הקדמה:
״המזח״ (La Jetée) הוא סרטון קצר (29 דקות) שהושלם ב-1963. הסרט הוקרן בסינמטקים בארץ אך כמעט שאינו מוכר לקהל הרחב. הוא הותיר רושם עז על ד״ר רגינה יערי, מחברת הרשימה. ד”ר יערי, חברת קיבוץ עין-דור, עלתה בנעוריה ארצה מצרפת, למדה תיאטרון וספרות באוניברסיטת תל־אביב והשלימה תואר שני ושלישי בסורבון. עבודת הדוקטורט שלה עסקה ב”אלמנטים בניתוח סמיולוגי של וויצק״ (מחזהו המפורסם של גאורג ביכנר). ד״ר רגינה יערי מלמדת כיום בסמינר הקיבוצים בתל־אביב תיאטרון וקולנוע, אסתטיקה ודרכי ביקורת. האיורים למאמר, באדיבותו של הסינמטק בתל־אביב.
הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגאסקי המחישה לילודי המחצית השנייה של המאה ה-20, כי המין האנושי שרוי במצב של ארעיות.
הזמן נתפס לאדם באופן סובייקטיבי, על פי אמת מידה של החוויה האישית. בניגוד לזמן הכרונולוגי נע הזמן הסובייקטיבי גם אל העבר וגם אל העתיד.
מה שמאפשר את הצרחת מסעיו של גיבור הסרט בממד הזמן הוא זיכרון כפייתי על אודות אשה העומדת בקצה המזח.
במקום להישאר בעתיד ולהציל את חייו. בוחר גיבור הסרט לשוב אל כדור הארץ. שהשיגרה, הזמן והמוות שולטים בו.
הסרט בנוי רובו ככולו מתמונות נייחות. כמין אלבום תמונות המייצג את הזיכרונות.
ב-1945, השנה שבה הטילו את פצצות האטום על הירושימה ועל נאגאסאקי, שנה שבה נפתחו שערי מחנות ההשמדה לעיני העולם המזועזע, היה קריס מארקר בן 25. הוא השתייך לאותו דור של יוצרים צרפתים צעירים. שעשר שנים אחר-כך היוו את ״הגל החדש״.
קריס מארקר יוצר ה”מזח״, סופר, מסאי, פסנתרן ואיש קולנוע, כתב את הטקסט לכמה מסרטיו הקצרים של אלן רנה. הוא עצמו עשה סרטים קצרים על האולימפיאדה בהלסינקי, על אנשים פשוטים בפקינג, קובה, ישראל, סיביר, פאריס וואלפארייזו. הוא הגיע לכל מקום שם קרה משהו הנוגע לעולמו הפנימי של האדם. ״המזח” הוא למיטב ידיעתי סרטו היחיד שאינו תיעודי, אלא בנוי על סיפור בדוי. אלן רנה אמר עליו: ״הוא האבטיפוס של איש המחר. איש המאה ה-21״, ואילו המשורר הנרי מישו אמר: “צריך היה להרוס את הסורבון ולהעמיד את מארקר במקומו”.
1945. סוף מלחמת העולם השנייה. איזה מחנה ניצח? בזאת דנים ההיסטוריונים. דבר אחד ברור: האנושות ככלל הובסה. היא נוכחה לראות מה מסוגל אדם לעשות לאדם ועד כמה קיומה תלוי על בלימה.
מעוצמת הטראומה שעברה עליה נולד במחצית השנייה של המאה ה-20 טיפוס אדם בעל תמונת עולם שונה משל קודמיו. שונתה תפיסת עתיד האנושות, או מה שהורגלנו לכנות “גורל”. כמעט בכל האמונות והתפיסות המטפיסיות נתפס האדם עצמו כיצור היסטורי, משמע, כפרט הוא בן-תמותה, אך כחלק מהקולקטיב האנושי הוא מוסיף להתקיים ולהתפתח כיצור אינסופי. כמעט ביסוד כל ציוויליזציה, פרימיטיבית כמפותחת, ניצב העימות, מפרה מאין כמוהו, בין אימת המוות האינדיווידואלי שלא נתפס על ידי ההיגיון, ובין ההשלמה המרגיעה עם נצחיות הגזע האנושי הצועד משמרות משמרות לקראת עתיד מפויס: אחרית הימים, ימי הגאולה ושינוי סידרי בראשית. אך מאז הטיל מחנה ״הטובים” את פצצת האטום על הערים היפניות, התערער הביטחון הזה. למן אותו יום החלה מחלחלת בתודעתנו המחשבה שהמין האנושי חי במצב של ארכה, ושאיש אינו יודע מתי יכול הכל להיגמר פתאום.
