שש שנים

ד”ר יוסי זיו

שש שנים בלי צבי

שש שנים. לא מספר עגול, לא מספר ראשוני, לא עשור, לא יובל. שש שנים בלי צבי. השנים מצטברות. צבי היה ודאי אומר שעל פי תורת היחסות הפרטית, הזמן והמרחב פרושים לעד, ולכן אין טעם להצטער, כי בעצם הכל ישנו, הכל קיים, הכל פרוש – אבל ממתי תיאוריות מנחמות.

נכון, העצב פוחת, הגעגועים נבלעים לאט אל תחתית התודעה, אבל מדי פעם זה עולה – מה היה צבי אומר על זה ועל זה? איך היה מנסח מאמר על החידושים המדעיים להסביר להדיוטות, ובד בבד לפתח איזו ראיה מקורית משלו. איזו תוספת לקליידוסקופ (דימוי של צבי – היקום כקליידוסקופ) היה מוסיף. כמה נעים היה להיכנס למשרד שלו ולראות את כל כתבי העת שאותם קרא, אבל ממש קרא. הוא הרי לא ידע לחפף וזה הרגיז אותי. כמה אתה קשה צבי?! תעגל פה ושם פינה, בחייך! לא הוא. ולכן הוא לא היה תמיד קל, בכלל לא.

והייתה לו מן יושרה פשוטה ולא מתייפייפת. כללי מוסר שקבע לעצמו ועמד בהם, כי צבי לא דיבר בחלל ריק.

ואחר כך אני נזכר כמה אהבתי לשוחח אתו, אפילו כשלא הסכמנו, והתווכחנו. ואיזה ידע עצום ובעיקר, איזו סקרנות שאין לה גבולות. מימי לא פגשתי אדם סקרן יותר מצבי. נדמה לי שלא היה תחום שלא עניין אותו.

וכחבר, הוא היה כל כך נדיב, ואני זוכר את עזרתו לי בשעות של מצוקה, כדבר מובן מאליו.

היום, לגמרי במקרה, מצאתי בספריה שלי את “שלך סנדרו” בתרגום לגרמנית. נתתי לחברה לקרוא. מקרה קטן –  ביום השנה למותו, מצאתי את ספרו המתורגם. קורה. אבל עניין המקריות בחיים רדף את צבי כמעט באובססיה. ואני חושב לעצמיגם על המקריות הקשורה בצבי ובחיי שלי, הגורמת לי לכתוב את הדברים האלה בציריך שבשוויץ ולא בתל-אביב. הוא, בעקיפין, הגורם לכך.

מקריות. ואנחנו סבורים בהיבריס האנושי, שאנחנו שולטים בחיינו, איזו אשליה. הביוגרפיה של צבי עמוסה בתהפוכות בלתי מסתברות, בצירופי מקרים כמעט בלתי אפשריים. וכך, במקום להיות עוזר כומר בכנסיה באיטליה, הפך לאתיאיסט יהודי מובהק.

כיוון שהיה אתיאיסט ולא האמין בעולם הבא, לא אוכל להתנחם בכך שבבוא יומי אפגוש בצבי שוב. אבל, לעזאזל, אולי הוא טועה?! יהיה נחמד להעמיד אותו על טעותו.

אז אולי להתראות צבי?