הקדמה:
כשאדיפוס הגיע לשערי תבי פגש בספינקס שצרה על העיר ונהגה לטרוף כל מי שלא ידע לפתור את חידתה. וזה לשון החידה: מיהו היצור שיש לו ארבע רגליים בבוקר, שתיים בצהריים ושלוש בערב? האדם, השיב אדיפוס, והרג את הספינקס, ולא ידע שהריגתה איפשרה לנבואה הנוראה שחזו לו להתממש.
האם מקרה הוא שגורלו הטרגי של אדיפוס הוכרע באמצעות חידה על הזמן? כנראה לא. ליוונים היתה לא רק תודעת זמן מפותחת מאוד, כי אם גם מודעות לאימי הזמן. עובדה, המיתולוגיה היוונית מספרת על כרונוס, אל הזמן, כי לאחר שגירש את אביו וסירס אותו, הוא נשא את אחותו רֵאה לאשה והוליד ילדים רבים. אבל מאימת הנבואה של האורקל, שחזה כי אחד מילדיו יירש את כיסאו, הוא טרף את כל בניו, למעט את זאוס שרֵאה החביאה אותו מפניו. סיפור זה יכול ללמד כי לא רק בני אדם חרדים מהזמן; גם הזמן חש אימה מעצמו. אימה זו, ולצידה השמחה והתקווה, הן המוטיב המרכזי בהרצאתו של המשורר פנחס שדה.
כששדה היה בן 27, ראה אור ספרו ”החיים כמשל”. זה היה ספר שונה מכל מה שנכתב עד אז מבחינת סגנונו ותוכנו, והוא מוסיף להלך קסם מיוחד גם היום, כעבור יותר מ-30 שנה. המציאות הישראלית עברה מאז תמורות רבות, אבל פנחס שדה נשאר נאמן לעצמו, כפי שאפשר להיווכח משירתו, מקובצי הסיפורים על רבי נחמן מברסלב והבעש״ט ומהאנתולוגיה של שירי אהבה: הוא תמיד חותר לגעת במשמעות העמוקה והמזוככת של החיים, בהתמודדות הנצחית שלהם עם הזמן.
אני מתכוון לבטא מחשבות אחדות על הזמן האנושי, כלומר על זמנו של האדם היושב בלילה אובד עצות על מיטתו, כביטויו של גתה, או האדם הרוקד, או העובד, או המבלה זמנו בשווא, או העומד ומרצה על הזמן, או היושב מולי ומקשיב לדברי על הזמן. הצד השווה הוא שבכל המקרים עובר הזמן, והשאלה היא כיצד מתייחס לזה האדם. על כך ברצוני להעלות מחשבות אחדות.
ואולם הקושי הוא, שככל שחולף הזמן, אני יודע פחות ופחות על הזמן. זה חל בעצם על כל תחומי החיים, לפי שהזמן הוא מושג זהה לחיים, והחיים מושג זהה לאלוהים. מכאן אולי משתמע עד מה טוטלי, עד מה תהומי, עד מה נואש, הוא המצב של אי ידיעתנו. עלה פעם בדעתי ההירהור, כי האדם, לאחר שאכל מעץ הדעת, נעשה יותר טיפש מכפי שהיה קודם, וזאת כי קודם לכן היתה לו אולי איזו הבנה אלמנטרית, מתוך מגע בלתי אמצעי עם ההוויה, עם הדברים כשהם לעצמם, במובן הקאנטיאני של המושג או בכל מובן שהוא. אחרי כן, חרף כל הידע שהצטבר, איבד האדם את ההבנה הבלתי אמצעית, ומכאן הקושי, מכאן המאבק הנורא, מכאן הרדיפה המופלאה והנואשת אחרי ידע, ובד בבד עם זה אי ההבנה הבסיסית: מהו הזמן שלנו, מה חיינו, מה מותנו, מה מהותנו, מה משמעותנו. אם כן, נשאלה השאלה: אם באמת אינני יודע כלום, מה יכול אני לומר? מה אפשר לומר? והנה לא פעם עלתה במחשבתי האמירה המיוחסת לסוקרטס, והיא, שדבר אחד הוא יודע לבטח, וזה שהוא איננו יודע. הוקסמתי מן האמירה הזאת, הן על שום הצלילות הנפלאה שלה, הן על שום אומץ הלב הזה לחזור כאילו אל האפס, להתחיל מן ההתחלה. ואולם ברבות הימים נתמעטה התפעלותי מאמירתו זו של סוקרטס, כי שאלתי את עצמי: בעצם, מנין הוא יודע שהוא איננו יודע? ונראה היה לי כי יש בכך, מצידו, כמעט יומרה מסוימת. כי אולי – מחשבה זו צפה ועלתה בי לאט לאט – אולי אני בכל זאת יודע משהו על החיים, מבלי לדעת זאת? אולי סוקרטס ידע משהו מבלי לדעת, אולי כולנו יודעים משהו מבלי להיות מודעים לכך? האפשרות הזאת היא, כמובן, באמצעות המגע האלמנטרי עם החיים, בעצם החיים, בעצם העובדה שאנחנו חיים. ולכאן, נראה לי, אולי אפשר לקשר את דבריו של אוגוסטינוס, שאמר כי הוא יודע מהו הזמן כל עוד לא שואלים אותו, אבל אם שואלים אותו, הוא איננו יודע. הפארדוקס הזה ניתן להתפרש, כמובן, כך: בעצם חייו, בעצם היותו, הוא יודע מהו הזמן, הוא חי אותו; ברגע בו מבקשים ממנו, או שהוא מבקש מעצמו, להבין זאת באמצעות השכל, להגדיר, לנסח, הוא מאבד את הבנת הדבר. כמו, נניח, מישהו שראה משהו בחלום, וברגע שהקיץ שכח מה שראה.