מלבד שינוי זה בתודעה, עולה ולא מרפה השאלה: אתה שראית כל זאת, איך יתנהלו מעתה חייך? אלן רנה ושותפיו ליצירה הקולנועית טבעו כינוי חדש לאדם המודרני: איש ״לאזאריאני״. השם לקוח מן הברית החדשה (יוחנן, פרק י״א). לאזאר מת ונקבר בידי אחיותיו מרתה ומריה. כעבור ארבעה ימים בא ישו אל ביתן ומצווה עליהן לגול את האבן. מרתה מהססת ופונה לישו: ״אדוני, הנה הוא נבאש, כי זה לו ימים ארבעה״. ואז קורא ישו בקול גדול: ״לאזאר, עורה וצא! ״. ואכן לאזאר קם לתחייה. אך הוא יצא מהקבר כאיש שטעם את טעם המוות. דבר כבר לא יהיה עבורו כמקודם. כאלה אנחנו אחרי גרניקה, אושוויץ והירושימה, אחרי וייטנאם, ביאפרה, קמבודיה, סברה ושאתילה. איך נוסיף לחיות את חיינו אחרי שחווינו את המוות? בשבילנו, כמו בשביל לאזאר, שום דבר אינו עוד כמקודם.
עלילה וסגנון
שדה התעופה ״אורלי״ שליד פאריס. המזח הוא הרציף המוגבה, ממנו צופים במטוסים הממריאים והנוחתים. (גם בצרפתית ״מזח״ הוא חלקת רציף בנמל המשתלח עמוק לתוך הים, מילה שפירושה המטאפורי הוא מפגש בין אלמנטים היוליים, בין ארץ ושמים, ים ויבשה. למילה הצרפתית Jetée פירוש נוסף: פעולת הטלה, זריקה).
על המזח הזה נהג ילד, שסיפורו יסופר בסרט, לבוא עם הוריו להתבונן במטוסים היוצאים למרחבים והשבים משם. באחד הביקורים האלה נופל מבטו על אישה בקצה המזח: פשוטה ועדינה, שערה מתנופף ברוח. והנה, תווי פניה מתעוותים למראה גבר הרץ לקראתה וצונח לרגליה. באותו רגע נופלת פצצת האטום. מלחמת העולם השלישית החלה. ההרס הוא טוטאלי, העולם כולו נחרב. נותרים שרידי קירות ועיי חורבות. פליטי החורבן אינם מעזים להלך על פני הארץ הנגועה בקרינה גרעינית ומסתתרים כמו עכברושים במחילות תחת פני האדמה. אנשי המדע של הצד ה״מנצח״ מרכזים את כל מאמציהם למצוא דרך להצלת כדור-הארץ. בדעתם עולה הרעיון לשלוח אדם אל ״אנשי העתיד״, להשיג מהם תרופות ואמצעים לשיקום החורבן, לבקש מוצא מן התוהו. אך מיהו הנווט שיפלוש לתוך ממד הזמן? איזה סוג אדם יתאים למשימה זו? השלטונות בולשים אפילו אחרי החלומות של השבויים, בחפשם אדם בעל פנימיות עמוקה ודמיון רב, ששמר על קשר כלשהו עם זמנים אחרים. אדם זה הוא הילד הקטן שראינו בראשית הסרט. עתה הוא גבר, לבוש בגדי הצבא האמריקני מימי מלחמת העולם השנייה. הוא משוטט במנהרות החשוכות, מבטו תר אחרי כל הסובב אותו: שרידי פסלים, עדות מאובנת לימים ההם, פרי מעשיהם וחלומם של בני-אדם שהתהלכו לאור השמש, תחת שמיים בהירים. הוא הנווט, ובגופו יבוצעו הניסויים. רופא המחנה מסביר לו את מטרת הזריקות שעומדים להזריק לו: מסע בממד הזמן! הוא מתפתל מכאבים, אך עומד בזה בלי לאבד את שפיותו כרבים מקודמיו. והנה הוא מתחיל לחדור לעבר. הכל סביבו אור, אוויר, מים, ערפילים, נופים, בתים, חדרים, חיות, ילדים. אך הוא מחפש בין כל הדמויות הללו את האישה שעמדה על המזח בהיותו ילד. והנה היא מופיעה, תחילה רחוקה, אחר-כך קרובה ושוב חומקת ממבטו. והוא עומד נפעם מן השפע של העולם הישן, ממה שהוא רואה, מן החומרים שבהם הוא נוגע…
שתי התחושות האלה, זו שהמשך האנושות נתון בספק וזו שאנו עדים במקומות שונים בימינו לימי הדין, בהם מגיע האדם עד לקצה קיצו של כאב אפשרי, שינו את תודעת האדם במחצית השנייה של המאה ה-20 ואת זיקתו לכל הקיים. תחושות אלה אופפות את הסרט ״המזח״.
