הקדמה:
בסיפור ״זמן שאול״ (מתוך קובץ סיפורים הנושא אותו שם, ״זמן שאול”, מאת פרימו לוי. מאיטלקית — מירון רפפורט, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית מעריב) כותב פרימו לוי על ג׳וזפה, בעל חנות בדים קטנה. “עייף ממכירת בדים, עייף מלהיות ג׳וזפה, עייף מלהיות עייף״. יום אחר נכנס לחנותו אדם, ואגב שיחה מודיע לו שהוא נשלח מלמעלה לבשר לו שדינו נגזר. ההוצאה לפועל נקבעה למועד כלשהו בעתיד. לפי שעה זוהי רק אזהרה למקרה שירצה לרכוש לעצמו ביטחונות מוקדמים. אבל “מעתה זמנו הוא זמן שאול״.
ב־11 באפריל 1987 מצא פרימו לוי את מותו בנפילה מפתח דירתו שבקומה הרביעית. האם נפל או הפיל את עצמו? קשר שתיקה אופף את מותו, אבל למקרא ספריו קשה להשתחרר מההרגשה שהתרסקותו למוות על רצפת ביתו שבטורינו קשורה באזהרה שקיבל ארבעים שנה קודם כי החול בשעונו החל למנות את הזמן השאול שלו.
הטבלה המחזורית1
שנות בחרותו של פרימו לוי עברו עליו בטורינו. כסטודנט לכימיה הוא דימה את הקהילה היהודית הקטנה במחוז פיימונטה, שמקורה במגורשי ספרד משנת 1500 לערך, ליסוד הכימי ארגון. הארגון הוא גז אציל, בלתי-פעיל מבחינה כימית, וזאת משום שהוא נושא מספר שלם של אלקטרונים במעטפתו החיצונית. מאחר שכך, אין לארגון צורך כימי למסור או לקבל אלקטרונים מיסודות אחרים, חבר העושה אותו בלתי-מעורב. באשר לפרימו עצמו, נעוריו מעידים דווקא על מעורבות מופלגת בתרבות האירופית ועל התמכרותו למכמני השירה, ההגות, הספרות, ההיסטוריה והאמנות שלה.
פתיחותו וסקרנותו האינטלקטואלית של פרימו מקרבים אותו לכאורה למימן, יסוד הנושא במעטפתו אלקטרון יחיד ולפיכך עז חפצו להשלים את החסר באלקטרון נוסף, חבר שהופך אותו לגז היפר-אקטיבי המעורב בריאקציות כימיות רבות. חיוניותו של המימן עושה אותו בעיני פרימו לנציגה המובהק של הכימיה, אותה כימיה שנראתה לו בתקופת לימודיו כסמל לאינספור האפשרויות הטמונות בחיק העתיד, עתיד נעלם ונוצר סודות. ובה בעת מייצגת הכימיה בעיניו גם את עקרון הסדר שבו, שסביבו ושבעולם.
ואמנם, דומה כי הכימיה, אולי יותר מכל מדע אחר, עונה על צורך עמוק המתקיים בפרימו למצוא סדר, שיטה והיגיון במציאות, צורך המוצא את המענה המשכנע ביותר בטבלת היסודות המחזורית של מנדלייב (Mendelyeev).
משום משמעותה של טבלה זו בעולמו של פרימו לוי, כדאי לייחד לה מלים מספר. המערכה המחזורית של היסודות הוצעה ב-1869 על ידי דימיטרי איבנוביץ’ מנדלייב, כאשר מספר היסודות שהיו ידועים אז היה 65. השאלה שניצבה לפני מנדלייב (וכימאים שקדמו לו) היתה אם קיימת איזושהי חוקיות היכולה להכניס סדר בערב רב של היסודות הכימיים, בדומה לשיטה שהתקין דארווין בטבע עשר שנים קודם לכן באמצעות עקרון הברירה הטבעית. מנדלייב גילה שתכונות היסודות הן פועל יוצא של משקליהם האטומיים2 . לשון אחר, הוא נוכח שהתכונות הכימיות חוזרות על עצמן באופן מחזורי בכל קבוצה של שבעה יסודות. מכאן נובע שמידיעת מקומו של יסוד מסוים בקבוצה ניתן ללמוד על תכונותיו של יסוד אחר באותה הקבוצה ואף לנבא את תכונותיהם הכימיות של יסודות אחרים בטבלה, שטרם התגלו. המפליא בטבלה המחזורית היה שהטבע אכן מתנהג על פי מודל תיאורטי שנהגה במחשבתו של מנדלייב, ובכך היא היתה לא רק הוכחה נחרצת לקיומם של סדר ושיטה בטבע, כי אם גם ביטוי מאלף לכוחה של המחשבה האנושית לכפות על הטבע להסגיר את הסדר והשיטה שאנחנו קובעים שיש בו.
התפעלותו של פרימו לוי מהטבלה המחזורית חרגה אל מעבר לתחומי הכימיה, שכן היא ייצגה בעיניו יותר מכל ענף מדעי אחר את החלק הקונקרטי והממשי של המציאות. הוא ראה בכימיה עיסוק המוליך ״אל לב לבו של החומר״. החומר, ״יריבה הגדול של הרוח״, נעשה בעל-בריתו ״דווקא מפני שהרוח, היקרה לפשיזם, היתה אויבתנו״. החומר הוא גם הכלי שבאמצעותו אפשר לפענח את סודותיו של ״הטבע האינסופי והמורכב”, והוא מוסיף: “להכניע את החומר פירושו להבינו, והבנת החומר הכרחית כדי להבין את היקום ואת עצמנו: ולפיכך, הטבלה המחזורית של מנדלייב, שעל פתרון צפונותיה שקדנו באותם ימים, היא בעצם שירה, נשגבת וחגיגית מכל השירים שעיכלנו בגימנסיה… ואם מחפשים את הגשר, את החוליה החסרה בין עולם המלים לעולם הדברים, אין צורך להרחיק לכת: הוא היה שם, באאוטנריט3 שלנו, במעבדותינו המפויחות״.