מהו הזמן שלנו, מה חיינו, מה מותנו, מה מהותנו, מה משמעותנו?
עד כאן מלות הקדמה. ועכשיו אנסה להתייחס אל ביטויים אחדים של הזמן בחיי האדם, של המנע האנושי עם הזמן. ביטויים אלה, הנמצאים באמנות, בשירה, בספרים, שונים זה מזה: יש שמהותם יאוש, ואחרים מהותם תקווה, או בהלה, או אשליה, או אמונה, או השלמה. אני אתייחס לטקסטים אחדים, לדוגמאות אחדות – כמובן, רק קומץ קטן מתוך רבות מספור. ואינני מתכוון לנסות ולאחד אותן לצורך איזו תזה או שיטה. כבר ב״פאוסט״ נאמר: “אפורה כל שיטה, רק עץ החיים ירוק לעד״. מה שאנסה הוא לקטוף עלים אחדים מן העץ הזה.
קינה על השבוע האינסופי
הטקסט הראשון הוא שיר של קונסטנטינוס קוואפיס, משורר מסוף המאה שעברה ותחילת המאה שלנו. הוא היה יווני שחי באלכסנדריה שבמצרים, פקיד זוטר בממשלה, רווק, הומוסקסואל. בימי חייו היה כמעט אלמוני, נודע רק בסביבתו. כיום נודע69 שמו בעולם, ונראה לי שהוא מגדולי המשוררים של המאה. בכמה משיריו האישיים, הווידויים, נגע בחיי האדם בצורה פשוטה, טהורה, בלתי אמצעית, כמעט ראשונית, וזה חשוב בעיני ממפעליהם התרבותיים, האינטלקטואליים, של משוררים רבי מוניטין ממנו. הנה השיר, ״שמש של אחר הצהריים״:
החדר הזה , כמה יפה מוכר לי! עכשיו גם הוא וגם החדר הסמוך משמשים כמשרדים. הבית כולו מושכר לסוכנים, לסוחרים לחברות.
החדר הזה, כמה יפה מוכר לי.
בקרבת הדלת, כאן, עמדה ספה ולפניה מרבד תורכי קטן. למעלה, מדף עם שני כדים צהובים מימין – לא : ממול – ארון עם ראי. במרכז ניצב שולחן עליו נהג לכתוב ושלוש כורסות קש גדולות. מתחת לחלון עמדה מיטה בה התעלסנו פעמים רבות כל כך.
החפצים המסכנים הללו, היכן הם עכשיו.
מתחת לחלון עמדה מיטה קרני השמש של אחר הצהריים הגיעו עד מחציתה.
אחר צהריים אחד, בארבע, נפרדנו לשבוע אחד בלבד… אבוי, אותו שבוע עתיד היה להימשך לנצח נצחים.
(עברית: יורם ברונובסקי)
מלת המפתח של השיר היא, כמובן, הצעקה ״אבוי”. פתחתי בשיר זה הואיל ונראה לי כי מתבטא בו המצב האנושי ביותר בהתייחסות אל הזמן, ההתייחסות האנושית ביותר: הכאב, התמיהה, היאוש, הקינה. זהו שיר קינה על זמנו של האדם. ההווה חולף, העבר לא ישוב לנצח נצחים, וזה מתרחש לנו בלא הפוגה, באין מעצור, עכשיו, כרגע, כאן. ואין, בשיר זה, נחמה או תקווה כלשהי,70 שום פתרון, שום ישועה. רק קינה נואשת. ייתכן, אולי, כי היה איזה שמץ, גרגיר, של נחמה, בעצם כתיבתו של השיר, בהתבטאות, בעיצובם של החיים במלים, ביצירת אמנות. כן, אפשר כי כך חש קוואפיס בשעת כתיבת השיר. אבל אחר כך? ברבות הימים? בסוף ימיו? הוא מת, לאחר גסיסה ארוכה ומיוסרת, בשעה שתיים לפנות בוקר, ביום הולדתו ה-70. כשנלקח לבית החולים, ועימו מזוודה ובה כמה חפצים, רשם על פתק (הוא לא יכול עוד לדבר, מחמת סרטן הגרון): ״את המזוודה הזאת קניתי לפני 30 שנה כשנחפזתי ערב אחד לנסוע לקהיר לשם תענוגות. הייתי אז צעיר וחזק, ולא מכוער״. לפני 30 שנה. הייתי. אז.
