הקדמה:
להשתאות ולתהיה אחר סודות היקום התלוותה תמיד סקרנות מיוחדת לפשר המעמקים שמתחתינו. בצעדיו הראשונים הסתכם הידע הגאולוגי בסיפורי אגדה ומיתוס על מהות הבריאה. השאיפה לפרש את הטבע ולבנות תמונת עולם אמינה נשארה מאז צורך אנושי פנימי.
על רקע זה צמחו מעשיות מיתולוגיות על חיות ענק הנושאות את כדור הארץ על גבן, או תאורי מבול שניזונו אולי מזכרונות קולקטיביים עמומים על תקופות אקלימיות קדומות, משופעות במשקעים, שחותמן, אגב, ניכר עדיין בתבליט החיצוני של המדבר ובסוגי צומח ששרדו מצמחיה עשירה ומגוונת שכיסתה בעבר את אזורנו.
התקופה הארכאית במדעי האדמה הסתיימה עם הופעתה של תורת אריסטו. מתקופתו ואילך, במשך עידן ארוך, תוארה המציאות באופן מופשט על-פי כמה עקרונות ספקולטיביים שנלקחו מעולם החשיבה האריסטוטלי. החוקים יצרו אמנם תמונה דמיונית של עולם החומר, אך הם איפשרו ארגון כוללני מסודר של הידע הקיים.
עם הבשלתה של המתודולוגיה המודרנית ועלייתו המהירה של המדע האמפירי, הגיעו החוקרים להכרה שיש לבסס את כל הידע הגאולוגי על תצפית ולימוד השטח, בד בבד עם מדידה וחקירה של החומר במעמקי האדמה. אפשר להמשיל את התקדמות מדעי האדמה במרוצת הזמן לסדרה מחזורית של התפרצויות רעיוניות בגלים. כל רעיון חדשני נפתח בניסיון לנפץ תאוריה שלטת ולתת פרוש אחר לעובדות חדשות שנתגלו בשדה. עם הזמן צובר הרעיון תנופה, סוחף אליו חסידים ומדרבנם לחפש חיזוקים ולאמת את מסקנתם בשטח. בשלב מסויים עשוי הרעיון לקבל אפילו מעמד של דוגמה מרכזית, שכל עירעור עליה ייחשב ככפירה בעיקר.
אולם, בדומה להתפתחות המדע בענפים אחרים, מעמדה של הדוגמה לא מובטח לה לאורך ימים. הצטברות ממצאים חדשים, התפשטות המחקר על תחומים נוספים וחוסר נחת מהפתרונות הקיימים, מכרסמים אט-אט במעמדה של התאוריה השלטת ומכשירים את הקרקע למהפכה רעיונית חדשה. גלגולי התיזה על נדידת היבשות מייצגים נאמנה תהליך זה.
דמיון בין היבשות והתפתחות התפיסה הדינמית ביחס לקרום כדור הארץ
למן המיפוי הגאוגרפי הראשוני של חופי האוקינוס האטלנטי עמדו אנשי מדע והגות, כמו בייקון (המאה ה-17) ובופון (המאה ה-18), על ההתאמה המפליאה בין חופי אפריקה ודרום אמריקה.
כבר באמצע המאה ה-19 הועלו סברות, שנחשבו אז דמיוניות, לפיהן היוו היבשות בעידן גאולוגי קדום מעין גוש יבשתי רצוף, שהתבקע במרוצת הזמן לתת-גושים. סברות בלתי מקובלות אלו חייבו באותה עת מהפכה מושגית מוחלטת בכל הקשור לנייחותו של קרום כדור הארץ.
ההשקפה השמרנית גרסה שקרום כדור הארץ, על כל חלקיו, ביבשה ובים, נייח ונעדר תנועה. המעבר מעולם קשיח זה אל עולם נייד, שבו גופי סלע עצומים שטים כה וכה על בסיסו של חומר רך, יכלה אך בקושי להתקבל על דעת הבריות, לרבות אנשי המדע. אולם ההשקפה השלטת החלה להתערער כאשר הבחינו בתופעות שונות במעטפה הסלעית של כדור הארץ, שהוגדרו כהתכווצויות עצומות של השכבה העליונה, או כפי שהדבר מנוסח בשפה המדעית: קיצורים ניכרים בשטח פניו של הקרום. על-פי אותה תפיסה היה כדור הארץ בגלגוליו הראשונים גוף חם ולוהט, שעבר תהליך הדרגתי של התקררות; בהשפעת ההתקררות חלה דיפרנציאציה של החומר, ונוצרה בשיטחו החיצון קליפה מורכבת מקרום גרניטי קל ושכבה בזלתית כבדה מתחתיו.
השכבה הבזלתית הכבדה מהווה, אם כן, את רצפת האוקיינוסים הנושאת על גבה את קרום היבשות הגרניטיות. תהליך ההתקררות הביא בהמשכו להתכווצות הקרום החיצוני ובעקבותיה להיווצרות חגורות הרים הבנויות שכבות לחוצות ומקופלות. חגורות הרים אלה התרכזו, לפי הטענה, באזורי המגע שבין הקרום היבשתי לשכבה הבזלתית האוקיינית. דוגמא לכך שימשה, למשל, שרשרת הרכסים המקיפה את האוקיינוס השקט והידועה בשם ״טבעת האש הפאציפית״.
התפיסה הנייחת, ששלטה בכיפה תקופה ארוכה, התערערה והלכה ככל שהצטברו ממצאים נוספים שחייבו תמורה מחשבתית. ממצא בעל משקל מיוחד היה התגלית אודות פעולתו של עקרון האיזוסטזיה1 והשפעתה על עיצוב קרום כדור הארץ. מחקירת טורי הסלעים באלפים התברר, כי בבסיס הרכס האלפיני נמצא מעין שורש עמוק בעל משקל סגולי נמוך הנטוע בתוך מצע סלעי כבד. הסימטריה המפתיעה הזו בין פסגות הרכסים ושרשיהם בעומק, אשר קיומה הוכח גם באזורים אחרים, כמו ההימליה והאנדים, הוסברה בעיקרון המקביל במהותו לחוק ארכימדס.
מעקרון זה ניתן לגזור, כי המצע בתחתית האוקיינוסים, שקרקעיתם נמוכה ב-4,000 מטר מהגובה הממוצע היבשתי, צריך להיות מורכב מחומר כבד יחסית, על מנת להבטיח את האיזון הנדרש בין יחידת שטח ימית ויחידת שטח יבשתית. יתר-על-כן, כל סטיה משיווי המשקל האיזוסטאטי תערער את האיזון הדרוש ותיגרום לתנועת גושים, אנכית בעיקרה, במגמה להשיב לקדמותו את שיווי המשקל שהופר.
ואכן, כעבור זמן לא רב נרשמה תגלית מרעישה על התרוממותם ההדרגתית של חופי סקנדינביה וקנדה, בעקבות הפשרת הקרחונים שכיסו ארצות אלו לפני 10,000 שנה. תגלית זאת נתנה אישור לתקפותו של עקרון האיזוסטזיה. שכן, התרוממות החופים הוסברה כפועל יוצא של הפחתת המשקל על הקרום היבשתי עם גמר תקופת הקרח והפשרת הקרחונים.