כמו ז׳אן בטיסט גרנוי, גיבור ספרו של פטריק זיסקינד (״הבושם״, הוצאת מודן), החוזר ומזקק את תמצית הפרחים עד שהוא מקבל בתחתית הכלי רק את ״השמן הטהור, התמצית, יסוד הריח של הצמח״, רואה פרימו בתהליך הזיקוק ״אקט דתי כמעט, בו אתה מפיק מחומר לא מושלם את התמצית, את הרוח״.
עם זאת, חרף הערצתו לכימיה, יודע פרימו כי ״המפתח לאמיתות העילאיות״ לא טמון בספרי הלימוד ולא בפילוסופיה. הוא נחוש בדעתו למצוא דרך אחרת לידיעה אמיתית של הדברים, הנבדלת מידיעת המלים. על הבדל זה בין שתי הידיעות עומד ידידו וחברו ללימודים, סנדרו, החוזר ומדגיש באוזניו כי התעודות המסמיכות אותו ככימאי לא מסמיכות אותו לדבר על החומר, באשר את החומר הוא מכיר רק דרך שמות, מושגים וניסויים במעבדה, ואין בעיסוק זה כדי לקרב אותו קירבה בלתי-אמצעית לארבעת היסודות של אמפדוקלס (אדמה, מים, אש ואוויר). ידיעת המושגים, גורס סנדרו, לא מקנה לכימאי ידיעה כיצד לתקוע יתד בסלע, לטפס בחבל ולחצות מפל מים. כסטודנט החובש את ספסלי הכימיה באוניברסיטה הוא לא התנסה בחוויה של סופה על60 פיסגת הרים ולא היה עד לנביטת זרעים. אין זאת כי סנדרו מנסה להעמיד את פרימו על ההבדל בין ידיעת הממשות באמצעות מלים לבין ידיעתה הבלתי-אמצעית, הישירה. את הידיעה באמצעות ההתנסות מממש סנדרו הלכה למעשה. הוא מבלה את מרבית עיתותיו במסעות מתישים על הרים, בקור, ברוח ובגשם, כשהוא נאחז בסלעים ובזיזי אבנים. פרימו מתאר אותו כמי שאינו אוהב מלים בכלל ומלים רמות בפרט. סנדרו נמנה עם אלה האומרים ״רק את גרעין הדברים״. דומה כי דרך ההתנסות הישירה וההתמודדות הבלתי-אמצעית בחומר מנסה סנדרו לזהות את נקודת השבירה של החומר שממנו הוא עשוי. סנדרו חש באורח עמום ״בצורך להכין עצמו לקראת עתיד של ברזל, שהתקרב מחודש לחודש״. ואכן, היתה זו יותר מסתם נבואת לב. באפריל 1944 הוא נתפס בידי הפשיסטים, ואגב ניסיון בריחה נורה למוות. פרימו מסכם את חייו של ידידו האהוב בתחושת צער על קוצר ידן של המלים ״להחיותו מחדש על הדף הכתוב, בייחוד אדם כמו סנדרו, איש שחי כל כולו במעשיו, וכשאלה תמו לא נותר ממנו דבר: דבר מלבד מלים, בדיוק״. על קוצר ידן של המלים עתיד פרימו לוי לעמוד פעם נוספת לכשיגיע לאושוויץ.
הכימיה נראתה לו כסמל לאינספור האפשרויות הטמונות בחיק העתיד ולעקרון הסדר השורר בעולם
יחסו המיוחד לסנדרו הוא יותר מידידות גרידא. בסנדרו הוא מוצא את הוודאות, המוצקות והממשות שהוא מגלה בטבלה המחזורית של היסודות. לא מקרה הוא שאת הפרק המתאר את סנדרו הוא מכתיר בשם ״ברזל״. פרימו, כרבים מאלה המצויים יותר בעולמם של מושגים ואידיאות מאשר בעולם המעשה, חש הערצה לאנשים כמו סנדרו, המנסים להכיר את המציאות בגופם ולא בשכלם. בעבורו, התחברותו לסנדרו והמסעות בהרים שהוא עורך עימו הם המשך ישיר לבחירתו בכימיה: נקודת אחיזה בחומר, המייצג את הממשי ואת הקונקרטי, וניסיון להינתק מחברתם העקרה של היסודות האצילים, הבלתי-פעילים, התלושים, המנותקים, הבלתי-מעורבים. האבץ הטהור, טהור עד כדי כך שהוא עמיד גם בפני פעילותה המעכלת של החומצה, דוחה אותו בשל יומרתו המוסרנית. פרימו מבכר על פניו את האבץ המלוכלך, אשר זיהומו גורם לו להגיב לחומצה. ״כדי שיחיו החיים״, כותב פרימו, ״יש צורך במחלוקת, בשוני, בגרגר של מלח ושל חרדל״. מבחינה מטאפורית מצוי האבץ במחנה של הפחמן — ״חומר הגלם של החיים״. חלקו של הפחמן באוויר הוא רק 0.03%, ואף על פי כן, מטעים פרימו, מהזיהום הזעיר הזה ״באים אנחנו: אנחנו בעלי-חיים, ואנחנו הצמחים ואנחנו המין האנושי, וארבעת מיליארדי הדעות שלנו שאינן עולות בקנה אחד, אלפי שנות ההיסטוריה, מלחמותינו ובושותינו, אצילותנו וגאוותנו״.