מבט על הנוף מחלון בית החולים תל השומר
משהו שונה,במידה שבאחדות המהותית של הדברים יש בכלל משהו שונה, מצוי בשיר סיני מן המאה התשיעית, מאת המשורר צ׳או־קו. שיר קצר.
בדד עולה אני על הגבעה שלחוף הנחל. לבי עגום.
הלבנה נוגהת כמו מים, המים עינם כעין רקיע.
איה היא זו שנלוותה אלי להתענג על זיו הלבנה?
ועם זאת, הנוף אינו שונה עתה מנוף דאשתקד.
(עברית: פ.ש.)
ועם זאת, הנוף אינו שונה עתה מנוף דאשתקד.
כאן, בהשוואה לכאב וליאוש של קוואפיס, יש איזה ניסיון לנחמה: האיש הזה חושב כי אפשר לו להתגבר על הכאב האישי, שאהובתו אבדה לו ובחייו חלפה שנה, על ידי הזדהות עם הנוף, עם הטבע הבלתי משתנה, הנצחי. הוא רואה עצמו חלק מזה. למען האמת אעיר כי ייתכן להבין את השיר באופנים אחרים: למשל, כביטוי של אירוניה עצמית עצובה. אך המשורר אינו מנחה אותנו באיזה מן האופנים רצונו שנבין את שירו, וענייני כאן אינו בניתוח השיר. ובכן יש לנו בשיר זה איזה ניסיון של השלמה פנתאיסטית. זמנו של האדם חולף, אבל זמנו של הטבע, של היקום, נשאר, אינו משתנה, ובכך יש אולי איזו נחמה.
אולגה מקווה כי העתיד יפצה ויכפר על ההווה
אלא מה? כל זה רק בתנאי, אם האדם הוא אכן חלק מהטבע, רואה עצמו כך, חש עצמו כך. שאם לא כן, אין בזה נחמה. השאלה הזאת היא רצינית מאוד ועומדת בפני כל אדם ואדם. נתאר לעצמנו אדם השוכב, למשל, על מיטתו בחדר בבית חולים, נניח בתל השומר. הוא שוכב ליד חלון גדול. בחוץ נשקף לעיניו נוף יפה להפליא, ואילו האיש, באותה עת, נמצא במצב של פחד אובדן: זמנו עלול להסתיים כל רגע. והשאלה היא, כאשר האיש רואה את מה שהוא רואה בחוץ – ואני יודע על מה אני מדבר, כי אני הייתי במקרה האיש הזה, אך כמובן שבצורה זו או אחרת זה יקרה לכל אדם – כשהוא רואה את הנוף המופלא בחוץ, והיה אז חורף, והכל היה ירוק, חי, מרהיב. האם תחושתו היא כי בחוץ קיים יופי קסום, נצחי, ואילו הוא עצמו צפוי לכליה בכל רגע, והריהו בחרדת אובדן, או שתחושתו של האיש היא כי שייך הוא לאותו טבע שבחוץ, כי אין הוא הולך ומאבד אותו, אינו הולך ומתרחק ממנו, וכי בכל מקרה הוא יחזור ויתאחד איתו. השאלה הזאת איננה מילולית, לא פיוטית, היא שאלה קשה מאוד, אשר כל אדם יצטרך להכריע בה, ברגע כזה, בתוכו, על סמך כל חייו. אני אין לי עכשיו תשובה. אני רק העליתי את הנושא הזה בהקשר לשירו של המשורר הסיני, אשר ניסה למצוא נחמה פנתאיסטית בנצחיותו של הטבע, של היקום.71
תקוותה של אולגה
הטקסט השלישי שאגע בו הוא קטע מן המחזה ״שלוש אחיות״ לצ׳כוב. כוונתי לקטע, בסיום המחזה, אשר בו אומרת אחת האחיות, אולגה, את הדברים האחרונים. אני מניח שהמחזה מוכר לרבים, ולאחרים לא יקשה לשער אותו. צ׳כוב, שלוש אחיות, הרי זה מדבר אל לב כל אחד. המחזה עצוב, חייהן של שלוש האחיות עצובים. ובכן, אלה דבריה של אולגה, בעוד ממרחקים נשמעת נגינתה של איזו תזמורת צבאית. אולגה אומרת:
״באיזו עליזות מנגנת התזמורת. באמת, אני מרגישה כאילו הייתי רוצה לחיות! אל הרחמים, השנים תחלופנה, וכולנו נמות ונישכח… פנינו וקולותינו ישכחו, ואנשים אפילו לא ידעו כי שלושתנו היינו כאן אי פעם… אך אפשר, כי מתוך יסורינו יהא איזה אושר לבאים אחרינו… יום יבוא ובעולם ישררו שלווה ואושר, ואז יזכרו אותנו בחיבה ויברכו אותנו. לא, אחיותי היקרות, החיים עדיין לא תמו בעבורנו! עוד נחיה! התזמורת מנגנת בכל כך הרבה עליזות וששון… אולי, אם נמתין עוד מעט, נבין לבסוף למה אנו חיות, למה אנו סובלות… הה, אילו רק ידענו, אילו רק ידענו!״.
