הקדמה:
ואז, לאחר שכל החוזים כובדו ״והגופה נקברה״, כך אלמנתו של מר הרברט המנוח, שב נוויל השרטט לפקוד את אחוזת אנסטי — אותה הנציח מ-12 זוויות שונות ב־12 שרטוטים (בתוקף החוזה) — באמתלה של השלמת השרטוט ה-13, שאיש לא ביקש ממנו, והוא נושא עמו שי לגב׳ הרברט: שלושה רימונים, כמחוות פיוס ואולי לחידוש הקשר העינוגי שהיה ביניהם (בתוקף החוזה). וגב’ הרברט אכן מתרצה ואינה דוחה האפשרות שיתעלסו פעם נוספת (״מחוץ למסגרת החוזה״), טרם תתיר לו לרשום מה שלא הותר לו בעבר.
ומשהוא שרוע במיטה, ברפיון איברים של אחר תענוגות הגוף, מניחה גב’ הרברט רימון קר על בטנו ומגוללת באוזניו, כמו בהיסח הדעת, את ספור המעשה אודות האדס, אל השאול, ופרספוני — בתה של האלה דמטר: ״בהאכילו אותה רימון, החזיק הארס את פרספוני בשאול״. ואחר אתנחתא קלה תוסיף: ״ואילו אתה הבאת לי שלושה״.
נוויל תוהה על הקשר המרומז בין הרימונים של פרספוני לרימונים ששלח קלנסי הגנן באמצעותו לגב׳ הרברט. אם הראשונים הם משל — מהו הנמשל של רימוניו הוא? האם שלושה הוא מספר מקרי — כפי שנטה להאמין עד לרגע זה — או ״אולי מר קלנסי הוא תחבולן של רמיזות״, כדברי תשובתה הסתומים של גב’ הרברט? האמנם, כפי שהוא מדמה עדיין, שב הוא לאחוזה על־פי בחירתו-שלו — כדי לפענח באמצעות השרטוט ה-13 את כתב החידה, או שמא פותה לבוא שלא בטובתו? ומהי חידה זאת שאת מהלכה תיעד ברישומיו? או שמא לא חידה תיעד אלא הזמנה לרצח? ואולי לא זה ואף לא זה — אלא כתב אשמה נגד עצמו?
כל אלה אינן אלא מקצת מן השאלות המתרוצצות במוחו של נוויל ולא פחות מכך גם אצל הצופה, המגורה עד שורשי עצביו מגודש הרמיזות, הסמלים, המשלים וכפל המשמעויות. ורק דבר אחד ברור מעל לכל ספק לנוויל ולצופה גם יחד, כי עם אגדה זאת על האדס, דמטר ופרספוני, עולה המסך על הפרק האחרון של מבוך בארוקי זה.
״חוזה השרטט״, שנכתב ובויים ע״י פיטר גרינוואי, הוא חוויה קולנועית ממדרגה ראשונה. זהו סרט המקיים איזון כמעט מושלם בין תוכן אינטלקטואלי מבריק לצורה קולנועית ממושמעת ואסתיטית להפליא. במבנה של ז׳אנר בלשי נוסח אגאטה קריסטי, המתנהל בסוף המאה ה-17, מגולל גרינוואי סיפור מעשה שהאשליה והממשות, האמיתי והמדומה, הנסתר והגלוי משמשים בו בערבוביה.
אך שלא כמנהג הז׳אנר הבלשי, פוסח גרינוואי על מעמד הסיום הקלאסי, שבו מתכנסות הנפשות הפועלות בסאלון הבית כדי לעמוד על זהות הרוצח. גרינוואי מותיר את רסיסי החידה תלויים באוויר, כתרחיף בתוך גביש של סריגים, שהסימנים, האותות והרמיזות לכודים בו ללא מוצא.
המבנה הבלשי משמש, איפוא, לגרינוואי מרכב, שבאמצעותו מוצגות שאלות חשובות ועמוקות: מהי המציאות האמיתית יותר — זאת הגלויה לעין או זאת הסמויה ממנה? והמציאות עצמה — האם היא סה״כ העובדות האובייקטיביות או האינטרפרטציה (הסובייקטיבית) שלהן?
׳׳חוזה השרטט״ הוא קולנוע העשוי בסגנון אמנות הבארוק, אמנות שהגיעה לשיא פריחתה בסוף המאה ה-17. יש בו גודש של שנינות, של חידודי לשון ומעל לכל — מבוך של רמזים ושל הפתעות לרוב. ואם מטרת האמנות הבארוקית היתה להפתיע את הצופה ולערבו בתוכן ובמבנה היצירה, אזי גרינוואי הצליח בכך מעל למשוער, ביוצרו קליידוסקופ צורני ותוכני, סימטרי להפליא, גדוש שבילים וסימני דרך, המובילים לאינטרפרטציות שונות והמסתיימים במבוי סתום. וכל שנותר לצופה הוא ללוות את נוויל השרטט — החל, מחתימת החוזה ועד לתחנה האחרונה, באתר הרישום ה-15, לרגלי הפרש המדומה, שהיא גם תחנתו הסופית של נוויל — בתקווה מפוקפקת שהוא אכן הלך בשביל הנכון.
חתימת החוזה
הסרט נפתח במסיבה באחוזת אנסטי. המצלמה משוטטת בין האורחים, עם שהיא קולטת את פטפוטי ההבל וחידודי הסרק של חבורה ריקה ומגוונת זאת של אצילי אחוזות של תקופת הרסטורציה (1660 ואילך), אשר השיבו לעצמם את כוחם ואת מעמדם בעקבות השלטון הפוריטני הממושך של קרומוואל ובתום שלוש מלחמות אזרחים עקובות מדם – (1651-1642).
אגב משוט זה אנו עורכים היכרות חטופה עם חוצפנותו השחצנית של ריצ’רד נוויל, עם גסותו של מר הרברט — בעליה של אחוזת אנסטי — ועם רכותה המדומה של אשתו, וירג׳יניה הרברט, המוטרדת מיחסו הצונן אליה, וכבר בשלב ראשוני זה, המורכב ממעמדים חטופים וכמו בטלים, מגניב גרינוואי פיסות מידע העתידות לקנות לעצמן חשיבות רבה בהמשך. כן, למשל, אנו רואים את מר גויס (מנהל המשק של אחוזת אנסטי) מסתודד עם גב׳ פיירפוינט, פילגשו של מר סימור (אדונה של האחוזה הסמוכה), ורומז לה כי בעתיד, בעזרתם של 13 אצילים, יוכל להציע לה עבור חסדיה יותר משתי חלקות פרחים ושדרת עצי תפוז שבידו כרגע. השאלה שתתעורר בדיעבד תהיה: מנין ידע גויס על השיפור שיחול במצבו הכלכלי? האם כבר במעמד המסיבה תוכננה המזימה? ומה עניינם של 13 האצילים — האם זהו מניין הקושרים?
