הקדמה:
שש שנות מחקר ו-1288 מקרים של הורים לילדים חריגים או חולים נדרשו לד״ר מאירה וייס כדי לנפץ מיתוס עתיק וכלל אוניברסלי, שאין בעולם כוח חזק יותר מאהבת אם. ביטוי אופייני למיתוס זה מצוי ב”הלב” של דה אמיציס, במכתב התוכחה שאנריקו מקבל מאביו בעקבות פגיעה שפגע בכבוד אמו: “חשבתי איך עמדה אמך רכונה לילה שלם על מטתך הקטנה, לפני שנים, מקשיבה לקול נשימתך, בוכה בכי תמרורים בחרדתה ושיניה נוקשות מאימה, מפני שחשבה שתאבד לה, ואני חששתי שדעתה תשתבש עליה… איך יכולת להעליב כך את אמך? אמך שהיתה נותנת שנה של אושר כדי לחסוך ממך שנייה של כאב; שהיתה פושטת יד למענך; שהיתה מוכנה ליהרג כדי להציל את חייך… או, אנריקו, שים נא לב: זה הרגש המקודש ביותר בין רגשות האדם… בל תצא שוב מפיך מלה קשה לאשה שנתנה לך חיים” (מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, הוצאת מחברות לספרות).
ד״ר מאירה וייס היא מרצה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. את ספרה “אהבה התלויה בדבר” כתבה בעקבות מחקר על הורים לילדים חריגים ובעלי מום שארך שש שנים. כמו כן עסקה בחקר השכול של מלחמת יום הכיפורים ובזכויות החולה בחברה הישראלית. לאחרונה פירסמה מאמר מקיף על טקסיותם של “ביקורי רופאים” בבתי חולים. כיום היא חוקרת את היבטי הגוף כאובייקט למניפולציה פוליטית.
בניגוד חריף לתוכנו הנרגש של מכתב זה, מלמד מחקרה של ד״ר וייס, כי אהבת אם לילדיה אינה ספונטנית ומובנת מאליה, אלא תלויה ומותנית בנתונים אסתטיים גופניים. המדהים בממצאיה הוא, שלא המומים הפנימיים (לב, כליות וכיו״ב), חמורים ככל שיהיו, גורמים להורים לדחות את תינוקם, אלא דווקא הפגמים הגלויים לעין, גם אם קלי ערך, כגון שפה שסועה, צלקות חיצוניות, ראש קירח, תווי פנים לא סימטריים, פתחי הפרשה ונשימה חריגים. מבין 100 תינוקות שנולדו עם מומים פנימיים ומוצנעים, מגלה ד״ר וייס, רק 7 ניטשו על ידי הוריהם, ואילו מבין 250 תינוקות שנולדו עם מומים חיצוניים, לרבות תסמונת דאון, 68% ניטשו.
מהו האדם?
מאחורי נתונים יבשים אלה, החוצים גיל, מוצא והשכלה של ההורים, מסתתרות פרשיות אנושיות המעוררות בקורא רגשות מעורבים של רחמים, מבוכה וחלחלה, כמו למשל המקרה של בתיה, אם צעירה מיישוב בדרום הארץ, המגיעה לבית החולים עם שלושת ילדיה שנכוו קשות בשריפה. בשלב הראשון היא מטפלת בהם במסירות רבה, אולם כאשר הכוויות מצטלקות וחיצוניותם נשחתת, היא מתרחקת מ״המפלצות״ הקטנות וחדלה לטפל בהם. את כל חיבתה היא מרעיפה על הבת שיצאה עם פגיעה קלה יותר וגופה הושחת פחות. התנכרותה בולטת במיוחד כלפי צעיר הבנים, שהצלקות המכוערות מכווצות ומעוותות את פיו. היא מסרבת לגשת אליו למרות בכיו ותחינותיו היוצאות צרודות מחור שפתחו הרופאים בגרונו. הוריו משתיקים אותו בגסות ומבודדים אותו בלילה בחדר נפרד, כדי שהוא לא יפריע לאחיו ואחותו הישנים עם אמם בחדר נפרד. מקרה זה, כמו רבים אחרים המופיעים בספר, מעורר אצל הקורא את השאלה שהפנה אחד ההורים לד״ר וייס: “אם אהבת אבא ואמא לא בטוחה, מה כבר כן בטוח?״.