(עברית: פ.ש.)
נדמה לי כי לעתים רחוקות אפשר, בכל אופן ככל שזה נוגע לי, לקרוא את המלים האלה של אולגה בלי דמעות בעיניים.
על כל פנים, כאן, שלא ביאושו נטול הנחמה של קוואפיס ובהבדל מהנחמה הפנתאיסטית של המשורר הסיני, יש ניסיון של נחמה אנושית. הייתי אומר אפילו: ניסיון להתנחם על הזמן החולף בעזרת הזמן עצמו. אולגה מקווה כי העתיד יפצה, יכפר, על ההווה, ולו גם העתיד הרחוק מאוד. מפני שההווה, והעבר אבודים, אבודים בחייה של אולגה, אבודים בחיי אחיותיה, בעצם אבודים בחיי כל אחד ואחד. אני, על כל פנים, מצרף את עצמי לדברי אולגה. אך אולי יש איזו נחמה בעתיד, איזו תקווה. אף ייתכן כי דברים צנועים אלה של בחורה רוסייה, ילידת דמיונו של צ׳כוב, הם בעצם הדברים המונחים ביסוד כל האוטופיות החברתיות, כגון של סן סימון, פוריה או מרקס. של אלה אשר דימיינו כי אי פעם יקום עולם יותר טוב על חורבותיו של העולם הנוכחי רווי המצוקה והעושק והשחיתות והיאוש. וייתכן גם כי זה מה שמונח ביסודם של אותם חלומות התהילה והתקוות לעתיד של אמנים ומשוררים בכל הדורות, אשר קיוו כי העתיד שלאחר מותם יפצה אותם על קשיי חייהם, על חוסר ההבנה וההכרה. על כל פנים, את המלים היפות ביותר על נושא זה קראתי לא אצל סן סימון או פוריה, אלא אצל אולגה של צ׳כוב.
נדודי פאוסט
הטקסט הבא שאני מגיע אליו הוא ארבע שורות מתוך ״פאוסט״. שורות אלה משמיע פאוסט באוזני מפיסטו, בשעה שהוא חותם עימו בטיפת דם על ההסכם המפורסם. פאוסט אומר:
אם פעם אומר לרגע העף: התמהמה־נא! יפית כל כך! אז תוכל לאסור אותי בכבלים, אז ארד ברצון לגיא הצללים!
(עברית: יעקב כהן)72
כלומר, אז יהא זה סופו של פאוסט, והשטן יוכל לקחתו לגיהנום או להיכן שהוא רוצה, והכל יבוא על מקומו בשלום.
מה שמתרחש כאן הוא, שבניגוד לקוואפיס, האדם האנושי, הפקיד שחי באלכסנדריה חיי יום יום, הרי פאוסט, שהוא במובן מסוים אחת מהאפשרויות של האדם העליון, ואחת הדוגמאות שעמדו כנראה מול עיניו של ניטשה, פאוסט איננו מעוניין בכך שהרגע יישאר. אין לו פיק ברכיים מכך שהזמן רץ והחיים חולפים. משאת לבו איננה להחזיק את הרגע, את האהבה האובדת, את החדר הדל של קוואפיס אשר בו ידע פעם המשורר הבודד טיפה או שתיים של אושר. פאוסט, דברים כגון אלה אינם נוגעים ללבו. הוא רוצה הלאה, הוא רוצה לנדוד, הוא רוצה לחיות, רוצה להתגבר, רוצה לנצח, רוצה למצות את החיים, את הזמן ״לשיכרון אתמכר, לתענוג המכאיב, לשנאה המאוהבת, לחרון לב ישיב. לבי, שמכוסף הדעת שוחרר, בפני כל מכאובים בל יהי עוד נסגר, ואשר הוקצה לכל מין האדם אחפוץ לאסוף ולשאוף אל קרבי…״ - ולבסוף להשאיר את הכל מאחור ולסיים באיזה אקורד של שקיעת אלילים, אפשר לומר אפילו ואגנרית, ואפשר אף לומר – אם כי לא הייתי רוצה לנקוט מלה שאיננה ממש תשובה לעניין, אך בכל זאת אזרוק בין שאר המלים – כמעט אפילו, במובן מסוים, נאצית.