אולם, כאמור, שאלות אלו יעשו רלבנטיות רק במועד מאוחר יותר. מה שנוגע לפי שעה לענייננו הם שברי השיחה המתנהלת בין גב׳ הרברט לבתה, שרה, רעייתו של טלמאן. מן השברים הללו אנו למדים שגב’ הרברט נכזבת מאד על כי בעלה נמנע מלהזמין את נוויל לצייר את האחוזה. שרה מציעה לה להעלות בעצמה את הרעיון לפני נוויל, באומרה: ״ואם מפחיד אותך הדבר, אמא, תוכלי להטיל את האשמה על מר נוויל״. הצופה, שזה לא מכבר התמקם על מושבו, תופש את הדברים בתמימותם המדומה. אך אצל גרינוואי אין מעמד או דיבור סתמי או תמים, והצופה עתיד להתקל שנית ״באשמה״ של נוויל בנסיבות הרות משמעות. כך או כך, מעמד המסיבה מציב את גבורי העלילה בערוגות-מוצא תמימות לכאורה, שאין בהן כדי להעיד דבר על המשכן. גב׳ הרברט ובתה מפעילות לסרוגין לחץ כבד על נוויל לקבל עליו את הזמנתן לשרטט את אחוזת אנסטי, שרטוטים שיסייעו להשיב את לב אדון האחוזה לאשתו. משאלה מפוקפקת לכל6 הדעות. שכן להרברט סדר קדימויות משלו: האחוזה, הגן, הסוס ואשת חיקו. יחסו לרעייתו קר וקשה: ״אל תצווי את השחת לקצור. על תעזבי את האחוזה ואל תשתי את ייני ואל תצפי שאשוב בטרם אהיה נכון לכך״, פוקד הרברט בהודיעו לה על כוונתו לצאת לשבועיים לסאותהאמפטון. וכך, בעקבות נימה קשה זאת, שוב לא ממתינה גב’ הרברט למקרה הטוב, ולמרות שאך דקה קודם הצהירה באזני בתה כי פנייה ישירה שלה לנוויל היא ״תכסיס מדי דמיוני״ בשבילה, היא מפצירה שוב ושוב בנוויל להתארח באנסטי ולצייר את נופיה וגניה.
נוויל דוחה את פניה בהתנשאות ובארוגנטיות מופגנת. ״אני קובע את מחירי לפי ציפיותי לתענוג. וכאן״, מוסיף נוויל בשחצנות, ״אינני מצפה לתענוג רב״. משמוסיפה גב’ הרברט להפציר בו, מביע נוויל תמיהה על עצם הבקשה. שהרי אם הרברט אכן קשור כל כך לאחוזתו ולגנו — לשם מה לו ההעתק אם בידו המקור? שאלה במקומה, כמובן, שעל כמותה ניתן לומר: שאל ולא ידע מה ששאל.
כך או כך, גב’ הרברט אינה מרפה ממנו עד שהוא נעתר לה, אבל לא לפני שהוא מכתיב לה תנאים מאד לא שגרתיים בחוזה שנחתם ביניהם בנוכחותו של נויס: גבי הרברט תארח באחוזתה את מר נוויל ומשרתו ל-12 ימים, במהלכם ירשום 12 שרטוטים של האחוזה והגנים המקיפים אותה. ובתמורה לכל שרטוט תשלם לו 8 לירות ותעניק לו חסדיה 12 פעמים, כמספר השרטוטים שהוא מתחייב לבצע.
נוויל תוהה על הקשר המרומז בין הרימונים של פרספוני לרימונים ששלח קלנסי הגנן באמצעותו לגב’ הרברט. אם הראשונים הם משל — מהו הנמשל של רימוניו הוא? האם שלושה הוא מספר מקרי — כפי שנטה להאמין עד לרגע זה — או ״אולי מר קלנסי הוא תחבולן של רמיזות״, כדברי תשובתה הסתומים של גב’ הרברט?
שרטט אינוֹ צייר
חיתוך מהיר של המצלמה מציג את נוויל באחוזה, מאחורי סריג הפרספקטיבה, מוכן לקלוט את הקואורדינטות של הגנים והמבנים — ברוח הפרפקציוניזם הדידקטי שלו. שכן, נוויל מעיד על עצמו שהוא ״משתדל לעולם לא לסלף או להסתיר״ את המציאות. הווי אומר, האמנות מתמצית לגביו בהעתקה נאמנה ומדוייקת של המציאות הנקלטת בעיניו, או מוטב: כפי שהיא נשקפת אליו מבעד לסריג הפרספקטיבה. אותה מערכת קואורדינטות של דקארט, בן המאה של נוויל, שבאה להגדיר בדיוק מתימטי ואובייקטיבי כל נקודה במרחב, ולהקנות בכך למציאות תוקף אובייקטיבי-עובדתי.
בכדי להבטיח נאמנות מושלמת זאת מתכנן נוויל מראש את נושאי רישומיו כאילו היו פקודות מבצע צבאיות: ״משבע ועד שעה תשע בבוקר, כל שטחו האחורי של הבית, מהאורווה ועד לגן הכביסה, יהיה פנוי. איש לא ישתמש בשער האורווה הראשי ואיש לא ישתמש בדלת האחורית או ינוע ליד החלונות או הרהיטים שבירכתי הבית״. תנאים אלה, מסתבר, חיוניים לתפישתו השרטוטית של נוויל. על־פי עדותו, כל שינוי בנוף, ויהיה זה עשן העולה מארובה, מייגע אותו. לא קשה לנחש למה. כדי להעתיק על הנייר עצם נע, יש לעשות שימוש לא רק בעיניים כי אם גם בדמיון, דבר המכניס יסוד סובייקטיבי — ולפיכך זר — לתוך המציאות האובייקטיבית הכלואה בסריג השרטטים שלו. כה קיצוני הוא פרפקציוניזם זה שלו, עד כי מר טלמאן (בעלה של שרה) קובל כי הוראותיו של נוויל מרוקנות את הנוף אפילו מצפורים.