אחרי כל סידרה של זריקות הוא מעמיק לחדור לעולם הישן ההוא. הוא נפגש סוף סוף עם האישה, הם מתוודעים זה לזה ומטיילים בגנים מלאי ילדים. היא כאילו ציפתה לו, היא קוראת לו ״רוח הרפאים שלי״. הוא מגלה לה שהוא בא מזמן אחר, מן העתיד. היא מקשיבה, מאמינה לו. כולה קבלה, שלווה. הוא אינו נלאה מלהתבונן בה בשנתה, וכאשר היא מקיצה אט אט נראה לו כאילו אין פלא גדול מזה. והיא מתעוררת, מחייכת, כולה28 רוך, שלמות. בפגישתם האחרונה הם מבקרים במוזיאון ועוברים בין מאובנים ופוחלצים של ציפורים ושלדים של חיות קדומות, כמו חוזים בראשית החיים. לפתע הוא מתעורר, ורואה סביבו את הרופאים ואת אנשי המחנה. הם קובעים שהניסוי הצליח. האיש הוכיח את יכולתו לנוע בממד העבר. עתה הוא יישלח לחיק העתיד.
מתחילה שורה חדשה של ניסויים ועימה מסעות רבים יותר, קשים יותר, ובסופם הוא אכן מגיע ליעדו ומתייצב בפני אנשי המחר. הם קיימים! יפים, צעירים, תכשיט מוזר מוטבע על מצחם. הוא מציג לפניהם את מטרת שליחותו והם מוסרים בידיו אנרגיה שדי בה כדי לחדש את החיים על פני כדור-הארץ. המשימה הושלמה והוא אמור לשוב אל חוקריו; אך עתה, משמילא את משימתו, הוא יודע שהוא נידון לחיסול. גם אנשי העתיד יודעים זאת והם מציעים לו מקלט אצלם, בעתיד המפויס, המנוחם. הוא מסרב ומבקש רק שיעזרו לו לחזור אל העבר, אל נקודת הזמן שבה עמד כילד על המזח באורלי, בתקווה ששם ממתינה לו האישה. ואמנם הוא מוצא את עצמו בגילו הנוכחי בין ההמון המצטופף על המזח, וגם האישה שם, מביטה לעברו, מרימה קווצת שערות שנפרעה ברוח. הוא רץ לקראתה, אך איש המחנה שעקב אחריו יורה בגבו. הוא מרים זרועותיו, מניפן כציפור פצועה ונופל לרגלי האישה שפניה מתעוותות…. עתה הוא מבין שהילד של אז חזה את מותו שלו כמבוגר. המעגל נסגר, העבר נשק לעתיד.
עלילת הסרט מקורית, אך אולי מקורי ממנה הוא סגנונו. כמעט כל הסרט עשוי תמונות נייחות (Stills), טכניקה הגוזלת את אשליית התנועה שיוצר הרצף הקולנועי של 24 תמונות בשנייה. כל שוט (Shot) הוא רגע מוקפא של הסיפור. ובכל זאת הסרט הוא מאוד קולנועי, הודות לעריכתו המיוחדת: האורך המחושב של השוטים ואופן המעבר מתמונה לתמונה (התמונות נעלמות ברקע שחור או שהן נולדות ממנו בטכניקה של (Fading); יש רגעים שבהם המירקע כולו שרוי באפלה. לפעמים מופיעות התמונות ברציפות ונבלעות זו בזו (Dissolve) ויוצרות בכך אלמנטים בעלי קומפוזיציה ומשמעות. כך, למשל, הופכים משקפי בד האוטמים את עיני המעונה לציפור הפורשת כנפיים לבנות בשוט שבא אחריו. לעתים התמונות המצולמות כל כך דומות זו לזו, עד שנוצרת אשליה של תנועה מקוטעת. רק בשני שוטים בלבד, שמשכם חמש-שש שניות, חוזר הסרט להיות “קולנוע” רגיל: האישה פוקחת עיניים, מסתכלת בנו, נושמת, מחייכת. כאילו שברה את כבלי הזמן והתמקמה בהווה של זמן הצפייה.