העובדה שהתנכרות ההורים לילדים בעלי מום חוצה עדות, השכלה, גיל ותרבויות מעלה אצל מאירה וייס שאלה לא פחות מציקה: מהו אדם? אלו תנאים צריכים להתמלא כדי שיצור חי יוגדר כאדם? מה הקשר בין רגש עמוק וראשוני כל כך, כמו אהבת אם, לבין יופי חיצוני? למה מום אסתטי הופך את התינוק בעיני אמו ללא-אדם?
מבט אל הטבע, בתקווה לגלות את הבסיס הביולוגי של דפוס התנהגותי זה, אך מעמיק את החידה. בעלי חיים לא דוחים צאצאים בגלל מום אסתטי, אלא אם כן הוא ביטוי לחולשה גופנית. ידוע על גורים לבקנים שנולדו לאריות ולגורילות, ואף על פי כן זכו מהוריהם ליחס רגיל. גם יצורי כלאים שנולדו בגן חיות לנמרה ואריה לא נדחו על ידם. יתר על כן, אנו יודעים לזהות את ההורמונים שמקבעים את הקשר בין אמהות לעובדיהן בשלבים האחרונים להריונן, אבל לא את הגן שגורם להן לחוש קשר עמוק יותר כלפי תינוקות יפים ודחייה מתינוקות בעלי צורה חריגה. דומה אפוא, ששורשיה של התנכרות זו אינם גנטיים, אלא תרבותיים, וכי היא בלעדית לבני אדם. אבל אם זה כך, היינו אמורים לגלות בתרבויות השונות התייחסויות שונות לצאצאים בעלי מום, במיוחד באותן תרבויות הנבדלות ביניהן במנהגיהן ובמוסדותיהן. מאירה וייס חיפשה הבדלים כאלה, אך לא מצאה אותם. להיפך, בכל התרבויות שנחקרו היא גילתה מכנה משותף אוניברסלי: היוולדות להורים אנושיים אינה תנאי מספיק להכרה בנולד כבאדם. בשבט המסאי, למשל, תינוק חסר אף נחשב לשד ודינו מיתה; אצל בני ההאוזה (ניגריה), יילודים בעלי מום מושלכים לנהר; בבורניאו כורתים את צווארם של תינוקות אנדרוגיניים. איך אפשר להסביר את הדחייה האוניברסלית הזאת מכיעור חיצוני?
ילד על תנאי
וייס: אינני יודעת. מאז שאני זוכרת את עצמי אני לומדת כל מה שאפשר על השואה, בעיקר על הצד הגרמני, בניסיון להבין מה מביא אנשים לרטש בבוקר ראשי ילדים יהודים, ובערב, בביתם, ללטף את ילדיהם. השאלה הזאת לא נתנה לי מנוח, ואז הגיעה לידי עדות שמסרו חיילים נאצים צעירים לחוקרים אמריקנים. ומתוך עדותם הנוראה התברר לי71 שהם באמת אוהבים ילדים, אך היהודים לא נראו להם כילדים, אלא כג׳וקים. שנים אחר כך, במסגרת עבודת מחקר שעשיתי בבתי חולים, פגשתי ילדים שהוריהם נטשו אותם משום שמומיהם עשו אותם מכוערים בעיניהם, ושם נתקלתי בפעם השנייה בתהליך הג׳וקיזציה. הנטייה הזאת להגדיר את החריג מבחינה גופנית כלא אדם היא כלל אנושית, במובן זה שהיא נחלת כל התרבויות הידועות לי. השוני בין התרבויות הוא בכך, שכל תרבות מגדירה באופן שונה את המום המצדיק דחייה, אבל משעה שפגיעה מסוימת מוגדרת כמום חריג מוציאים את בעל המום מכלל הגדרת אדם, ואחר כך נוהגים כלפיו בהתאם למה שראוי לו על פי הגדרתו החדשה. למשל, תינוקת נכת גפיים בניגריה מוגדרת כהיפופוטם. כיוון שכך, מניחים אותה בנהר, שהוא מקומם הטבעי של ההיפופוטמים. כל התרבויות מתירות הרג אנשים, ובלבד שהם מוגדרים תחילה כלא אדם, ואז דמם מותר.