עקרון זה של נאמנות מוחלטת לטבע, שמנחה את תפישתו של נוויל, יהיה לו משמעות רבה במהלך הדברים. לפיכך, כדאי להשתהות קמעה על ההבדל המהותי בין צייר אמן לשרטט מסוגו של נוויל. בניגוד לשרטט, נאמנותו של צייר נתונה בראש ובראשונה למציאות הפנימית של הדברים, וזאת אינה מוגבלת אלא ע״י גבולות הדמיון. הטבע אינו כופה על הצייר דבר, אלא רק מנחה אותו; אין הוא מכתיב — כי אם מספק לו נקודות מוצא.
טעותו הגדולה של נוויל מתבטאת לא רק בנטייתו הנאיבית להעתיק בנאמנות את המציאות, כי אם גם בנסיונו הנואל לרוקן את המציאות מהיסוד החי שלה — בכדי להבטיח לקורים ולמשטחים של שרטוטיו תוקף של מציאות בעליל.
והמציאות האמיתית אכן לא מאחרת לטפוח על פניו. אות מוקדם מופיע כבר בשרטוטו7 הראשון. חרף הוראותיו החמורות פותחת משרתת את חלון עליית הגג בשעת עבודתו. מעשה שולי, אמנם, אך יש בו כדי לרמז שהמציאות הממשית איננה ממושמעת וסטרילית ככזו זאת המונצחת בשרטוטיו. באותו יחס חומרני-מכאניסטי ניגש נוויל גם לחלק העינוגי של חוזהו. בתנועות גסות ובלי כל חמדה הוא מפשיט את גב׳ הרברט ובוחן באדישות מקצועית את הפרופורציות של איבריה, משל היתה עץ מעצי האחוזה, המוגדר ע״י זוויות הענפים ומידות הפרי.
״האם את רואה, גבירתי, סיפור באפיזודות הללו, שלכאורה אין קשר ביניהן? יש דרמה בגן המאוכלס הזה, לא כן? איזו מזימה מתחוללת כאן? הסבורה את כי לדמויות יש משהו לומר לנו? גבירתי, היש לך דעה? אילו מעשי בגידה מתוארים כאן? הסבורה את כי מזימת רצח נרקמת? ״
רמז ראשון לפורענות
עד לשרטוט מספר 5 מתנהלים הדברים בהתאם לתכניתו של נוויל ולהוראותיו המוקדמות לגבי כל אתר ואתר. אולם במהלך השרטוט החמישי, קורים שני דברים — האחד גלוי והשני סמוי.
טלמאן, בפליטת פה, משבח את הזווית שבחר נוויל להראות את האגף הצפוני של האחוזה שיירש בנו. נוויל מזכיר לו במענה חד, שהמראה, לפי שעה, הוא רכושו של מר הרברט. העובדה שטלמאן חשוך ילדים תהווה ציר מרכזי במזימה שכבר החלה להתרקם.
רמז ראשון לקיומה של תכנית אפילה מספק גרינוואי בחיתוך מהיר ומפתיע לדיאלוג קצר בין גב׳ הרברט למר נויס. גב׳ הרברט מבקשת מנויס לדאוג לכך שקלריסה (הכובסת) לא תלך למכבסה בשעות הצהריים. סצינה קצרה וסתומה זאת תקבל משמעות מוזרה כאשר ישוב נוויל לאתר מספר 3 כדי להשלים את רישום חצר הכביסה האחורית. שם יגלה בינות לסדינים הרטובים שפרש על שולחנות עץ, את מקטורנו השסוע של מר הרברט. והשאלה שעתיד נוויל לשאול את עצמו תהיה, מי הניח שם את המקטורן ולאיזו מטרה? היתכן שיש קשר בין הסצינה הקצרה והסתומה, שאך בקושי נתנו עליה דעתנו, לבין הופעתו המסתורית של המקטורן? אלא ששאלות אלה הן בבחינת תמיהות של חכם אחר מעשה. שכן בשלב זה, לא נוויל ולא הצופים מעלים בליבם חשד לקיומה של קנוניה כלשהי, ופרשת המקטורן נראית בהטרדה סתמית, בדומה לפתיחת החלון ע״י המשרתת.
מכל מקום, החל מהרישום החמישי מקבלים הארועים טעם של דחיפות ואיום. נוויל ממשיך לרדות באנשי האחוזה ולהצליף בהם ללא רחם. והללו עושים כמיטב יכולתם להשיב לו מנה אחת אפיים. אבל, מתחת לשכבה דקה ומצוחצחת זאת של חידודי לשון, הנשלפים כסכינים ממורטות, מבצבצת קרקעית עכורה של משאלות חנוקות ושל מניעים אפלים, הטווים רשת של אינטרסים מרומזים: טינתו של גויס להרברט על שגזל את האשה שאהב; האיום המרחף על ראשה של גב׳ הרברט להיות מגורשת ולהיוותר ללא נכסים ומעמד (״מר הרברט אינו חסיד של היות אישה בעלת קניין”); סיכוייהם של טלמאן ושרה לרשת את האחוזה רק אם ובאשר יוולד להם בן. ושוב, בפתאומיות, סצינה קצרה, סתמית לכאורה: גב׳ הרברט שואלת את גויס שמא ידוע לו אם נטל בעלה את מגפיו כשארז את בגדיו? אותם מגפיים שמתגלים למחרת היום באתר מספר 5, מונחים על הדשא ללא דורש.
חידה ושמה גב׳ הרברט
ובהדרגה, כמעט ללא משים, לובשת דמותה של גב׳ הרברט תווים בארוקיים, שהסמוי בהם רב מן הגלוי, אם מאמציה כלפי נוויל בפתיחת הסרט רמזו לכיוון כלשהו של תאוות בשרים כבושה, הרי שהתנהגותה הקפואה במהלך פגישותיהם האינטימיות וגועל הנפש שתוקף אותה בעקבותיהם, מוציאים כיוון זה מכלל חשבון. אם כך, למה התעקשה כל כך להביא את נוויל לאחוזה, האמנם כדי להמיס את לב בעלה בשרטוטים נאים של אחוזתו? וכלום לא עובדה היא שגב׳ הרברט מסבירה את עצבונה באזני שרה בכך, ״כי מר הרברט אינו כאן״? האמנם?
מה פשר תגובתה המוזרה ״ואם ישוב? ״, המדהימה את נוויל? האם יש לגב׳ הרברט מידע כלשהו אודות בעלה, שאמור להמצא ברגע זה בסאותהאמפטון? כלום יש קשר כלשהו בין פליטת פה (?) מוזרה זאת לבין שיחותיה החטופות עם נויס בקשר למגפי בעלה ולקלריסה הכובסת (המקטורן)?
