הקדמה:
יצחק אסימוב הוא סופר פורה, שזקף לזכותו יותר מ־100 ספרים. הוא בעל תואר דוקטור בכימיה, ובמשך 15 השנים האחרונות שימש כפרופסור־חבר לביוכימיה באוניברסיטת בוסטון, בפקולטה לרפואה.
עשרים וחמש השנים הבאות יביאו לשיאו תהליך שהחל לפני 200,000 שנה: בעלותו המוחלטת של האדם על כדור הארץ.
ויקטור כ. פרקיס, המצטט גילוי דעת זה בספרו ״האדם הטכנולוגי” (הוצאת עם עובד), מציג בנימה קודרת את השתלשלותו של תהליך זה: בעת המצאת החקלאות היו בעולם 25 מיליוני בני אדם, בשנת הולדתו של ישו — 200 מיליון, בשנת 1650 — 500 מיליון, בשנת 1800 — כ־900 מיליון, בתחילת המאה ה־20 — 1,500,000,000 וכיום מאכלסים את העולם יותר מ־3,5 מיליארד בני אדם. יצחק אסימוב (מחבר הסיפור המובא כאן) טוען, כי שיעור הריבוי הנוכחי מביא להכפלת אוכלוסיית העולם כל 35 שנה, ולכן אם יישמר קצב זה, ישתווה משקל “הבשר והדם האנושיים בשנת 2430 למשקל כל בעלי החיים המצויים כיום על פני כדור הארץ״. הדגש הוא על המילה כיום, כיוון שלפי הערכתו של ס. דילון ריפלי, מזכירו של המכון הסמיתסוניאני, יכחדו מעל פני כדור הארץ ב־25 השנים הבאות שלושה רבעים מבעלי החיים הקיימים כיום.
״התפוצצות האוכלוסיה” ו ״זיהום הסביבה” תפשו בשנים האחרונות את המקום הקודר שהיה שמור לפצצה הגרעינית בסולם האימה, ועם זאת דומה שהעולם בכללו נותר שאנן, משל מדובר בעולמות אחרים או במאורעות הרחוקים מאתנו מרחק שנות אור. אחת הראיות המשכנעות לתגובה תמוהה זאת היא אדישותו של הציבור לפרסומים האפוקליפטים של ״קבוצת רומא״. קבוצה זאת, בראשותה של דניס מידוס מ־ MIT, הזינה במשך שנה תמימה מחשב ענק בשלל נתונים על הכוחות האקולוגיים הפועלים בעולם, על מנת לקבל תחזית של העתיד; והתוצאה — שואה ודאית. קיצה של האנושות, לפי מידוס, יגיע מחמת הדלדלותם הגמורה של המשאבים הטבעיים הלא מתחדשים. שנת 2020 תהיה השנה שבה ייצור המזון והתיעוש שוב לא יוכלו להדביק את הגידול של האוכלוסיה; ההשקעה בחידוש הציוד התעשייתי תיקטן ועקב כך יתמוטטו התעשיה, החקלאות ושרותי הבריאות. גם אם תנסה האנושות להשליך יהבה על המשאבים הגלומים באוקיאנוסים, יביא הדבר אמנם להאצה ניכרת של התעשיה, אך גם לזיהום טוטלי של הביוספירה. מידוס “שאל” את המחשב מה יקרה אם תפתור האנושות את בעיית הזיהום; במקרה זה, נמסר לו, תוסיף האוכלוסיה להתרבות עד שיתדלדלו גם המשאבים באוקיאנוסים. אבל מידוס לא הרפה; הוא הזין נתונים נוספים והניח היפוטיזות חדשות, כמו קיצוץ הילודה, הכפלת ייצור המזון וכיוצא באלה. אך29 התשובות שהתקבלו מהמחשב היו זהות: התמוטטותה של החברה האנושית ודאי, אלא אם כן ינקטו צעדים דרסטיים ביותר, יצירת שיווי משקל בין שיעורי הלידה למיתה מזה והפסקת ייצורם של מוצרים מתבלים מזה. מדוע, אם כן, אין העולם גועש ורועש לשמע בשורות איוב אלו? אפשר משום שהמומחים אינם דוברים לשון אחת ולא כולם שותפים למסקנות קודרות אלו. לא מכבר יצא כתב העת המדעי רב היוקרה Nature במאמר מערכת חריף (The Case Against Hysteria) נגד מה שקרוי בפיו “גילויי ההיסטריה של מדעני הסביבה”. Nature תוקף הן את ממצאי קבוצת רומא והן את אזהרתם של 33 מדענים ידועי שם שפורסמה בכתב העת ״אקולוגיסט”, תחת השם Blue Print for Survival.