מפנה נוסף שעירער את התפישה הנייחת והוביל בסופו של דבר לרעיון נדידת היבשות, ארע בשלהי המאה ה-19, עם התרבות העדויות על הדמיון המפליג בהיסטוריה הגאולוגית של אפריקה, דרום אמריקה, אוסטרליה והודו, לרבות בשרידים המאובנים של החי והצומח שנשתמרו בסלעיהן. בכל היבשות הללו התגלה רצף מקביל של סלעים שנוצרו בסביבה גאולוגית חופפת, בעלת מאפיינים ברורים ומוגדרת היטב. קיומו של רצף משותף זה העלה אצל הגאולוג האוסטרי אדוארד סויס את הרעיון שכל היבשות שבחצי הדרומי של כדור הארץ חברו לפנים ליבשת-על אחת, אותה כינה גונדוואנאלנד (על שם מחוז גונדוואנה בהודו).
על פי השערתו שקעו חלקים מאותה יבשת בתחתית האוקיינוסים ההודי והאטלנטי והותירו אחריהם שברי יבשת ענקיים מוקפים מים, המהווים את אפריקה, דרום אמריקה ואוסטרליה של היום. הצעה זו עוררה התנגדות נמרצת, שכן שקיעת גושים4 יבשתיים הבנויים חומר קל יחסית לתוך התשתית הכבדה של האוקיינוסים, סותרת את עיקרון האיזוסטזיה. עם זאת, המתנגדים לא מצאו הסבר פשוט ומניח את הדעת לדמיון הגאולוגי המפתיע בין היבשות המופרדות זו מזו.
תורתו של וגנר
ההשערות בדבר שקיעתן של היבשות היו בבחינת סנונית ראשונה לתורתו של וגנר על נדידת היבשות. חיבורו הראשון של אלפרד וגנר הופיע ב-1912. למרות המידע החלקי שעמד לרשותו התבררה תפישתו כקרובה ביותר לתאוריית הפלטות המודרנית, שהתקבלה רק כעבור 50 שנה. התיזה המרכזית של וגנר היתה שכל היבשות חברו לפנים יחדיו והיוו מעין יבשת-על אחת, אותה כינה ״פנגיאה׳׳ (ביוונית – כל יבשת). בעקבות ארוע קאטקליסמי מסויים התבקעה יבשת-על זו וגושיה החלו לנדוד ולהתרחק באיטיות זה מזה. במילים אחרות, גושי היבשות הנוכחיים תוארו על-ידי וגנר כרפסודות ענק השטות בכיוונים שונים, ותוך כדי מסען משנות את אקלימן בהתאם למיקומן הגאוגרפי. הבסיס הפיזיקלי להצעתו היה, שקליפת כדור הארץ מורכבת מיבשות גרניטיות קלות יחסית הנחות על שכבה בזלתית, פלסטית באופיה, המאפשרת לפיכך את תנועת הגושים הגרניטיים על פניה.
למרות שחלקים מסויימים מן התאוריה של וגנר נתגלו בסופו של דבר כמוטעים, הרעיון המרכזי, לרבות חלק מההנמקות, נתאמתו במידה מפתיעה משהחל להצטבר מידע נרחב בתחומים שונים של הסייסמולוגיה, הגרביטציה, האוקיינוגרפיה ומדע החומר. הנתונים האוקיינוגרפיים שנאספו בקצב גובר בשנות החמישים השפיעו יותר מכל על קבלת הרעיון המקורי, עד שלבש את גירסתו המודרנית בדמות ״תאוריית הפלטות״. מעניין איפוא לבחון מאין שאב וגנר את טיעוניו ומדוע נתקלה עבודתו בביקורת קטלנית ולעיתים גם לעגנית.
וגנר סיים את למודיו בפקולטה לאסטרונומיה ומרבית עבודותיו הוקדשו לנושאים בתחום זה. בראשית המאה השתתף במשלחת מחקר דנית שביקרה בגרינלנד, ועם שובו קיבל משרה אוניברסיטאית בפקולטה למטאורולוגיה, שבה עסק במחקר מקיף על התרמודינמיקה של האטמוספירה. ב-1912 יצא למסע שני לגרינלנד שאת תוצאותיו פירסם בהרחבה.
ב-1929, בעקבות התייצבות אחידה כמעט של הממסד המדעי נגדו, יצא בפעם השלישית לגרינלנד, שם, למחרת יום הולדתו ה- 50, יצא עם מורה דרך למסע מחקר בן 400 ק״מ לאורך החוף המערבי ומצא את מותו, כנראה משבץ לב, במחצית הדרך. יומנו ומורה הדרך שלו לא נמצאו עד היום. וגנר נקבר לפי בקשת אשתו תחת כיפת קרח. גופתו השמורה להפליא שוקעת מדי שנה עמוק יותר בקרח, עד שביום מן הימים היא עשויה להגרף עם קרחון למרחבי הים.
מותו הטרגי של וגנר הקנה לו תהילה רבה בעיני הציבור הרחב. בקרב הקהילה המדעית, לעומת זאת, הספידו את הסתלקותו של מטאורולוג מצטיין, מורה מעניין וחוקר האזור הארקטי, אבל תרומתו בתחום הגאודינמיקה לא צויינה. את הטעם להתכחשות זאת יש לחפש בהתנגדות הנמרצת של הממסד המדעי לתפישתו הגאודינמית של וגנר. על-פי התפישה הנייחת שהיתה מקובלת על רוב החוקרים באותה עת, הומשל כדור הארץ לתפוח מצומק שהעלה קמטים וחריצים במהלך התקררותו. במהלך ההתקררות שקעו היסודות הכבדים, כגון ברזל, לתוך הליבה, בעוד היסודות הקלים, כגון הצורן והאלומיניום, עלו מעלה ויצרו את קרום כדור הארץ. יתרה מזאת, גם אותם חוקרים שצידדו בעקרון האיזוסטאטי ראו בתנועות האנכיות את הגורם המכריע בעיצוב המורפולוגיה של קרום כדור הארץ וביטלו כמעט כליל את חשיבותן של התנועות האופקיות, אשר מלאו אצל וגנר תפקיד מרכזי.
כיצד הבשילה אצל וגנר תורה זאת שקמו לה מתנגדים כה עזים ורבים? הגרסה המקובלת היא שהרעיון אודות נדידת היבשות צף בראשו כאשר שהה בגרינלנד וצפה בנדידתם של קרחונים ארקטיים. וגנר ערך הקבלה בין הקרחונים ליבשות וראה בתנועה זאת את הפתרון המיכאני לחידת הזהות בין שולי היבשות – הן בכל הקשור לאוכלוסיות החי והצומח והן בכל הנוגע למבנים הגאולוגיים בעומק ניכר מתחת לפני המים, משני צידי האוקיינוס.