הלמידה מתוך היסורים והזמן
הטקסט שאתייחס אליו עכשיו הוא “אדיפוס” של סופוקלס. וכאן לפנינו מצב שונה מכל קודמיו. עלילת אדיפוס ידועה, כמובן, ולא אזכירנה כאן. השאלה היא, מה מתרחש בגרעין הפנימי של העלילה; לא בסיפור העלילה המפורסם, אלא בגרעינו הפנימי. כפי שנראה לי, הרי מה שמתרחש הוא, שככל שאדיפוס הולך קדימה, והוא הולך כל הזמן קדימה, הריהו מגיע יותר אחורה. ככל שהוא מתקדם בזמן, הוא נסוג בזמן. הוא מדמה בדמיונו האנושי, בהבנתו האנושית, כי בהגיעו לתבי הריהו מתרחק מן העבר שלו, מן העבר בכלל. מה שמתרחש, כפי שאנו יודעים, הוא כי באמת אדיפוס הולך ומתקרב אל העבר שלו. ובהגיעו לבסוף אל סוף דרכו, הריהו מוצא עצמו, למרבה התדהמה שלו ושלנו, בנקודת המוצא שלו. הסוף הוא ההתחלה. אם לסטות לרגע מאדיפוס, אני נזכר עכשיו כי לפני עשרות שנים נמצא באתיופיה, כמדומני באיזה מנזר, כתב יד הנקרא “האוונגליון של תומא”, והוא כנראה כתב יד נוצרי גנוסטי עתיק. קראתי את הטקסט ההוא כשהופיע בדפוס, והדברים בו שונים מאלה שבאוונגליונים הקאנוניים, ויש שם קטע בו פונים התלמידים אל ישו ושואלים אותו: אדוננו, אולי תואיל לומר לנו מה יהיה הסוף? הסוף שלנו, הסוף בכלל. וישו עונה להם (אני מביא את הדברים על פי הזיכרון): למה אתם שואלים מה יהיה הסוף? כפי שהיתה ההתחלה, כך יהי הסוף. ויותר מזה אין הוא מסביר.
ככל שאדיפוס מתקדם בזמן, הוא נסוג בזמן. הסוף הוא ההתחלה
אם נחזור לאדיפוס, הרי זה מה שמתרחש: הסוף הוא ההתחלה. הזמן הנוהר קדימה חוזר אחורה. הזמן כפארדוקס. זאת, ולא החידה הילדותית שהספינקס שואלת את אדיפוס, היא חידת הספינקס האמיתית, חידתה של ״הבתולה עקומת הציפורניים״, של המפלצת הממזגת נערה ואריה. ועכשיו נשאלת השאלה, מהו הזמן המוזר הזה, הפארדוקסלי, המדויק בהגיונו בתוך חוסר ההיגיון שלו, המתנשא מעל לאדם כמו הר אפל, הסוחף עימו את האדם כנהר גועש? זהו הזמן של הטרגדיה, הזמן הטרגי.