העתון סבור, ועמו מדענים חשובים, כי אין לנו מתודה מדעית המסוגלת לנבא את העתיד באותה מידת דיוק שאנשי הסביבה מתארים לפנינו; שכן מהלך האירועים האנושיים מותנה בשורת גורמים שלא ניתן להגדיר אותם במדויק, ועל כן אי־אפשר להפעיל עליהם תכנית של מחשב. גם הריסון בראון, במאמרו “צרכים ודרישות״, כופר בסכנה הממשית המרחפת כביכול על קיומו של האדם. הריסון טוען, כי האדם יוכל להתקיים בנוחות מסלעים. הבעיה שהוא מעלה שונה; אם ינסו להשוות את רמת החיים של כל מדינות העולם עם זו של עשר המדינות העשירות, יאלצו כל המפעלים והמכרות המצויים כיום בעולם לעבוד 60 שנה(! ) רצופות כדי לספק את הדרישה שתיווצר.
הפולמוס איפוא בעיצומו, ועם שהוא מתלהט וטיעוניו מחלחלים לאיטם לתודעת הציבור הרחב, מזדקר לעין פעם נוספת המרוץ המרתק בין הדמיון האנושי למציאות האנושית. סיפורו של יצחק אסימוב על דמותה של החברה האנושית, בהגיע אוכלוסייתה למאסה הקריטית, נשמע לא פחות סביר ומהימן מאשר דוחות המחשב של קבוצת רומא. דבר זה כשלעצמו עשוי להדהים, אך גם לעורר מחשבה שמא יש במרוץ זה של הדמיון, כתף אל כתף עם המציאות, משום בשורה סמויה, כי קרוב היום בו לא יוכל הדמיון להזהיר אותנו מפני התוצאות האפשריות של מעשי ידינו.
״הוא יסכים לדבר אתנו״, אמר אלברז, בצאת חברו מהחדר.
״יפה״, ענה בנטינג. ״הלחץ החברתי חייב להשפיע עליו בסופו של דבר. טיפוס מוזר. לעולם לא אדע כיצד הצליח להתחמק מההתאמה הגנטית. אבל אתה תדבר אתו. הוא מעצבן אותי מעבר לכל שעור״.
השניים צעדו לאורך ״נתיב ההנהלה״, אשר, כדרכו, היה ריק למחצה. הם יכלו לעבור ל״רצועות הנעות״, אך המרחק היה רק כשלושה קילומטרים ואלברז אהב ללכת ברגל ובנטינג לא התעקש.
אלברז היה גבוה ורזה במקצת, בעל גוף אתלטי האופייני לאדם העוסק בפעילות גופנית והרגיל להשתמש במדרגות ובמעברי־הליכה מוגבהים; בנטינג, לעומתו, היה רך, מעוגל וחיוור יותר. הוא התרחק אפילו ממנורות־שמש.
בנטינג אמר בעצבנות: ״אני מקווה שדי יהיה בשנינו״.
״חושבני שכך. אני מעונין שהדבר יישאר בסקטור שלנו, אם אפשר״.
״כן! אתה יודע, אני חושב על כך… מדוע זה חייב להיות הסקטור שלנו דווקא? ״ חמישים מיליון מילין מרובעים של מרחב מחיה בן שבע־מאות מפלסים, והדבר חייב היה להיות בגוש הדירות שלנו״.
״ייחוד מפוקפק ביותר״, אמר אלברז. בנטינג עיקם את אפו.
״הדבר יהיה אך לטובתנו אם נסדיר את הענין״, הוסיף אלברז בעדינות. ״אנו נגיע לפסגה, נגיע לסוף. נגיע למטרה. האנושות כולה. אנו נעשה זאת״.
בנטינג העלה חיוך על פניו. הוא אמר: ״האם כך לדעתך יסתכלו על הענין? ״
״הבה נדאג שכך יהיה״.