עוד אנו תוהים על משמעותן של אפיזודות אלה, והמצלמה עוברת ל״שוט״ קצר: נוויל רושם את חזית הבית ליד פסל הרמס, ומולו, על השיח, פרושה כותנת לבנה, המסתירה את שדה ראייתו. האם כותונת זאת היא רמז נוסף נוסח המגפיים והמקטורן? בשלב זה מתחיל בטחונו של הצופה להתערער. מכאן ואילך תלווה אותו תחושה זאת עד סוף הסרט ועד בכלל. נחמה פורתה אולי ימצא במבוכתו של נוויל, הגדולה אף משלו, הן משום שהיד הנעלמה המושכת בחוטים מתירה לצופה לראות דברים החבויים מעינו של נוויל, והן בגין יהירותו ותמימותו של נוויל המוליכים אותו שוב ושוב שולל. ובכל זאת, אט־אט מתחילה לקנן בו מודעות לקיומה של איזו זרימה עכורה מתחת לקליפת הנימוסים וכווני החן של חבורת האצילים. תחושה סתמית כלשהי, הניזונה מרמזים דקים, מפליטות פה קטועות ומהצצות גנובות של פורינג׳ר הגנן מעבר לשיחים. משהו מתחיל להתערער גם במשנתו הסדורה של נוויל בכל הקשור לאומנותו. המציאות הסובבת אותו מסרבת משום מה להתארגן בסדר מתוקן בתוך סריג הקואורדינטות שלו.
תמונת השמן המיסתורית
כבר בימי שהותו הראשונים באחוזה מציגה לו שרה שאלה תמימה, לכאורה: ״ומה אתה עושה בעניין הצפורים, מר נוויל? אף אם תתעלם משירתן לא תוכל למנוע בעדן מלעוף בשדה ראייתך״. שאלה במקומה, שהרי נוויל יכול לאסור על אנשים לעבור באתר הרישום, או לגרש את הכבשים באחו המתקדמות במרוצה לעברו וגודשות את סריג הפרספקטיבה שלו בפרץ אדיר של חיות (אחד המעמדים הקולנועיים המרהיבים בסרט). אבל על מעוף הצפורים — כמו על פריטי הלבוש המתגלים באורח מסתורי באתרי עבודתו — אין לו שליטה. אין זאת8 שבנקודה זאת מבשילה בליבו ההחלטה לתעד פריטים אלה, לרבות הסולם המתגלה תחת חלונו של מר הרברט, בשרטוטיו, אולי בתוקף תחושה שהם חלק מאיזושהי מציאות אחרת, סמויה אבל חשובה ואמיתית לא פחות, משבילי הגן ומרבדי הדשא. ומתוך הכרה חדשה זאת של המציאות, נולדת בו, מבלי דעת, תפישה חדשה של אמנות. שכן, אם אומנות השרטוט — על עקרון ההעתקה המדוקדקת שהוא מייצג — הלמה את ראייתו-תפישתו החד-מימדית את החיים, אזי המציאות המורכבת — הכמו ביזנטית — של אחוזת אנסטי, נזקקת למדיום אחר, שבעבורו העצמים הנתפשים במישרין ע״י החושים אינם אלא משל וסמל לעצמותם הפנימית. מדיום זה הוא הציור. נוויל זה, אשר כל ימיו קילס את עליונותה של אומנות השרטוט, מוצא עצמו לפני מכשיר מדוייק וחודר לאין שעור ממנו: הציור.
במפגשו הבא עם גב’ הרברט, יציג לה במפתיע תמונת שמן שהסיר מהקיר. תמונה מוזרה, גדושה צמדי דמויות, בתוף גן אפוף מסתורין וכוכים, המצביעות אלה כלפי אלה באצבע כמו מאשימה, ובתווך שרוע אדם ובידו מסיכה. ״האם את רואה, גבירתי, סיפור באפיזודות הללו, שלכאורה אין קשר ביניהן? ״ ולנוכח שתיקתה יוסיף: ״יש דרמה בגן המאוכלס הזה, לא כן? איזו מזימה מתחוללת כאן? הסבורה את כי לדמויות יש משהו לומר לנו? גבירתי, היש לך דעה? אילו מעשי בגידה מתוארים כאן? הסבורה את כי מזימת רצח נרקמת?״
מה מוזר שנוויל בוחר להביע את תהיותיו וחשדותיו לגבי המציאות האמיתית של גני אנסטי, באמצעות המסתורין האלגורי של ציור השמן. וכי אין בכך הודאה עקיפה מצידו, כי המציאות האמיתית של אחוזת אנסטי חמקה מהמשבצות הגאומטריות של סריג השרטוט כמו מנפה נקובה? ומה אירוני מצב זה. הוא, חסידן השוטה של העובדות הנקלטות בחושים, מנסה עתה להגיע לאמת בעזרת אינטרפרטציה של אותן עובדות חושים! אולם, אם שלב חדש זה של הבנה מקנה לנוויל תחושה של מי ששולט בארועים, כפי שאומנות השרטוט העניקה לו תחושת כוח בשלב הקודם, לצופה ברור כי אנשי האחוזה מקדימים אותו גם הפעם בשני צעדים, וכשם שאז לא הוביל את מהלך האירועים, גם הפעם הוא מובל, צעד אחר צעד, להכרה ששוב אין הוא משקיף חיצוני ובלתי מעורב, ואילו הצופה מבין כבר בשלב זה, כי מה שנראה לנוויל כקורים בודדים, אינם אלא חלק מרשת סבוכה הניטווית סביבו. שכן הצופה הנבון ישאל אל־נכון את עצמו, לשם מה מפזרת יד אלמונית פריטי לבוש תמוהים אלה באתרי הציור של נוויל? האם כדי להפליל מישהו מסויים מאנשי האחוזה במעשה שטרם נתגלה? אבל אם אכן מהווים הרישומים מכשיר הפללה, האם יוכל נוויל להשאר מחוץ למעגל המופללים, המצביעים אלה לעומת אלה, כמו הדמויות בתמונת הגן המסתורית?
שרה היא שנוטלת על עצמה לפקוח את עיניו, בלשון של חידודים ושנינויות, כאותו עכביש המרעיד קלות את הרשת תחת רגליו של הזבוב שאינו יודע עדיין שנלכד.
״יתכן, מר נוויל״, משיבה שרה בחיוך דק, ״כי האמנת לדברים רבים״.