הבנת החומר הכרחית להבנת היקום ולהבנת עצמנו
לא יעבור זמן רב ולפרימו לוי תינתן ההזדמנות הנוראה לבחון מחדש את חיבתו ל״זיהום הזעיר״ שממנו אנו באים, לכשיתברר לו שזיהום זה הוא אולי כל האדם. אך כל עוד הוא תופס את החיים דרך מלים, מושגים ואידיאות, נראית לו הכימיה כמכשיר אידיאלי להבין באמצעותה את מהות חיי אדם, משום שבניגוד לאסטרופיסיקה היא אינה עוסקת ״בסף הבלתי ניתן לידיעה״ של גלאקסיות רחוקות ובמהות האינטימית של החברים, המוסתרת מאחורי שבעה צעיפים והנגישה ליודעי חן בלבד, כדברי האסיסטנט של מורו לכימיה. פרימו בוחר בכימיה כיוון שהיא ״תערובת של סירחונות, התפוצצויות וחידות קטנות ונבובות״. החומר הממשי, המוחשי, הראשוני ונטול היומרות, הוא הוא השער להבנה ולידיעה בלתי-אמצעית של האדם ושל המציאות. ״אצילותו של האדם״, הוא אומר, ״אשר הושגה במשך מאתיים יובלות של ניסוי וטעייה, נעוצה בהשתלטותו על החומר״, אשר נציגה המובהק הוא טבלת מנדלייב. טבלה זו, שהיא לפרימו “שירה נשגבת וחגיגית מכל השירים והאוצרת בתוכה את סודות החומר שנגלו ושעוד יתגלו, וגם ״הדברים שלעולם אולי לא נגלה״, היא בעיניו מערכת ייחוס אשר כל כימאי מודד ביחס אליה את הצלחתו ואת כישלונו. ״כך קורה אפוא״, הוא אומר, ״שכל יסוד אומר משהו למישהו (ולכל אחד משהו אחר) כמו עמקי ההרים או החופים שביקרת בהם בנעוריך״.
אם זהו האדם4
ב-1943, בהיותו בן 24, מצטרף פרימו לפרטיזנים. זמן-מה אחר-כך, ב-12 בדצמבר באותה שנה, הוא נתפס בידי הפשיסטים. בהנחה (שבדיעבד תתברר כמוטעית) שאת הפרטיזנים יוציאו להורג, הוא מחליט להזדהות בפניהם כיהודי. ב-22 בפברואר 1944 מוטענים 650 יהודים, ובכללם פרימו לוי, ב-12 קרונות משא, ובתום מסע תלאות נורא של חמישה ימים נעצרת הרכבת ברציף של אושוויץ. כעבור יומיים נותרים בחיים מהמשלוח כולו רק 125 אנשים. שלושה מהם בלבד זוכים לשוב לאיטליה.
פרימו מתאר את קורותיו באושוויץ בשפה לאקונית, אולי השפה היחידה האפשרית לתיאור מקום שבו הגרוטסקי מתחרה במפלצתי והמזוויע בבורלסקה, כמו מסדרי הרישום והנוכחות האינסופיים המשרים בהפגנת הסדר שלהם אווירה אבסורדית ופנטסמגורית. המוטו בקרב תושבי מחנה הוא Ne pas chercher a comprendre, אל תנסה להבין. הניסיון להבין את הגיונן של הפקודות, ההחלטות וההריגות אך מעמיק את הייאוש ומקרב את הקץ. עד מהרה לומדים החדשים לא לצפות, לא לקוות, לא לנסות לחזות את העתיד. ממילא שום מעשה שלהם אין בו כדי להשפיע על מהלך הדברים. אושוויץ היא חלקת אדמה שנהפכה על ראשה, כיברת ארץ שבה המלים והמעשים מקבלים משמעות הפוכה. המוסיקה הנפלאה של החוץ הופכת מאוסה לאחר שצליליה מלווים מדי בוקר את שיירת האומללים העושה דרכה לעבודת הפרך היומית; באושוויץ הזמן עובר מהר יותר דווקא כאשר אתה בטל מכל מעשה, שכן כאשר הגוף המיוסר, המורעב והחבול מצוי בפעילות, “כל דקה נעה בכאבים מרובים, ודרוש עמל רב כדי לגרשה״. צו החיים העליון באושוויץ הוא חיסכון: חיסכון באנרגיה, בנשימה ואפילו בחשיבה. בתחומיה של פלנטה מפלצתית זו יודעים הוותיקים מקרב תושביה כי מוטב להסתכן במהלומות בגין בטלה של רגע מאשר להרים לבנה מהארץ בהגיע תורך, שכן ממהלומות רק לעיתים רחוקות מתים, בעוד מתשישות נופלים שם האנשים כמו זבובים. שם, באושוויץ, עומד פרימו פעם נוספת על רדידותה של השפה האנושית. אותה שפה, שנראתה לו נלעגת ״כאדם המבקש לחרוש באמצעות נוצה״ בבואה לתאר כוכבים רחוקים וגדולים, ניצבת עתה במידה עוד יותר גדולה של חוסר אונים בבואה לתאר את הרס האנוש ואת עלבון האדם באושוויץ.
