צבי היקר הרחוק – אריאנה מלמד
צבי היקר, הרחוק – אריאנה מלמד
למה נדמה שדווקא השנה הזאת, השביעית מאז שאינך איתנו, היא הקשה עד כה –בלעדיך?
בשנה הארורה הזאת, שבה התהפכו סדרי עולם בגלל נגיף חדש אחד והמוני שליטים נושנים ומבולבלים, קול השפיות והתבונה שלך חסר מתמיד. לו היית כאן היית צריך לצעוק את הדברים, מאחורי כל מיקרופון ובכל אולפן רענן – ולנזוף בכולם: “השתגעתם? יצאתם מדעתכם לגמרי?”
שהרי לו היית כאן ב – 2020, היית מתפלץ: למראה הספק הרציונלי ההולך ונגרע ממחשבתם של אנשים מבוהלים. למראה הבהלה, שהיא-היא המגיפה האמיתית. למשמע הקולות החלולים שעוסקים יום יום וערב ערב בהפחדה חסרת שחר. למקרא הררי החוקים והצווים והתקנות וההוראות וההנחיות שאין ביניהם לבין מדע דבר וחצי דבר, ואין בהם סדר או הגיון, תועלת או תוחלת.
לו היית כאן, היית אולי מתייאש לרגעים: ממנהיג שמדרדר את ארצך האהובה לתהום של מצוקה כלכלית ושתימשך שנים רבות אחרי שהנגיף ייעלם. מעדת שריו החנפים ועושי דברו, שמספרים שקרים לעם הזה השכם והערב. מפקידי ממשל רוחפים מפחד, שמעדיפים את האינטרס של השליט על פני הידע הברור, המדעי והמושכל שלהם.
ואולי היית צוחק. לכולנו: למנהיגי תבל שלא למדו היסטוריה ואינם יודעים שמגפה היא חלק ממחזור החיים הגדול בתולדותיה של כל אומה. אולי היית מספר לנו שעוד בימי הקיסרים בסין העתיקה, ידעו להתכונן למגפות כי ידעו שיהיו כאלה, שוב ושוב. ומי שיודע להתכונן ומי שמחשב את צעדיו בהגיון ואחריות לזולת – שתי התכונות המובילות שלך בחייך המקצועיים וההגותיים – אינו זקוק לדמגוגיה של תבהלה שמחלחלת אל בין האזרחים ומצמיתה אותם. ומי שהראציו מנחה אותו ולא רק ייצר הישרדות מבועת, לא היה מגביל וסוגר ומבודד ומהדק ועוצר מיליוני אזרחים רק בשל העובדה, שהתמותה עלתה מעט בבתי החולים. ומי ששם מבטחו במדע טהור, היה יודע גם לחיות עם הספק וגם להנחיל אותו כברירת מחדל לאזרחים שיכולים לחשב את צעדיהם בהיגיון, באוטונומיה מחשבתית, מתוך רצון חופשי.
ועכשיו כבר אי אפשר. לא כשהמנהיג רוצה להצטייר כמי שבמו ידיו הביא לישראל נס של חיסונים. לא כשבחוץ משתוללת מגיפת דיסיאינפורמציה ודיווחי כזב. לא כשפוליטיקאים מתקוטטים בבורות תהומית עם רופאים ועסקנים יהירים הופכים לאפידמיולוגים בעיני עצמפ וכולם צורחים מתוך שוחות תודעה עמוקות, מתוך עמדות מבוצרות שכבר אי אפשר לצאת מהן.
הספק נעלם, ועימו התבונה והאחריות. אלה זמנים רעים מאד לאנשים שלמדו, כמוך וממך, להתנהל כבני חורין. אלה זמנים רעים במיוחד לעצם עתידה של החשיבה המערבית, ברפואה כמו בחיים הציבוריים, בפילוסופיה של המוסר כמו בתרבות ובאמנות, שתיהן מושתקות תחת שקי חול כבדים של פחד.
ולכן כל כך חסר הקול המתון והטון הענייני שלך. כל כך מתבקש לראותך יושב באולפן טלוויזיה ומסביר, במלים נגישות לכל, מדוע הבהלה אינה תורמת לאיש וכיצד מכוחה שולטים בהמונים – אבל רק מי שתאוות השליטה שלו גוברת על ההגינות ועל השכל הישר גם יחד.
כל כך חסר הקול הזה, שמתווך בין רעיונות מדעיים סבוכים לבין הבנתם של מי שרוצים להבין. ואלה, בזמנים רעים, הולכים ומתמעטים באורח מדאיג.
וכל כך גדולה וברורה אי-הנוכחות שלך, עד כדי כך שצריך להיזכר במה שכתבת אתה עצמך בזמנים לא פשוטים של חולי, במלים שרצית להנחות בהם את ילדיך: להיות אנשים סקרנים יותר וספקנים יותר, טובים יותר ושואלי שאלות, וכאלה שיודעים כי כל מה שנוכל לשאוף לו בחיינו הוא, קרבה גדולה יותר לאמת.
ילדיך, יעל ודניאל, עושים חיל כעת בשירותם הצבאי. ודאי היית גאה בהם מאד: שניהם הולכים והופכים לאנשים הבוגרים שרצית מאד שיהיו. אבל במקום שבו מבוגרים מבוהלים הפכו שוב לילדים חסרי יכולת, בשנה הארורה הזאת – אתה נחוץ לא רק ליעל ולדניאל ולא רק לדליה. אתה נחוץ כל כך לאוהביך, למוקיריך, למעריצים שלא רצית בהם ובכל זאת התקבצו סביבך. לבני הפלוגתא שלך ולמהנהנים, ולכל מי ששמע אותך מנגיש את היקום ואת נפש האדם, את פלאי הטכנולוגיה האנושית וקסמי התרבות גם יחד. ואתה איננו. כבר שבע שנים, והחוסר הולך ומתעצם.
צילום: מירי דוידוביץ