קול צעדיהם נספג כליל ברצפת הפלסטיק המרוצפת חלוקי סלע. הם עברו דרך פרוזדורים־חוצים וראו המוני אדם נישאים על ״הרצועות הנעות״ במרחק מה. חשו בכעין משב חולף של פלנקטון על גוניו הרבים. פעם, כאילו דרך אינסטינקט, הם יכלו לומר בוודאות, שלמעלה, הרבה למעלה, היה אחד המעברים הענקיים המובילים מהים פנימה. ובהקבלה סימטרית הם ידעו שחייב להיות מעבר שני, באותו גודל, מטה־מטה, המוביל החוצה, אל הים. יעדם היה חדר מגורים הנמצא במרחק מה מהמעבר, אך הנראה שונה מאלפי החדרים שעברו על פניהם עד כה. חדר זה היה אפוף נימה מסתורית ומביכה של חלל, כיון שמשני צדדיו, לאורך מאות מטרים, היה הקיר חלק. משהו מוזר היה באויר.
״אתה מריח? ״, מילמל בנטינג.
״הרחתי זאת מקודם״, אמר אלברז. ״לא אנושי״.
״בדיוק! ״, אמר בנטינג. ״הוא לא יתאר לעצמו שאנו נרצה לראותם, מה דעתך? ״.
״אם יבקש, יהי די קל לסרב״.
משנתנו את האות המתינו בשקט שעה שזמזום החיים האינסופיים רחש סביבם בלא שיתנו אליו דעתם — כי הוא היה תמיד שם.
הדלת נפתחה. קרנביץ חיכה להם. הוא נראה עצוב, היה לבוש בגדים קלים, פשוטים ואפורים כמו כולם, אך עליו נראו מקומטים. הוא עצמו נראה מקומט; שערו ארוך מדי ועיניו אדומות ומתרוצצות בארובותיהן בעצבנות.
״מותר להיכנס? ״, שאל אלברז באדיבות קרירה. קרנביץ זז הצידה. הריח היה חריף יותר בפנים. קרנביץ סגר את הדלת אחריהם, והם התישבו. קרנביץ נשאר עומד שותק.
אלברז אמר: ״ברצוני לשאול אותך, בהיותי נציג המדור, עם בנטינג כאן כסגני, האם מוכן אתה כעת להשלים עם ההכרח החברתי״.
קרנביץ נראה מהרהר. לבסוף דיבר. קולו העמוק היה חנוק, והיה עליו לחכך בגרונו. ״אינני מעונין״, אמר. ״אינני חייב לעשות זאת. קיים חוזה ישן עם הממשלה. למשפחתי תמיד היתה הזכות… ״.
״כל זה ידוע לנו, ואין כאן שאלה של שימוש בכח״, אמר בנטינג בעצבנות. ״אנו מבקשים ממך להסכים מרצונך הטוב״.
אלברז נגע קלות בברכו של איש שיחו. ״המצב ידוע לך. אין זה כפי שהיה בזמן אבותינו, או אפילו, לאמיתו של דבר, מה שהיה לפני שנה״.
לסתו הארוכה של קרנביץ רעדה קמעה. ״אינני מבין זאת. הלוא המחשב הראה כי שיעור הילודה ירד השנה וכן השתנו בהתאם שאר הגורמים. ונטיה זו נמשכת משנה לשנה. מדוע שונה שנה זו מהאחרות?״.
משום מה היה קולו נטול שכנוע. אלברז היה משוכנע שקרנביץ ידע היטב מדוע שנה זו היתה שונה, אך הוא השיב ברכות: ״השנה הגענו למטרה. שיעור הילודה כיום מתאים30 בדיוק לשיעור התמותה; רמת האוכלוסיה התיצבה לחלוטין; הבניה כיום הצטמצמה כולה להחלפת המבנים הקיימים ומצבם של חוות הים מאוזן. רק אתה עומד בין האנושות כולה והשלמות״.
״בגלל מספר עכברים? ״.
״בגלל מספר עכברים. ויצורים אחרים. שפני נסיון. ארנבות. סוגים אחדים של עופות ולטאות. לא ערכתי מיפקד… ״.
״אך הם היחידים שנשארו בעולם כולו! מה הנזק בהם? ״
״מה התועלת? ״, שאל בנטינג.
