הקדמה:
צבי ינאי בשיחה עם ד”ר נחום גרוס, מרצה בכיר בחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית.
אם אתה נמנה עם אותו מיעוט (ואולי רוב) שאינו מוצא ידיו ורגליו במכאניזמים המורכבים העומדים ביסוד המשברים הפוקדים חדשות לבקרים את הכלכלה העולמית, ולפיכך מתמלא שבעתיים פליאה לנוכח בהירות הסבריהם וניתוחיהם של הפרשנים הכלכליים, גם כאשר פרשנויותיהם סותרות אלו את אלו, אות הוא שהשעה כשרה לפנות למי שמומחיותו בכך. ומה לך טוב ונכון יותר מאשר לפתוח בשאלה על תורתו ובשורתו של אדם סמית (1790-1723), אשר ספרו ״עושר העמים״ מבשר לדעת רבים את ראשיתה של הכלכלה המודרנית. למה? איזו בשורה מביא הספר? במה מתבטאת השפעתו על הכלכלה?
ד״ר נחום גרוס: הערכה זאת כי החשיבה הכלכלית המודרנית מתחילה עם ספרו של אדם סמית נכונה רק בחלקה. ספרו של סמית היה במידה רבה ספר פולמוסי, שנועד להילחם באסכולה קודמת — המרקנטילית, מהמאות ה-16 וה-17. ב״עושר העמים”, The Wealth of Nations, ניסח אדם סמית את טיעוניו נגד הדעה ששלטה אודות מקור העושר, והציב את נימוקיו ודעתו שלו בנושא זה. אני מדגיש את הדברים, כי ניתן בהחלט לראותם בהקשר לשני הכיוונים העיקריים של החשיבה הכלכלית, השולטים בתקופה המודרנית (300-250 השנים האחרונות): הכיוון האחד מדגיש את הפרט ואילו השני את החברה. מבחינה זאת דומה החשיבה הכלכלית לתחומים אחרים, כגון החשיבה הפוליטית או החשיבה החברתית.
האם שני כיוונים אלה התגבשו עם הזמן לשתי תאוריות מנוגדות — הקפיטליסטית מזה והסוציאליסטית מזה?
אמנם כן, אולם כיום רואים אותן כשני קצוות של רצף. מצד אחד כלכלה של תחרות חופשית ויזמה חופשית של פרטים; מהצד האחר — כלכלה של משק מתוכנן על ידי צווים, שמקורם במרכז השולט בכל. המציאות, כמובן, היא של צורות הביניים שבין קצות רצף זה. אדם סמית היה אחד המעצבים הבולטים של התפישה האינדיבידואליסטית. הוא החשיב את כוחה של היזמה הפרטית34 והדגיש את חשיבותה של הפעילות החופשית של הפרט בכלכלה. לדעתו, אם כל פרט שואף אך ורק למירב טובתו הפרטית, הרי קיימת “יד נעלמה”, שאנו כיום מכנים אותה בשם המכובד “כוחות השוק” (מערכת השווקים), המסדירה את הפעילות הכלכלית כך שמושג מירב טובת הכלל.
בתורתו תקף אדם סמית את הדעה המרקנטיליסטית ששמה את הדגש על המדינה וטענה כי הממשלה היא שצריכה לכוון את הכלכלה לטובת הכלל. המחלוקת לא יושבה וגם היום תמצא מחנה המדגיש את היחידה הפוליטית, או את טובת היחידה האתנית, הלאום, או החברה.
אם לדייק, המרקנטיליזם ראה לנגד עיניו את טובת המדינה כמדינה, ולא התייחס לחברה עצמה, כלומר — לקולקטיב של אנשים המהווים את המדינה.
נכון, אולם קשה להפריד. המדינה מורכבת מהאנשים שבתוכה: הם מהווים את המדינה, והשאלה השנויה במחלוקת היא אם הקולקטיב חשוב יותר מסך-הכל פרטיו. שאלה אחרת, השייכת לעניין זה, היא חלוקת העושר בין המעמדות השונים, אולם אותה שאלה קיימת גם במשק שכולו יזמה פרטית וחופשית. במודל תיאורטי, כאשר הכל נתון להשפעתם של כוחות השוק בתנאים של התחרות משוכללת, הם-הם שקובעים מה מייצרים ובאילו שיטות מייצרים. במערכת כזו, גם ההכנסות, השכר על סוגי עבודה שונים, הרווחים של סוגי הון שונים, השכירות של סוגי קרקע שונים וגורמים נוספים, מהווים מרכיבים של כלל המחירים. כאשר המחירים נקבעים במערכת זאת, התחלקות ההכנסות מתקבלת באופן אוטומטי. אבל המערכת אינה מתייחסת לבעיות מוסריות, כגון: האם התחלקות הרכוש צודקת; האם סיכויי ההתקדמות תלויים אך ורק בהשכלה, בכשרונות ובידע; האם יש סיכוי שווה לכל. אלו הן שאלות שהסוציאליזם מנסה לתקוף על-ידי מתן סמכויות למדינה לקבוע לא רק מה לייצר, כי אם גם איך לחלק את התוצר וההכנסות. במשק חופשי, לעומת זאת, הדגש הוא על ההתחרות ועל הקנין הפרטי. הגישה של היזמה הקאפיטליסטית הפרטית מדגישה את החומרנות ומודדת את טובת הפרט והכלל בערכים חמריים וכספיים. הדגש מושם על התועלת שאפשר למדוד אותה בעזרת הכסף, בעזרת מחירי השוק, לפחות מודגשים ערכי הרוח או טובת הכלל. כדוגמא אפשר להצביע על ההזנחה בתחומי זיהום הסביבה ושימור אוצרות הטבע. ניתן להוכיח באופן תאורטי כיצד מנגנון השוק הפרטי מביא להזנחת איכות הסביבה. למשל — מפעל הפולט פיח משתמש באויר נקי כאחד התשומות ואינו משלם עבורו — משמע ניצול. גם הנפט ואוצרות טבע אחרים נוצלו ובוזבזו במשך שנים רבות, כיון שמחירם היה כל כך בלתי ריאלי. מצד שני, אפשר להוכיח כי אחת ממטרות השיטה של הכלכלה החופשית היא הצמיחה הכלכלית. מושם דגש רב על הצמיחה הכלכלית ולפרט ניתנים פרסים חומריים על צבירת הון, על קידמה טכנולוגית, על חידושים והמצאות; בדרך זו מביאה טובת הפרט לקידומו של הכלל.