האומנם סרט בדיוני?
חוץ מהתמונות הראשונות, מתרחשת העלילה כולה אחרי מלחמת העולם השלישית. מבחינה זו זה סרט מדע בדיוני, שהרי הוא מתאר דברים שטרם קרו והמתרחשים אך ורק בדמיונו של היוצר.
אך הסרט הזה שונה בתכלית מרוב סרטי המדע הבדיוני המוכרים לנו. אלה מעצבים ומתארים את הבלתי-קיים, מנסים להמחיש את הלא-יאומן. במסגרת הלא-יאומן הזה ניתן תפקיד מרכזי לאבזרים, לעצמים: מכונות פנטסטיות, טילים, כלי משחית מתוחכמים, קרני לייזר כל-יכולים, רובוטים ויצורים שונים ומשונים. כל זה מונהג או נשלט בידי יצורים בעלי דמות אנושית המחולקים לטובים ורעים, והמתח בנוי סביב השאלה מי ינצח.
״המזח” הוא סרט אחר. הוא סרט “תיעודי״ על יום המחר. הכל בו מעוגן בזיכרונות אתמול, בחרדות היום: מלחמה אטומית, קרינה המתפשטת על הכל, רמזים למחנות ריכוז, ניסויים בבני-אדם, ועל כל אלה תלויות ועומדות השאלות הקיומיות: איך נוסיף להיות? מה נותן טעם ומשמעות למאמץ להמשך הקיום האנושי? יותר מאשר אל הדמיון פונה הסרט אל השכל, אל התבונה, ומעורר לעשיית חשבון-נפש.
למרות העתיד המפוקפק וההווה האפוקליפטי, הסרט מקרין אופטימיות, אופטימיות חסרת-היגיון, לא מנומקת, כמתוך ייאוש. ראו, אומר הסרט, מחר ייוולדו ויחיו אנשים יפים, בריאים! יש בסרט ממד מובהק של אנושיות הנוצרת בדרכים קולנועיות שונות ובהם צילומים רבים של ילדים, עם כל הקונוטציות המתלוות להם ובלי שיהיה להם קשר ישיר לעלילה או לטקסט, וריבוי תקריבים (Close up) על פני אנשים, חלק ייחודי זה של הגוף שבו מתמקדים כל גוני הביטוי של האדם.
בעיית הזמן
איך לפרש את הצורה המיוחדת הזאת של רצף תמונות קפואות? האם יש קשר בין הצורה הזאת ובין תוכנו של הסרט? אחד הרעיונות המרכזיים בסרט הוא מסע לתוך הזמן, נושא שכיח בסרטי המדע הבדיוני. אין דבר המעורר יותר סקרנות ותמיהה מאשר ההבקעה לתוך הממד הרביעי: לשוב לעבר ולהתבונן מתוך ידיעה אירונית באירועים העומדים להתרחש, או לזנק לעתיד ולראות מה שאיננו עדיין אלא בגדר חלום או השערה. מארקר מנצל את המסע בתוך הזמן כדי לבחון בדרך קולנועית את יחס האדם אל הזמן.
מהו זמן? משהו שהאדם, ורק האדם, מנסה לתת לו משמעות; ישות אדירה שלא ניתן להבין את ראשיתה ואת סופה. מהות אדישה, שוות-נפש, שלא ניתן לשחדה, שאי-אפשר להשפיע עליה, שנמנע מאיתנו להריחה, לגעת בה, אך היא שרויה בכל. מיום שעמד האדם הראשון מול הטבע, נתפס הזמן ככוח אובייקטיבי המתגלה דרך העונות המתגלגלות ושבות באורח מחזורי; וכגורם להשתנותו, לצמיחתו, להזדקנותו ולמותו של האדם, של החי ושל הצומח. למרות המחזוריות הטבע כולו הולך ונשחק, ומה שחולף לא ניתן להשיב. הזמן מצטייר ככוח משחית, מכלה ומוחק.