מחשבות: ממחקרך עולה, שלא כל המומים שווים. יש מומים המעוררים בהורים דימוי מפלצתי, יש כאלה המפירים קריטריונים אסתטיים, ויש מומים הקשורים בפיגור שכלי, כמו תסמונת דאון (מונגולואידיות) ופגיעה מוחית.
וייס: כל סוגי המומים שהזכרת פוגעים בסופו של דבר בקריטריונים אסתטיים. הורים תופסים מונגולואידיות כפגיעה חמורה יותר מפיגור שכלי שאין לו ביטוי חיצוני, כי אצל ילד הלוקה בתסמונת דאון רואים את הליקוי בפניו. האסתטיקה היא הקריטריון המכריע בקביעת יחסם של ההורים לילדיהם. במלים אחרות, הפחד מאיך נראה הפיגור גדול יותר מהפיגור עצמו.
אם אהבת אם לא בטוחה, מה כבר כן בטוח?
מחשבות: האם פיגור שכלי לא מאיים על ההורים יותר מפגם אסתטי?
וייס: אם לילד המפגר בשכלו יש חיצוניות נאה, ההורים משוכנעים שאבחנת הרופאים מוטעית, שהרי “ככה לא נראה ילד מפגר”. אבל השאלה שעניינה אותי במיוחד היתה ההתייחסות לילדים חולי סרטן. אצל ילדים אלה יש פער עצום בין החזות החיצונית, הנראית תקינה לחלוטין, לבין המחלה המסתורית המקננת בגוף וקשורה בדימוי של צמיחה בלתי ניתנת לריסון, של ריקבון המתפרץ מכל חורי הגוף ועלול להדביק את הבאים במגע עם החולה. הפער הזה בין החוץ לפנים מבלבל את ההורים, כי הוא לא מאפשר להם לראות את הילד כלא אדם ולהתנתק ממנו. ובאמת, לצד תגובות של דחייה אנחנו יודעים על מקרי הקרבה ללא גבול של הורים לילדים חולי סרטן.
מחשבות: האם תגובת הדחייה מתגלה גם כלפי ילדים שלוקים במחלת הסרטן כמה שנים אחרי לידתם, כלומר אחרי שהתקבלו על ידי ההורים כילדיהם לכל דבר?
וייס: בהחלט, וזה לא תמוה בכלל. אני טוענת, שההתקבלות של ילד, ללא יוצא מהכלל, לחיק המשפחה היא על תנאי. רק אחרי שאנו מזהים בתינוק מה דומה אצלו לאבא ומה דומה לאמא, אנו מאמצים אותו. תהליך זה יכול להימשך כמה דקות או כמה ימים, אך מה שחשוב הוא, שזהו תהליך הפיך. עובדה, הורים דוחים ילדים שגופם עוות מכווייה, למרות שעד לתאונה הם היו מקובלים ואהובים עליהם. במלים אחרות, גם האימוץ שאנו מאמצים את ילדנו הביולוגי הוא על תנאי: הוא יישאר ילדנו כל עוד לא התגלה אצלו משהו שיהפוך את האימוץ על פיו.72
גבולות ההזדהות
מחשבות: את כותבת על סמי ואמירה, ילדים שקטים וטובים בני 10 ו-11, שבגיל שלוש התגלו אצלם סימני מונגולואידיות, ומאז השתנה היחס אליהם מקצה אל קצה. ההורים צועקים עליהם ומגרשים אותם מהמטבח בהצלפת מגבת כשהם מבקשים עוגות כמו אחיהם; הם ישנים בחדר הנמצא בבנייה – ללא רצפה, ללא חשמל, מזוהם בפסולת בניין – ואוכלים את ארוחתם על קרש מלוכלך. להורים לא אכפת שהם עצובים, כי הם לא מרגישים שהם ילדיהם. ואת אומרת בספרך, שאת מבינה ללבם של הורים אלה.
וייס: כשכתבתי את הספר, בחנתי יום יום את יחסי כלפי הוריהם של הילדים הנכים, וכל פעם נתתי לעצמי תשובות אחרות. המצבים הכי קשים מבחינתי היו כאשר נפגשתי עם ילדים בני גילם של ילדי. בתחילת המחקר כעסתי על ההורים. היה לי מאוד קשה לראות את גילויי הדחייה ולהשלים עם המשקל שנותנים לאסתטיקה בעניינים כל כך חשובים. אבל ככל שהזמן עבר, ראיתי בדחייה הזאת משהו סביר. שאלתי את עצמי מה הייתי עושה במקומם, והתשובה היתה שאני לא יודעת.