מדבריך משתמע שלתאוריה הכלכלית אודות ההתחרות החופשית יש חסרון מהותי, יסודי, בעצם העובדה שהיא שמה דגש כה מרכזי על צבירת הון ונכסים חומריים. עם זאת, במדינה הקרובה ביותר למודל זה, ארה״ב, הצליחה אותה ״יד סמויה״ לא להזניח, אם לנקוט בלשון המעטה, את הצד הרוחני. ארה״ב היא בין המובילות כיום גם בתחום התרבותי. אם כך, אולי יש ביד סמויה זו, שעליה דיבר אדם סמית, יותר חכמה מאשר נוטים לייחס לה כיום.
אחת הטעויות בתורתו של אדם סמית טמונה בהנחה שהניח כאילו מודל ההתחרות החפשית יכול להתקיים במציאות לאורך זמן. אמנם נכון שמשק ארה״ב נשאר קרוב למודל תאורטי זה זמן רב יותר מאשר בהרבה ארצות35 אחרות. עם זאת, מהר למדי החלו לצוץ גם שם תופעות של מונופוליזם וקארטליזציה, הפוגעות בפועל ולא רק להלכה בעקרונות ההתחרות המשוכללת. שכן, רק בתנאי התחרות משוכללת משיגה דאגתו של כל פרט לעצמו את טובת הכלל בצורה מלאה ואלגנטית. טענה נוספת נגד השיטה היא הדגש המוגזם המושם על התחרות, וכאן המקום להזכיר את ערכי הרוח. אין ספק שליצירה רוחנית ותרבותית חשוב עד מאד חופש הפרט, וגם בהתחרות יש מן החיוב. אולם קיימות גם מגבלות וחסרונות. השיטה אינה מבטיחה כי כל מי שמוכשר באמת ימצא את האפשרות לפתח את כשרונותיו; ולכן האמרה ״כי מבני עניים תצא תורה” נשארת במידה רבה סיסמה ריקה, כיוון שילדים מוכשרים רבים אינם יכולים ללמוד בבית ספר וכתוצאה מכך יוצאים המדע והאמנות נפסדים. בכלל, הדגש המוגזם הזה על אתוס התחרות מביא אמריקנים רבים לראות את העוני כאשמתו האישית של האיש העני או של הוריו; ובתוך כך הם מתעלמים מהשפעתם של תנאי הסביבה שלתוכם נולד — אשר החברה יצרה אותם. במלים פשוטות, על-פי תפישתם אין אדם מוכשר שהוא עני, ואם הוא עני הרי זה משום שהוא טיפש או עצל. אגב, אין זה מדוייק לייחס את עושרה של ארה״ב, עליו נבנה מאוחר יותר הבניין התרבותי-חברתי, לשיטה הקאפיטליסטית בלבד. חלק גדול מעושר זה נובע במישרין מאוצרות הטבע האדירים שלה. ולראייה, תושבי אירופה הגרו לארה״ב ולא לסהרה.
הבעיה אם-כן היא של מציאת איזון בין חופש הפרט וההתחרות לבין הצורך בפיקוח ואחריות ציבורית. מצויות כיום חברות ייצור גדולות המקבלות עליהן אחריות ציבורית, דבר המעיד על מיתון באינדיבידואליזם הקיצוני. מתגבשת דעה, שדווקא המצליחים ביותר צריכים להרגיש חובה ואחריות כלפי החברה. כיוון שני של מיתון הוא קבלת אחת מנקודות הביקורת היסודיות של הסוציאליזם על האתיקה של תחרות משוכללת והיא — שהתחרות היא לא היחס הטבעי או החשוב ביותר בין בני אדם. יש גם יחס של שיתוף פעולה. ככלות הכל, מדוע דווקא תחרות; מדוע לא עזרה הדדית? מדוע צריך שיתוף הפעולה להתממש דרך כוחות השוק, על בסיס של תשלום עבור עזרה? מדוע לא על בסיס של יחסי רעות? לדעתי, כיוון ההתפתחות הוא לקראת משטרים ממוזגים.