שם, ב-anus mundi של החברה האנושית, נוכח צבא הצללים של אסירים לבושי סחבות מטונפות, רעבים, צמאים, פצועים, גוססים, חסרי שם וזהות, חודרת המציאות הקרה להכרתו: ״הגענו לתחתית, אי-אפשר לשקוע עמוק יותר”. החוק השורר בתחתית הבור הוא ״אכול את הלחם שלך, ואם אתה יכול — גם את זה של שכנך״. וכן: אם חפץ חיים אתה, מוטב לך להתעלם מתחינתו של מוסולמן לעזרה, ולעולם אל תבחר בו כבן-זוג לעבודה. אם גילית שיטה להתחמק מעבודה או להשיג מנת מזון נוספת — שמור מידע זה לעצמך. השליטה במידע קונה לך כבוד והערכה מצד האסירים, ואת אלה ניתן להמיר במזון או בפריט לבוש חיוני. במציאות של בור התחתיות, שתי קטגוריות הקיום העיקריות הן הינצלות וטביעה. כל יתר זוגות הניגודים, כמו חוכמה וטיפשות, פחדנות ואומץ, טוב ורע — הם משניים.
תמונה מדכאה זו של אסירים שפלי רוח המוכנים לגנוב, לשקר, להלשין ולעשות כל מעשה נבלה אחר בעבור כף מרק ופרוסת לחם, מעלה אצל פרימו לוי את התהייה מהו האדם, עד כמה הוא ביסודו יצור ברוטלי, אנוכי, סכל, חסר עכבות ומעצורים.
כאן המקום לחזור לג׳וזפה ולהתראה שקיבל, שעל פיה יתנהלו חייו מאותו הרגע על זמן שאול. בניגוד למשרתו של האמיר בסיפור הידוע, הבורח עד העיר סמארה מפחד ידו של מלאך המוות רק כדי לפגוש בו שם ולהתבשר מפיו שמלכתחילה קבע לו את הפגישה ביניהם בסמארה, מקבל 62 ג׳וזפה רק התראה, פסק זמן שנועד אולי לאפשר לו לגוון את חייו, להעריך את ההישגים שהשיג ואת האכזבות שנחל ולהביע את המשאלות שעוד נותרו לו.
זמן שאול הוא זמן מאוד מיוחד, משום שמועדו ומשכו אינם קבועים: יש המתבשרים עליו סמוך ליום ההוצאה לפועל ויש המקבלים אותו שנים רבות מראש. ההתראה על זמן שאול היא כאותה נורית אזהרה במכונית, המודיעה לנהג שהדלק במכל הראשי אזל וכי הוא החל לצרוך דלק מן המכל הרזרבי, ועתה עליו להחליט אם להסתכן ולהמשיך ליעדו המקורי או לסטות לעבר תחנת הדלק הקרובה. השאלה מה לעשות בזמן שאול היא אפוא אולי השאלה החשובה ביותר בחיים: האם לפרוש מהעבר ולפתוח בדבר-מה חדש ושונה, או להמשיך את שיגרת החיים ולהוסיף ולמכור בדים עד לביקורו הבא של השליח? כך או כך, הארעיות והאי-ודאות של הזמן השאול מציבים פסק זמן זה בקוטב הנגדי של הממשות ושל הוודאות שמייצגת הטבלה המחזורית; שם, במערך הקבוע והיציב של היסודות הכימיים, הפחמן לעולם ניצב בין הבורון לחנקן. וכך, אם הפחמן הוא היסוד המאפיין ביותר את חומר החיים, ואם המימן הוא היסוד המאפיין ביותר את חומר הכוכבים, אזי היסודות הרדיואקטיביים הם המאפיינים ביותר את הזמן השאול, מעצם היותם בלתי יציבים ונתונים לתהליך מתמיד של התפרקות עצמית. תכונה זו שלהם מאפשרת למדענים לקבוע מתי גוש של חומר רדיואקטיבי יתפרק כדי מחציתו, אבל לא לנבא מתי יתפרק אטום אינדיווידואלי בגוש החומר הרדיואקטיבי, כיוון שמועד התפרקותו כפרט הוא אקראי לחלוטין. הואיל וכך, יכול כל אחד מהאטומים בגוש החומר להתייחס אל גורלו הפרטי אך ורק באופן סטטיסטי, ולהעריך את ההסתברות של מועד התפרקותו, אבל לעולם לא יוכל לנבא באופן ודאי ונחרץ מועד זה.
ואמנם פרימו, כפי שהוא מעיד על עצמו, חב את חייו לשרשרת של מקרים: המקרה שהוא נשלח לאושוויץ ב-1944, כאשר גרמניה זקוקה נואשות לידיים עובדות ומחליטה להאריך את תוחלת החיים של אסירי המחנות; המקרה שכימאים נדרשו למפעל המוקם באושוויץ: המקרה שהוא נדבק במחלת השנית (סקרלטינה) ב-11 בינואר 1945 ומתאשפז בצריף החולים שבעה ימים לפני שהגרמנים מתפנים מאושוויץ ונוטלים עימם את 20,000 האסירים הבריאים למסע שאיש ממנו לא נותר חי.