תופעה בולטת נוספת שצדה את עינו היתה העובדה כי שטח פניו של כדור הארץ מתחלק בין שני מפלסים דומיננטיים: האחד מקביל לגובהן הממוצע של היבשות, והשני לקרקעית העמוקה של האוקיינוסים. רק חלק מזערי משטחו הכולל של כדור הארץ נופל בקטעי הביניים, כלומר המדרונות המחברים את שני המפלסים הללו. עובדה זו סייעה להנחה שקרום כדור הארץ אמנם מתחלק לשתי שכבות שונות: שכבה גרניטית קלה המונחת על שכבה בזלתית כבדה. מכאן נולדה המסקנה האפשרית שהיבשות מהוות מעין גופים עצמאיים, עשויים גרניט, המחליקים על גבי תשתית בזלתית. נימוק נוסף היה צורתו האגסית של כדור הארץ, שכן צורה זו יכולה לאפיין התנהגות חומר נוזלי צמיג הנמצא בתנועה סיבובית ומושפע מכוחות הגרביטציה והסיבוב. כיום ידוע שכדור הארץ מגלה אמנם תכונות מכאניות של מוצק בהעבירו גלי רעידות אדמה, אך מסתבר כי הגלים הנקלטים מעידים גם על קיום שכבות מסויימות בתוך הכדור, בעלות תכונות של חומר צמיג צפוף.
וגנר התרשם מאוד מעדויות שמצא על שינויי אקלים בולטים במשך העידנים הגאולוגיים. כידוע האקלים על פני האדמה תלוי בעיקרו במיקום הגאוגרפי, דהיינו בשעור המרחק מן הקטבים או מקו המשווה. לפיכך, משינויי האקלים שחלו בעבר הוא הסיק על נדידת הקטבים ביחס ליבשות, או לחילופין – על נדידת היבשות תוך השארות הקטבים במקומם. ביקורתו על התפישה הנייחת התבססה על תפוצתם של סלעי משקע שונים הנוצרים על-ידי שקיעת חומר בסביבות אקלימיות ואקולוגיות שונות. הוא גילה, למשל, שסלעים גלציאליים, אלה הנוצרים באגני משקע הסמוכים לקוטב, מופיעים היום בדרום אפריקה ובאוסטרליה. לעומת זאת, משקעי פחם, שהם תוצר משני של צמחיה טרופית עבותה, ומושבות5 אלמוגים קדומות הגדלות באקלים חם, מופיעים כיום לאורך רצועה גלובלית צרה הנמשכת מצפון אמריקה הקרה דרך אירופה בואכה סין. כל אלה היוו לדידו עדות על שינויי מקום והערכויות חדשות של היבשות ביחס למפת האקלים העולמית.
לבסוף, בפרסום האחרון של וגנר על נושא נדידת היבשות הוא הוסיף שורת עדויות חדשות על הזהות הגאולוגית בין היבשות. נמצאו אוכלוסיות מאובנים או סוגי צמחיה בעלי מוצא זהה וכן מבנים גאולוגיים, כגון: קוי שבירה או שרשרות הרים עתיקות שרציפותן נקטעת בחופי האוקיינוס ונמשכת מעברו השני. ממצאים אלה פורסמו ב-1915, בספרו ״תולדות היבשות והאוקיינוסים״, במסגרת תאוריה כללית. הספר נתקבל באדישות, ובמקרה הטוב בביקורת חריפה. סייסמולוגים ידועים באותה תקופה, ובראשם גֶ׳פֶריס, מיקדו את ביקורתם בשאלת המכאניזם הפיזיקלי הפשטני שהוצע על-ידי וגנר להסברת ההפרדה וההתרחקות בין היבשות. תנועה אופקית במימדים כה גדולים של גושים יבשתיים מוצקים על גבי תשתית סולידית אחרת, נראתה להם כחסרת כל ביסוס תאורטי. שאלות אחרות שנותרו ללא מענה היו: מדוע ״פנגיאה״ נותרה שלמה לכל אורך ההיסטוריה הגאולוגית עד להתבקעותה? מה טיבו של אותו ארוע שהביא להתבקעותה ולנדידת היבשות?
עוד טענו הגאולוגים, שהזהות המפליאה בין אוכלוסיות החי והצומח הקדומות אינה מעידה בהכרח על כך שכל היבשות היוו לפנים גוש יבשתי רצוף אחד. אפשר שהתקיימו לפנים גשרים יבשתיים בין היבשות אשר שקעו במהלך הזמן. רבים מהמתנגדים אף טענו שוגנר אסף באופן חד צדדי עובדות המחזקות את טיעונו, אך התעלם מפרטים בולטים הסותרים אותו, ואף הזכירו כי למעשה תחום התמחותו העיקרי היה מטאורולוגיה ולא גאולוגית. בארצות- הברית, למשל, נחשבה התאוריה החדשה ככפירה בעיקר וגאולוגים נזהרו שלא יזוהו כתומכיה מחשש שיאבדו מאמינותם המקצועית.
במבט לאחור, נראה כי דווקא ידיעתו והתעסקותו בתחומים רבים סייעו לו בגיבוש תורתו. כדי לצאת חוצץ נגד מוסכמה מחשבתית נדרשים ידע, אינטואיציה ונון-קונפורמיזם, אך, כנראה, גם יכולת להשקיף על הדברים מזווית אחרת. כיום אפשר לראות בתורתו של וגנר, למרות אי-הדיוקים הרבים שבה, מהפך רעיוני מסוג המהפכה הקופרניקנית שזיעזעה את האסטרונומיה של המאה ה-17.
תורת הפלטות המודרנית
הגירסה המודרנית שהתגבשה בעשור האחרון אודות מבנה כדור הארץ והתזוזות בקליפתו החיצונית, ידועה בשם טקטוניקת הפלטות2 . על-פי תאוריה זאת כל הקליפה החיצונית של כדור הארץ מורכבת מפסיפס של פלטות קשיחות, הנבנות ונהרסות בהתמדה ונמצאות ללא הפסק בתנועה. וגנר דיבר על נדידת יבשות בלבד, בעוד התאוריה הנוכחית גורסת נדידת כל חלקי הקליפה לרבות היבשות והאוקיינוסים. בכך נעקף קושי מרכזי שניצב בפני וגנר בבואו לתרץ כיצד נעות היבשות לבדן בעוד שטחי הקליפה סביבן, קרי רצפות האוקיינוסים, נשארים קבועים במקומם.
יתר-על-כן, לפי הגירסה החדשה החלק החיצוני הנייד של כדור הארץ איננו, כפי שטען וגנר, רק הקרום הגרניטי או השכבה הבזלתית תחתיה, שעוביה כ-40 ק״מ ביבשה ו-7 ק״מ מתחת לרצפת האוקיינוסים, אלא שכבה עבה בהרבה הקרויה ליתוספירה, אשר הקרום החיצוני מהווה את המעטה העליון שלה. עוביה הממוצע של הליתוספירה מגיע ל-100 ק״מ והיא מצטיינת בקשיחות מכאנית גבוהה לעומת השכבה מתחתיה, הקרויה אסטנוספירה, שהיא צמיגה ובעלת תכונות פלסטיות, המגיעה לעובי של כמה מאות ק״מ. האסטנוספירה הרכה יחסית נושאת את הפלטות הענקיות על גבה ומאפשרת את תנועתן לכל עבר, כאשר באיזורים מסויימים נדחקות הפלטות פנימה ונבלעות בקירבה, ואילו באיזורים אחרים הן פותחות את הרווח ביניהן ומפנות מקום לחומר ״צעיר״ הנובע ממעמקיה ויוצר בפער הגדל והולך בין הפלטות רצפה אוקיינית חדשה.