אם הזכרת סטיות מהמודל שהביא סמית, אפשר אולי להוסיף עליהן את טענתו של אלי גינזבורג1 , לפיה לא הביאה תאוריה זו בחשבון את צרכי הציבור בתחומי החינוך והרפואה, למשל, הדורשים הקמת גופים ממשלתיים מרכזיים, בעלי תקציבים גדולים, דבר שעומד בסתירה לתחרות החופשית.
אינני חושב שיש כאן סתירה של התאוריה, אלא התאמה להתפתחות היסטורית. עם עליית רמת החיים יכולים בני אדם להרשות לעצמם לייצר מה שקרוי “שרותים”. בחלקם אלה הם שרותים פרטיים, כגון אירוח, הובלת נוסעים או מקצועות חופשיים, וחלקם שרותים ציבוריים, כמו טיפול בפארקים, שמירת הסביבה וכמובן בריאות, חינוך וכו’. אפשר כמובן לטעון, כי גם שרותים כמו חינוך ובריאות, או הקמת גנים ציבוריים, צריכים להינתן על ידי חברות פרטיות, על בסיס של התחרות, כטיעונו של מילטון פרידמן. הטענה הנגדית אומרת, שהיות וחלק מן השרותים הללו נצרכים באורח קולקטיבי, אינך יכול למדוד במדוייק את חלקו של כל פרט ופרט בשרות ולפיכך לא ניתן גם להפעיל עליהם את כללי השוק החופשי. למשל, אי-אפשר למדוד את דרגת ההנאה האינדיבידואלית מהפארקים, או את חלקו של כל פרט בשרותיו של משרד החוץ, ולכן אי-אפשר לגבות “מחיר” תמורת שרותים אלה באמצעות מנגנון השוק. מכאן שמימונם של שרותים ציבוריים אלה צריך להיעשות באורח קולקטיבי על-ידי תשלומי חובה, כלומר — מסים.
כיוון שני של התפתחות קשור בגידול האוכלוסיה והאורבניזציה. כאשר יותר ויותר בני אדם חיים בערי ענק, נוצרות בעיות מינהליות אשר אדם סמית לא יכול היה לחזות מראש. מספר העובדים בשרותים עולה בהתמדה עם גידול האוכלוסיה, ומכאן גם הגידול במנגנונים. יתירה מזאת, הגופים הציבוריים המספקים שרותים, קונים, בין היתר, עבודה ובכך משפיעים על השוק ועל מערכת המחירים ומשנים בכך את פני המציאות.
מדבריך משתמע שאותה תפישה אודות היד הסמויה, כלומר אודות היחסים הכלכליים, המוסדרים על ידי חוקים טבעיים, היא פשטנית במציאות המודרנית. ואעפ״כ מוסיף מילטון פרידמן לתמוך בקיצוניות בזכות היד הסמויה ולהתנגד לכל התערבות ממשלתית בתחומי הסעד, הבריאות וכדומה. כיצד אתה מסביר זאת?
אכן בתחומים רבים הוא קיצוני מדי. נקח לדוגמא את שרותי החינוך. מילטון פרידמן אינו מתנגד לשיטה הקיימת המאפשרת לכול ללמוד חינם, עד גיל מסוים, על חשבון משלם המיסים. במלים אחרות, הציבור משלם לא על פי מספר הילדים שהוא שולח לביה״ס, אלא לפי קריטריונים נפרדים של תשלום המיסים. בעוד שלפי שיטת השוק החופשי, אם אין לך ילדים, או שאינך שולח אותם לביה״ס, אינך צריך לשלם. אולם מילטון פרידמן גורס שעל בתי הספר להיות מפעלים פרטיים המקיימים תחרות ביניהם. ההורים יקבלו תלושים, בהתאם למספר ילדיהם וגילם, ובעזרת התלושים יקנו את שרותיהם. כלומר, החינוך חינם אך ייצורו נעשה במנגנון פרטי, על בסיס של תחרות חופשית. דבר זה מבטיח, לדעת פרידמן, את רמתם הטובה של בתי הספר. שיטה זו מעלה שאלות קשות מאד. למשל: האם הצרכן יודע תמיד מה טוב בשבילו? האם לתת לטעמם של הילדים או ההורים להכתיב את תכנית הלימודים? האם הורים לא יעדיפו בתי ספר המשמשים כשמרטפים טובים, על פני בתי הספר המקנים דעת ברמה גבוהה? ולבסוף — האם להשאיר את תכני החינוך להחלטתם של פרטים?
האם מילטון פרידמן טוען נגד תכנית חינוך מרכזית?
