מחשבות 67 | 1995/04

גיליון זה של מחשבות הוא הראשון היוצא לאור אחרי פטירתו של פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ. ליבוביץ היה אורח תדיר במחשבות, והיתה לו השפעה לא מעטה על התפתחותו של כתב עת זה מפירסום עסקי רגיל לביטאון העוסק בענייני הגות, מדע ואמנות. הראיונות עם ליבוביץ ומאמריו שראו אור במחשבות נשאו את סימני ההיכר המובהקים שלו: חשיבה בהירה ומנוסחת להפליא וסגנון חסכוני ומתומצת, במידה שאין למעלה ממנו. עם זאת, יטעה מי שיחשוב שהבהירות והתימצות עשו את הדברים קלים להבנה ושווים לכל נפש. היפוכו של דבר, רעיונותיו היו כל כך מלוטשים וממורקים, עד כי הם יצרו אשליה של מובנות, ולא מקרה הוא, שרבים מקוראיו, ואפילו מבין מקורביו, לא תמיד השכילו לרדת לסוף דעתו. קושי זה לא נבע כמובן מן הסגנון אלא מצירופי חשיבה מקוריים, שלא תאמו הנחות ועמדות מקובלות ועל כן היו קשים להבנה, לא כל שכן לעיכול. מבחינה זו, מאמרו של אבי שגיא תורם תרומה נכבדה להבנת משנתו של ליבוביץ. מאמר זה הוא אך ביטוי צנוע להוקרה העמוקה שהיתה שמורה באכסניה זו לישעיהו ליבוביץ ז״ל. אחת התרומות המרכזיות לשיח ההגותי בישראל היתה הפילוסופיה הדתית שלו. ליבוביץ, בהשפעת הפילוסופים של החוג הווינאי והפוזיטיביזם הלוגי, ותוך פיתוח רעיונותיו הדתיים של הרמב״ם, חזר וחידד את ההבחנה בין עבודת אלוהים לשמה ובין עבודה שלא לשמה. הוא הגדיר מחדש את מושג ״העבודה הזרה״ – שאיננה עוד עבודת צלמים ופסלי אלים, כי אם מתבטאת בהפיכת דברים בעולם לבעלי קדושה, שעה שעבודת האל האמיתית מייחדת את התואר ״קדוש״ רק לאלוהים. אבי שגיא בוחן את הפילוסופיה הדתית של ליבוביץ ומראה כיצד הוא מסלק את המטאפיסיקה מן הדת. הדת שוב איננה זקוקה לאישורם של אירועים היסטוריים או מיתולוגיים, ומאחר שגם האל הוא טרנסצנדנטי, כלומר מצוי מחוץ לעולם ואינו ניתן להכרה האנושית, כלל אין זה רלוונטי מבחינה דתית. אם מעמד הר סיני והתגלות האל הם אכן אירוע היסטורי. מהו אם כן – על פי ליבוביץ – ״הציווי האלוהי״ שמקיים המאמין? תשובתו של ליבוביץ, כפי שמפרשו שגיא, היא בהפיכת הדת למערכת ערכית, הווי אומר – מערכת בעלת פרשנות פנימית. המצוות, מקבלות אפוא משמעות כזאת: המאמין מקבל עליו את המצוות כמצוות האל. ומאחר שהדת הופכת למערכת ערכית, אין היא נדרשת להציג ראיות היסטוריות או עובדות מדעיות. לפיכך גם אין מקום לחפש בה אישוש לאירועים היסטוריים או מדעיים.

גם פרופ׳ הנרי אטלן, שראיון איתו מופיע בגיליון זה, עושה הבחנה חדה בין המדע למסורת ולמיתוס. השוני הוא גם במתודה וגם בתכלית: ביסוד המדע שמור מקום מרכזי לתיאוריה שנועדה לתת הסבר נאות ככל האפשר לתופעות הנצפות בעולם הפיסיקלי, אבל הסבר זה חייב לעמוד במבחן אמפירי כלשהו. המיתוס, לעומתו, שמקורו בהתגלות או בהארה ושתפקידו להעניק משמעות לחיי האדם, אינו חייב במבחן אמפירי. לעיתים משתמשים באותן מלים בשני התחומים, אלא שמובנן משתנה במעבר מתחום לתחום. מדוע, אם כן, ממשיכים אנשים לנסות לאחד את שני העולמות? אטלן מציע לכך כמה תשובות מעניינות.