למערך הפלטות, ובעיקר לגבולות המפרידים ביניהן, ישנו ביטוי מורפולוגי וטקטוני ברור על מפת כדור הארץ. האיפיון הגאופיזי המובהק ביותר לסידורם הגאומטרי על מפת כדור הארץ נגזר ממפת רעידות האדמה הגלובלית. עקב תנועת הפלטות נוצרים ביניהן אזורי בקע וחיכוך, שלאורכם מתרח6שות בהתמדה רעידות אדמה בעוצמה גבוהה, וחלות תופעות מיוחדות של שבירה אינטנסיבית ודפורמציה חזקה של סלעים.
על קרקעית האוקיינוסים, במרכזם, מצוי רכס וולקני מאורך ורצוף, המחלק את רצפת האוקיינוס לשניים. שני החלקים מהווים למעשה שתי פלטות נפרדות, המתרחקות זו מזו. על גב הרכס, לאורך צירו, מצוי בקע המהווה קו תפר בין שתי הפלטות, שלאורכו פועלים הרי-געש תת-ימיים הפולטים כמויות אדירות של לבה. הרכס נוצר איפוא לאורך קו ההתבקעות בין שתי הפלטות, כשהפער ביניהן מתמלא כל העת חומר וולקני, הנובע משכבת האסטנוספירה ובונה קרום אוקייני צעיר. בקצה הנגדי של הפלטה, בשולי האוקיינוס, צונחות קצות הפלטות דרך אזורי יניקה חזרה לתוך שכבת האסטנוספירה ונאכלות בתוכה. אזורי יניקה אלה מאופיינים על-ידי מערכת חריצים תת-אוקייניים, הנמשכים לאורך קשתות איים וולקניים שפעולתם הגעשית מלווה בהתמדה את צניחת הפלטות.
על מנת להבין את מנגנון ההתרחקות בין הפלטות ואת היווצרות הבקע, יש לשים לב לעובדה שהבקע שמפריד בין שתי הפלטות איננו מופיע על המפה כקו ישר. צורתו זיגזגית, כעין דומינו של קטעים ישרים שהוסטו זה מזה לאורך קווי גזירה החותכים את כל הרכס לרוחבו. מסתבר, כי הפעילות הסייסמית-רעשית, המאפיינת את כל איזור הרכס, מתמקדת לאורך קווי גזירה אלו. ניתוח הרעידות מלמד שקיימת תנועה מתמדת לאורכם המגדילה את רוחב הבקע בכל קטע וקטע, בעוד ההשפעה הכוללת היא התרחקות כללית של שני הגושים זה מזה.
עדות לתהליך הפתיחה האוקיינית מספק האי איסלנד. איסלנד יושבת על גבי הרכס המרכז אטלנטי, באחת מפסגותיו הבולטות מעל פני המים. בצפון האי מופיע בקע ברוחב של 40 ק״מ ומשני צידיו שברים פעילים היוצרים מערכת מדרגות לאורך קירות הבקע. רצפת הבקע עשויה מערכת צפופה של סדקים הפולטים ללא הרף זרמי לבה. אפשר גם להיווכח שגובה הרכס האוקייני וצורתו נקבעים על-ידי קצב הפתיחה וכמות הלבה הנפלטות מהבקע. ככל שהפתיחה מהירה יהיה הבקע רחב יותר ואילו פתיחה איטית תיצור בקע צר יחסית ורכסי הרים גבוהים.
אחד הגילויים החשובים שהביא לביסוסה של תאוריית הפלטות וסייע לגיבוש רעיון נדידת היבשות, היה חשיפתם של רצועות פלאומגנטיות מקבילות משני צידי הרכסים המרכז אוקייניים. ניתן, כידוע, לראות את כדור הארץ כמגנט ענק בעל שני קטבים. כאשר פורצת הלבה מהבקע שעל גב הרכס האוקייני, מסתדרים תחמוצות הברזל שבתוך המאסה הוולקנית בהתאם לכיוון השדה המגנטי של כדור הארץ. כיוון זה מונצח ונשמר לאחר שמתגבשת הלבה לסלע מוצק. והנה, מבדיקת הרצפה הסלעית שמשני צידי הרכס התברר, כי במהלך ההיסטוריה הגאומגנטית (לאורך 2.7 מיליארד שנה לערך), התהפכו הקטבים המגנטיים שוב ושוב במחזוריות משתנה. ממצא זה בא לביטוי בחלוקתה של רצפת האוקיינוסים לרצועות סלעים בעלות קטבים מגנטיים הפוכים זה לזה. עוביין ומספרן של רצועות אלה ממרכז הרכס מאפשר לתאר את ההיסטוריה הגאומגנטית עד כ-80 מיליון שנה לאחור (מעבר לזה ההפרדה לרצועות מיטשטשת עקב הזדקנות הסלע וסיבות אחרות), ומה שחשוב אולי יותר – ללמוד על קצב התרחקות הפלטות זו מזו.
האלמנט המשלים את תמונת הפלטות הוא איזורי היניקה. לעומת הפתיחה האוקיינית המופיעה לאורך רכסי אורך מרכזיים, ממוקמים איזורי היניקה בשולי האוקיינוסים. הדוגמאות הבולטות ביותר מצויות באוקיינוס השקט. לאורך כל שוליו, במקביל לטבעת ההרים3 המקיפה אותו, מתגלה מערכת חריצים שעומקם המכסימלי יכול להגיע לתהומות של 11 ק״מ ויותר מתחת לפני הים, ואורכם למאות ק״מ. אחד החריצים היותר מרשימים נמצא, למשל, בצידו המזרחי של האוקיינוס השקט מול רכסי האנדים: אורכו 3,200 ק״מ, עומקו 13 ק״מ ורוחבו, בחלק המרכזי העמוק, מגיע ל-8 ק״מ.