אכן, זוהי מסקנה בלתי נמנעת מדבריו; במצב של תחרות חופשית, יכולים בתי ספר לגוון ולשנות את תכנית הלימודים לפי טעמם. אולם השאלה היא אם אין זה תפקידה של החברה לדאוג לכך שמורשתה התרבותית תישמר בתוך36 מערכת בתי הספר שלה ותועבר באמצעותה. הבה נסתכל על הבעיה בהקשר ישראלי: האם באמת ניתן לסמוך על בתי חרושת פרטיים לחינוך ולהשכלה, שיקנו לתלמידיהם מורשת יהודית? הרי יכולים הם לטעון שתלמידיהם אינם אוהבים מורשת יהודית וממילא היא לא תעזור לבוגריהם למצוא פרנסה. האם ניתן לסמוך שיחגגו את חגי ישראל בבתי ספר מסוג זה? לדעתי חייבים להבטיח הומוגניות בסיסית מינימלית, שעליה יכולים אחר-כך להתפתח ההבדלים הפרטיים. אם כל אזרח יחשוב שכל מה שמוטל עליו הוא רק לדאוג לעצמו; ואין עם, אין תרבות של העם, אין משמעות למורשת תרבותית, או לעבר משותף, תיווצר חברה אטומיסטית שעלולה להכלות בידי מדינות בעלות משטרים חברתיים איתנים יותר. שהרי התרבות האנושית אינה בנויה על פרטים, אלא על תרבויות וקיבוצים לאומיים בעלי שורשים לשוניים וגיאוגרפיים נפרדים. מילטון פרידמן מעלה איפוא שאלה אידיאולוגית עתיקה: האינדיבידום מול החברה. ואני חושב שחלק מן ההערכה הרבה שרוחשים לו נובעת מהקיצוניות שבה הוא מעמיד את הדברים, קיצוניות המבהירה את נקודת המחלוקת העמוקה.
כלומר, בעוד שפרידמן טוען שמדינה אשר 60% מכלכלתה נשלטת על-ידי הממשלה מאבדת את חרותה ואת הדמוקרטיה שלה, אתה בדעה שמדינה נוסח פרידמן אינה יכולה להתקיים בפועל.
אני מסכים עם פרידמן שככל שחלקה של הממשלה במשק גדול יותר נחלשת הדמוקרטיה הכלכלית ואני מוכן גם לקבל שבתקופות מסויימות מדינה נוסח פרידמן יכולה להתקיים, אבל לא לאורך ימים. מצב של תחרות אטומיסטית עובר במוקדם או במאוחר למצב של התאגדויות שונות. ההתאגדויות הללו מובילות לסוגים חדשים של מאבקים, בין קבוצות מאורגנות של אנשי עסקים, של איגודים מקצועיים, של איגודים פרופסיונליים וכו’. זה מה שקרה בארה״ב והיה צורך בהתערבות יתר של הממשלה כדי להילחם נגד קבוצות כוח כאלה. נוצר סילוף מסוים, שלא מדעת, בכך שאנו מרבים ללמד את מודל ההתחרות המשוכללת בהוראת הכלכלה, בין היתר מפני שהוא מאד אלגנטי ומאד יפה לניסוח ולפתרונות. טוענים כי מודל זה משמש אמת-מידה למציאות, אבל כאשר נוצרים מונופולים הפתרון אינו חד וחלק ויחיד. מתקבל רושם כאילו שררה במאתיים השנים האחרונות בארצות הקפיטליסטיות תחרות חופשית, יזמה חופשית ואי-התערבות ממשלתית. זהו סילוף. גם לא נכון שישנה זהות מלאה בין התחרות משוכללת לבין האינטרסים של היזם הפרטי. האינטרס של היזם הקפיטליסטי הוא להביא את הרווח שלו למאקסימום. אם לשם כך יותר יעיל להתאגד או להסתייע בממשלה מאשר להתחרות, אז הוא יתאגד או יבקש את סיוע הממשלה.
האם לא תוקנה פרצה זאת באמצעות חוק הקארטלים?
אמנם כן, אבל רק בארה״ב. ב-250 השנים האחרונות הלכו רוב הממשלות בדרך של מתן מונופולים וזכיונות מיוחדים. באנגליה בוצעה אמנם המהפיכה התעשיתית ע״י היזמה הפרטית, אבל הממשלה סייעה רבות באמצעות מכסי מגן, המהווים התערבות מאד מפורשת מצד הממשלה לעידוד ענפים מסויימים — על חשבון הצרכן. גם בארה״ב הטילו מכסי מגן ונתנו מענקים גדולים של אוצרות טבע וקרקע ליצרנים פרטיים ולחברות. וכידוע, הענקה סלקטיבית של רכוש ציבורי לפרטים מסוימים היא סוג של מונופוליזם ושל התערבות ממשלתית בענינים כלכליים. יתר על כן, הממשלה התערבה גם על ידי יצירת חוקים ומוסדות הנוחים ליזמה הקאפיטליסטית. לכן לא נכון לחשוב שההתפתחות הגדולה של הכלכלה המערבית נעשתה רק הודות ליזמה הקאפיטליסטית החופשית. ומכאן, לזהות קאפיטליזם עם התחרות משוכללת היא טעות.
אם כך הדבר, מה רע בשיטה הכלכלית הנהוגה אצלנו, המהווה מזיגה של שתי השיטות ?