אולי אנסח זאת כך: זמנו של קוואפיס, אם ארשה לעצמי לרגע לדבר בצורה קצת ממעיטה על משורר נערץ עלי, הוא כעין זמן של פקיד. כלומר, של אדם המבקש, המתחנן, המתאמץ, להשיג ולשמור טיפות אחדות של אושר בעמק הבכא הזה, וכאשר הוא מאבד אותן, נחמץ לבו ונקרע, כמתואר באותו שיר של קוואפיס. שונה מזה הוא הזמן של הטרגדיה; זהו, אם אפשר לומר כך, זמנו של הגיבור, לא של הפקיד. איסכילוס, במחזהו “אגממנון״, אמר משפט החשוב לענייננו כאן: “ביסורים מאלף אותנו האל דעת״. לדעתו, זאת מטרת היסורים, מטרת עלילת הטרגדיה, מטרת הזמן שלאורכו מתמשכת הטרגדיה, מתמשכים חיי האדם. ואכן, בפתיחת ״אדיפוס בקולונוס”, החלק השני והמשלים של “אדיפוס המלך״, אשר נכתב בידי סופוקלס בהיותו בן 90 בקירוב, דהיינו גיל אשר בו היה המשקל הרב ביותר ללקח כלשהו שהפיק מתוך חייו, בפתיחת המחזה ההוא אומר אדיפוס הזקן, שאינו רחוק עוד ממותו: “למדתי מתוך היסורים והזמן״. הוא עצמו, אפשר לומר, מאשר במו פיו את ראיית הדברים הזאת. ואולם, בכך לא תם הסיפור, כי כאשר האילוף והלימוד הללו מסתיימים אי פעם – הלא לכל דבר יש קץ מסתיים גם הזמן שלנו, הזמן האנושי, זמן העלילה של הטרגדיה. הטרגדיה תמה, החיים כטרגדיה תמו, החיים כהצגה תיאולוגית, כמיתוס, כמשל. ואז, בסיום “אדיפוס בקולונוס״, כלומר בסיום העלילה, החיים, היסורים, הזמן, המיתוס, המשל, של אדיפוס, אז מופיעים האלים – זה המקרה האחד והיחיד בשני המחזות בו מופיעים אלים – ומתוך הרעם השמימי הם פונים אל אדיפוס ומשמיעים את המשפט המוזר והמופלא, מוזר ומופלא ראשית משום שהאלים פונים אל בן התמותה הרצוץ, העיוור והגווע בלשון ״אנחנו”, כשווה אליהם, ושנית משום שמסתבר כי האינות הקרובה היא היא אשר תהיה ישותו האמיתית הנצחית של האדם הזה, והם, האלים פונים אפוא אליו וקוראים לו לבוא אליהם במלים שבעברית אפשר לתרגמן כך: ״הו אדיפוס, עד מתי נתמהמה עוד? רב מדי התמהמהת״.73 אינני רוצה לחשוב כי אלה רק מלות סיום ספרותיות, אבל אינני מוכן אפילו לנסות לנתח את משמעותן הממשית, החיונית, ולפוררה לפירורים לוגיים; זו יכולה אולי להיות מובנת רק על ידי מי ששמע את המלים. כל שאעשה כאן הוא רק שאשוב ואזכיר את שחשוב לזכור, והוא, שהדברים נכתבו על ידי אדם בהיותו כבן 90, דהיינו סמוך למותו או כשנה קודם למותו. כלומר, אפשר שרק הוא לבדו, בשעה שרשם מלים אלה, ידע מה הן אומרות באמת, מה הן אומרות למעשה, ואולי, באופן כלשהו, באופן שאינו יכול להיות מובן לזולת, הוא שמע את המלים בהיאמרן באוזניו שלו.
על אפשרותו של חסד אלוהי
הרצאת דברים זו מתקרבת לסופה, אף כי עוד רבים הטקסטים שהייתי חפץ להביאם. למשל, עולה בדעתי שירו של ג׳ון מילטון On Time. בשיר זה פונה מילטון אל הזמן בלשון ישירה, רטורית, אפשר לומר בוטה. עוף כרצונך, הוא קורא אליו, מה בכך? מה שאתה טורף בשיניך מקיומנו הארצי ערכו דל, ״כה מועט ההפסד שלנו, כה מועט הרווח שלך”. וכך הלאה, עד שלבסוף מתואר היאך, ככלות ישותנו הגופנית, תתעלה נפשנו אל בין הכוכבים, שם ״נשב לעולמים, מנצחים את המוות, את המקרה, ואותך, הו זמן״. אבל דומה – אפשר שאני טועה – כי מילטון, יותר ממה שהוא מטה אוזן להקשיב לזמן, הריהו מחווה לו כאן את דעתו שלו עליו, אמנם במלים נשגבות, אלא שקשה לדעת באיזו מידה ממריא כאן המשורר על ענפי המלים ובאיזו מידה זהו ביטוי אותנטי של אנושיותו, ולו רק באותו פרק זמן של חייו, שלא לדבר כבר על שעתו האחרונה, שעליה אין לי יכולת לדעת כלום.