על התכונות המאפיינות את חריצי היניקה אפשר ללמוד מחריץ עמוק אחר העובר ממערב לאיי טונגה שבאוקיינוס השקט. בצידו הפונה ליבשה מצויים ארכיפלגוס ימיים (קשתות איים) והרי געש פעילים הפולטים לבה סמיכה, שמקורותיה אופייניים להרכב הקרום היבשתי, כלומר עשירה בסיליציום ומתכות אלקליות (זאת בניגוד ללבה הדלילה הפורצת מהבקע המרכז אוקייני, כמו באיסלנד או בהוואי, המכילה אחוז גבוה של ברזל ומגנזיום, והמתאימה בתוכנה להרכב הקרום האוקייני). מתחת לאיי טונגה נרשמות ללא הפסק רעידות אדמה בעוצמה ניכרת, שמוקדיהן מגיעים לעומקי שיא של 700 ק״מ. כאשר בודקים את מפת הרעידות מסתבר, כי מוקדיהן נופלים על מישור אלכסוני משותף היורד בזווית תלולה מקרקעית החריץ לתוך מעמקי היבשת הקרובה שבגבו. בנוסף לפעילות הוולקנית והסייסמית מאפיינים את אזורי היניקה שינויים בולטים במפת הגרביטציה. מדידות גרבימטריות מוכיחות כי באיזור החריץ כוח המשיכה של כדור הארץ נופל באופן דרסטי, דבר המעיד על הימצאות גוש חומר בעל צפיפות נמוכה יחסית, התקוע בעומק ניכר מתחת לפני השטח, בתוך סביבה כבדה ממנו. עובדה זו מצביעה על קיום כוח רב מימדים הפועל בניגוד לעקרון האיזוסטזיה וגורם לדחיקת הגוש הליתוספרי, הקל יחסית, לתוך שכבות צפופות שמתחתו.
סיכומו של דבר, רעידות האדמה המצביעות על תנועה אלכסונית של גושים פנימה, הוולקניזם המעיד על פעילות אנרגתית גבוהה ותנועה מאסיבית של חומר, והנפילה בגרביטציה, כל אלה הובילו למסקנה כי לאורך החריץ קיים אזור יניקה עמוק, הבולע את הקרום החיצוני שמעליו, דהיינו מאכל לתוכו את הפלטה האוקיינית. כתוצאה מכך מתרוממים לאורך אזור היניקה רכסי הרים שנוצרו מהתנגשות חזיתית בין שתי הפלטות.
הצעד הבא, לאחר שהוברר קיומם של רכסים אוקייניים ומערכת חריצים וקשתות איים וולקניים בשוליהם, היה חלוקת קליפת כדור הארץ לפלטות. חלוקה זו יוצרת מעין רקמה ניידת של אזורי פתיחה, יניקה וחיכוך בין הגושים הנעים במסלוליהם. מכיוון שמדובר במודל דינמי נעשו נסיונות שונים לשחזר את תנועות הפלטות בעבר ולתאר בהתאמה את התמונה המשתנית של היבשות והאוקיינוסים במהלך העידנים הגאולוגיים. שלושה קריטריונים7 חשובים איפשרו את מלאכת השיחזור ואף תרמו במידה מכרעת להחיאת תאוריית הנדידה בגירסתה המודרנית: 1) מעקב אחר נדידת הקטבים הפלאומגנטיים. 2) דיגום מפורט של רצפת האוקיינוס וקביעת גילה במקומות שונים. 3) לימוד מפורט של נקודות המיתאם בין היבשות השונות.
שני הראשונים התפתחו בד בבד עם התפשטות המחקר האוקיינוגרפי, והאחרון כבר שימש בשעתו בסיס חשוב לתורת וגנר.
התפישה הרווחת כיום היא שהשדה המגנטי האוניברסלי נגרם על-ידי התנועה הסיבובית של כדור הארץ, בדומה לפעולת דינמו. ליבת הכדור מורכבת מברזל וניקל מותכים בצפיפות גבוהה, ואלה משרים, תוך כדי הסיבוב, שדה מגנטי ששני קטביו חופפים במידה רבה לקצות ציר הסיבוב (קיימת, כידוע, סטיה מסויימת בין הקוטב המגנטי והקוטב הגאוגרפי). כאשר בודקים את האוריינטציה הפלאומגנטית בסלעים מגילים שונים, המופיעים ביבשות שונות, ולומדים מהם על המיקום ההיסטורי של הקטבים המגנטיים, מסתבר, למרבה הפליאה, שהקטבים נעו ממקום למקום על פני כדור הארץ ושהו כביכול במקומות נפרדים בעת ובעונה אחת. מאחר וקשה לקבל שהציר המגנטי יתרחק במידה רבה מציר הסיבוב, או שציר הסיבוב שינה בעבר במידה ניכרת את מיקומו ביחס למאסה של כדור הארץ, סביר יותר להניח שהיבשות עצמן שינו מקומן ביחס לקטבים, כלומר נעו במסלולים שונים, בעוד הקטבים נותרו קבועים פחות או יותר במקומם הנוכחי.
על פי עיקרון זה ניתן לשחזר את מסלולי הנדידה של כל יבשת בנפרד. יתר-על-כן, מבחן חשוב נוסף לביסוס הבדיקה הוא קיום שכנות קרובה בין הקוטב המגנטי והקוטב הגאוגרפי במשך ההיסטוריה הגאולוגית. שכן משיחזור התנאים האקלימיים ששררו ביבשות השונות בזמנים שונים, ניתן ללמוד באלו אזורים גאוגרפיים עברו היבשות תוך כדי נדידתן על-פני כדור הארץ. בדרך זו ניתן לערוך אימות בין שתי המפות – הפלאואקלימית והפלאומגנטית, כך שהקוטב המגנטי והקוטב הגאוגרפי יימצאו בקירבה הדדית.
כלי חשוב אחר לשיחזור תנועת הפלטות הוא גיל הסלעים בקרקעית האוקיינוס, שכן אם סלעים אלה נוצרים מהחומר הוולקני הפורץ מתוך הבקע, ואם רצפה סלעית חדשה זאת הנוצרת משני צידי הרכס גורמת לפלטות להתרחק זו מזו, אזי גיל הסלעים צריך להיות שווה לתאריך הפתיחה האוקיינית. זאת ועוד, גיל הסלעים צריך להיות קדום יותר ככל שהם רחוקים מהבקע. ואכן, דבר זה אושר על-ידי בדיקת דגמים של הסלעים הוולקניים וסלעי משקע (הנחים עליהם) שבקרקעית האוקיינוס. אפשר לפיכך לשחזר את תנועת הפלטות האוקייניות מציר הרכס לצדדים, על-פי מדידות אבסולוטיות4 של גיל הסלעים המרכיבים את הרצפה האוקיינית של הפלטות.
גיל האוקיינוסים הנוכחיים צעיר יחסית. לדוגמא, גילו הקדום ביותר של האוקיינוס האטלנטי כ-180 מיליון שנה, בעוד הים האדום, הנמצא בשלב עוברי, גילו אינו עולה על 4 מיליון שנה. יש להניח איפוא, שהים האדום יהפך ברבות הזמן לאוקיינוס רב מימדים, ככל שאפריקה וערב הסעודית ימשיכו להתרחק זו מזו והפלטה האוקיינית ביניהם תוסיף לגדול. עובדה נוספת ראויה לשימת לב היא, כי גיל הסלעים של כל האיים האוקייניים וכן לועות וולקניים המפוזרים על רצפת האוקיינוס, אינו קדום מתקופת הקרתיקון, דהיינו כ-100 מיליון שנה. זאת בניגוד ליבשות שבהן מצויים סלעים שגילם מגיע ל-3000 מיליון שנה.