התיאוריה של גאיה, שפיתח ג׳יימס לאבלוק בשנות ה־70, עומדת בקו התפר שבין המדע למיתוס. האם התיאוריה המניחה כי כל כדור הארץ על רבדיו הגיאולוגיים והאטמוספריים – הוא אורגניזם אחד ענק השומר על סביבה יציבה (הומיאוסטזה), יכולה להיחשב לתיאוריה מדעית? האם, על פי הקריטריונים של פופר, היא בת הפרכה, או אולי מעגלית? יהיה מעמדה אשר יהיה, היא מצביעה על חשיבותה המרכזית של סימביוזה במערכות האקולוגיות (אקוסיסטמות) של כדור הארץ, לא רק בין אורגניזמים אלא בין המערכות הסביבתיות כולן. יציבות זו נמצאת היום בסכנה, שכן האדם שינה אותה ללא הכר. ההפרעות מעשה ידי האדם הן כה מסיביות, עד כי מברירה טבעית המתנהלת בסדרי זמן ארוכים עברנו לברירה אקולוגית מהירה, שבה האופורטוניסטים שורדים. שינויים כאלה, אומר פרופ׳ לב פישלזון, מחייבים פעילות מניעתית וטיפולית מהירה. אין לנו זמן, הוא טוען, לערוך ניסויים ארוכי טווח כדי ליצור מודל תיאורטי חדש לאקולוגיה, עלינו לפעול בכל סביבה באופן פרטני כדי לאתר את הפגיעה האקולוגית ולדאוג שתחדל. במקביל, אומר פישלזון, יש לטפל בבעיות גלובליות, שאחת החמורות מהן היא התפוצצות אוכלוסין וצפיפות אורבנית, על ידי העלאת רמת החיים של האוכלוסיות בארצות המתפתחות. אפשר לעשות זאת ללא זיהום הסביבה. המשוואה ״פיתוח = זיהום״ איננה נכונה הוא אומר, היא ראיית העתיד בעיניים של העבר.

השאלות האקולוגיות אינן רק שאלות בדבר המשך הקיום של מין האדם, אולם ברור כי שאלה זו מעסיקה אותנו יותר מזו של שימור המינים בכדור הארץ, שהרי אדם קרוב אצל עצמו. המין שלנו, הומו סאפיינס, הוא בסך הכל צעיר מבחינה אבולוציונית, בערך בן מאה אלף שנה; אולם מקורותינו האבולוציוניים, המחברים אותנו ואת השימפנזים לאב קדמון משותף, הם בני 5 או 6 מיליון שנה. שאיפת הפליאונטולוגים והאנתרופולוגים למצוא את שרידי האב המשותף טרם הושגה. אולם רבות מההשערות בדבר חוליות הביניים שבין ההומו סאפיינס לאותו אב ביולוגי קדום אוששו באמצעות תגליות של גולגלות ושלדים, שתיארוכם נבדק באמצעים שונים. כך התגלו ההומו ארקטוס שהיה נפוץ בחלקים גדולים של העולם הישן, וההומו הביליס, אביו האבולוציוני של הארקטוס, והאוסטרלופיתקים למיניהם השונים, הקרובים מאוד לאב המשותף (ראה מחשבות 58). חלק מן התגליות התפרסמו והפכו פופולריות. אחת מהן, לוסי, שנמצאה לפני 20 שנה באתיופיה במחוז אפאר (ומכאן שם המין, אוסטרלופיתקוס אפארנזיס) היתה בת כ-3.5 מיליון שנה ו-40% משלדה נשמרו, אך לא כן הגולגולת והיא נחשבה לגילוי הקדום הטוב ביותר. לפני כשנה, באחד ממסעי המחקר שלו לאתיופיה, התמזל מזלו של פרופ׳ יואל דק מאוניברסיטת תל אביב. הוא גילה את מה שכתב העת נייצ׳ר כינה ״בנה של לוסי״ – גולגולת כמעט מושלמת של אוסטרלופיתקוס אפארנזיס, שתוארך ל-3.5 מיליון שנה גולגולת האדם הקדומה ביותר המצויה בידנו, ובמצב שכמעט שלא הצריך שיחזור. בכך תרם פרופ׳ רק תרומה משמעותית חשובה לאישוש התיאוריה האבולוציונית הדארווינית, שהיא התיאוריה המדעית הוותיקה ביותר שלא הופרכה. מה תהיה, אם בכלל, המשמעות החוץ־מדעית אם יימצא אבי שושלת האדם והשימפנזים?