או, למשל, שיר אחר שנכתב באיים הבריטיים, כ-150 שנה לאחר מילטון: ״ג׳ון אנדרסון״ של רוברט ברנס. שיר נדיר בחביבותו המקסימה. ג׳ון אנדרסון יקירי, פונה האשה אל בעלה, כשנפגשנו לראשונה היה שערך שחור כעורב ומצחך חלק, ועכשיו מצחך גיבח ושערך כשלג, אך אני מברכת את ראשך השב, יקירי. והיא ממשיכה: ג׳ון אנדסון יקירי, העפלנו יחד על הגבעה וידענו יחד ימים טובים, אך עכשיו מחויבים אנו לשוב ולרדת, ונרד כשאנו אוחזים יד ביד, וכך גם נישן יחד לרגלי הגבעה, ג׳ון אנדרסון יקירי. בין מלות השיר אין נזכרת המלה זמן, אך ההתייחסות אליו היא ביסודו של השיר: החיים היו מתנה נפלאה, ועכשיו, שהם חולפים, נותר רק לומר, מקרב לב, תודה! או (ומה גדול ההבדל, אף כי הטקסט, כקודמו וככל האחרים, מבטא אותה הוויה משותפת עצמה של האדם הבא לעולם הזה, ושהזמן והעולם הזה חולפים לו, ושסופו קרב) שירו של ביאליק, ״אחד אחד ובאין רואה״. במלים מרות מאוד מקונן כאן ביאליק על מה שעשה הזמן לחייו, על מה שעשה הוא עצמו לחייו במהלך הזמן, כיצד נאטם, התעוור, הזדהם. ואם יש איזה שמץ אפשרי של נחמה, או ישועה, הרי זה ב״דמות ילדותי הקדושה״, שאולי ״שמורה עד היום באחד המקומות, בחיק תבל״, באיזה נבכים מסתוריים של הזמן האבוד: נוף הכפר, השדות והיער, מעון ההורים הדל, פני האם, נשיקתה. בהבדל מסוים מקוואפיס, המקונן על אובדן איזה רגע של חסד ארוטי, אין ביאליק מקונן אלא על אובדנו של עולם הילדות, ומתפלל לנס חד פעמי של התגלות החוזרת בטרם מוות. ועוד עולים בדעתי טקסטים מתוך ״כה אמר זרתוסתרה״ של ניטשה על החזרה הנצחית, או מתוך Imitatio Christi של תומס א׳ קמפיס על דרכו של האדם מתוך הזמניות של עמק הבכא שלנו וטקסטים אחרים, אך עלי להגביל כאן את הרצאתי. שני טקסטים, על כל פנים, מתקשה אני למנוע את עצמי מלהביאם. האחד הוא, שוב, מתוך מחזה של צ׳כוב; השני הוא סיפור שמקורו, כנראה, בימי הביניים. סוניה, מן הדמויות במחזה ״הדוד וניה”, היא בחורה שחייה חולפים בעצב. כך74 גם חייו של איבן ווניצקי, הוא הדוד וניה. הם מתגוררים, כל אחד בגפו, באיזו אחוזה נידחת. בסוף המחזה אומרת סוניה אל הדוד וניה, ואלה המלים הכמעט אחרונות:
״וכי מה אפשר לעשות, צריך לחיות! אנו נחיה, דוד וניה. נחיה ונבלה שורה ארוכה, ארוכה של ימים, של עדנים ממושכים.
באורך רוח נישא את הניסיונות, שיביא עלינו הגורל. נעמול לזולתנו גם עכשיו, גם לעת זיקנה, בלי דעת מנוחה. וכשתגיע שעתנו, נמות ברוח נמוכה, ושם בעולם האמת נאמר,שנתייסרנו, שבכינו, שמרים היו חיינו, והאלוהים יגלגל רחמיו עלינו, ושנינו, דודי, דודי היקר, נזכה לראות חיים של אור, של זוהר, של תפארת רבה, לבנו יתמלא חדווה ואל כל צרותינו כיום נשקיף לאחור ברגשי נועם, בפנים שוחקות ־ וננוח.
אני מאמינה, דודי, מאמינה בכל להט לבי, בכל נפשי ומאודי…״
(עברית: א. שלונסקי)
ואני מאמין לה, לסוניה, מאמין בכל נפשי. לא לי להוסיף מלה על מה שעשוי להיות בעולם האמת, על אותו אור, אותה חדווה אפשרית… מה אני יודע? לא, מי ומה אני לדבר על כך. אך אני מאמין לה.
ההווה חולף, העבר לא ישוב לנצח נצחים
באשר לסיפור, הריהו מופלא. מקורו, כאמור, בימי הביניים, ואולם הטקסט שבידינו הוא פרי עטו של יוהאנס הרולט, בן המאה ה-15, ונכלל בספרו “נפלאות הבתולה הברוכה מרים״.
“בשכבר הימים ישבה במנזר אחד בתולה ושמה ביאטריצ׳ה, משרתת נאמנה לאם האלוהים ושוקדת תמיד להתפלל אליה. ויהי היום ויראנה כומר מסוים ויחשוק בה, והיה מפציר בה, ולשווא. אשר על כן נתלהט בו יצרו ביותר, והיא אף היא לא עמדה בפני פיתויו של הנחש הקדמוני, ותיכווה בלשונות אש התאווה. אז באה ותעמוד לפני איקונין מרים הבתולה, שהיתה קדושה פטרונית שלה, ותאמר: ׳גבירתי, עד עתה עבדתיך באמונה, ועתה הריני מניחה לרגליך את מפתחות המנזר, כי אין עוד בכוחי לעמוד בפיתויי הבשר׳.