קרנביץ אמר, ״התועלת שבעצם היותם שם, כדי שאפשר יהיה לראותם. היה היו זמנים כאשר… ״
אלברז שמע את הסיפור פעמים רבות. הוא אמר, בשוותו לקולו נימה של השתתפות בצער (להפתעתו חש מידת מה של אהדה כנה):
״אני יודע. לפני מאות שנים היה מספר עצום של צורות חיים כגון אלה שאתה דואג להן. ומיליונים של שנים לפני כן היו דינוסאורים. כל אחד יודע עליהם. יש לנו מיקרופילמים של כל הפאונה״.
״כיצד יכול אתה להשוות מיקרופילמים עם הדבר האמיתי? ״ שאל קרנביץ.
בנטינג עיקם את שפתיו, ״אין ריח למיקרופילמים״.
״גן החיות היה הרבה יותר גדול, פעם״, אמר קרנביץ. ״מדי שנה נאלצנו לצמצמו. כל בעלי החיים הגדולים. כל אוכלי הבשר. העצים. נשארו רק צמחים קטנים, יצורים זעירים. הבה נשאיר אותם״.
אלברז: ״מה לעשות אתם? אין מי שירצה לראותם. המין האנושי ניצב נגדך. לחץ חברתי…
האנשים אינם רוצים לראות עיוותי־חיים אלה. הם מבחילים, מאוסים, מה אפשר לעשות בהם? ״, שאל אלברז כמרמז.
קרנביץ התישב. התרגשותו הפנימית הסמיקה את לחייו. ״אני מהרהר. באחד הימים נושיט ידינו לעולמות אחרים. המין האנושי יקים מושבות בעולמות אחרים. הוא יפתח אקולוגיה חדשה, פלורליסטית. הוא… ״ המלים בגרונו דעכו תחת מבטם העוין של השניים.
בנטינג אמר: ״באלו עולמות אחרים אנו עומדים להקים מושבות? ״.
״הגענו לירח ב־1969״, אמר קרנביץ.
״בוודאי, הקמנו מושבה ונטשנו אותה. אין עולם בכל מערכת השמש המסוגל לאפשר חיי־אדם ללא מתקנים הנדסיים שמחירם אגדי״.
קרנביץ אמר, ״ישנם עולמות הסובבים כוכבים אחרים. עולמות כמו שלנו למאות ולמיליונים.
הם חייבים להיות! ״.
אלברז נענע בראשו. ״מחוץ לטווח הישגנו. אנו כבר החלטנו במה לבחור, ובחרנו בכדור הארץ. אין די משאבים למאמץ הדרוש לבניית ספינת־כוכבים המסוגלת לחצות שנות־אור של חלל… הצלחנו סוף סוף לנצל את כדור הארץ ולמלאו במין האנושי. מה קרה לך, קרנביץ, האם שקעת כליל במאה העשרים? ״
״זו היתה המאה האחרונה של העולם הפתוח״, השיב קרנביץ.
״אכן, היא היתה! ״, אמר אלברז בקרירות. ״אני תקוה שלא נסחפת לרומנטיות מופלגת. גם אני חקרתי את שגעונותיה. העולם היה ריק אז, רק ביליונים אחדים וגם זה נדמה להם צפוף… היתה להם סיבה טובה לכך. הם בזבזו יותר ממחצית החומר שהיה ברשותם על מלחמה ועל הכנות צבאיות; ניהלו כלכלתם ללא מחשבה תחילה; בזבזו והרעילו כרצונם; הירשו למקרה העיור לשלוט במאגר הגנטי, והתיחסו בסובלנות לכל סוגי הסטיה מהנורמה. כמובן, הם פחדו ממה שכינו התפוצצות האוכלוסיה, וחלומותיהם על עולמות אחרים היתה להם כעין בריחה מהמציאות. בתנאים ששררו אז גם אנחנו היינו חושבים כמותם.
אינני חושב שעלי למנות באזנך את כל צירופי המקרים והחידושים המדעיים אשר שינו הכל, אך תרשה לי לרענן את זכרונך שמא נשכחו ממך. הוקמה אז וטופחה ממשלת עולם, פותח הכוח הגרעיני, אמנות ההנדסה הגנטית. במצב של שלום עולמי, אנרגיה למכביר ואנושות רגועה, יכלו בני האדם להתרבות בשלווה, והמדע הדביק את התרבותם. ידוע היה מראש, בדיוק נמרץ, כמה אנשים יכול כדור הארץ לכלכל. כך וכך קלוריות של אור שמש הגיעו לכדור הארץ שאיפשרו לצמחים לייצר בשנה כמות סופית של דו־ תחמוצת הפחמן, שבתורה יכלה להזין מספר סופי של בעלי חיים. כידוע לך,
כדור הארץ יכול לכלכל שני טריליון טונות של בעלי חיים… ״
קרנביץ שיסעו בלעג; ״ומדוע אי אפשר שכל שני טריליון הטונות יהיו בני אדם? ״
״בדיוק״.