הכלי האחרון ששימש עוד בתקופת וגנר לשחזור תנועת היבשות והימים הוא ההשוואה בין תופעות גאולוגיות חופפות המופיעות ביבשות נפרדות, כגון: קווי מבנה קטועים, למשל: קו השבירה החוצה את סקוטלנד ומופיע שוב בצפון קנדה, שרשרות הרים קדומות הנפסקות ומופיעות בהתאמה משני עברי האוקיינוס, או אגני משקע עתיקים שחלקיהם נתקו זה מזה וניתן היום לחברם מחדש לאחר ששוחזרה תנועתם.
השיחזור בכללותו הראה איפוא, כי לפנים חברו כל היבשות ביבשת-על, פנגיאה, שהיתה מוקפת אוקיינוס גלובלי – הוא אביו הקדמון של האוקיינוס השקט. המאורע שנתן את האות להתבקעותה של פנגיאה לשתיים ארע ככל הנראה לפני 200 מיליון שנה. הפתיחה הראשונית נעשתה לאורך שני צירים ראשיים, המהווים כיום את מרכזי האוקיינוס האטלנטי הצפוני והאוקיינוס ההודי. עם התרחבות הפתיחה התפשטה בצד המזרחי שלוחה אוקיינית קדומה שכונתה התטיס (על שם אשתו של אוקיינוס במיתולוגיה היוונית), שהפרידה בין הגוש האפריקני לבין הגוש האירופי-אסייתי (הים התיכון דהיום הוא שריד צנוע של אותה שלוחה ימית). בשלב הראשון איפוא, נחלקה פנגיאה לשתי יבשות-על: הצפונית שבהן, לאורסיה, כללה בגוש אחד את יבשות אירופה, אסיה וצפון אמריקה; הדרומית, גונדוואנאלנד, כללה את יבשות אפריקה, אוסטרליה, דרום אמריקה, אנטארקטיקה והודו. הודו החלה כבר באותו שלב להפרד מן הגוש הדרומי, ופתחה בכך מסע בן 20 מיליון שנה לעבר יבשת אסיה.
ראשוני הזוחלים שהופיעו לפני כ-200 מיליון שנה, סמוך להתבקעותה של פנגיאה לשתי יבשות-על, עשו את מרבית ההיסטוריה שלהם על פני שתי יבשות אלה. לא כן היונקים. כאשר התפתחו ראשוני היונקים לפני 65 מיליון שנה לערך, היו כבר היבשות הנוכחיות במצב מתקדם של הנתקות מלאורסיה ומגונדוואנאלנד. מכאן יוצא שהיונקים עשו את מרבית ההיסטוריה שלהם ביבשות המפורדות.5
אך נחזור לארועים הגאולוגיים שבאו בעקבות התבקעותה של פנגיאה. השלב השני נפתח בתקופת היורה (לפני 160 מיליון שנה) ונמשך כ-45 מיליון שנה.8
אמריקה הצפונית המשיכה בתנועתה צפונה תוך פתיחה גדלה והולכת של האוקיינוס האטלנטי עד להתחברותו המלאה עם האוקיינוס השקט. תנועתה הסיבובית של צפון אמריקה העמידה, למעשה, את חופה המזרחי במגמה מזרחית-מערבית לאורך קו הרוחב 25. דבר זה מסביר את נוכחותן של שוניות אלמוגים לאורך חופי נובה סקוטיה הקרים, בנות אותו גיל. בערך באותו זמן ניתקה גרינלנד מצפון אמריקה ועשתה פעמיה מזרחה, בעוד הים הלברדורי פולש בין שני הגושים המתרחקים. התטיס הלך ונסגר בשפתו המזרחית עקב תנועת הסיבוב של היבשת הצפונית. לאורך התטיס התחוללה פעולה משולבת של התנגשות והתכה בין יבשתית, אשר בצרוף תנועות גזירה ולחיצה עצומות גרמו להתרוממות רכסי האלפים. סלעי המשקע המרכיבים את האלפים שקעו בים עמוק, שהשתרע על אזור המהווה כיום את השטח בין דרום אפריקה לניגריה. במקביל נפתח בקע לאורך שפתה המזרחית של אפריקה, אשר הביא בהמשכו לפתיחת הים האדום.
השלב השלישי התרחש בתקופת הקרתיקון (שראשיתה לפני 120 מיליון שנה), שנמשכה כ-70 מיליון שנה. בשלב זה חלה הפתיחה הרחבה של האוקיינוס האטלנטי הדרומי (המגיעה כיום ל-3000 קילומטר) והחלה ההתבקעות לאורך חופה המזרחי של גרינלנד (כאשר הים הארקטי עדיין מופרד מהאוקיינוס האטלנטי).
אפריקה, שהוסיפה כל אותה עת להתרחק מדרום אמריקה, נעה במקביל צפונה בתנועה סיבובית נגד כיוון השעון, שעה שהיבשת הלאורסית הצפונית התקדמה בכיוון השעון מולה. תנועה מנוגדת זאת הביאה לסגירת התטיס, תוך התקרבות שתי היבשות. למעשה, היבשות נעו כבר באותו שלב כיחידות עצמאיות, למרות הקשר היבשתי שחיבר עדיין את גרינלנד לאירופה ואת אוסטרליה לאנטרקטיקה.
השלב הרביעי והאחרון התנהל בתקופת השלישון (שראשיתה לפני 70 מיליון שנה) הנמשכת עד ימינו. בפרק זמן זה המשיכו היבשות לנוע למקומן הנוכחי. הבקע שפתח את האוקיינוס האטלנטי הסתעף צפונה והגיע לבסוף לים הארקטי וניתק בכך את גרינלנד מיבשת אירופה. תת-היבשת ההודית סיימה את מסעה צפונה בהתנגשות חזיתית ביבשת האירואסייתית, דבר שגרם להתרוממותם של רכסי ההימליה; אוסטרליה נפרדה סופית מאנטרקטיקה ונעה צפונה למקומה הנוכחי. מן האוקיינוס ההודי חדר הרכס המרכז אוקייני לתוך הגוש האפריקני וגרם לפתיחת הים האדום ולדחיקת הגוש הערבי צפונה.
תעלומת מנגנון ההפעלה
אחד הקשיים המרכזיים שניצב לפני וגנר נבע מאי-יכולתו להציע טיעון משכנע לתנועתן האופקית של היבשות. בעייתיות זו חוזרת על עצמה גם בגירסה המודרנית של תאוריית הפלטות. גם היום אין הסבר משכנע ומקובל לתזוזת המאסות האדירות של הפלטות. הדעה הרווחת ביותר לפי שעה מצדדת בזרמי קונבקציה עמוקים.