״מר נוויל, למדתי להאמין שאדם אינטליגנטי באמת יהיה צייר אדיש. כי לציור נדרש עיוורון מסויים. סירוב חלקי להיות מודע לכל האפשרויות״.
עניין של עוורון מסויים
״חולצתך, ״ אומרת לו שרה בקול מתוק ותם, ״בולטת ברישומך״, ברומזה לאותה כותונת צחורה שמצא ליד פסל הרמס. אח״כ תמנה אחד לאחד את פריטי לבושו של מר הרברט, אשר צצו בדרך מסתורית באתרי השרטוט. “האינך סבור״, ממשיכה שרה באותו קול חיישני, ״כי בקרוב אולי תמצא את הגוף שלבש את כל אותם בגדים? ״ אחר כך תוסיף ותאמר, כי אם יצורפו פריטים תמימים אלה עלול נוויל להחשב לעד לאסון, ״ויותר מעד, מר נוויל, מסייע לאסון״. וכאילו לא די בכך: ״מתארת אני לעצמי, כי הפריטים שהערת את דעתך עליהם אינם מרמזים על חלקך באשמה״, היכן שמענו מילה זאת לראשונה? כמובן, בדבריה של שרה לאמה, בנסותה להמריץ את גב’ הרברט לפנות במישרין לנוויל (״ואם מפחיד אותך הדבר, אמא, תוכלי להטיל את האשמה על מר נוויל”). האם צרוף מקרים סתמי? דומה שלא. באנסטי של גרינוואי אין דברים סתמיים, וכל מה שקורה אינו מקרי.
אין זאת שגם נוויל סבור כך. הוא מעט המום. בתוך דקה הפך מצופה לעד ומעד לנאשם. אבל, שואל נוויל, כלום לא נמצא אביה בסאותהאמפטון? ידיעה זאת, משיבה שרה בנחת, מסרה לו גב’ הרברט, אבל עליו לדעת שהיא אשה רבת תחבולות: ׳׳האם לא חשבת על השתדלותה להעסיקך כצייר בעת העדרו של בעלה? ״
נוויל מנסה להתמקח כדי להציל את אחיזתו המוצקה האחרונה, שהרי דבריה של גב’ הרברט ניתנים לאימות. ״יתכן, מר נוויל״, משיבה שרה בחיוך דק, ״כי האמנת לדברים רבים״. נוויל מגיב בהחלטה שהולמת את מידת עיוורונו, משל היה עדיין במעמד של משקיף היכול לפענח את התעלומה מבחוץ: ״ששת רישומי הבאים, גבירתי, יהיו ברוח התעלומה. אתקדם צעד אחר צעד לעבר ליבו של העניין״.
״אולי לליבו של אבי, מר נוויל? ״, רומזת שרה ופותחת במתקפה חזיתית על שרידי אמונתו (השרטוטית): ״מה חבל שרישומיך הם בשחור-לבן״, היא תאמר לו ומייד תוסיף:9 ״מר נוויל, למדתי להאמין שאדם אינטליגנטי באמת יהיה צייר אדיש. כי לציור נדרש עיוורון מסויים, סירוב חלקי להיות מודע לכל האפשרויות׳׳.
דברים מצויינים אלה ראויים לבחינה נוספת, משום שהם מסכמים ככזה מן העקרונות החשובים ביותר של האמנות.
אין זאת שבדבריה מנסה שרה לרמוז לנוויל, כי כל עוד ימשיך לתפוש את המציאות בשחור-לבן, ייבצר ממנו להבחין בכתמי דם על דשא ירוק. קרי: הארועים האמיתיים באנסטי. השרטוט, במקרה הטוב, יכול לתעד בנאמנות את המציאות, אבל לא להבינה וודאי לא להסבירה, ולפיכך הצהרתו של נוויל, כי הוא ׳׳משתדל לעולם לא לסלף או להסתיר״ היא ריקה מתוכן, באשר אומנותו (ותפישתו) מאפשרת לו להעתיק בנאמנות אך ורק את הקליפה החיצונית והמדומה של הדברים. ולראיה, כאשר הוא מנסה להבין באמצעות גב׳ הרברט את התעלומה הסובבת אותו, הוא נעזר בציור השמן של הגן המסתורי ולא בשרטוטיו.
שכן, לציור — כלשונה של שרה — נדרש עיוורון מסויים. במלים אחרות: סלקציה מסויימת. באשר האמן, בניגוד לאומן, אינו מעלה על הבד כל מה שעיניו קולטות, אלא רק אותם דברים שהם משמעותיים לתפישתו. הצייר, ע״י שהוא מנפה ועורך את הדברים על הבד בצורה אחרת מכפי שהם מאורגנים במציאות, מקנה להם בכך את הכוונה ואת המשמעות הקיימות אך ורק בתודעתו שלו ואשר אינן קיימות — מכוחן הן — בטבע האובייקטיבי. בכך הופך האמן לפרשן של המציאות ולא רק למעתיקה הנאמן. זהו ״העיוורון המסויים״ עליו מדברת שרה. עיוורון כלפי התבן על־מנת לבור ממנו את הבר. פירוש הדבר שאדם נבון צריך להצטייד בסירוב חלקי להיות מודע לכל האפשרויות, שאם לא כן, ימשיך לתעות במבוך האדיר של אין־סוף האפשרויות, כמו פונס הזכרן,1 ״שהיה מבחין בכל הזמורות, האשכולות והעלים המהווים את גדר שיחי הגפן כולה״, וגם ״בשלבים האיטיים של ההירקבות, של ההתפוררות והליאות״; ומגודש הפרטים שקלט, לא ראה את היער (לא ידע לחשוב). כי, כותב בורחס, ״לחשוב פירושו לשכוח את ההבדלים, להכליל, ליצור אידאות מופשטות״.
אמן, וכמוהו אדם נבון, צריך להתייצב מול הטבע עם עמדה ודעה משלו. באשר העיניים אינם אלא המכשיר שבאמצעותו תופשת התודעה את המציאות, כשם שהיא תופשת את הקולות המשמעותיים לאחר שהיא מנפה מהם את הרעשים הנקלטים באזניים. שרה, איפוא, בניסוחה המצויין, כי ״אדם נבון יידע על נושא ציורו יותר משיראה״, וכי ״בחלל שבין הידיעה והראיה — ייעשה עצור״. כל שנותר לה לעשות לאחר ניסוח מרתק זה, הוא לחתום בנמשל: ״אתה, מר נוויל, אם אדם נבון הינך ולפיכך צייר אדיש, תבין כי פירוש כזה אשר הצעתי, יוכל בהחלט להתיישב עם העדויות המצויות ברישומיך״.