באושוויץ מגיע פרימו לוי להכרה הנוראה: הגענו לתחתית, אי-אפשר לשקוע עמוק יותר
אקראיותם של החיים והמוות באושוויץ מקבלת ביטוי נלעג ואבסורדי בסלקציה האחרונה, באוקטובר 1944. הבהקי התותחים הרוסיים המאירים את האופק מטילים עצבנות במכונת ההשמדה המשומנת. כך קורה שבסלקציה האחרונה נופלות טעויות לא-אופייניות, ומספר לא-מבוטל של אסירים בריאים נשלחים למשרפות יחד עם החולים והזקנים. בתום הסלקציה שבים הכל לצריף — הנדונים לגז ובני המזל63 שקיבלו ארכת חיים נוספת. הזקן קון מודה בהתכוונות עמוקה לאלוהים על שחרב הסלקציה פסחה עליו. את תפילתו נושא קון ליד בפו, צעיר יווני בן 20, שנדון באותה סלקציה להישלח לתאי הגזים. פרימו לוי מזדעק נוכח האבסורד המשווע שבתפילת ההודיה של קון, שהרי האל שהוא משבח על הצלת חייו הוא זה שחרץ את דינו של בפו למות בדמי ימיו. אומר פרימו: ״אילו הייתי אלוהים, הייתי יורק על תפילתו של קון״. אין זאת שבברירה המפחידה בין עולם מקרי הנשלט על ידי אקראיות עיוורת לבין עולם שהרשע שבו מכוון ומהווה חלק מתוכנית אלוהית, מבכר פרימו את הרע האקראי. אך לבטח אין הוא יכול להימנע מתהייה שהציג ויקטור פרנקל בספרו ״האדם מחפש משמעות״: ״חיים שפשרם תלוי במקריות כזו — בכך אם במקרה אתה ניצל או לא — בסופו של דבר אינם כדאיים כל עיקר״.
בעולם של רע אקראי הנאציזם הוא מן גידול ונדאלי, חסר הסבר, כאותה עיסת צבע מקולקלת שאת גילגולה מתאר פרימו בסיפורו ״מרד המולקולה״.
הבושה והאשמה
פרימו לוי מספר על מאורע שאירע לרנאלדו, חברו לעבודה במפעל לצבע. שמונה טון צבע שהתבשלו בדוד ענק החלו להצמיג עד שנהיו עיסה קרושה וחסרת כל תועלת. רנאלדו מזועזע. הוא מעביר שוב ושוב במוחו את סדר הפעולות שעשה ומונה את כמויות מרכיבי הנוסחה ששפך לדוד, אך ללא הועיל. הוא אינו מוצא במה טעה, במה שגה. בעיני רוחו מופיעות מולקולות הצבע בדוד כבעלות שלוש ידיים התופסות זו בידיה של זו ויוצרות בסופו של דבר ״מולקולה אחת, מולקולה-מפלצת, בגודל של כל הדוד״. התוצאה היא גוש של חומר צמיג, צהוב, מבחיל המבעבע בועות גז כמו ביצה באושה, ״סמל לכל הרעות המעיבות על עתידנו, לשלטון התוהו על הסדר, לשלטון המוות הנתעב על החיים״.
אין זאת כי אושוויץ היא בעיני פרימו כאותה עיסה צמיגה ומבחילה. והוא, מבניה המובהקים של התרבות המערבית, עומד נרעש ומבוהל ושואל היכן טעו ובמה שגו. כמו רנאלדו הוא יכול להעביר בזיכרונו שוב ושוב את הנוסחה התרבותית שעמדה בערש התופעה הנאצית, ולסרוק שוב ושוב את מרכיביה בלי להבין כיצד מתמיסה המכילה את שילר, את גתה, את בטהובן ואת באך יצאה אותה ״מולקולה-מפלצת״. מפלצתיותה של המולקולה הנאצית מצד אחד, סתמיותו של המוות באושוויץ מצד שני, וההשפעה המנוולת שיש לחיים ב-anus mundi על נפש האדם מצד שלישי, מותירים אל נכון בלב הניצולים שאלה שהעלה פרנקל: ״היש טעם לכל הסבל הזה, לכל הגסיסה הזאת סביבנו? שכן אם אין לזה טעם, הרי בסופו של דבר אין פשר להצלה״. פרנקל טוען שכל מי שאחיזתו המוסרית התרופפה והוא הניח לעצמו להיסחף בניוון של המחנה, סופו שאבדה לו תחושת היותו אדם.