״ואפילו אם פירוש הדבר השמדתם של כל יתר צורות החיים? ״
״זוהי דרכה של האבולוציה״, אמר בנטינג בכעס. ״המתאימים נשארים בחיים״.
אלברז נגע שנית בברכו של קרנביץ. ״בנטינג צודק, קרנביץ״, אמר בעדינות, ״בעלי העצמות השטוחות באו במקום בעלי הקשקשים ואלה דחקו בתורם את רגלי הטרילובים. הזוחלים באו במקום הדו־חיים והם נדחקו בעצמם על ידי היונקים. כעת, סוף סוף, הגיעה האבולוציה לפיסגה. כדור הארץ נושא אוכלוסיה אדירה המונה חמישה עשר טריליון בני אדם… ״
״אבל כיצד! ״ היקשה קרנביץ. הכל חיים בבנין ענק התופש את כל שטח היבשה, ללא צמחים או בעלי חיים זולת אלה המצויים עימי כאן. כל האוקיאנוס הבלתי מיושב הפך למרק פלנקטון; אין חיים זולת הפלנקטון. אנו קוצרים אותו ללא הפסק כדי להאכיל את המין האנושי, ובו בזמן מחזירים חומר אורגני לאוקיאנוס כדי להזין את הפלנקטון״.
״אנו חיים יפה״, אמר אלברז, “אין מלחמות, אין פשע, הילודה מווסתת, המוות שליו, התינוקות שלנו עוברים התאמה גנטית, ועל פני כדור הארץ יש כיום עשרים ביליון טונות של מוח נורמלי. הכמות הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת ביקום כולו״.
״ומה תכליתה של מאסת מוח31 אדירה זאת?״, שאל קרנביץ בקול רפה.
בנטינג גנח ביאוש, אך אלברז המשיך בנחת: ״ידידי הטוב, אתה מערב מסע במטרה. יתכן שזו תוצאה של היותך חי במחיצת בעלי החיים שלך. כשכדור הארץ היה בתהליך התפתחותו נאלצו החיים לערוך ניסויים וליטול על עצמם סיכונים. היה להם אף כדאי להיות בזבזנים. כדור הארץ היה ריק אז. היה בו מקום אינסופי, ועל האבולוציה היה לערוך ניסויים בעשרה מיליון מינים או יותר… עד שמצאה את המין המעולה.
אפילו לאחר הופעתו היה על המין האנושי לפלס לו דרך בחיים. ועם שהיה לומד היה עליו להסתכן, ולהשיג את הבלתי אפשרי, להיות שוטה או מטורף… אך עתה הגיע המין האנושי לנחלתו, האדם ממלא כיום את כדור הארץ וכל שנשאר לו לעשות הוא ליהנות משלמות״.
אלברז עצר לרגע קט כדי מתן שהות מספקת לדבריו לשקוע במוחו של קרנביץ. אחר כך המשיך: ״אנו רוצים בזאת, קרנביץ. העולם כולו רוצה שלמות. דורנו הוא שזכה להגיע לשלמות ואנו רוצים בייחוד זה. בעלי החיים שלך עומדים בדרכנו״.
קרנביץ טלטל ראשו בעקשנות. ״כמעט ואינם תופשים מקום״, אמר. ״הם צורכים אנרגיה כה מעטה. אם תשמיד אותם, כמה מקום תרוויח מכך? עשרים וחמישה אנשים נוספים? עשרים וחמישה מחמישה־עשר טריליון! ״
בנטינג אמר, “עשרים וחמישה אנשים אלה מיצגים שלושים וחמישה קילוגרמים של מוח אנושי. במה וכיצד ניתן להעריך שלושים־וחמישה קילוגרמים של מוח אנושי? ״
״יש לך ביליוני טונות של חומר זה״.