אחד מניצחונותיו הכבירים של האדם, תוך זיכוך אימותיו התהומיות, היה “אילוף״ הזמן. האדם ביית אותו דרך מה שהוא קורא חגים (שורש שהוראתו היסודית היא הסתובב, עשה עיגול). החגים הם אירועים טקסיים חברתיים שבהם הזמן ה״רגיל” נעצר ומקבל משמעות אחרת, סמלית, המזכירה את הקשר בין פרט-משפחה-קולקטיב ובין העולם. החגים ממחישים את האמונה כי הזמן והעולם ילכו, יסובו, ישובו עד אין קץ.
זמן הטבע הוא מעגלי, מחזורי, אינסופי, אך זמנו של האדם כפרט הוא ליניארי וסופי. עבורו הימים אינם חוזרים, שום כוח אינו יכול לעכב את התנועה המזנקת קדימה עד הגיעה לגמר הדרך, לרגע הסוף, למוות. המיתולוגיה היוונית המחישה זאת במיתוס על האל קרונוס (ביוונית: זמן) שטרף את ילדיו כדי שיישאר אדון היקום. כך היא הציגה את הרעיון שהזמן מכלה את מה שהוא בורא. בימי הביניים אסרה הכנסייה על מאמיניה להיות מלווים בריבית בנימוק תיאולוגי כי הריבית היא הכנסה על משך הזמן שהכסף נמצא אצל הלווה, ואין לגבות כסף על דבר שאינו שייך אלא לאלוהים בלבד. חוקרי מקרא מסוימים קובעים שיום השבת אינו סתם פרק זמן שבו אסורה כל עבודה, אלא שהוא מס בצורת זמן, שביעית, שכל יהודי תורם לאלוהיו.
שינוי דרסטי בזיקת האדם אל הזמן חל במאה ה-19, בעקבות השינוים המהפכניים בתנאי חייו. התפתחות הכלכלה והתעצמות הערים הביאו בין השאר לבניית אמצעי תחבורה מהירים פי כמה מאשר בעבר. האדם התחיל לחוות הרבה יותר תמונות וגירויים באותה יחידת זמן. הוא התחיל לחוש שהזמן רץ, בורח, שהחיים עוברים הרבה יותר מהר.
בצד התפיסה שהזמן הוא אובייקטיבי, התחיל להתגבש המושג של ״זמן סובייקטיבי״. לא הזמן כפי שהוא נמדד על ידי עונות השנה או השעון, אלא כפי שהוא נחווה על פי אמת-המידה של החוויה. אנרי ברגסון (1859-1941), הפילוסוף היהודי-צרפתי, הגדיר זאת כך: בזרם התודעה אין תפקידו של הזמן לבלות ולשחוק אותנו או להמעיט מערכנו הפנימי. נהפוך הוא! הזמן מהווה מעין ״רחם״ שבו אנו מאחסנים מחשבות, זיכרונות, ידיעות והתנסויות. הזמן החולף, הממלא את חיינו תוכן, הוא תנאי לחיים רוחניים מורכבים ומגוונים. הוא מסייע לעיצוב ההווה הניזון ממטען העבר הצבור בנו. אנחנו איננו רק אוסף של הרגעים שנחוו ועברו. אלה שוקעים בתת-מודע שלנו ומוסיפים לקיים שם חיים משלהם. הם מתפתחים, משתנים תוך כדי עימות מתמיד, ומעצבים את מכלול אישיותנו.
את הזמן הסובייקטיבי מכוונים ומדריכים חוקים אחרים מאלה של הזמן האובייקטיבי. הזמן הסובייקטיבי אינו כפוף לסדר כרונולוגי. הוא מקיים מסלול מקביל, שאנו יכולים לנוע עליו כאוות נפשנו לכיוון העבר, אל הזיכרונות, או אל העתיד, אל החלומות. זו מסילת הדמיון. הזמן הסובייקטיבי כפוף לחוויה, וזו מקצרת או מאריכה את הזמן.
שאלה אחרת ששואל ברגסון היא, האומנם האדם חי ביתר עוז את ההווה מאשר את העבר? ואולי מרוכזים חיינו ברגעים שאנו חווים את עצמנו בעוצמה ובשלמות, ובתהליך של ההיזכרות אנו הופכים אותם להווה מוחשי?