אילו היה נוויל אמנם אדם נבון, היה מבין שאין אלה דברי אזהרה בעלמא, אלא דברי הבהרה לפסק דין שכבר נחתם נגדו. כמי שלא השכיל להבין את חכמת ״העיוורון המסויים״, רשם נוויל כל מה שראה, בלי להותיר חלל בין הראיה והידיעה. והתוצאה: רישומיו ״יודעים״ יותר מדי על אנשים רבים מדי.
נוויל, כמובן, אינו מודע למסקנה בלתי נמנעת זאת. גם דבר לא על התפקיד שעוד נותר לו למלא. אבל חש הוא שרסן הדברים נשמט מידו ועובר לידיה של שרה. ואמנם, אשה מדהימה זאת (השחקנית המצויינת, אן לואיז למברט) אינה מאחרת להכתיב את תנאיה.
מאחר שבידה ״להעלות ספור שמקשר את כל הפרטים הלא-הגיוניים״ שבשרטוטיו, כהסבר להעלמות אביה, היא מציעה לו הסכם, ״שיהיה בו כדי להגן עליך ולענג אותי״: הסכם תענוגות בנוסח החוזה שחתם עם אמה. ואכן, הסכם לפיו יתחייב נוויל לענג את גופה תמורת כל רישום שנותר לו לשרטט, נחתם כדת וכדין בנוכחות גויס.
נוויל המסכן. קודם הכתיב את תענוגותיו לפי מידת ציפיותיו. עתה הוא חותם על כתב תענוגות שתפור לפי ציפיותיה של שרה.
בשרטוט השמיני של שדרת העצים הגזומים — בואכה ביתן הרחצה — מתנהלת שרה לעברו בתנועה זיגזגית, כשהיא צצה ונעלמת מאחורי העצים (סצינה אסתיטית להפליא) ואגב כך משילה מעליה בנונשלנטיות מופגנת את פריטי לבושה. לכשתעצור מול סריג השרטוט, ורק תחתונית לגופה, תטה ראשה ותאמר לו: ״הגיע הזמן, מר נוויל״.
השרטוט התשיעי שונה מכל קודמיו. הוא מראה את ביתן הרחצה ואת כלבה של שרה ניצב מחוץ לדלת. משמע, נוויל בפנים. כיצד אפשר? הלוא נוויל הצהיר כי לעולם אינו מסלף את המציאות, ואילו עתה רשם שרטוט זה (ככל שמדובר בכלב הרובץ בפתח הביתן) מתוך דמיונו. אין זאת שנוויל שינה את טעמו, ואולי גם את עקרונותיו, באשר לאומנותו, או אפשר הצטווה לרשום כפי שרשם?
כך או כן, מנקודה זאת מתגלגלים המאורעות במהירות. סוסו של הרברט נמצא בדרך המובילה לסאותהאמפטון, ובעת מסיבת הפרידה מנוויל, לרגל סיום 12 השרטוטים, מגלים המשרתים את גווייתו של מר הרברט בתעלת המים שלרגלי פסל הסוס. נוויל עוזב את אחוזת אנסטי ומותיר את הוגי המזימה לבחון את חוזק תפריה. האם תתפורר תחת לחץ המבקשים להציל את עורם?
ברית השתיקה
הראשון שחש בקרקע הבוערת תחתיו הוא תומס גויס. הוא נזעק לגב’ הרברט ומעלה חששו שיואשם ברצח בעלה. שהרי רק הוא ידע כי הרברט הקדים את שובו לאחוזה (?), כפפותיו וניירותיו נמצאו פזורים בחדרו של בעלה (מי פיזרם?), ולבסוף — הכל יודעים על יחסי העוינות ששררו בינו לבין מר הרברט. משמסרבת גב׳ הרברט להדבק בחרדתו, הוא מאיים עליה בפרסום החוזה המביש שחתמה עם השרטט. גויס מציע לה את החוזה תמורת 700 גיני, וכשהיא מכריזה שאין בידה כסף הוא מציע לה להמיר את החוזה שבידו ברישומים המרשיעים שבידה.10
לכאורה מעשה סחיטה בנלי. אך האמנם? האמנם נסחטת גב׳ הרברט לפרוש חסותה על גויס, או שאין כל זה אלא פרי תכנית מחושבת לפרטי פרטיה ע״י אותה יד שהניחה את כפפותיו ופיזרה ניירותיו בחדרו של מר הרברט, וכל זאת כדי להבטיח את הצטרפותו של נויס לקשר השתיקה?
הכי אין דינם של הכפפות והניירות כדין פריטי הלבוש וסולם הגננים, אשר הונצחו עד האחרון שבהם, בשרטוטים הנאמנים והמדוייקים להפליא של נוויל, שרטוטים שיש בהם כדי להפליל עוד רבים וטובים מאנשי האחוזה? כלום אין מאחורי כל אלה אותה יד נעלמה שהגתה מזימה שטנית מושלמת זאת?
או, אולי, שעשוע סימטרי, כדבריו של גויס באוזני הפילגש האיטלקיה של מר סימור: סימטריה של חוזים (עם גב’ הרברט ובתה); סימטריה של מלבושים לבנים (אנשי האחוזה) לעומת שחורים (של נוויל), ההופכים יוצרות לאחר מותו של הרברט; סימטריה בתפקידי הגבורים (נוויל הופך מחוקר ומאשים לנחקר ונאשם); סימטריה של תכונות אנוש (״מה שמייחד אותך, מר נוויל, אפשר לייחס לתמימות וליהירות בחלקים שווים״ — כך שרה), וסימטריה של קואורדינטות וקווים דוממים (בסריג השרטטים של נוויל), הצופנים תעלומה של דרמת חיים, לעומת איש חי המייצג פסלים דוממים.
ואכן, לאחר גויס מגיע תורו של טלמאן לצרף את חתימתו לחוזה. משימה זאת נוטל גויס על עצמו.