״ידוע לי״, אבר אלברז, ״אבל ההבדל בין שלמות ובין כמעט שלמות הוא ההבדל בין חיים לבין כמעט חיים. אנו כה קרובים. העולם מכין את עצמו לחגיגות שנת 2430, זוהי השנה בה יודיע לנו המחשב כי כדור הארץ נגדש סוף סוף; המטרה הושגה; מאמצי האבולוציה הוכתרו בהצלחה! האם נרשה לעצמנו להיכשל בגלל עשרים וחמישה… אפילו הם בטלים בחמישה־עשר טריליון איש? פגם זעיר, זעיר מאוד, אך עדיין פגם. חשוב לרגע, קרנביץ! כדור הארץ מחכה חמישה ביליון שנה להגשמתו. האם נוסיף להמתין? אין אנו יכולים ואף לא רוצים להכריח אותך, אך אם תסכים מרצונך הטוב, תיהפך בין לילה גיבור בעיני העולם כולו״.
בנטניג הוסיף: ״כן, עד כלות הימים יספרו שקרנביץ פעל, והודות לפעולתו האחת הושגה השלמות״.
קרנביץ אמר, בחקותו את נימת הדיבור של איש שיחו: ״והאנשים יגידו שאלברז ובנטינג שיכנעו אותו למעשה זה״.
״אם נצליח! ״, קרא אלברז בלא שמץ רוגז. ״אמור לי, קרנביץ, כלום מסוגל אתה להחזיק בשלך עד בלי גבול, נגד רצונם הנאור של חמישה עשר טריליון איש? יהיו מניעיך אשר יהיו… וברי לי שהנך, בדרכך שלך, אידיאליסט… התוכל למנוע קורטוב אחרון זה של שלמות מאנשים כה רבים? ״
קרנביץ השפיל מבטו בדומיה ואלברז היסה בתנועת יד קלה את בנטינג. הרגעים זחלו לאיטם בלא שתופר הדממה. לבסוף לחש קרנביץ: ״האוכל להישאר יום אחד נוסף עם בעלי החיים שלי? ״
״ואז? ״
״ואז… לא אעמוד בין האנושות לשלמות״.
אלברז אמר: ״העולם ידע על כך. יחלקו לך כבוד״. ובאמרו כך יצא עם בנטינג את החדר.
מעל לבנינים היבשתיים רחבי הידיים נמו להם בנחת, אותה שעה, כחמישה טריליון בני אדם; כשני טריליון סעדו בשלווה; כחצי טריליון תינו אהבים בקפדנות. השאר בילו זמנם בשיחה בטלה, טיפלו במחשבים, הפעילו רכב, התבוננו במכונות, ארגנו את ספריות המיקרופילמים, או סתם השתעשעו. טריליונים עלו על משכבם, טריליונים הקיצו משנתם; דבר לא הפר את השגרה. המכונות עבדו, בדקו ותיקנו את עצמן. מרק הפלנקטון של האוקיאנוס ספג את קרני השמש, ותאיו התחלקו והתחלקו והתחלקו, בעוד אוניות מחפר גורפות אותם, מיבשות אותם ומשלחות אותם על גבי סרטים נעים לפינות הנידחות של המבנים האינסופיים. בה בשעה נאספת הפסולת האנושית בכל פינה מפינות הבנינים, עוברת הקרנה ויבוש, גוויות המתים נטחנות ועוברות אף הן יבוש, ואז מועברת תערובת זאת חזרה לאוקיאנוס. שעות ארוכות, בעוד תהליך זה נמשך והולך — כפי שנמשך זה עשרות שנים ועשוי להמשך עוד אלפי שנים — הגיש קרנביץ ליצוריו הקטנים את סעודתם האחרונה. ליטף את חזיר הים, הציץ בעיניו העמומות של צב ומישש באצבעותיו עלה חי של עשב.
הוא מנה אותם מחדש, עד האחרון בהם, אחרוני החיים עלי אדמות שאינם בני אדם או מזון לבני אדם. ואז צרב את הקרקע והמית את הצמחים; הציף את כלובי החיות באדים עד שחדלו לנשום.
עתה ניצב בין האנושות לשלמות קרנביץ לבדו, אשר מחשבותיו טרם התאחדו עם הנורמה הכללית. אך לקרנביץ נותרו עדיין האדים והוא לא רצה לחיות. עם מותו השתררה שלמות אמיתית על פני כדור הארץ כולו. האפסות הנפלאה של האחידות הושגה סוף סוף בקרב 15 טריליון בני אדם ו־20 ביליון טונות של מוח אנושי. •