תחושה דומה אפשר שמלווה את פרימו לוי לאחר השיחרור. בניגוד לגיבוריו של דוסטוייבסקי, המוצאים גאולתם רק לאחר ששקעו עד צוואר בסחי של בור התחתיות, גאולתו של פרימו ממאנת לבוא, ומועקתו נותרת בעינה: האם יוכלו אי-פעם לשטוף את זיכרונם מהזוהמה שדבקה בהם? האם העתיד, טהור וצודק ככל שיהיה, יוכל למחוק את העבר? האם ניתן לבטל מעיין בלתי-נדלה זה של הרע?5 . תחושת הזוהמה מלווה ברגש בושה, בושה על רפיונם של כוחות הנפש לעמוד בפני הניוון וההסתאבות שכפתה עליהם מלחמת הקיום. רגש ״החברות לצרה״, מספר פרימו, ״היה נדיר מאוד בינינו. הוא חל רק על בני אותה ארץ, אך גם כלפיהם נפגם בשל תנאי החיים העלובים. כלפי החדשים לא היה רגש זה קיים כלל, או שהיה בעצם שלילי. מבחינה זו ומבחינות רבות אחרות ירדנו לשפל המדרגה והקשחנו לב, ובחבר ׳חדש׳ נטינו לראות איש זר, ברברי, גס רוח ומעיק שגזל מאיתנו מרחב, זמן ולחם…״(5). העובדה שהיו כאלה שלא הניחו לעצמם להיסחף באווירה המנוונת אך מחריפה רגש זה של בושה, המבצבץ גם בדבריו של פרנקל: ״אנחנו, שחזרנו משם… אנחנו יודעים: הטובים שבנו לא חזרו״. בת הד לתחושה זו מופיעה גם אצל פרימו נוכח מנהגו של אחד האסירים, שטיינלאוף, לרחוץ גופו מדי בוקר במי הברז הקרים על חשבון תורו בחלוקת האוכל, כביטוי לעמידתו בפני תהליך ההתבהמות שכופים אדוני המחנה על תושביו. תחושת ההשפלה והבושה מגיעה לשיאה בתלייתו הפומבית של אחד האסירים שהשתתף בהתקוממות של אנשי הזונדרקומנדו בבירקנאו. מפקד המחנה נושא נאום ארוך בגרמנית בפני האסירים הערוכים במסדר, ובסיומו הוא שואג: ״הבנתם! ״, וכל האסירים משיבים במקהלה כנועה: ״כן! ״. ואז נשמעת צעקתו של הנידון לתלייה: ״חברים, אני האחרון! ״. האסירים חולפים שורות שורות בעיניים כבויות ליד הגופה התלויה על חבל, ופרימו מהרהר לעצמו: ״הרוסים יכולים לבוא עכשיו: לא נותר אדם חזק בינינו, האחרון תלוי עכשיו מעל לראשינו… הרוסים יכולים לבוא עכשיו, הם ימצאו רק אותנו, העבדים, המותשים… ״. ואחר-כך הוא מוסיף: ״קשה להשמיד אדם, כמעט קשה כמו ליצור אדם, אבל אתם, הגרמנים, הצלחתם בכך. הנה, אנו כאן, צייתנים תחת מבטכם… ״.
פרימו וחברו אלברטו שבים לצריפם, מתביישים להביט זה בעיני זה. הם חושבים על האיש שנתלה זה עתה, שעשוי כנראה ״ממתכת שונה״ משלהם, אם התנאים ששברו את רוחם לא הצליחו לכופף אותו. הם חשים עצמם שבורים ומנוצחים, ויוסיפו לחוש כך גם אם ישובו הביתה, למרות שלמדו את חוכמת ההסתגלות — להשיג מזון ולהתגבר על העייפות והקור. כמו ויקטור פרנקל עשוי גם פרימו לוי להרגיש הזדהות עם דוסטוייבסקי, המגדיר את האדם כיצור המסוגל להסכין עם כל דבר, אבל, תוהה פרנקל, השאלה היא איך.
הטוב כשלעצמו
שאלה זו מקבלת משנה תוקף נוכח פרשת החיים המופלאה של לורנצו(1). פרימו מתוודע אל לורנצו באושוויץ ביוני 1944. לורנצו נמנה עם קבוצת פועלים שכירים שהובאה לאושוויץ לבצע עבודות בנייה ותחזוקה. אנשי הקבוצה משוכנים במגורים נפרדים מהאסירים ונהנים מתנאי חיים משופרים במידת-מה בהשוואה אליהם. כעבור זמן מתמנה פרימו לשמש כשוליה של לורנצו ועד מהרה מעורר עליו את חמתו בשל שלומיאליותו. אולם מרגע שלורנצו מגלה כי מוצא שניהם מאזור פיימונטה שבאיטליה, הוא פורש עליו את חסותו. למרות שפועלי הקבוצה מנועים מכל מגע עם האסירים וצפויים לעונש כבד על הפרת צו זה, דואג לורנצו להביא מדי יום ביומו שיירי מרק ולחם לפרימו. מעשה אלטרואיסטי זה, המציל את חייו של פרימו, נמשך שישה חודשים ונפסק רק עם שיחרורו של לורנצו.
לורנצו הוא אדם שתקן, סגור, עצור, חסר השכלה ובעל גאווה רבה. לפני המלחמה עסק בעבודות מזדמנות, נזהר מהתקשרויות ארוכות-טווח ושמר על עצמאותו ועל חופש הפעולה שלו כעל בבת-עינו. כל רכושו עלי אדמות היה זוג ידיים שמהן התפרנס וזוג רגליים שהבטיחו את ניידותו ואת אי-תלותו באמצעי תחבורה. מדי חורף נהג לחצות ברגל את האלפים, כדי למצוא את פרנסתו בצרפת, עושה דרכו במשעולי מבריחים, מאחר שהוא מסרב להצטייד בניירות ובתעודות מסע רשמיים. לפני שהוא עוזב את אושוויץ מבקשו פרימו לבקר אצל אמו בטורינו ומפציר בו לקבל מידה סכום כסף, גמול-מה על עזרתו, אבל לורנצו דוחה את ההצעה על הסף. הוא נוטל את תרמילו על גבו ויוצא במסע רגלי לאיטליה, מרחק של אלפי קילומטרים מאושוויץ. בהגיעו לטורינו הוא מבקר אצל אמו של פרימו ומסרב לקבל מידה אפילו כרטיס נסיעה ברכבת לפוסאנו, עיירתו. כעבור חמישה חודשים שב פרימו הביתה. הוא נוסע לפוסאנו ומוצא שם את לורנצו, אדם כבוי, עייף מהחיים, שותה לשוכרה ומתפרנס ממסחר זעיר בגרוטאות ברזל. פרימו מנסה לסדר לו עבודה קבועה וקלה יותר, אבל לורנצו דוחה את מאמציו. כעבור64 זמן-מה נופל לורנצו למשכב, פרימו נזעק ומצליח בעזרת קשריו להבטיח לו מיטה בבית-חולים, אבל לורנצו נוטש את בית-החולים לאחר שהרופאים מסרבים לספק לו יין. כעבור ימים אחדים נפטר לורנצו. אומר פרימו: ״החיים לא עיניינו אותו עוד”.