אפשר למנות שורה ארוכה של פגמים, אבל בוא נסתפק בשניים: המוטיבציה והסובסידיות. קיים אצלנו ניתוק חריף מאד בין התרומה שאדם תורם לתוצר החברתי לבין התמורה שהוא מקבל. המשאבים הציבוריים, שבחלקם הגדול באים מן החוץ, מתחלקים בין הפרטים. ולכן קיים מצב שמקום העבודה ואפילו הפרמיות מובטחות לעובד גם אם אינו עושה דבר. לכל זה נודעת כמובן השפעה שלילית על המוטיבציה. המשטר הכלכלי בכללו התרחק יותר מדי מתנאי תחרות, הפועלים דרך מנגנון השוק ונשענים על מנגנון השוק. הצלחתו של אדם איננה קשורה במאמציו, אלא בקשריו או ביכולת הצעקה שלו. הבעיה השניה היא הסובסידיות. אני מצדד בסובסידיות, אבל בתנאי שתינתנה רק לנצרכים באמת. שנית, אני חושב שחייבת להיות הפרדה חדה בין מה שאדם מקבל כסיוע לבין מה שהוא מקבל כהכנסה תמורת השתתפות בייצור. הטשטוש הוא בעוכרינו. מוטב לתת למפעל מענק מוכר מאשר הלואה בריבית בלתי ריאלית, שכן זה משפיע לרעה על תחשיביו ומעוות את התנהגותו הכלכלית. סכום מסוים כמענק גלוי והלוואה בריבית ריאלית גורמים להתנהגות כלכלית יעילה יותר ונכונה יותר מנקודת ראות הפרט והחברה. לדוגמא, אם רוצים לעזור לעולים חדשים, מדוע לא לתת להם סכום מסוים כמענק? מדוע פוטרים אותם ממכס על מכונית ובכך מכריחים אותם להביא מכונית, אף שאולי הם מעדיפים לנסוע באוטובוס?
נעבור לתאריך נוסף, משמעותי מאד כהיסטוריה של הכלכלה — המשבר המפורסם של סוף שנות העשרים בארה״ב ובאירופה. מה בדיוק עשה משבר זה לתאוריה הכלכלית? האם יש לו השלכות טראומטיות עד היום?
לדעתי, מייחסים משמעות רבה מדי ל-1929 ופחות מדי למלחמת העולם השניה כנקודת מפנה. מאז מלחמת העולם השניה, הבעיות הכלכליות הגדולות סבות סביב המצב הכמעט תמידי של אינפלציה, הנובע לא מעט מהנסיונות לפתור את בעיית האבטלה ולהבטיח תעסוקה כמעט מלאה, או לפחות להכיר באחריות הממשלה לדאוג לתעסוקה מלאה, דבר שלא היה קיים קודם לכן. המודל של ההתחרות המשוכללת הניח שכוחות השוק יבטיחו תעסוקה מלאה פרט לתקופות קצרות יחסית של אבטלה. היתה גם טענה שמידה מסויימת של גאות ושפל מעודדת את הצמיחה הכלכלית: בזמן שכל המפעלים הפחות יעילים מתחסלים והיעילים יותר מחזיקים מעמד; בתקופות הגאות יש עידוד מיוחד להשקעות חדשות ולקידום טכנולוגי. כל זמן שהאבטלה לא היתה חמורה או לא הציקה במיוחד לציבור, היה כדאי לחברה לשלם את המחיר הזה תמורת כל היתרונות של שיטת היזמה החופשית. אבל ככל שהתקדמנו אל תוך המאה ה-20 הפכו תקופות האבטלה חמורות וחריפות יותר, והבעיה בכללותה נעשתה קשה יותר. היה זה הכלכלן הנודע קיינס אשר נתן ביסוס תאורטי לדבר שרבים חשו אותו אינטואיטיבית. בנסיבות מיוחדות, קבע קיינס, כוחות השוק אינם מבטיחים תעסוקה מלאה, ובפרט — כאשר הארץ מתועשת ומפותחת. הבעייה שקיינס הצביע עליה נוצרת כאשר סכומי ההשקעה נמוכים מסכומי37 החיסכון. צריך לדעת כי מנקודת ראותו של המשק החסכון הוא בעצם המנעות מקנייה בהווה. החיסכון לעתיד יכול אמנם להתבטא בקניית נכסים פיננסיים, ניירות ערך, פקדונות בבנק וכו׳, אולם פירוש הדבר שלא קונים מוצרי צריכה בהווה. לעומת זאת ישנה קניה שאיננה לתצרוכת, כמו קניית בניינים חדשים או מכונות חדשות. אצל הקאפיטליסט תכלית החסכון, כלומר הדאגה לעתיד, צמודה לרצון להרחיב את המפעל שלו, דהיינו — כל מה שאינו צורך הוא משקיע במפעל, אבל זאת בתנאי שהוא צופה רווחיות נאותה.