הזיכרונות חיים יותר מהחיים עצמם
התמונות היחידות הנעות ברצף הקולנועי הרגיל ב״המזח״, הן של האישה המתעוררת אט אט, רואה את המתבונן בה ומחייכת. תמונות אלה שייכות לאותם רגעי חסד ועוצמה חווייתית שנוכחותם אינה פגה! פרוסט כותב: ״הזיכרונות חיים יותר מהחיים עצמם״.
השאלה המתבקשת היא מדוע בחר יוצר “המזח” את הצורה המיוחדת הזאת של תמונות קפואות? מה הקשר בין הצורה הזאת ובין נושא הסרט: מסע לתוך הזמן? איך אנו מחזירים לעצמנו את הבעלות על הנכסים שהזמן טמנם בעולמנו הפנימי? דרך תהליך ההיזכרות, הפועלת כמגנט, אנו מעלים מתהום הנשייה למודעותנו את התמונות הרצויות או המתאימות. להיזכר פירושו להיעצר ברגעים מיוחדים בעבר או בנקודות מסוימות שמזמן לנו דמיוננו. להיזכר זה כמו לדפדף באלבום תמונות. ואכן, גיבור הסרט הנע בממד הזמן עושה שימוש בטכניקה של ההיזכרות: תמונות תמונות.
מארקר לא מסתפק בתהליך ההיזכרות האינדיבידואלי. הוא עוסק גם בהיבטים של הזיכרון הקולקטיבי. הזיכרון הקולקטיבי מורכב מכל מה שקבוצה אנושית מסוימת חוותה, יצרה והגתה בעבר במסגרת מורשתה התרבותית. כמו במקרה של הזיכרון האינדיבידואלי, עבר זה, ״זיכרונות” אלה, ממלאים את חיי הקולקטיב תוכן ומשפיעים על עיצוב אופיו ואיכותו של ההווה שלו. בצורות שונות ובאופנים רבים מתממש זיכרון קולקטיבי זה, שהוא תרבות הקולקטיב, כגון בספרים ובציורים.
בסרט ״המזח״ מופיעים דגמים שונים של פרטים המאוחסנים בזיכרון הקולקטיבי, בהקשר המתאים לעלילה.30 
כאן לא נראים ספרים, משל השמיד הנשק הקטלני כל פיסת נייר. כל שנותר הוא שרידי שיש או אבן, חלקי פסלים ממוספרים ומסודרים לאורך המנהרות החשוכות, שם נחבאים פליטי השואה העולמית. אנו רואים למשל ראש אדם מונח שמוט, המציג רק את בסיסו, שכרויים בו שני נקבים הדומים לשני חורים עקורי עיניים, ועליו כתוב: ״ראש שליח של ישו״. זה מה שנשאר, העדות היחידה לדת אדירה שמשיחה עלה על הצלב כדי להושיע את האנושות כולה! מימי הרנסנס נותר פסל חבול של ילד ערום וכרסתן הנאבק בשובבות עם אווז.
בקטעים שבהם מבלים בני הזוג בתחום העבר, משולבים הפסלים השבורים, הפגומים, כזיכרונות שהזמן שיבשם והשחיתם.
גם סרטים הם עדות לזמנים אחרים. ב״המזח״ לא מוקרנים סרטים, הם מוזכרים בדרך אחרת, מרומזת יותר. כל החלק המתרחש תחת הקרקע מצולם במרתפי שאיו, הסינמטק של פאריס, שם איחסן לאנגלוא, שהקים את המוסר המפורסם הזה, את כל הסרטים שידו השיגה. במרכז זה של הזיכרון הקולקטיבי הקולנועי של המאה ה-20 בחר מארקר לצלם את סרטו.
פעם נעצרים השניים בגן לפני גזע של עץ סקויה אדיר מידות, שעל מעגלי צמיחתו המייצגים את שנותיו מסומנים אירועים היסטוריים. הגיבור ששב מן העתיר מצביע על נקודה שמחוץ לעץ, ואומר: ״אני בא משם!״ והאשה ממלמלת שם זר שאינו אומר לו כלום: ״היצ׳קוק״! הזיכרון שהיא מעלה הוא של הסרט ״ורטיגו״, שם נעצרו זוג אוהבים מול חתך דומה של עץ. למעשה, האסוציאציה יותר מורכבת. היא פונה ליודעי תולדות הקולנוע, כי עלילת ״ורטיגו״ מספרת על גבר הרודף עד טירוף-הדעת אחרי אישה שחומקת ממנו ואובדת לו. היצ׳קוק, ורטיגו, חתך עץ הסקויה — כל אלה דימויים, מטאפורות זרות ולא מוכרות לו מתקופתו, אך הם מבנים המשתייכים לזיכרון הקולקטיבי.