מן הנמנע הוא שפרשת לורנצו לא תותיר משקע כבד בפרימו. טיפוסים כמו לורנצו הם חידה בלתי-מפוצחת בעבור כל מי שמנסה להבין באמצעות שכלו את טבע האדם. האיש הקשה, הסגור והשתקן הזה, המאמין רק בעצמו והסומך רק על שתי ידיו, איש הדוחה כל עזרה וכל ביטוי של קירבה והנמנע מכל טובת הנאה כדי לא לפגוע בעצמאותו ובאי תלותו, מסכן את חייו כדי לעזור לאסיר אלמוני, בעל זהות מחוקה וידיים שמאליות, רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב מבחינת תרבותו והשכלתו. ולא רק לו. בתום המלחמה מגלה פרימו שלורנצו סייע גם לאסירים אחרים, איטלקים ושאינם איטלקים, וגם כן ללא כל תמורה, ואת זה הוא עושה ב-anus mundi, מקום הנוהג על פי הכלל אכול את הלחם שלך, ואם אפשר גם את זה של שכנך. התנהגות זו אי-אפשר שלא תעורר מחדש בפרימו את השאלה “מהו האדם״, אבל הפעם מההיבט הנגדי שלה, ההיבט של הטוב, של החסד, של החמלה לשמם, היבט מטריד ומעיק לא פחות מההיבט של הרע, של האכזרי ושל התועבה לשמם. שכן מאחר שהם נעשים לשמם, אין לא להיבט הזה ולא להיבט האחר הסבר, הנמקה ותשובה. פרימו מעיד על לורנצו ש״אנושותו היתה טהורה וללא רבב״. אלא שהערכה זו יותר משהיא מסבירה, היא מהווה את כתב החידה של התופעה האנושית המופלאה ששמה לורנצו. לורנצו, כמו אחדות מהדמויות הקסומות שדוסטוייבסקי מתאר בספרו ״זיכרונות מבית המוות״, אשר הטוב הבלתי-מודע שלהם זורם במישרין מעצמותם, נושא בתוכו את החסד משל היה יסוד אציל שלא ניתן לגרוע ממנו או להוסיף לו ואשר אינו מותנה בגמול או בהכרה של סביבתם. כיוון שכך, מהווה סוג זה של טוב מעין זכוכית מגדלת, המעצימה עד ללא נשוא את אי-שלמותם של האנשים הרגילים שבסביבתו, בדומה למיקרוסקופ החושף את צורתן המפלצתית של כנימות זעירות השורצות על עור גופנו.
היתד שניסה לתקוע בחיים הקונקרטיים, באמצעות הטבלה המחזורית, מעדה לתוך בור התחתיות של אושוויץ
התנהגותו של לורנצו באושוויץ היא עדות חותכת לכך שאפשר גם אחרת, שהניוון איננו גזרה מלמעלה ושהפיחות האנושי איננו תהליך בלתי-נמנע גם בנסיבות כאלה. ואולי יותר ממועקת המפגש עם הטוב כשלעצמו, מכבידה על פרימו חידת מותו של לורנצו. כתושב חוץ באושוויץ לא נאלץ לורנצו להתנסות באימת המוות ובסאת ההשפלה והבושה היומיומית של האסירים, ואף על פי כן, די היה בקירבתו לאש הכבשנים כדי להפוך את רצון החיים שלו לאפר כבוי. עובדה זו שולחת אצבע מאשימה לעברו של פרימו. אם עולמו הרוחני המצומצם של לורנצו, הנקי מאידיאות נשגבות בדבר ״הרוח האנושית הנעלה״ ואשר מושג הטוב שלו ניזון כל כולו מאפוריזם נוצרי פשטני (״באנו לעולם כדי לעשות את הטוב ולא כדי להתגאות בכך״) נצמת ממפגשו עם ה-anus mundi, מה דינו של פרימו, שעגב כל ימיו על המוזות והתאבק בעפרם של הטוב והנעלה? אם החיים ליד המדמנה של אושוויץ הספיקו ללורנצו כדי ליטול ממנו את רצון החיים, מה מעניק לפרימו, שהיה שקוע עד צווארו בסחי ובזוהמה, את הרצון להוסיף ולדבוק בחיים אשר אושוויץ תהיה מעתה חלק בלתי-נפרד מהם? אם זה האדם וזה העולם, כיצד נשארים לחיות אחרי זה?