גם הפרט, המפקיד את חסכונותיו בבנק מאפשר למישהו אחר לקבל הלוואה מהבנק לשם השקעה. מתעוררת איפוא השאלה גלובלית, וזה בעצם רעיון המאקרו-כלכלה של קיינס: להסתכל על הגדלים המצרפים של המשק: סה״כ ההשקעות הוא בערך באותו גודל כמו סה״כ החסכונות, ואזי הביקוש עדיין שווה לתוצר. כי כל התוצר מתחלק בצורת הכנסות פרטיות; מה שלא נקנה כתצרוכת נקנה כהשקעה, ונשארים במצב שבו הביקוש המצרפי קונה את כל ההיצע המצרפי, כלומר את התוצר החברתי. במצב זה יתר כוחות השוק, כולל שוק העבודה, לוחצים בכיוון רמת תעסוקה מלאה, כלומר המנגנון דואג לתעסוקה מלאה. לעומת זאת, בנסיבות מסוימות, ביחוד כאשר רמת חיים גבוהה, וגם השכירים חוסכים יחסית הרבה (המודלים הקלאסים הניחו שרק הקאפיטליסטים חוסכים ולא השכירים), יתכן מצב שבו החסכון גדול מסך ההשקעות, כלומר ברמת חיים גבוהה מסתבר שהכל חוסכים, ודוקא בצורות של נכסים פינאנסיים: חסכון בנקאי, תכניות חסכון, ביטוח חיים, ניירות ערך וכו׳.
במילים אחרות — יש כאן בפירוש המנעות מקנייה. מצד שני, בחברה מפותחת ומתועשת מאד, שיעורי הרווחיות על השקעות נוספות נמוכים פעמים רבות, ביחוד בתקופות בהן הקידמה הטכנולוגית איננה מהירה במיוחד. במשק כזה ישנו חשש כי סה״כ ההשקעות יסתכם בפחות מסה״כ החסכונות, גם בגלל ההפרדה בין החלטות החסכון והחלטות ההשקעה. במקרה זה חלק מהתוצר נשאר לא קנוי ואז, במערכת היזמה הפרטית, אם מצטברים מלאים לא קנויים מצמצמים את הייצור, ונוצרת אבטלה, העלולה להתמיד הרבה שנים.
כלומר, נוצר כיס אבטלה כרוני?
אמת. עכשיו, אם המשק נקלע למצב כזה נתבעת הממשלה לנקוט יזמה ולהשפיע על מערכת זו על-ידי עדוד הצרכנים לצרוך יותר או עדוד המשקיעים להשקיע יותר, או על ידי כך שהיא בעצמה תצרוך ותשקיע יותר. כלומר, הממשלה תיצור יותר מוצרים ציבוריים (שרותים ציבוריים), שלא ימומנו ע״י מיסים, אלא על ידי הדפסת כסף או לקיחת הלוואות מהחסכונות הלא-מנוצלים. במילים אחרות, משעה שעל הממשלה מוטלת האחריות לדאוג לתעסוקה מלאה, גורר הדבר להתערבות מסוימת, וזו כשלעצמה סותרת את הגישה הקלאסית של התחרות החופשית.
האס התגובה הממשלתית שתארת מבטאה את הגישה הפיסקאלית?
כאשר ההתערבות באה בעיקר דרך התקציב הממשלתי, זו מדיניות פיסקאלית. אבל חלק מההתערבות נעשה באמצעות הבנק המרכזי, וזו מדיניות מוניטארית. השאלה אם ההתערבות צריכה להיות בעיקר מוניטארית או בעיקר פיסקאלית היא נושא נפרד.
בכל זאת קיימת מחלוקת בין שתי הגישות.
שתיהן שואפות להתערבותה של רשות ציבורית במשק למען תעסוקה מלאה.
כלומר, שתיהן לא מאמינות בכוחות השוק.
השאלה היא יותר שאלה של אמצעים. מילטון פרידמן, למשל, טוען שהתערבות מוניטארית הולמת יותר את דרישתו להתערבות מינימלית ולפעולה דרך כוחות השוק; בשעה שההתערבות התקציבית היא יותר ישירה והממשלה לכן מעורבת יותר בנעשה במשק. הדבר החשוב הוא שהצורך בהתערבות ממשלתית במשק וחובתה לדאוג לתעסוקה מלאה, הוא עניין מובן מאליו כיום. ואילו הבעיות שאנו נאבקים איתן הן, כפי שאמרתי, האינפלציה מצד אחד, ובעיית הצמיחה הכלכלית בארצות הלא מפותחות, מצד שני. צריך להבין כי בקנה מידה עולמי, הבעיה אם לתת סיוע חוץ לארצות נחשלות דומה מאד לבעיה במישור הלאומי אם לתת סיוע ממלכתי בצורת חינוך, בריאות ורווחה לשכבות הנחשלות. מכאן שהבעיה של סגירת פערים, של אחריות הדדית ושל עזרה הדדית, קיימת גם בקנה מידה עולמי. כשם שלא עושים מספיק לסגירת פערים בתוך החברה הישראלית, ועוד פחות מכך בחברה האמריקאית, דומה שלא עושים מספיק בקנה מידה עולמי, והדבר טומן בתוכו חומר נפץ.
מהו בעצם מקור המבוכה בכל הנוגע לדרכי הטיפול בבעיית האינפלציה?
