגעי השפל הנוראים שלו – השואה למשל, לעמול במקביל על יצירת יופי והבנה טובה יותר של היקום האופף אותנו – אז זה צבי אהב, ואולי המורשת הגדולה ביותר שלו, אחת שוודאי היה גאה בה הייתה יכולתו להנחיל אותה הלאה, לכל אדם שפגש, כל אדם שקרא את ספריו ומחשבותיו.