בחשכת לילה, כשפנסים בידיהם, מעלה גויס הצעה למכור את שרטוטיו של נוויל למר סימור ב־400 גיני ובכסף זה להקים מצבה למר הרברט, בתנאי, כמובן, שמר טלמאן יסכים כי רישומים אלה, המכילים ״עדויות אלגוריות״ על אשתו והעלולים להציגו בעיני מלעיזים בתור בעל מרומה, יימצאו בידיים זרות. טלמאן הזועם עד כדי שנק קונה את הרישומים ב־600 גיני ומתפרץ לחדרה של שרה, רק כדי להתייצב מול לעגה הצונן והמושחז של אשתו, ״אתה נשמע אימפוטנטי ביום כמו ביצועיך בלילה״, היא משיבה בנחת לחרפותיו, באחד הדואטים החינניים ביותר של הסרט. ״גבירתי״, צועק טלמאן בקול שנעשה דקיק עוד יותר מחמת חרונו, ״הסתכלי ברישומים הללו ותסבירי לי מדוע סולם מוצב לו ברוב נוחות מתחת לחלונך? ומדוע כלבך המבחיל נמצא מחוץ לבית המרחץ? ומדוע בגדיך מקשטים את שדרת העצים? ״
״רשימתך, לואי, ארוכה ללא גבול״, משיבה שרה, ״כמכנסיך הלבנים, הנקיים והארוכים. אך בשניהם אין שום דבר שיש בו ממש״.
״אתה מבקש את כפל המשמעות שבביתן רחצה נטוש. אתה, אדוני, מופיע בשלמותך על גבי הנייר, ברכיך תקועות כלפי פנים וישבנך תקוע כלפי חוץ ועם פרצוף של תאנה הולנדית ושריקה פרוטסטנטית שחצנית״.
לאחר הריכוך מתחילה תנועת האיגוף לצרופו של טלמאן לברית השתיקה: ״הרשה לי לשאול אותך״, פותחת שרה, ״מה עשו מגפיך בשדה המרעה? ומדוע היתה חולצתך מונחת בטלה על גדר ליד פסל הרמס (הצופה הנבון זוכר, כמובן, שבאותה אשמה עצמה האשימה את נוויל)? האינך רואה לאן מוליכה חקירה ביתית זאת?
והמתקפה המילולית המבריקה והשנונה הזאת לא פוסחת גם על שאלות של מציאות ואינטרפרטציה: ״אתה מבקש את כפל המשמעות שבביתן רחצה נטוש. אתה, אדוני, מופיע בשלמותן על גבי הנייר, ברכיך תקועות כלפי פנים וישבנך תקוע כלפי חוץ ועם פרצוף של תאנה הולנדית ושריקה פרוטסטנטית שחצנית״. ובסיומה של מתקפה מוחצת זאת תגיע לעיקר: ״העולם עלול להציץ ברישומים הללו ולשאול איזה קשר ירושה היה לצייר בשבילך״.
כלום יורד טלמאן לסוד הרמז החבוי בדבריה? ככל הנראה לא, אבל בתוך הריק הגדול במוחו כבר מקננת ההכרה שידיו מוכתמות וכי מוטב לו להתגבר על כבודו הפגוע אם אינו רוצה לשמוט כליל את האחוזה מידיו. ככלות הכל, מסכמת שרה, ״אני מקווה שתסכים כי הועיל (נוויל) לכולנו״.
עתה לא נותר לה אלא לתת בידו את קצה החבל, ״העדות מסוג אחר״, כדי להבטיח את הליכתו בעקבות הדלי. זוהי העדות שמצויה בשרטוטים, החשובה לאין ערוך מהעדויות המכפישות שמעוררות את זעמו: ״עדות שמר נוויל אולי יודע על נסיבות מות אבי״. שרה מיטיבה לדעת כי בדברים אלה גזרה את גורלו של נוויל.
פתרון חידת הרימונים
נוויל, כמנהגו בקודש, דבק בתמימותו. במקום מושבו באחוזת רדסטוק, כאורחו של הדוכס מלודרדל, ממשיכה תעלומת אנסטי להציק לו. הוא יוצא לבקר את האחוזה (ע״פ הזמנתו של מר סימור) ובידו שלושה רימונים — שי לגב׳ הרברט מקלנסי, גננו של הדוכס מלודרדל.
על כר הדשא הפרוש על גבעות האחוזה פוגש נוויל את שרה ואת ואן־הויטן — שרטט הולנדי שהוזמן לאחוזה כדי לעצב מחדש את הגן, במטרה — כך שרה — לרכך את הגאומטריה שהלמה את טעמו של אביה. ״מר נוויל בא, אמא, כפי ששתינו סברנו שיעשה״, אומרת שרה בלעג דק שנעלם מעיניו של נוויל.
נוויל מוסר לגב’ הרברט, הלבושה בגדי אבל חגיגיים, את הרימונים ומתוודה באזניה שהיה סקרן לפוגשה שנית וגם לחזור ולבקש את רשותה להשלים את מלאכתו בשרטוט מס’ 13, באתר פסל הסוס (מקום בו נתגלתה גופתו של מר הרברט), בקשה שנדחתה בשעתה. גב’ הרברט נותנת לנוויל מקום להאמין שבקשתו הפעם תיענה ואפשר גם תתעלס עימו ״מחוץ למסגרת של חוזה, לשביעות רצוננו המלאה״.
ואכן, אין־ספק שהדברים מתגלגלים לשביעות רצונה המלאה של גב’ הרברט. ואז, כפי שכבר סופר בפתיחת הדברים, היא מניחה רימון קר על בטנו העירומה וחדה לו משל אודות פרספוני.
אף אנו נעשה מאמץ מצידנו לפענח משל מעניין זה, ולשם כך נפנה למקורות עצמם. פרספוני, בתם של זאוס ודמטר, נחטפה ע״י האדס — מלך השאול — כאשר יצאה עם רעותיה לקטוף פרחים בשדה. לאחר זמן נודע לדמטר, כי זאוס הוא שהתיר להאדס, אחיו, לחטוף את פרספוני. בזעם ובשברון לב נוטשת דמטר את האולימפוס ונודרת לעצור כליל את תנובת הארץ עד אשר תושב לה בתה. ברצותו לחסוך רעב וסבל מבני האדם, משכנע זאוס את אחיו לשלח את פרספוני לחופשי. אבל טרם שחרורה מפתה אותה הארס לאכול כמה גרגירי רימון. פרספוני ממלאה את מבוקשו, בלי לדעת שבאכילת סמל זה של פריון היא הופכת את האיחוד בינה להאדס לבלתי ניתן לשבירה. כשנודע המעשה לזאוס הוא גוזר פשרה: שליש מן השנה תימצא פרספוני בשאול ואילו בשני השלישים הנותרים תחיה על־פני האדמה. דמטר מקבלת את הפשרה ומשיבה לאדמה את פוריותה באותו יחס: בשליש מן השנה תלבש הארץ מעטה קפוא ועקר, ואילו בשני השלישים הנותרים יקיצו הזרעים מתרדמתם והארץ תלבש מחלצות פרחים כדי לקדם את פניה של פרספוני.