מקור המבוכה פשוט מאד: התפתחות התאוריה הכלכלית מפגרת תמיד אחר התפתחות המציאות. כלומר, עד שאתה מוצא הסבר תאורטי לבעייה מסויימת ומפתח כלים לטפל בה, משתנה המציאות ומביאה עמה בעיות חדשות. כך, למשל, התאוריה המאקרו-כלכלית שמתחילה עם קיינס עונה בעיקר על הבעיות שהתעוררו במשבר 1929, אבל לא על כל הבעיות הקיימות בימינו.
האם האינפלציה היא חלק ממעגל הקסמים של תעסוקה מלאה?
האינפלציה היא בראש וראשונה תוצאת ההתחייבות המפורשת של הממשלה להביא לתעסוקה מלאה, ושל ההתנהגות הכלכלית הפרטית הנובעת מהתחייבות זאת. מקור אחר לאינפלציה הוא ההתערבות ההולכת וגדלה של הממשלות במשק. התפתחויות אלו הוחשו בתקופת המלחמה ולאחריה, בעת סיוע השיקום המאסיבי לאירופה אחרי המלחמה. סיוע זה חיזק מאד את התערבות הממשלה במשק, וכשהממשלה מעורבת במשק נוצרת סכנה של לחץ אינפלציוני. ממשלות תמיד נטו לממן חלק מתקציביהן בדרכים אינפלציוניות, וככל שחלקן בתוצר גדול יותר — כן משפיע יותר המימון האינפלציוני על מה שקורה במשק. גורם נוסף הוא עליית המחירים38 של אוצרות טבע נדירים.
מה בעצם הקושי בבניית מודל כלכלי של המשק, היכול לספק הנחיות לטיפול באינפלציה? האם הסיבה היא חוסר ידע תאורטי או הנטייה האנושית לצרוך ולבזבז ללא גבול?
יש כמה גורמים לכך. גורם אחד הוא הפיגור בהבנה התאורטית. גורם אחר הוא קשיי היישום. אפילו אם יודעים בדיוק מה צריך לעשות, קיימים עדיין קשיים במנגנון הביצוע. מילטון פרידמן אומר שעד שהממשלה מאבחנת, עד שהיא רואה מה קורה ועד שהיא פועלת, עובר כל כך הרבה זמן, שבינתיים המגמה משתנה. כלומר, נוצר מצב שהממשלה מפעילה צעדים נגד שפל שעה שהמשק כבר חזר לגיאות. גורמים נוספים, לא פחות חמורים, הם האינטרס הפרטי והאינטרס של קבוצות כוח, שהרבה פעמים פועלים נגד המסקנות הנובעות מהתיאוריה. שהרי יש הרבה אנשים שמתעשרים מאינפלציות ואם יש להם השפעה על המערכת, מתחוללת אכן אינפלציה.
עכשיו, לפי התאוריה ניתן להשיג מצב של תעסוקה מלאה במחיר של אינפלציה מתונה, בשיעור של אחוזים מעטים בשנה. אבל אינני משוכנע לגמרי שתמונה תאורטית זו הולמת את המציאות של שנות ה-70; היא התאימה אולי למציאות של שנות ה-50, כאשר התחילה להתפתח האינפלציה של ימינו. בינתיים נוצרו התאגדויות וקבוצות אינטרסים, הפועלות בכיוון הגברת האינפלציה. הבעיה היסודית היא ההבדל בין אינפלציה מתונה לבין אינפלציה מהירה. הבדל זה אינו כלכלי אלא פוליטי. משטר יעיל ויציב, ביחוד בעיתות שלום, אינו זקוק לאינפלציה מהירה. בעוד שאינפלציה מהירה, כפי שציין מורי ורבי דן פטנקין, היא סימפטום של ממשל חלש. תשאל כמובן למה; ובכן, בעיית היסוד בכלכלה היא שהביקוש למוצרים תמיד גבוה יותר מאשר כוח הייצור. במצב בריא קובעים לביקוש סדר עדיפויות בהתאם לכוח הקניה. בעוד שבמצב רעוע פותרים את בעיית הביקוש על ידי הוספת כוח קניה. אולם אם פועל כל כושר הייצור במשק, במצב של תעסוקה מלאה, הרי שההיצע אינו יכול לגדול ולפיכך נשאר בידי האזרח עודף כוח קניה, שמשמעותו אינפלציה, האינפלציה גורמת לעודף יבוא, ואם המערכת העולמית מאפשרת לך זאת, אתה לוקח הלוואות ובינתיים ממשיכים המחירים לעלות, כי עליית מחירים היא סימפטום לחוסר איזון בין הביקוש להיצע. במקרה זה משמשת הממשלה גורם מרכזי. היא הגורם העיקרי היכול לייצר כוח קניה נוסף, היכול להדפיס כסף נוסף בצורה זו או אחרת, היא גם הגורם המפקח על הבנקים, שהם המקור השני ליצירת כסף. אם הממשלה תימנע מיצירת כסף חדש ותמנע זאת גם מהבנקים, לא תהיה אינפלציה, אבל אז בעיות התקציב תהיינה חמורות מאד. ממשל יעיל וחזק יאמר: זוהי המציאות ואנחנו צריכים להסתדר בתוכה על ידי הפעלה יותר יעילה של התקציב לפי סולם עדיפויות מוגדר וברור. שכן, הגדרת סולם העדיפויות היא תמיד בעיה פוליטית וחברתית. לטווח הארוך אפשר לפתור חלק מהבעיה על ידי עשיית מאמץ גדול יותר לייצר יותר ולהקטין בכך את הפער בין המשאלות לבין היכולת לספק אותן. זו הבעיה הניצבת לפני מספר רב של ארצות. האינפלציות חזקות יותר במקום שהמשטרים חלשים יותר. ישראל, לצערנו, נמצאת כיום בין הארצות המובילות בתחום זה.