סוף הזמן השאול
אין זאת כי שאלות אלו מבשרות לפרימו את תחילת הזמן השאול שלו. במהלכו מתחוורים לו סתמיותם של של החיים, מקריותם, טירופם, טירוף שנוטלים בו חלק לא רק הרוצחים כי אם גם הקורבנות. טירוף שנציגו המובהק הוא רומקובסקי, ״מלך היהודים״ של גטו לודז'; אותו רודן נלעג המאמץ גינוני מלכות מבחילים ופאתטיים כאחד, הרואה עצמו כנשיאם הנאור65 של היהודים בעוד אין הוא משמש אלא מכשיר נקלה ונתעב בידי הגרמנים להוציא את זממם השטני לפועל. רומקובסקי מעורר בפרימו תימהון אין קץ נוכח חידתיותה של הנפש האנושית. ״כמו רומקובסקי״, כותב פרימו(1), ״אף אנו מסונוורים מכוח ומכסף, עד שאנו שוכחים את חולשתנו המהותית: שכולנו נמצאים בגטו, והגטו מוקף חומה, ומחוץ לחומה עומדים אדוני המוות, ומעט הלאה ממתינה הרכבת״.
ראיית הגטו כמשל לחיים בכללותם, שעל גבולם ממתינה רכבת המוות, מציבה גם את ראשיתו של הזמן השאול בנקודה שבה מתחילים החיים, דהיינו — ברגע הלידה. אולם מחמת תיקתוקו החרישי של שעון הזמן השאול אין אנו מבחינים בו אלא כאשר השליח המיוחד נוקש על דלת ביתנו. אפשר ששליח זה מתגלה לפרימו בצאתו משערי אושוויץ, במהלך ניסיונו לעכל את גילויי הרשע והנוולות מצד אחד, את גילויי החסד של לורנצו מצד שני, ואת זקיפות קומתו של שטיינלאוף מצד שלישי. פרימו, ששיבח בעבר את הזיהום הזעיר של הפחמן באוויר ובחר בכימיה משום התעסקותה ב״סירחונות, בהתפוצצויות ובחידות קטנות״, נוכח בצאתו מאושוויץ שהחיים אינם תערובת חביבה של סירחונות קטנים אלא מולקולה מפלצתית המדיפה צחנה נוראה. בעבר גרס שהטבלה המחזורית היא לכימאי מן מראת חיים וכי כל אחד מהם קשר את גורלו ביסוד מסוים, האחד בברום, השני בפרופילן, בקבוצת NCO או בחומצה גלוטאמית(2). אושוויץ גילתה לפרימו שהוא אינו שייך לברזל של סנדרו ושל שטיינלאוף ולא לאבץ הטהור של לורנצו. כמו ״האדם ללא תכונות״ של מוסיל — אדם המצויד בכל התכונות ועל כן אף לא באחת מהן — נוכח פרימו שכל מאמציו לקשור את גורלו ביסוד מסוים העלו חרס בידו, וכי עתה כל היסודות בטבלה המחזורית נתמזגו אצלו בחומר אחד — העופרת, השונה ״מכל שאר החומרים משום שאתה חש בה שעייפה היא, אולי עייפה מלהשתנות, ואולי שוב אינה רוצה להשתנות יותר״. מנקודת התצפית של העופרת העייפה מתברר לפרימו שנעוריו הפעלתניים לא שינו את השתייכותו הבסיסית לגזים האצילים הבלתי-פעילים, שלעולם אינם מעורבים בחיים מעורבות של ממש, והם נועדו מלכתחילה למלא תפקיד של משקיפים. כמי שעולמו הרוחני שאב השראה מ״הקומדיה האלוהית״ של דנטה אליגיירי, מיטיב אל נכון פרימו לדעת, שלמשקיפים שמור מקום במחוז הראשון של התופת העליונה, מקום בו שוכנות נשמות המתים אשר חיו ללא השתתפות אקטיבית במערכות החיים, ועל כן אינן ראויות לרשת לא גיהנום ולא גן-עדן. היתד שניסה לתקוע בחיים הקונקרטיים באמצעות הטבלה המחזורית מעדה לתוך בור התחתיות של אושוויץ. ייתכן שמתוך מעמקיו של אותו בור הבין כי כל התעסקותו בחומר לא היתה אלא התעסקות במושגים ובסמלים של החומר, ב-FE וב-C וב-ZN וב-K ולא בברזל ובפחמן ובאבץ ובאשלגן.
ב-1977 מתפטר פרימו לוי ממישרתו כמנהל מפעל כימי בטורינו כדי להתמסר לכתיבה. אבל ניסיונו לחבר ספרי עלילה נושא פרי בינוני (The Wrench, ״ואם לא עכשיו אימתי״). אפשר שאז הבין פרימו שהזמן השאול שלו לא נועד אלא לתכלית אחת: לספר את עדותו מאושוויץ ולתעד את מסעו שלו ב-anus mundi, וכל זאת כדי להציג משפט אחד, שהוא ספק שאלה ספק תשובה: ״אם זהו האדם״. ומשסיים להציג משפט זה כלה גם גרגר הזמן השאול האחרון בשעון החיים של פרימו לוי. ■66
״הטבלה המחזורית״, מאת פרימו לוי, מאיטלקית — עמנואל בארי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה. ↩
כיום אנו יודעים שהתכונות הכימיות נקבעות לא על פי המשקל האטומי, אלא על פי המספר האטומי. דהיינו מספר הפרוטונים בגרעין, השווה למספר האלקטרונים במעטפות המקיפות את הגרעין. ↩
כל מאמצינו לפענח מונח מעורפל זה בעזרת מתרגם הספר וכימאים ממכון וייצמן ומהאוניברסיטה העברית, העלו חרס. ↩
Primo Levi: If This Is a Man (Abacus) ↩
The Truce (Abacus) ↩