מחשבות: את מתארת את שמחה כילדה בת 13, משותקת ברגליה ולא שולטת בצרכיה, בת להורים דתיים, ילידי הונגריה, שעברו את השואה. שמחה מבלה את רוב שנותיה בבתי חולים, והיא מבקרת אצל הוריה בסופי שבוע אחת לארבעה חודשים. במהלך ביקורים אלה, ההורים מבודדים אותה משאר אחיה ומאכילים אותה בנפרד. וכשהיא מתלוננת שהיא מרגישה כמו “נסיכה בבית סוהר עם טלוויזיה צבעונית״, כועסים על חוצפתה. האם את יכולה להזדהות עם יחס כזה?
וייס: תראה, ברגע שמגדירים את הילדים כלא אדם, היחס הזה נגזר ממנו. ההורים לא מרגישים שהם מתאכזרים לילדיהם, כיוון שהם אינם נחשבים בעיניהם כבני משפחה. להיפך, אחריותם כהורים מחייבת אותם להגן על הילדים האחרים במשפחה מפני הילד החריג.
מחשבות: את מדברת על סמי, אמירה ושמחה כמו אנתרופולוג המדווח באובייקטיביות מדעית על מנהגים בתרבות זרה ורחוקה. אני רוצה לשאול אותך שאלה פשוטה: אם שמחה היתה בתך, היית נוהגת באותה דרך?
וייס: כל יום שאלתי את עצמי מה הייתי עושה במקום ההורים שחקרתי, ומה בכלל המשמעות של הקשר ההורי. מאוד מפתה אותי לומר שבמקומם הייתי נוהגת אחרת. ייתכן שכן וייתכן שלא. אולי הייתי עושה את זה בצורה אחרת, מתוחכמת וסמויה יותר. אני לא יודעת. בכל שנות המחקר עבדתי על עצמי כדי לא להגיע לשיפוט מוסרי, והמסקנה שלי מכל זה היא, שאנחנו יצורים נטושים. התגובה האופיינית שאני מקבלת מהרבה אנשים שקראו את הספר היא “את צודקת, האדם הוא באמת יצור מאוד בודד”.
מחשבות: אני מניח ששיפוט מוסרי במהלך העבודה עלול לחבל במחקר המדעי, אבל עכשיו המחקר מאחוריך, והשאלה שלי היא אם מעבר לתחושה שכולנו יצורים נטושים ובודדים, האם את לא חשה התקוממות על העוול כלפי ילדים אומללים אלה, שכל אשמתם היא שהם בעלי מום?
וייס: תראה, כשאני שומעת על התעללות של הורים בילדיהם, ממש רע לי. קשה לי לעמוד בסבל של ילדים, ולכן האמירה שכל בית עדיף על משפחה אומנת היא שטות. ילד צריך להיות במקום שרוצים אותו ואוהבים אותו. מצד שני, אני לא יכולה לגנות את ההתנהגות של ההורים שחקרתי. אתה יוצא מהנחה לא בדוקה שאם נולד ילד בעל מום, ההורים צריכים לשאת בקירבתו ובטיפולו, ואם הם לא נוהגים כך – הם ראויים לגינוי. אני לא מרגישה כך, כי אני לא יוצאת מנקודת הנחה שהם צריכים לשאת בנטל.
מחשבות: ניקח ברשותך שלושה מקרים שונים. הלית נולדה עם מום בלב, כליות פגומות ופנים אסימטריים. לאחר שבית החולים מאלץ את ההורים לקחת את הלית הביתה הם משכנים אותה בפרוזדור, כדי שהיא לא תפריע לבני הבית לראות טלוויזיה. בנוסף לכך, הם מנתקים את החשמל בפרוזדור, כדי שאחיה לא יתחלחלו מדמותה המפלצתית. מקרה שני הוא של מיכל, ילדה מונגולואידית בת 13, שהוריה מטילים עליה את כל עבודות משק הבית. בלילות היא ישנה בכורסה ליד עריסת התינוק, כדי שתוכל להרגיע אותו כל אימת שהוא מתעורר. האחים של מיכל מתייחסים אליה כאל משרתת ומכנים אותה “לכלוכית”. המקרה השלישי הוא של תינוקת החולה במחלת טורנר, שהוריה נוטשים אותה בבית החולים ומפצירים באחיות להמית אותה בהרעבה. וכשאלו מוחות ואומרות לאב שתינוקת רעבה נוהגת לצעוק ולבכות, הוא מציע להן לסגור אותה בחדר כדי שלא ישמעו את בכייה. האם גם לגבי שלושת המקרים האלה את מסרבת לנקוט עמדה מוסרית?