עד כאן לשון האגדה, אך מהו הנמשל שגב’ הרברט מבקשת לרמוז עליו? נוויל נבוך. ״זוהי, ללא ספק, אגדת גננים שיש בה אזהרה״, הוא מגיב, בלי שיצליח לרדת לשורשה ולפשר אמירתה של גב’ הרברט, כי אגדה זאת ״נועדה לאמהות שבנות להן״. אין תימה בכך, שהרי רק עוד מעט קט יוודע לו פשרה של האגדה, עם כניסתה המפתיעה של שרה לחדרם של השניים. רק אז תתברר לו סיבת הזמנתו לאנסטי: לא פיוסו של הרברט ולא עינוגיה של אשתו, אלא מתן יורש לשרה. זהו איפוא הנמשל של הרימון הראשון — יורש שיבטיח לשרה אפוטרופסות על האחוזה. ומהראשון נגזר השני: שחרורה של גב׳ הרברט מעריצותו של בעלה וזכייתה בשלווה ובבטחון עד סוף ימיה. ומהו הרימון השלישי? נוויל, כמובן, אינו יכול לנחש מהו הנמשל של הרימון השלישי. ״את מיץ הרימון״ אומרת גב’ הרברט בהגירה את העסיס האדום לעיניו, ״אפשר לראות כדם, ובייחוד דם של תינוק בן יומו וגם של רצח״. כפארפרזה על ספור האגדה הנדון, אפשר לומר על גב׳ הרברט, כי בהאכילה את נוויל בגרגירי הרימון, היא גזרה את שיגורו לשאול. לאחר ששרטוטיו המפלילים הבטיחו את ברית השתיקה, יבטיח סילוקו את חפות הקושרים לעולמי עד.
נוויל, כמובן, אינו מעלה על דעתו שזו סיבת שיבתו לאנסטי וכי מלכתחילה לא היה אלא כלי משחק בתכנית בארוקית-שטנית זאת. הוא מנסה עדיין לפלס דרכו ללב התעלומה בתוך סבך הקורים הנארגים סביבו, ולפיכן עומד על בקשתו להשלים את השרטוט ה-13.
וגב’ הרברט, כמובן, נעתרת לו. בסצינה מקסימה ביופיה, בסלונה המפואר, שצלליו מתמזגים עם נהרות האור הנשקפים מן החלונות לכדי דמדומים מלוטפים, פוקדת גב׳ הרברט להכין שרפרף למר נוויל באתר פסל הסוס ואף להגיש לו אננס קטן ומתוק.
סוס ללא פרש
עתה ניצב נוויל מול פסל הסוס, שקוע בשרעפיו ועל כן השרטוט הרישום ה-13. אך יש דבר־מה מוזר ברישום זה. על הנייר מופיע הסוס ללא הפרש שעל גבו. (הפרש הוא אחד מאכרי האחוזה, אשר בכל שהותו של נוויל באחוזה התחזה פעם לפסל בכחוס ופעם לפסל הרמס — כמנהג בעלי האחוזות באותה תקופה להוסיף חן והדר לקניינם ע״י פסלים קלאסיים מדומים). מה ארע, אם כן, לנוויל שלעולם מצייר כל מה שעיניו רואות? מדוע בחר להתעלם מפסל חי זה רק בשרטוטו האחרון? אין זאת שההשמטה מבטאה את ההכרה המחלחלת במוחו אודות האשלייה, התרמית והכחש שסבבוהו למן בואו לאחוזת אנסטי ואשר פסל מדומה זה משמש להם סמל. הסוס ופרשו נשקפים לנוויל מתוך סריג השרטטים, אך העובדה שעל גבי הנייר מופיע רק הסוס, יש בה כדי להעיד על מעברו של נוויל ממעמד של שרטט למעמד של צייר, המעלה על בדיו את האמת הפנימית של המציאות ולא רק את חיצוניותה.
עוד הוא תפוש במחשבותיו, ודמויות לבושות שחורים ועוטות מסכות קרבות אליו מכל עבר. כולם שם — טלמאן, סימור, נויס והפולנסים. ״באנו רק כמשקיפים סקרנים, מר נוויל״, פותח סימור, ״לתהות מדוע לאחר שכה הרבה ארע, שבת להעלות את ביתו של מר הרברט על הנייר, ובחרת לרשום דווקא אתר זה״. צחצוחי מילים ועלבונות הדדיים הנורים כחיצים מושחזים מצד לצד משווים למעמד זה אופי מוכר ולא מזיק של מפגשים קודמים. אבל כאשר סימור שואל אותו: ״האם משום כך הוספת להשפיל את מרת הרברט? ״ מתחוור לנוויל כי התעלסותה של גב’ הרברט עימו בשעות אחר הצהריים נועדה לתת בידי הקושרים את העילה הסופית לסילוקו, דומה כי נוויל מודע סוף־סוף להיקפה של רשת הקורים שנטוותה סביבו. ״מה חבל״, הוא מגיב בתדהמה חרישית, ״זה היה מחוכם״.
אלא שהבנה זאת באה לו מאוחר מדי, הקושרים מבשרים לו כי הכינו חוזה בשבילו (השלישי בסימטריה) בעל שלושה תנאים: לשרוף את עיניו (אשר ראו יותר מדי); להסיר את כותנתו ולהציבה בשטח האחוזה, ״כעדות כפולת משמעות לאיזו אלגוריה סתומה״; והתנאי השלישי, ״המתחייב משני קודמיו״, והראוי לאדם ״ללא ראיית הנולד״, הוא מותו.
וכך, עירום, מנוקר עיניים ושותת דם, מושלך נוויל לתעלת המים. אחר כך מועלים שרטוטיו, בזה אחר זה, באש, כשהם מתכווצים ומתעוותים, כאלו היו עדויותיהם האסורות ישויות חיות. עד האחרון שבהם: ציור מס׳ 13.
ומשמסתלקים הרוצחים, ומהעדות הפלילית לא נותר אלא אפר, יורד הפרש המדומה מסוס האבן, נוגס בפרי האננס העסיסי ויורק בשאט נפש את זרעוניו.
כך בא על קיצו סיפורו של נוויל השרטט, שבעתיד יאמרו עליו שלא היה אלא משל לאדם שמת משום שלא ידע להותיר חלל בין הראייה לידיעה.
״גן השבילים המתפצלים״, חורחה לואיס בורחס. ↩