יוצא מדבריך שהאשמה העיקרית היא במשטרים ולא בתאוריה.
אמרתי שקיימת חולשה מסוימת בתאוריה, אבל גם אם אינה מושלמת היא נותנת כיוון ברור למדי לפתרון. החולשה העיקרית טמונה ביישום המסקנות מן התאוריה. זו גם הסיבה שכל כך הרבה כלכלנים תאורטיים יוצאים מתוסכלים מנסיונם לשמש כיועצים לממשלה. בדרך כלל אומרים להם: כן, כל זה יפה בתאוריה, על הנייר, אבל זה אינו פועל במציאות. למעשה, הממשלות אינן מוכנות להסתכן מבחינה פוליטית-חברתית ולהתייצב מול העובדות.
האם אתה מציע לתת את השלטון בידי הכלכלנים?
לא, זה בודאי לא. אבל אני מציע לפוליטיקאים להתחשב הרבה יותר במה שהכלכלנים אומרים. הכלכלן אולי אינו יודע מהו סולם העדיפויות הנכון, אבל הוא יודע שחשוב לקבוע סולם עדיפויות נכון. קביעת תוכנו של סולם העדיפויות, הוא עניין פוליטי, לכן היא צריכה להיות מופקדת בידי נבחרי העם ולא בידי מומחים.
אחת ההמלצות החוזרות ונשנות בפי הכלכלנים היא לצמצם את תקציב הממשלה. באיזו מידה מוכנים הכלכלנים לסבול את התוצאות של צמצום שרותי הבריאות או המשטרה?
לשאלה שלך שני חלקים. הכלכלן יכול למתוח בקורת על הנסיון לבצע יותר ממה שניתן, להתריע על סכנות התלות והאינפלציה, אבל היכן צריך לצמצם את התקציב וכיצד לקבוע את סדר העדיפויות — כאן מדבר האדם ולא הכלכלן.
האמנם יכול הכלכלן לקיים הפרדה כזאת?
לא תמיד, עובדה שקיימות דעות שונות. קח למשל את שאלת ריסון האינפלציה, האם במדיניות ההכנסות הממשלה יש לשים את הדגש על בעיות של שכר או על בעיות הרווחים מהון? מהתשובות השונות אתה למד על הבדלים אישיים חריפים מאד בין הכלכלנים. אבל על הצורך להילחם באינפלציה ועל כך שקיימות שיטות אלו ואחרות להילחם בה, כולנו, במידה זו או אחרת, חושבים באופן דומה.
אם בהמלצתו של כלכלן נכללת גם המלצה לקצץ בתקציב משרד הבריאות, למשל על-ידי הפחתת מספר הרופאים והמיטות, האם זוהי המלצה פוליטית, ערכית-אישית, או כלכלית?
על השאלה היכן לקצץ אין לכלכלן ככלכלן הרבה מה לומר. יכול להיות שהוא יצביע על כך שיש השפעות מסוימות של קיצוץ בתקציבים מסוימים על הצמיחה הכלכלית. יכול להיות שדוקא קיצוץ בתקציבי הבריאות פוגע בהתקדמות המשק, והצמיחה היא אחת הדרכים לענות על השאיפה, שיהיו לנו יותר משאבים. אולם אני חושב, וכך אמרתי גם קודם, שהתפקיד המרכזי של הכלכלן הוא להבהיר היטב לציבור שרמת החיים שלנו, הפרטית והציבורית, היא גבוהה מדי. אנחנו מרשים לעצמנו כיום הרבה מאד דברים שבמסגרת היכולת שלנו הם בגדר מותרות. למשל, אוניברסיטאות גדולות ובתי ספר לרפואה, רבים ומגוונים, המתחרים אלה באלה. ייתכן שהם נחוצים והלא עובדה היא שסטודנטים רבים נוסעים לאיטליה ללמוד רפואה, אבל אם מסתכלים על בעייה זאת מנקודת הראות של המשק, נגיע אולי למסקנה שברמת החיים המותרת לנו אנו מייצרים יותר מדי רופאים. ומכאן אולי ההרגשה שהכלכלנים עומדים נגד הציבור ולא רק נגד הממשלה. אנחנו נאלצים לומר לציבור שרמת החיים של כולנו גבוהה מדי ושאנחנו חיים מעבר למה שאנחנו מייצרים. אנחנו צריכים להתאמץ לייצר יותר, אבל צריכים גם להסתפק בפחות. זה לא נעים, אבל זוהי הדרך היחידה לצאת מן הבוץ.
Scientific American, December 1976 ↩