וייס: כל מה שאני יכולה לומר הוא, שבידוד הילדים החריגים איפשר להורים האלה לקיים מסגרת משפחתית פחות או יותר רגילה לשאר ילדיהם. כפי שאמרתי קודם, אינני יודעת אם בידוד הוא פתרון שהיה מתאים לי ולמשפחתי. עם זאת, אני מתארת לעצמי שגם אני הייתי נוקטת באיזושהי צורה של הצבת גבולות, בידוד טריטוריאלי, כלפי הילד החריג. בכל מקרה, אני לא באה בטענה כלפי ההורים, כי הדילמה המוסרית שלהם היא כמעט בלתי אפשרית.
מחשבות: מה זה אומר בקשר אלייך?
וייס: אני לא עמדתי במבחנים כאלה. אני לא יודעת מה הייתי עושה אילו עמדתי במקומם. חד וחלק. אני יודעת למה אתה חותר, ואני לא רוצה לשתף פעולה עם קונספציה חברתית שמטילה את כל האחריות על ההורים.
מחשבות: לא רק על ההורים.
וייס: אם החברה דואגת לגורל הילדים, שתואיל לנקוט את הצעדים הנחוצים ולא תטיל על זוג הורים צעירים את האחריות להחלטות מוסריות כבדות משקל – ואפילו לא כבדות, כגון אם לחבק את הילד החריג או לנגב את הפרשותיו.
מחשבות: מה הגבולות שלך?
וייס: אני מנסה לגלות אותם. אני מנסה לראות את הדברים מנקודת המבט של טובת הילד, כי מי שדואג לילדים צריך לדעת שאסור לסמוך על הוריהם. אני טוענת שאסור לתת להורים אפוטרופסות טבעית ואוטומטית על ילדיהם. אני בספק אם הורים הם האנשים הנכונים להחליט על גורל ילדיהם ולהכריע מה הטוב ביותר להם.
אחריות החברה
מחשבות: נדמה לי ששאלת האחריות של החברה מומחשת בספרך בצורה חדה מאוד באמצעות שני זוגות הורים צעירים שתינוקיהם נולדים עם מום בעמוד השדרה התחתון. הרופאים מבקשים את הסכמתם לניתוח דחוף כדי להציל את חיי התינוקות, אבל מזהירים אותם שיש סיכוי של 75% שהתינוקות ימותו בניתוח, ורק 25% שהם יחיו, וגם אז הם עלולים לצאת מהניתוח נכים בגופם או בשכלם. הדילמה שניצבת לפני ההורים קשה מאין כמוה: אם יסכימו לניתוח, הם חורצים את גורל התינוקות ב-75% למוות וב-25% לחיי נכות. אם לא יסכימו – הם גוזרים עליהם מוות ב-100%. האם יש לחברה, שנציגיה הם הרופאים, זכות להעמיד את ההורים בדילמה נוראה כזאת?
וייס: אני לא רואה את הרופאים כנציגים של החברה. הרופאים הם בעלי מקצוע, שאני מצפה מהם למידע מקצועי ולא להחלטות מוסריות. האחריות היא של החברה, והיא זו שצריכה לקבל את ההחלטה. לשם כך צריך להקים ועדות אד-הוק, שיורכבו מרופאים, הורים, אנשי משפט, סוציולוגים ואולי גם פילוסופים.
מחשבות: מה שקורה בפועל הוא, לפחות במקרה הזה, שהרופאים מפעילים לחץ על זוג ההורים לקבל אחריות על מצב שהם, הרופאים, בעצם אחראים לו. אלמלא התערבותם, הטבע היה עושה את שלו, והתינוקות היו מתים מוות טבעי. גרוע מזה, התערבותם מבטיחה לתינוקות 25% סיכוי של חיי נכות אומללים להם ולהוריהם. בעצם, ההורים נדרשים לשלם את מחיר כישלונה של הרפואה, שאינה מסוגלת לאתר את המומים האלה בשלב המאפשר להפסיק את ההריון.