הרעיון הועלה לראשונה על-ידי הבריטי הולמס. לפי הולמס מתהווים בתחתית הגוש היבשתי, בשכבת האסתנוספירה, זרמי חומר המעפילים מעומק רב, ובהגיעם לתחתית הקרום הם מתפצלים לכוונים שונים, מפרקים אגב כך את היבשת שמעליהם וגוררים עמם את רסיסיה המבוקעים. בעלותם משחררים הזרמים חום רב, מאבדים טמפרטורה ובעקבות ההתקררות משנים את מסלולם ונוחתים חזרה לתוך מעמקי האסטנוספירה. הגורם המחולל את תנועת הקונבקציה הוא, כנראה, הפרה מקומית בצפיפות החומר, אשר בעטיה מתהווים כוחות עילוי השואפים להחזיר את שיווי המשקל על כנו. מקור ההפרה עצמו יכול להיות טרמי או כימי, ויותר מכל נוטים ליחס זאת להתפרקויות רדיואקטיביות המשחררות כמויות אנרגיה עצומות ומסוגלות לשמש גורם מפעיל קבוע.
רעיון הקונבקציה הוסיף לרכוש לו תומכים ככל שהובהר המבנה השכבתי של כדור הארץ, והסתבר שהמעטה החיצוני מתחלק לקליפה עליונה קשיחה, דהיינו הליתוספירה, ומתחתה בעומק של 100 ק״מ, שכבה פלסטית נזילה (האסטנוספירה), שאינה מסוגלת לאגור בקרבה מאמץ מכאני ועל-כן בעלת כושר זרימה.
סכימה זאת מאפשרת להסביר את היווצרות הרכסים המרכז אוקייניים כאזורי מתיחה של הקרום, אשר לאורכם מטפס החומר ומשחרר כמויות עודפות של חום, בעוד החריצים והקשתות הוולקניות בשולי האוקיינוסים מהווים את אזורי היניקה שבהם החומר המקורר צונח פנימה. אך הקוץ העיקרי בכל התאוריה הוא שלא הצליחו לספק באמצעותה מודל גלובלי של תאי קונבקציה הזהה בצורה כוללנית עם מערך הפלטות של מפת העולם. שכן זרמי הקונבקציה חייבים לחפוף את מערכת הרכסים והחריצים המכסה את פני הכדור. לדוגמא, אורך תאי הקונבקציה חייב להיות פי 10 מרוחבו בגלל הגאומטריה הנצפית של הרכסים, דבר שחורג כליל ממימדי התא הסטנדרטיים שנבדקו בניסויים. פארדוקס אחר עולה מן ההנחה כי עובי השכבה שבו חלה הקונבקציה מוגבל למאות ק״מ בלבד, בעוד המימד האופקי מגיע לאלפי ק״מ. בעייה נוספת היא, למשל, ההתרחקות המתמדת של הרכס האוקייני ההודי ביחס לרכס האטלנטי, דבר המחייב שינוי הדרגתי במימדי התא ובמיקומו הגאוגרפי.
בחיפוש אחר אלטרנטיבה לזרמי הקונבקציה הוצעה במקום תאי קונבקציה מאורכים, הגורמים לפי ההנחה להתבקעות היבשת ולגרירת התחתית של החלקים המפורקים, דחיפה מהירה בצידי הפלטות, בעוד החומר מתחתן נע באיטיות רבה. על פי הצעה זאת הכוח המניע העיקרי איננו סחיבה בבסיס הקליפה החיצונית, אלא כוחות דחיפה או משיכה אופקיים. מקור המאמצים הנוצרים בצידי הפלטות הם בחומר המפלס דרך כלפי מעלה לאורך9 הרכס האוקייני והודף את הפלטות מן המרכז, ובמשיכה גרביטציונית של הפלטה המקוררת והצפופה הרוכבת על גבי חומר חם ודליל בבסיסה. מבט על קרקעית האוקיינוסים מצביע אמנם על מדרון שהפרשו מגיע ל-3 ק״מ, בין ראש הפלטה באזור היניקה לבין צידה האחורי המוגבה הפונה אל הרכס האוקייני.
בעשור האחרון הוצעו מספר מנגנוני עזר נוספים להסברת הזיקה בין תנועת הפלטות לתהליכים עמוקים המחוללים אותה. היותר משמעותי וחדשני שבהם קשור לגילוי ״נקודות חום״ (Hot spots), דהיינו: מוקדים וולקניים הפזורים על פני קרום כדור הארץ והמשמשים כעין ארובות פליטה נייחות לחומר הנובע ממעבה האסטנוספירה.
רעיון ״הנקודות החמות״ הועלה בעקבות נוכחותן של שרשרות איים אוקייניים הממוקמות בקו ישר מעל גבי הפלטה האוקיינית. מה ששבה את דמיון החוקרים היתה העובדה שגילם של איים וולקניים אלה הוא צעיר יותר ככל שהם קרובים לתפר בין שתי הפלטות במרכז האוקיינוס. במילים אחרות, גילם גבוה יותר בכיוון הנדידה של הפלטה. השרשרת הידועה ביותר היא שרשרת איי-הוואי, אך ידועות שרשרות אחרות כמו אלו של האיים האזוריים, איי אסונסיון, איסלנד ורבות נוספות.
הפרוש הישיר והמידי שאפשר לתת לתופעה זאת הוא שהפלטה נעה מעל מקור וולקני יציב ונייח, אשר התפרצויותיו נרשמות כאיים וולקניים על-גבי הפלטה העוברת מעליו.
זאת ועוד, ריכוזן של ״נקודות חום״ כאלה לאורך הרכס האטלנטי העלה רעיון מהפכני לגבי תפקידן כמנגנון אפשרי בשינוע הפלטות: אפשר שפעילותן של מספר ״נקודות חום״ לאורך הרכס היוותה את הארוע הקטאקליסמי שהביא להתבקעותה של יבשת-העל הקדומה (פנגיאה), ובהמשך על-ידי עליה עקבית של חומר מלמטה ודחיפה לצדדים, גרמה לגלישת הפלטות הגדולות של אמריקה, אפריקה ואירואסיה למקומן הנוכחי.
חסידיה של תאוריה זאת טוענים, כי רכס דומה (כלומר קו רציף של ״נקודות חום״) הולך ונוצר כיום לאורך קו הבקעות והאגמים החוצה את מזרח אפריקה בואכה הים האדום. קו זה מלווה פעילות וולקנית ממושכת ותופעות של שבירה והתבקעות חזקות בקרום העליון. סופו של התהליך, לפי טענה זאת, הוא פירוק היבשה לשני חלקים. הרעיון, ככל שהוא מדהים בתעוזתו, עדיף מבחינות רבות על זרמי הקונבקציה.
בין אם מקבלים מכאניזם זה או אחר, כל הרעיונות המוצעים מתארים, אם-כן, את כדור הארץ כמכונה לשחרור חום, שמקורו, ככל הנראה, בהתפרקויות רדיואקטיביות בעומק. החום הנפלט מלווה בהתפתחות מאמצים טקטוניים המתגברים על קשיחותו וחוסנו של הקרום החיצון ומביאים לידי תנועות נרחבות בו. אף כי החוק השני של התרמודינמיקה מוכיח כי יעילותן של מכונות ההופכות חום לאנרגיה מכאנית מוגבלת לאחוז אחד, די בכמויות האנרגיה הנפלטות דרך קבע ממעמקי המעטפת הפנימית כדי להניע את הפלטות ואף לספק את האנרגיה הדרושה לרעידות אדמה, להתפר10צויות געשיות ולתהליכים דינמיים אחרים על פני האדמה.