על טעם ומשמעות הקיום
גיבור הסרט יודע שהוא חדר לעבר כאשר הוצף אור ואוויר, כאשר ראה ציפורים מתעופפות, חתולים, ילדים המהלכים חופשיים, אנשים, אישה. מה שאיפשר את הצלחת הניסוי היה העובדה שהוא שמר בצורה אובססיבית בזיכרונו תמונה, תמונת האישה העומדת בקצה המזח ומתבוננת מבוהלת בגבר הנופל מת לרגליה! אך מהי אובססיה, אם לא חוסר היכולת להפוך את ההווה לעבר? אובססיה היא תופעה שבה רעיון או תמונה אינם מרפים, אינם נעלמים, מסרבים לפנות את מקומם לרעיונות אחרים, לתמונות חדשות. הזמן נעצר בנקודת הווה מתמשך. האובססיה היא מחלה, באשר היא מפסיקה את הזרימה המאפיינת את החיים. היא קיבעון. אבל במקרה שלנו, תמונה זו שנחרתה בזיכרונו של הגיבור, תציל את שפיותו בעולם שכולו חושך, אימה, טירוף ומוות. ברגע של פיכחון הוא יפקפק באמיתות התמונה שצפן ברוחו: האם אמנם ראה אותה, או שהוא ברא רגע זה של רוך כרי לסייע לו בימי הטירוף העומדים בפתח? דרך הזיכרון האישי של פני האישה הוא חודר אל הזיכרון הקולקטיבי, עולם לא ידוע לו, כי הוא לא נשלח לעברו האישי, אל ימי ילדותו, אל בית הוריו. הכיסופים לאישה במזח מנחים אותו וממציאים לו בסופו של דבר — עבר.
מי היא, מה היא? אישה לא יפה במיוחד, אך פניה הרגישות, הרציניות, הופכות אותה ליחידה ומיוחדת, שאין להחליפה באחרת. היא מקבלת אותו עם הבלתי-מובן שבו, כחלק הכרחי של חייה. הוא קשוב וער לכל תנועה שלה, למבטה, לחיוכה, לקו סנטרה, לעורפה המתגלה תחת השערות שידה מרימה בהיסח-הדעת. הוא אינו נלאה מלהתבונן בה. בשנתה חרד שמא לא תקיץ. אך עיניה נפקחות, מחייכות ומקבלות אותו כמובן מאליו. הם מטיילים, משוחחים, שותקים, ומתבוננים באותם הדברים: עולם של שמש וערפל, ירק ואבנים, בתים, ילדים. הכל נראה כל כך פשוט, יומיומי, בהישג-יד. הפשוט הזה, הרגיל כל-כך, שנסוכה עליו הילה של נוסטלגיה, הוא יסוד האושר.
כאשר אנשי העתיד, הרוצים להצילו מידי רוצחיו יציעו לו לבוא אליהם, הוא ידחה את הצעתם ויעדיף לשוב ולהימצא עם כל מה שחדור משמעות בעיניו, אפילו במחיר המוות הבלתי-נמנע. בזאת בחר אודיסאוס, גיבור האפוס היווני, כאשר קאליפסו, האלה היפה, הציעה להופכו לבן-אלמוות אם ייאות להישאר עימה. הוא נשא מבט כמה לעבר ביתו שעשן מיתמר מארובותיו, שם מחכים לו פנלופה אישתו שזה עשרים שנה לא ראה אותה, טלמאכוס בנו שעזבו תינוק והוא עתה גבר, לארטס האב הזקן, משרתיו, כלבו הנאמן… חיים רגילים, שגרתיים, חיים שממד הזמן שולט בהם ושהמוות זוכה בהם להכרה, והוא סירב להיעשות בן-אלמוות.
״המזח״, סרט קצר בשחור-לבן, בתמונות קפואות, עשיר מאין כמוהו. ■