וייס: האמת היא, שהרופאים מוסרים להורים מידע ניטרלי, ואילו ההורים מצפים שהרופאים לא רק יחליטו במקומם, אלא גם יהרגו את התינוק. אני לא מוכנה להשאיר החלטות כאלה בידי הרופאים, מהטעם הפשוט שאני לא חושבת שיש להם קומפטנטיות בשאלות מוסריות. אני לא מוכנה לתת לרופאים להחליט מהי איכות החיים של אדם, שמתחת לה אין טעם להאריך את חייו.
מחשבות: אני רוצה לצטט מתוך הספר את דבריו של יוסי, אחד ההורים. לטענתו, הרופאים היו צריכים להחליט מה לעשות אחרי שראו את היצור המעוות שנולד: “זה התפקיד שלהם… אסור להעמיד הורים במצב כזה… אבל הם מנערים את השרוולים ויוצאים מהתמונה, ואנחנו, שני אנשים, שבעצמנו עוד ילדים, אנחנו צריכים להחליט החלטות כאלה”. מה שיוסי בעצם אומר, שהרפואה מתערבת בטבע, ולכן היא לא יכולה לנקוט עמדה ניטרלית ולפטור עצמה מאחריות לתוצאות התערבותה. את לא חושבת שיוסי צודק?
וייס: מה שיוסי אומר, או בעצם מבקש מהרופאים, הוא שלא יאפשרו לתינוק שלו לחיות, כי הוא לא רוצה לשאת באחריות לטיפולו. הוא יודע מהי ההחלטה הנכונה מבחינתו, ולכן הוא לא היה מקבל את עמדתם אילו היו מחליטים לנתח את תינוקו. כל זה רק מחזק את טענתי, שלא הרופאים ולא ההורים צריכים להיות אחראים לגורלם של התינוקות המסכנים האלה, אלא החברה. ואם החברה תחליט להשאיר אותם בחיים, אז – בבקשה – שהיא גם תישא באחריות לטיפולם. החברה, לא הרופא, צריכה להחליט מהו גבול הסיכוי שמתחת לו אין טעם לנסות להציל את חייו של תינוק, שממילא עלול להישאר נכה גם אם הניתוח יצליח: 50%, 75%, או אולי 35%? זוהי כמובן החלטה מאוד מסוכנת, שהיו לה תקדימים איומים בחברה הנאצית, אבל אי אפשר לתת לחברה להתנער מאחריותה למצבים קשים כאלה.
מחשבות: המסקנה המרכזית ממחקרך היא, שאין אפוטרופסות אוטומטית להורים על ילדיהם ושכל הורה צריך להחליט לאמץ את ילדיו. איך לדעתך יושפעו ילדי הדורות הבאים מהידיעה שאהבת הוריהם נתונה להם על תנאי?
וייס: תראה, מתן אהבה היא עניין של בחירה והחלטה, ולא משהו מובן מאליו. אני בחרתי לתת לילדי אהבה ללא תנאי, ואני עובדת על האהבה הזאת כמו שאני עובדת על אהבות אחרות בחיי. בסך הכל, לא גיליתי שום דבר חדש, רק הצבעתי על תופעה קיימת שנהגו להצניע אותה. כולנו יודעים על התעללות של הורים בילדים ועל גילוי עריות, ובכל זאת אנחנו ממשיכים לדבוק בכל כוחנו במיתוס של אהבת הורים ללא סייג. הורים רבים חוששים להודות שהם שונאים את ילדם או נגעלים ממנו, אבל ילדים מרגישים אם הוריהם אוהבים אותם או לא. לכן, אני לא חושבת שהמסקנה שלי תעצב סוג חדש של ילדים. היא אולי תצמצם את רמת הפנטסיה ותעשה אותם מפוכחים יותר.
מחשבות: במלים אחרות, את מציעה להם לא להתפתות לאידיאליזציה של החיים.
וייס: בהחלט. ■
הפחד מאיך נראה הפיגור גדול מהפיגור עצמו