התאוריה והביקורת
תאוריית הפלטות על מרכיביה השונים נתקבלה בהתלהבות וסחפה בהדרגה את מרבית הציבור המקצועי. אך כתמיד השאלות שצפו בעקבותיה לא אחרו לבוא. היומרה לספק תשובת מסגרת אחידה למכלול התופעות הגאולוגיות על-פני כדור הארץ ולהציע מנגנון כוללני שיסביר את כל מהלך הארועים הגאולוגיים בעבר, כפי שהוא נצפה ונלמד מטורי הסלעים, אינה יכולה שלא להזמין תגובות בקורתיות.
התאוריה משאירה בעינה את חידת התבקעותה הפתאומית של ”פנגיאה״ לפני 200 מיליון שנה, היא מוכיחה פערים בין התמונה הגאולוגית הנצפית ביבשה לעומת הממצאים בים, ומעל לכל היא אינה מספקת מנגנון משכנע, שיבהיר כהלכה את טיב הקשר המכאני המוצע בין תנועת חומר ואנרגיה במעמקי האסטנוספירה ותזוזת הפלטות בקליפה החיצונית. גם אם התאוריה מסבירה בצורה טובה את מפת הפעילויות הסייסמיות והגעשיות העכשוויות של כדור הארץ, היא אינה מבארת היטב את השתלשלות הארועים שהובילו למצב הנוכחי.
לדוגמא, לא ברור מערך הפלטות שקדם ליבשת ״פנגיאה״ ומה הביא ליצירת שרשרות הרים פנים-יבשתיות באיזורים שאינם פעילים היום. כי, הרי, בניגוד לשרשרות הרים צעירות (כמו האנדים או ההימליה, השוכנות לאורך אזורי יניקה), רכסים עתיקים שזמן היווצרותם קדם להתבקעות ״פנגיאה״ (כמו האורל בסיביר או הרכס הקלידוני שחצה את מרכז היבשת הקדומה מסקנדינביה דרך איי בריטניה אל החוף האטלנטי של צפון אמריקה) מצביעים על מערך שונה ובלתי ידוע של פלטות שקשה מאוד לשחזרו.
קושי גדול אחר הניצב לפני תאוריית הפלטות הוא הצורך לתרץ כיצד הכוחות המניעים את הפלטות פועלים לכאורה בכל תחומי הקרום, בעוד הדפורמציה מתרכזת רק ברצועות צרות, דהיינו באזורי היניקה והרכסים האוקייניים. שהרי לא מובן מדוע פוסחת הדפורמציה על אזורי הביניים. הווה אומר, כיצד חלה טרנספורמציה של הכוח למרחק של אלפי קילומטרים בין הרכסים ואזורי היניקה, תוך כדי הסעתו של הפלטות מרחק כה רב, מבלי לפגוע בפלטה עצמה המשמשת מתווך להעברת הכוח.
כל אלה ושאלות עקרוניות אחרות מצביעות על כך שאין להקל ראש בטענה שהגאופיזיקה יצרה מודל משוכלל, בעוד הגאולוגים מצאו עצמם נגררים ומתלבטים חליפות בהצדקתו. להגנתם יכולים הגאופיזיקאים להתגדר בטענה, כי חלק מהקשיים הניצבים לפני הגאולוגים המנסים לאמת את המודל הגאופיזי, נובע מן הבעייתיות המיוחדת של מדעי האדמה. אכן, הזמן הדרוש לחיזוי תופעה גאולוגית ולמעקב מלא אחר התקדמותה, הוא מעבר למימד הזמן האנושי. גם מעקב רטרואקטיבי אחר תהליכים מצטברים כרוך באי-ודאות מהותית, הנובעת מעצם היקף הגורמים המשפיעים על התהליך וחוסר יכולת לעקוב בדיעבד אחר פרטי השתלשלותם.
אל לנו לשכוח שהתנאים ששררו לפני ארוע גאולוגי מסויים נשתנו או אפילו נעלמו בעקבותיו ואינם חוזרים בארוע הבא. כמסקנה מכל אלה ניתן אולי להגדיר את יכולת השיפוט האנושית כמוגבלת למצב רגעי שנתהווה אחרי מיליארדי שנות היסטוריה על-פני העטיפה החיצונית של כדור הארץ, ללא יכולת לחדור לעומקם של התהליכים ולשחזרם באופן מלא.
יתכן ועצם השיבה לתורת וגנר מצביעה על הישנות הציפיות הנסתרות להכללה חובקת עולם – גם כאשר אין היא קיימת בטבע.
המודל האטלנטי הפשוט הצית אמנם את דמיון החוקרים, אולם מאז נתקל המחקר בקשיים גוברים והולכים – ככל שניסה להחילו על כל שטחי הקרום. למרות הפשטות הארעית שציינה את התאוריה בראשיתה, נזקקים כיום, ככל שמתפרסים על גזרות נוספות של הקרום, ליותר ויותר מנגנוני עזר ולהנחות לוואי, על-מנת להגן על התאוריה. אולי, כפי שמסתמן היום, צריך להכיר בעובדה שאחת מחולשותיה היא ריבוי סימנים המעידים על הפיכתה לדוגמה מרכזית הנאבקת אד-הוק בכל ניסיון להפריכה. אין מעלים כיום תצפיות או מבחנים שיש בהם כדי להפריך את תאוריית הפלטות וקשה לנקוב בניסיון מעשי העשוי להוליד תוצאות העומדות בסתירה לעצם התאוריה.
קשה איפוא להשתחרר מהמחשבה, שככל אמת ארעית גם במקרה זה עתיד המדע לספק בבוא הזמן נימוקים הכרחיים למהפכה רעיונית חדשה. יבמIBM11
עקרון לפיו כמויות החומר שמתחת לכל יחידת שטח בכל מקום על פני כדור הארץ (בין אם יחידת יבשה או ים) צריכות להיות שוות מאסה זו לזו. ↩
טקטוניקה – מדע העוסק במכלול הכוחות והמאמצים הגורמים לרפורמציה של הסלעים, ובגאומטריה של המבנים הנוצרים עקב פעולתם של כוחות אלו. ↩
טבעת ההרים המקיפה את האוקיינוס השקט ידועה בשם טבעת האש. אלו רכסים גבוהים המצטיינים בפעילותם הגעשית וברעידות אדמה עזות. ↩
מדידות גיל אבסולוטיות נעשות על-ידי בדיקת רכוזי יסודות רדיואקטיביים שקצב התפרקותם ידוע. ↩
יש חוקרים התולים בסיבה זאת את ריבוי הסדרות (כ-30) שהספיקה משפחת היונקים להוציא מתוכה, למרות גילה הצעיר, לעומת משפחת הזוחלים (20 סדרות) הוותיקה ממנה בהרבה. שכן, כפי שדארווין הראה בעקבות מחקרו המפורסם באיי גאלאפגוס, בידוד אקולוגי מעודד את ההסתעפות של החי והצומח (המערכת). ↩