והניחה את המפתחות ויצאה חרש והלכה עם הכומר, והלה, לאחר שהמיט עליה חרפה, נטש אותה מקץ ימים מעטים. והיא, באשר נותרה בלי מזון ומחיה, וגם כי נכלמה לשוב אל המנזר, נעשתה זונה.
כה עברו עליה שנים רבות בחיי קלון, עד אשר יום אחד באה ותעמוד לפני שער המנזר, לבושה כאחת החילוניות, ותאמר אל שומר השער: ׳אחא, הידעת פלונית בשם ביאטריצ׳ה, אשר היתה בשכבר הימים בין שוכנות הבית הזה?׳ ויען אותה שומר השער: ׳אכן ידעתי, וגם גבירה נכבדה היא וקדושה ואין בה דופי, והריהי שוכנת במנזר עד עצם היום הזה.׳ כששמעה מלים אלה, בלי אשר ירדה לעומקן, פנתה ללכת לדרכה, והנה הופיעה לעיניה אם הרחמים בדמות אשה בשר ודם ותאמר לה: ׳ביאטריצ׳ה, חמש עשרה שנה מילאתי אח מקומך בהעדרך, ועתה שובי לביתך וחזרי בתשובה, כי אין נפש חיה יודעת על דבר לכתך מפה׳. אכן כן, לבוש לבשה אם האלוהים את דמותה ואת בגדיה ומילאה את מקומה. וביאטריצ׳ה, היא שבה מיד למנזר, ועד יום מותה היתה נושאת תודות לבתולה מרים, ובהתוודותה באוזני המוודה גילתה לו את הקורות אותה״.
(עברית: פ.ש.)
כשקראתי סיפור זה הייתי נרגש, לפי שהוא אומר כי יש אפשרות של חסד. הוא אומר זאת לכל אדם, לזמן שאבד, לטעויות, לכישלונות, לאובדן. זאת, כמובן, אמונה שהיתה איתנה בימי הביניים, ואיני יודע מה כוחנו היום להאמין כך. בכל זאת רציתי להביא טקסט זה, האומר כי בנוסף על כל הניסיונות האנושיים להתייחס אל הזמן, קיימת גם אפשרות שאולי תיתכן איזו מעורבות אלוהית, מעורבות של חסד, של נס, מעורבות שתמחק את הזמן הרע, שתחזיר את הזמן האבוד, שתציל, שתגאל.
החתימה: עכשיו, כנראה, כבר מאוחר
כאן אסיים. מלכתחילה היו דברי מכוונים להיות בעלי מהות אישית, על כן נראה לי כי יהיה נכון מצדי שאסיים בשיר, שיר שלי. והואיל וברצוני שיהיה זה קרוב ככל האפשר לחיים – אמרתי בתחילה כי אני אנסה לקטוף עלים אחדים מעץ החיים – אני בוחר בשיר האחרון שכתבתי, שהוא הקרוב ביותר לחיי כרגע, שהוא עדיין בכתב יד, לא משהו ספרותי שכבר נדפס. המלה זמן אמנם אינה נזכרת בו, אך נראה לי כי, בסופו של דבר, אין לו נושא אחר זולת הזמן. וזה השיר:
דליה אברבנאל
היה זה כמדומני אריאל ברסלבסקי
שהראה לי אותה פעם ממרחק מה, ברחוב בלפור בחל אביב. היא היתה, כמדומה, קרובת משפחה שלו, או מה.
בני כמה היינו אז, אני ואריאל חברי? כבני שתיים עשרה. וכן היא.
היא היתה בעיני היופי במהותו. שושן צחור גדול,
נעלה. על פי שם משפחתה אכן היתה מגזע מלכות בית דוד.
מאז, זולת אותה פעם, לא חזרתי לראותה.
אינני זוכר את פניה כלל. אני זוכר
פרח לבן גדול של אושר לא מושג. השנים חלפו. כמדומני שנישאה לאיזה בחור סוחר.
עכשיו, כשאני מהרהר בה, בעוד עיני עצומות,
בשעה זו של יקיצה בבוקר סתיו, בסתיו חיי,
אני חש כמו אחד מפועלי היום השכירים, אשר כתום עמלם
לא קיבלו את שכרם.
אף כי ידעתי נשים יפות, הנה יופי כזה במהותו
לא היה לי. או שמא אני מחליף אותה בזיכרוני עם אסתר קאופמן מירושלים, שנים אחדות לאחר מכן. זיכרוני, אהבתי, חיי,
אולי מתעתעים בי.
ומאז חלפו שנים כה רבות, רוב שנוח החיים. עכשיו כנראה כבר מאוחר, ואבוד.75
